מטרומן ועד אובמה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מטרומן ועד אובמה
מכר
מאות
עותקים
מטרומן ועד אובמה
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

מטרומן ועד אובמה

5 כוכבים (3 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

אברהם בן-צבי

 פרופ' אברהם בן-צבי הנו מבכירי החוקרים בישראל בתחום עיצוב מדיניות החוץ האמריקנית, ובפרט בזיקה למישור יחסי ארה"ב-ישראל. הוא קיבל את תואר הדוקטור שלו מאוניברסיטת שיקגו בשנת 1973, ופרסם עד כה עשרה ספרים ועשרות מאמרים, שנושאם העיקרי בחינת שורשיה והתפתחותה של הברית האמריקנית-ישראלית. בעבר כיהן פרופ' בן-צבי, בין היתר, כמרצה באוניברסיטאות תל-אביב, ג'ורג'טאון וקורנל. מאז 2006 הוא משמש כפרופסור מן המניין במחלקה ליחסים בינלאומיים בבית הספר למדעי המדינה באוניברסיטת חיפה, ובה הוא גם מכהן כראש התוכנית למשא ומתן וקבלת החלטות ביחסים בין-לאומיים.

נושאים

תקציר

מטרומן ועד אובמה: עלייתם וראשית שקיעתם של יחסי ארצות הברית-ישראל הוא תיאור מקורי ויסודי של מסכת היחסים בציר וושינגטון-ירושלים כפי שעוצבה והתגבשה מאז הולדתה של המדינה ועד ימינו אלה. זהו ספר חובה לכל מי שמודע לחשיבותם של יחסים אלה כנכס אסטרטגי ראשון במעלה עבור מדינת ישראל, ומודאג מסימני השחיקה בהם. שתי תבניות מרכזיות השפיעו – זו לצד זו, לפעמים זו נגד זו ולעתים זו יחד עם זו – על יחסי ארה"ב-ישראל. האחת, "תבנית היחסים המיוחדים", מגלמת בתוכה את הלו"ז הערבי, התרבותי והאידיאולוגי של יחסי שני העמים. השנייה, "תבנית האינטרס הלאומי", משקפת את תפיסותיהם של ממשלים אמריקניים שונים באשר להיקף תרומתה של ישראל לקידום היעדים האמריקניים בזירת המזרח התיכון. המחבר גורס כי "תבנית היחסים המיוחדים", ששיקפה בראשיתה תחושות הזדהות ואמפתיה עם ישראל, שרווחו בקרב מגזרים רחבים בדעת הקהל האמריקנית, נשחקה בהדרגה בעשורים האחרונים. בין היתר נחלשה גם הזיקה לישראל בקרב כמה מנִדבכיה של יהדות ארצות הברית, וזאת בעידן של פיצול פנימי גובר בקרבה. הספר מאיר תהליכי שקיעה אלה, ומצביע על השלכותיהם האפשרית על ישראל. * * * פרופ' אברהם בן-צבי הנו מבכירי החוקרים בישראל בתחום עיצוב מדיניות החוץ האמריקנית, ובפרט בזיקה למישור יחסי ארה"ב-ישראל. הוא קיבל את תואר הדוקטור שלו מאוניברסיטת שיקגו בשנת 1973, ופרסם עד כה עשרה ספרים ועשרות מאמרים, שנושאם העיקרי בחינת שורשיה והתפתחותה של הברית האמריקנית-ישראלית. בעבר כיהן פרופ' בן-צבי, בין היתר, כמרצה באוניברסיטאות תל-אביב, ג'ורג'טאון וקורנל. מאז 2006 הוא משמש כפרופסור מן המניין במחלקה ליחסים בינלאומיים בבית הספר למדעי המדינה באוניברסיטת חיפה, ובה הוא גם מכהן כראש התוכנית למשא ומתן וקבלת החלטות ביחסים בין-לאומיים.

פרק ראשון

פרק 1

יחסים מיוחדים ואינטרס לאומי


א. אובמה וישראל
הדאגה העמוקה, שקידמה את בחירתו של ברק אובמה לנשיאה ה-44 של ארה"ב בקרב נדבכים רחבים של דעת הקהל בישראל, העלתה מתהום הנשייה את שאלת חוסנה ועמידותה של הברית האמריקנית-ישראלית אל מול נסיבות הזמן ואילוצי השעה, המאיימים לכאורה לכרסם ולשחוק בשוליה או אפילו בליבתה. בה במידה שכניסתו לבית הלבן של ג'ימי קרטר, בינואר 1977, עוררה בציבוריות הישראלית גל של חששות (שנתבררו כמוצדקים בחלקם) מפני הפעלת לחצים בוטים מצדו של הממשל החדש, במיוחד בזיקה לבעיה הפלסטינית הטעונה והעמוסה, כך גם ניצחונו של אובמה בבחירות לנשיאות של 2008 גרר בעקבותיו חשש בישראל הרשמית והציבורית גם יחד. אחרי ככלות הכול, המדובר בנשיא, שבדומה לקרטר לא חווה התנסויות משמעותיות קודמות בעברו החברתי והפוליטי, שצרבו בתודעתו את הזיקה, האהדה והמחויבות הבסיסית לישראל.
ואכן, על רקע משפחתו המוסלמית של אביו הביולוגי ורקעו הקוסמופוליטי של אובמה עצמו (בד בבד עם העובדה שהכומר הרדיקלי והאנטישמי ג'רמייה רייט היה, לכאורה, רועה רוחני ודמות מעצבת עבורו), קל להבין שמפלס החרדה הישראלי נסק לשחקים עם כניסתו של הדייר החדש לשדרות פנסילבניה 1600. יתרה מזאת, העובדה שאובמה חרת על דגלו כיעד ראשוני את השאיפה לפתוח דף חדש של הבנה ושותפות עם העולם המוסלמי העצימה עוד יותר את הדאגה, פן מתכוונת ארה"ב לחזור במנהרת הזמן היישר אל שנות ה-50 המוקדמות ואל ימי הסגריר, הצינה והרוח הקרה שנשבה מכיוונה של וושינגטון אל עבר ירושלים באותה עת.
חששות אלה קיבלו חיזוק נוסף לנוכח עמדתו הלעומתית והמתריסה של הבית הלבן כלפי ראש הממשלה בנימין נתניהו בסוגיית הבנייה בשטחי הגדה המערבית ומזרח ירושלים. במארס 2010 הצמיחה סוגיה זו משבר אמון חריף במיוחד בין ארה"ב לבין ישראל, שבמהלכו נקטו אישים בכירים בממשל, דוגמת סגן הנשיא ג'וזף ביידן ומזכירת המדינה הילרי קלינטון, בסגנון בוטה במיוחד כלפי ראש הממשלה. על רקע זה, מטרתו העיקרית של הדיון בעמודים ובפרקים הבאים היא לעגן את מסכת היחסים שבין וושינגטון לבין ירושלים בתוך מסגרת המורכבת משתי תבניות יסוד עיקריות, שבתוכן וביניהן עוצבה והתפתחה מערכת היחסים שבין ארה"ב לבין ישראל מאז הקמת המדינה. מסגרת זו נועדה לזהות את הכוחות והגורמים היסודיים, הפועלים דרך קבע, אם גם לא תמיד בכיוון ובעוצמה זהים, במרחב האמריקני-ישראלי. חשיפתם של גורמי יסוד אלה, ועִמה גם איתור הדפוסים השונים שבהם השפיעו, וממשיכים להשפיע, על אופייה ועל היקפה של השותפות שהתגבשה בהדרגה בזירה זו, תאפשר לקורא להפריד בין המוץ לבין התבן, בין החולף לבין הקבוע, ובין המיידי לבין ארוך-הטווח במישור זה, העתיר מורכבות ולעתים גם רווי במתח ובאי-הבנות, ובין היתר לשבץ גם את התנהלותו ההתחלתית של מִמשל אובמה כחוליה בודדת בתוך רצף היסטורי ומושגי שלם.

ב. תבניות היסוד
1. תבנית היחסים המיוחדים
בניגוד לרוב הבריתות הדו-צדדיות במערכת הבין-לאומית, המושתתות באורח בלעדי וטהור על מכלול של גורמים ושיקולים אסטרטגיים, היוצרים את המסד היחיד לגיבושן, השותפות האמריקנית-ישראלית, וכמוה גם המסכת הכוללת של היחסים שבין וושינגטון לבין ירושלים, צמחו ועוצבו בתוך שתי תבניות נפרדות, שלעתים סתרו לחלוטין זו את זו. שתי תבניות אלה, שתחת קורתן נשזר מכלול מגוון ומסועף של תהליכים, שיקולים ואמונות, הן תבנית היחסים המיוחדים מחד גיסא, ותבנית האינטרס הלאומי של ארה"ב מאידך גיסא.[1] תבנית היחסים המיוחדים, הייחודית למערכת היחסים האמריקנית-ישראלית (אם כי ניתן לזהות קווי אפיון אחדים הדומים לה במספר מצומצם של בריתות בין-לאומיות אחרות, דוגמת הברית ארוכת השנים שבין ארה"ב לבין בריטניה), מעוגנת במסכת רחבה של זיקות, אמונות והתייחסויות כלפי ישראל, שמקורן ברבדיה השונים של החברה האמריקנית.
בעוד שתבנית האינטרס הלאומי האמריקני, המבוססת על מכלול האינטרסים והיעדים הפוליטיים והאסטרטגיים, שאותם ביקשו מִמשלי ארה"ב לקדם בזירת המזרח התיכון, נגזרה משיקולים קרים של אינטרס ותועלת צפויה, מקורותיה של תבנית היחסים המיוחדים לא נמצאו בוושינגטון הרשמית ובחשיבתם ושיקוליהם של מקבלי ההחלטות.
ואכן, לא במרחב השלטוני היו מעוגנים שורשים אלה, אלא במרחב החברתי ובמישור הבלתי-פורמלי של תחושות רווחות, העדפות ערכיות ומחויבויות תרבותיות ורגשיות כלפי ישראל, שבעת התגבשותן היו משותפות למגזרים רחבים של האומה האמריקנית. אשכול התייחסויות זה נשען ונסמך, באופן מסורתי, על מטען רחב ועמוק של אהדה, אמפתיה ורצון טוב כלפי ישראל, שחרג מעבר למתחם אתני מוגדר ומצומצם.
בבסיסו שיקף מרקם זה את האמונה הרווחת של קבוצות וקהלים שונים ומגוונים בחברה האמריקנית, לפיה קיים דמיון בסיסי ועמוק בין שתי האומות מבחינת ההיסטוריה והאתוסים המכוננים, האידיאולוגיה ומערכת הערכים, המבנה החברתי והסגנון הלאומי.
כך, למשל, נתפסה ישראל עם הקמתה כישות דינמית וחלוצית, הנחושה להגן על עצמה ולהתמודד עם כל אתגר. בדומה לשאיפה האמריקנית לכבוש את הסְפָר ולהתמודד בהצלחה עם מסכת מורכבת של אתגרים פיזיים, טכנולוגיים ואנושיים, הצטיירה גם ישראל משחר היוולדה בציבוריות האמריקנית כאי בודד של יַזָמוּת נמרצת, קִדמה, מודרניזציה ודמוקרטיה בתוככי העולם הערבי האוטוריטרי, המסורתי והנטוע כל כולו בעבר. לא זו בלבד ש"אתוס הספר" האמריקני נתפס כדומה ל"אתוס כיבוש השממה" הישראלי, אלא שהשאיפה להקים בית לאומי בארץ ישראל עבור המיעוט היהודי הנרדף, וכך לממש את רעיון התחייה הלאומית, נתפסה כאנלוגית לחוויה האמריקנית בתמציתה הגבישית המזוקקת.
שכן, כמו בהקשר לעם היהודי שׂבע הסבל והרדיפות, גם במקרה האמריקני מדובר היה בקבוצות חברתיות ודתיות עשוקות ומרוששות, שיצאו לעולם החדש, אם כתוצאה מרדיפות דתיות באנגליה ובהולנד (הבדלנים הפוריטנים), ואם כתולדה של רעב, מחסור והידרדרות בסולם החברתי והכלכלי באנגליה של המאה ה-17 ("משרתי החוזה"), וזאת במטרה לכונן אורח חיים ומִמשל חופשיים.[2]
ואמנם, האתוס המכונן של החיים הציבוריים ביבשת האמריקנית, שהיה מקופל ב"אמנת מייפלאואר" משנת 1620 (שהניחה את התשתית ליצירתו של מִמשל עצמי פוריטני בטבורו של עולם שכוח-אל, עוין ופראי),[3] הצטייר בתודעה ובזיכרון הקולקטיבי האמריקניים כבר-תוקף ויישום גם בזיקה לאתוס ולמורשת הישראליים, שבמרוצת השנים הפכו לבבואה ותעתיק קטן ממדים של הדגם האמריקני. כדבריו של נדב ספרן, "...יש לארצות הברית מסורת ארוכה של אהדה לעמים המתאמצים לרכוש להם ישות לאומית ועצמאות מדינית, בכלל, ולעמים נרדפים בפרט, ומסורת זו טיפחה את נטייתה לראות בעין יפה את שאיפותיה של הלאומיות היהודית... אמריקנים חשו אהדה רבה לישראל גם בגלל היותה אומה דמוקרטית וחברה הספוגה בערכי החירות ובתרבות ההומניסטית של המערב.... גם רוחם של החלוצים, שבנו את ישראל, מזכירה את הרוח ששררה בארצות הברית בנעוריה, ותנופתה של רוח זו, שהולידה את ההישגים בתחומי הכלכלה, החברה, המדע והצבא, זכתה להערכה רבה בארצות הברית, שחברתה מסורה לפולחן ההישגיות והקִדמה."[4]
על רקע מסד זה של אמפתיה והזדהות, שנגזרו ממורשת אידיאולוגית וערכית דומה, היוו לקחיה של השואה מקור נוסף ורב-עוצמה לאהדה ולמחויבות לישראל עבור ציבורים רחבים בחברה האמריקנית. אחרי ככלות הכול, לנוכח שתיקתו של העולם הנאור ואוזלת ידו המוחלטת של מִמשל הנשיא פרנקלין דלנו רוזוולט אל מול השמדתה של יהדות אירופה, נראתה התמיכה בישראל לאחר תום המלחמה "כמעין פיצוי של העולם, של אומות המערב ושל העמים הנוצרים לעם, שעבר אותו כור ייסורים נורא, וכהענקת מקום מקלט לבני העם הזה, ששרדו לאחר השואה."[5]
הדימויים המצמררים ומכמירי הלב, שנצרבו בתודעת האומה האמריקנית והִכו בבשרה לאחר השואה, כללו לא רק את מראות האימים של מחנות המוות וההשמדה, אלא גם רסיסים וקטעי זיכרונות היסטוריים מצומצמים יותר לכאורה, אך בעלי משמעות מעצבת לא פחות עבור המודעות והמצפון האמריקניים (דוגמת מסע הנפל של הספינה "סנט-לואיס" מסביב ליבשת אמריקה בשנת 1939, כאשר רשויות ההגירה בפלורידה סירבו להעניק אשרות כניסה ל-930 הנוסעים היהודים שהגיעו על סיפונה מגרמניה, והיא נאלצה לשוב לאירופה). דימויים אלה הרחיבו והעמיקו עוד יותר מאגר זה של תמיכה ציבורית רווחת (אם גם לא בהכרח מִמשלית) בישראל. הושטת היד לאוד המוצל מן הכבשנים נתפסה כסגירת מעגל וכדרך לטיהור והזדככות הנפש והאומה האמריקנית.
לא רק תהליך בניית האומה הישראלית והערכים שהצמיח נתפס בציבור האמריקני כדומה בעיקרו לחוויה האמריקנית, גם אופייה של החברה הישראלית כחברת מהגרים, המורכבת מפסיפס אתני מגוון ומתמודדת דרך קבע עם שאלות של זהות וגיבוש מכנה משותף, תרבותי ולאומי, עבור קבוצות המהגרים שנחתו על אדמתה, הצטייר כבר-השוואה לחברה האמריקנית. שתי החברות גם יחד עוצבו והתגבשו כתולדה של גלי הגירה רצופים, שהצמיחו תהליכי ודפוסי קליטה והטמעה דומים לכאורה (דוגמת המדיניות ההתחלתית של יצירת כור היתוך, כמו גם המדיניות המאוחרת יותר של פלורליזם תרבותי). ישראל זכתה, אפוא, לאהדה מיוחדת בקרב רבדים נרחבים בציבוריות האמריקנית משום שניתן היה לראות בה, ממש כמו בארצות הברית, "אומה של מהגרים ממקומות שונים, אנשים שנטשו את ארצות מוצאם... והגיעו לחופים חדשים, שבהם התאמצו לבנות חברה צודקת ובת-חורין."[6]
מעבר למסכת דימויים זו, שנגזרה מנטייתם של "האמריקנים להזדהות עם הסגנון הלאומי הישראלי שבמרכזו הרוח החלוצית... ועקרונות חופש הפרט והחירות,"[7] קיימת גם זיקתם הדתית העמוקה לארץ הקודש, ערש הנצרות וכתבי הקודש, שממנה בקעו דברי הנבואה המקראיים על אודות שובו של העם הנבחר אל ארצו המובטחת.
המדובר, אפוא, במסכת עשירה ורבת-פנים של התייחסות וזיקות ערכיות, תרבותיות ואידיאולוגיות מזדהות ותומכות בישראל, שאפיינה באופן מסורתי את חשיבתם של נדבכים שונים ומגוונים בחברה האמריקנית, ושהעניקה למישור היחסים האמריקני-ישראלי תשתית רחבה ועמוקה של רצון טוב, הבנה ומחויבות.
על רקע מסד חברתי זה, צמיחתם המטאורית של ארגונים ושדולות, שבשנות ה-60 של המאה ה-20 הפכו לגופים בעלי עוצמה ויכולת לנתב אל תוככי המערכת הפוליטית האמריקנית יוזמות חקיקה ותוכניות לסיוע ותמיכה בישראל, היתה בבחינת הנגזרת הבלתי-נמנעת של אקלים חברתי זה. לנוכח תנאים אלה של חיבה, אך טבעי היה עבור נציגי הגרעין הקשה של תומכי ישראל בציבוריות האמריקנית (בעיקר, אך לא באופן בלעדי, בקרב יהדות ארה"ב) לשאוף לתרגומו הקונקרטי והמוחשי - בדמות צעדים מדיניים - של מארג הדימויים והתפיסות, שהיו רוויים דרך קבע באהדה לישראל, ושיצרו בהתגבשותם הכוללת את תבנית היחסים המיוחדים.
מבחינה זו, הצלחתה המרשימה של השדולה איפא"ק ("הוועד האמריקני-ישראלי לעניינים ציבוריים") בקידום מהלכי חקיקה למען ישראל בקונגרס ובסיכול יוזמות ממשלתיות שנתפסו כמנוגדות לאינטרסים ביטחוניים של ישראל שיקפה את העובדה שהיא פעלה בתוך סביבה ציבורית וחברתית תומכת, ולא היה בה, אפוא (כפי שמקובל לחשוב), תולדה בלעדית של יכולת ארגונית וכספית.
במילים אחרות: שני בתי הקונגרס, שהיו קשובים דרך קבע להלכי רוחו של הציבור האמריקני, שיתפו פעולה ברצון ובהתמדה עם יוזמות של איפא"ק ושל ארגונים פרו-ישראליים נוספים בזירה הפנים-אמריקנית, משום שהללו עלו בראייתם בקנה אחד ותאמו לחלוטין את מסכת האמונות והערכים, שאפיינו את חשיבתו של רוב הציבור האמריקני, שאותו ייצגו על גבעת הקפיטול.[8]
ובאשר לקול היהודי, העובדה שהקהילה היהודית בארה"ב היוותה מיעוט קטן בלבד בחברה האמריקנית מבחינה מספרית (כ-2.5% בלבד במהלך רוב התקופה הנדונה ו-1.8% עם תום העשור הראשון של המאה ה-21), לא מנעה את הפיכתו לגורם בעל משמעות אסטרטגית מופלגת במרבית מערכות הבחירות לנשיאות בששת העשורים האחרונים. זאת מאחר שאחוז ההצבעה של יהודי ארה"ב היה גבוה בדרך כלל במידה ניכרת מאחוז ההצבעה הכללי, ומאחר שקהילות יהודיות לא מעטות היו מרוכזות במדינות מפתח, שמספר האלקטורים הבוחרים בהן היה גדול במיוחד. לפיכך אין זה מפתיע שקהילה זו, שהזדהתה ברובה המכריע עם הערכים והזיקות שנגזרו מתבנית היחסים המיוחדים, הפכה למוקד חיזורם הנמרץ של רוב המתמודדים על הכרטיס לבית הלבן.
אף שהקול היהודי היה באופן מסורתי דמוקרטי ברובו הגדול (שכן המיעוט היהודי היווה חלק אורגני מן הקואליציה האתנית הגדולה, שהנשיא פרנקלין דלנו רוזוולט גיבש בשנות ה-30 של המאה ה-20), הוא היווה יעד מתמיד לחיזור מצד מועמדים רפובליקנים. זאת במיוחד לאחר שפלח נכבד מן הציבור היהודי נטש את הריכוזים העירוניים המסורתיים ועבר להתגורר בפרוורים. על רקע הוויית חיים חדשה ופלורליסטית זו זיהתה המפלגה הרפובליקנית חלון ממשי של הזדמנות כדי לחדור למגזר היהודי ולנגוס במאגר המסורתי והרחב של הקולות הדמוקרטיים.
ואכן, בעוד שבבחירות לנשיאות שנערכו ב-1960, 1964 ו-1968, לא חצה הקול היהודי שהוענק למועמדים רפובליקנים את מחסום 18 אחוזי התמיכה, החלו פני הדברים להשתנות בשנות ה-70. כך למשל הצליח הנשיא הרפובליקני ומועמד מפלגתו לתקופת כהונה נוספת, ריצ'רד ניקסון, לזכות בבחירות לנשיאות של 1972 בלא פחות מ-35% מן הקול היהודי (בין השאר על רקע עמדותיו הביקורתיות כלפי ישראל של יריבו הדמוקרטי, הסנאטור ג'ורג' מקגאוורן). כך גם עלה בידיו של המועמד הרפובליקני רונלד רייגן לזכות בלא פחות מ-39% מן הקול היהודי בבחירות 1980, בין היתר לנוכח מסכת היחסים הטעונה של יריבו, הנשיא ג'ימי קרטר, עם ישראל בזיקה למכלול הפלסטיני. אותם דברים אמורים לגבי סגן הנשיא ג'ורג' בוש האב, שב-1988 נבחר למועמד המפלגה הרפובליקנית במירוץ לבית הלבן אל מול המועמד הדמוקרטי מייקל דוקאקיס, ושזכה ב-35% מקולותיהם של יהודי ארה"ב. ואמנם, מאז בחירות 1972 ועד לבחירות 1988 עלה בידי מועמדים רפובליקנים לנשיאות לחצות את מחסום 30 אחוזי התמיכה בארבע התמודדויות (1972, 1980, 1984 ו-1988).
אולם בשני העשורים האחרונים נבלמה מגמה זו של התרחבות הפלח הרפובליקני בקרב הקהילה היהודית. זאת, בין היתר, על רקע הופעתם של מועמדים עצמאיים (דוגמת רוס פרו בבחירות 1992 ובמידה פחותה ב-1996, וראלף ניידר ב-2000), שהצליחו לא פעם לפגוע בהיקף התמיכה היהודית במועמדים רפובליקנים. אפילו נשיא שנחשב אוהד ביותר לישראל, ג'ורג' בוש הבן, זכה בבחירות 2004 רק ל-24% מן הקול היהודי במירוצו לתקופת כהונה נוספת, נגד הסנאטור הדמוקרטי ג'ון קרי. ב-2008 התמודד הסנאטור הרפובליקני ג'ון מקיין נגד המועמד הדמוקרטי ברק אובמה, שנתפס כאדיש, ואפילו עוין במידת-מה לישראל, ולמרות זאת הצליח לזכות רק ב-22% מן הקולות היהודיים.[9]

אברהם בן-צבי

 פרופ' אברהם בן-צבי הנו מבכירי החוקרים בישראל בתחום עיצוב מדיניות החוץ האמריקנית, ובפרט בזיקה למישור יחסי ארה"ב-ישראל. הוא קיבל את תואר הדוקטור שלו מאוניברסיטת שיקגו בשנת 1973, ופרסם עד כה עשרה ספרים ועשרות מאמרים, שנושאם העיקרי בחינת שורשיה והתפתחותה של הברית האמריקנית-ישראלית. בעבר כיהן פרופ' בן-צבי, בין היתר, כמרצה באוניברסיטאות תל-אביב, ג'ורג'טאון וקורנל. מאז 2006 הוא משמש כפרופסור מן המניין במחלקה ליחסים בינלאומיים בבית הספר למדעי המדינה באוניברסיטת חיפה, ובה הוא גם מכהן כראש התוכנית למשא ומתן וקבלת החלטות ביחסים בין-לאומיים.

עוד על הספר

נושאים

מטרומן ועד אובמה אברהם בן-צבי

פרק 1

יחסים מיוחדים ואינטרס לאומי


א. אובמה וישראל
הדאגה העמוקה, שקידמה את בחירתו של ברק אובמה לנשיאה ה-44 של ארה"ב בקרב נדבכים רחבים של דעת הקהל בישראל, העלתה מתהום הנשייה את שאלת חוסנה ועמידותה של הברית האמריקנית-ישראלית אל מול נסיבות הזמן ואילוצי השעה, המאיימים לכאורה לכרסם ולשחוק בשוליה או אפילו בליבתה. בה במידה שכניסתו לבית הלבן של ג'ימי קרטר, בינואר 1977, עוררה בציבוריות הישראלית גל של חששות (שנתבררו כמוצדקים בחלקם) מפני הפעלת לחצים בוטים מצדו של הממשל החדש, במיוחד בזיקה לבעיה הפלסטינית הטעונה והעמוסה, כך גם ניצחונו של אובמה בבחירות לנשיאות של 2008 גרר בעקבותיו חשש בישראל הרשמית והציבורית גם יחד. אחרי ככלות הכול, המדובר בנשיא, שבדומה לקרטר לא חווה התנסויות משמעותיות קודמות בעברו החברתי והפוליטי, שצרבו בתודעתו את הזיקה, האהדה והמחויבות הבסיסית לישראל.
ואכן, על רקע משפחתו המוסלמית של אביו הביולוגי ורקעו הקוסמופוליטי של אובמה עצמו (בד בבד עם העובדה שהכומר הרדיקלי והאנטישמי ג'רמייה רייט היה, לכאורה, רועה רוחני ודמות מעצבת עבורו), קל להבין שמפלס החרדה הישראלי נסק לשחקים עם כניסתו של הדייר החדש לשדרות פנסילבניה 1600. יתרה מזאת, העובדה שאובמה חרת על דגלו כיעד ראשוני את השאיפה לפתוח דף חדש של הבנה ושותפות עם העולם המוסלמי העצימה עוד יותר את הדאגה, פן מתכוונת ארה"ב לחזור במנהרת הזמן היישר אל שנות ה-50 המוקדמות ואל ימי הסגריר, הצינה והרוח הקרה שנשבה מכיוונה של וושינגטון אל עבר ירושלים באותה עת.
חששות אלה קיבלו חיזוק נוסף לנוכח עמדתו הלעומתית והמתריסה של הבית הלבן כלפי ראש הממשלה בנימין נתניהו בסוגיית הבנייה בשטחי הגדה המערבית ומזרח ירושלים. במארס 2010 הצמיחה סוגיה זו משבר אמון חריף במיוחד בין ארה"ב לבין ישראל, שבמהלכו נקטו אישים בכירים בממשל, דוגמת סגן הנשיא ג'וזף ביידן ומזכירת המדינה הילרי קלינטון, בסגנון בוטה במיוחד כלפי ראש הממשלה. על רקע זה, מטרתו העיקרית של הדיון בעמודים ובפרקים הבאים היא לעגן את מסכת היחסים שבין וושינגטון לבין ירושלים בתוך מסגרת המורכבת משתי תבניות יסוד עיקריות, שבתוכן וביניהן עוצבה והתפתחה מערכת היחסים שבין ארה"ב לבין ישראל מאז הקמת המדינה. מסגרת זו נועדה לזהות את הכוחות והגורמים היסודיים, הפועלים דרך קבע, אם גם לא תמיד בכיוון ובעוצמה זהים, במרחב האמריקני-ישראלי. חשיפתם של גורמי יסוד אלה, ועִמה גם איתור הדפוסים השונים שבהם השפיעו, וממשיכים להשפיע, על אופייה ועל היקפה של השותפות שהתגבשה בהדרגה בזירה זו, תאפשר לקורא להפריד בין המוץ לבין התבן, בין החולף לבין הקבוע, ובין המיידי לבין ארוך-הטווח במישור זה, העתיר מורכבות ולעתים גם רווי במתח ובאי-הבנות, ובין היתר לשבץ גם את התנהלותו ההתחלתית של מִמשל אובמה כחוליה בודדת בתוך רצף היסטורי ומושגי שלם.

ב. תבניות היסוד
1. תבנית היחסים המיוחדים
בניגוד לרוב הבריתות הדו-צדדיות במערכת הבין-לאומית, המושתתות באורח בלעדי וטהור על מכלול של גורמים ושיקולים אסטרטגיים, היוצרים את המסד היחיד לגיבושן, השותפות האמריקנית-ישראלית, וכמוה גם המסכת הכוללת של היחסים שבין וושינגטון לבין ירושלים, צמחו ועוצבו בתוך שתי תבניות נפרדות, שלעתים סתרו לחלוטין זו את זו. שתי תבניות אלה, שתחת קורתן נשזר מכלול מגוון ומסועף של תהליכים, שיקולים ואמונות, הן תבנית היחסים המיוחדים מחד גיסא, ותבנית האינטרס הלאומי של ארה"ב מאידך גיסא.[1] תבנית היחסים המיוחדים, הייחודית למערכת היחסים האמריקנית-ישראלית (אם כי ניתן לזהות קווי אפיון אחדים הדומים לה במספר מצומצם של בריתות בין-לאומיות אחרות, דוגמת הברית ארוכת השנים שבין ארה"ב לבין בריטניה), מעוגנת במסכת רחבה של זיקות, אמונות והתייחסויות כלפי ישראל, שמקורן ברבדיה השונים של החברה האמריקנית.
בעוד שתבנית האינטרס הלאומי האמריקני, המבוססת על מכלול האינטרסים והיעדים הפוליטיים והאסטרטגיים, שאותם ביקשו מִמשלי ארה"ב לקדם בזירת המזרח התיכון, נגזרה משיקולים קרים של אינטרס ותועלת צפויה, מקורותיה של תבנית היחסים המיוחדים לא נמצאו בוושינגטון הרשמית ובחשיבתם ושיקוליהם של מקבלי ההחלטות.
ואכן, לא במרחב השלטוני היו מעוגנים שורשים אלה, אלא במרחב החברתי ובמישור הבלתי-פורמלי של תחושות רווחות, העדפות ערכיות ומחויבויות תרבותיות ורגשיות כלפי ישראל, שבעת התגבשותן היו משותפות למגזרים רחבים של האומה האמריקנית. אשכול התייחסויות זה נשען ונסמך, באופן מסורתי, על מטען רחב ועמוק של אהדה, אמפתיה ורצון טוב כלפי ישראל, שחרג מעבר למתחם אתני מוגדר ומצומצם.
בבסיסו שיקף מרקם זה את האמונה הרווחת של קבוצות וקהלים שונים ומגוונים בחברה האמריקנית, לפיה קיים דמיון בסיסי ועמוק בין שתי האומות מבחינת ההיסטוריה והאתוסים המכוננים, האידיאולוגיה ומערכת הערכים, המבנה החברתי והסגנון הלאומי.
כך, למשל, נתפסה ישראל עם הקמתה כישות דינמית וחלוצית, הנחושה להגן על עצמה ולהתמודד עם כל אתגר. בדומה לשאיפה האמריקנית לכבוש את הסְפָר ולהתמודד בהצלחה עם מסכת מורכבת של אתגרים פיזיים, טכנולוגיים ואנושיים, הצטיירה גם ישראל משחר היוולדה בציבוריות האמריקנית כאי בודד של יַזָמוּת נמרצת, קִדמה, מודרניזציה ודמוקרטיה בתוככי העולם הערבי האוטוריטרי, המסורתי והנטוע כל כולו בעבר. לא זו בלבד ש"אתוס הספר" האמריקני נתפס כדומה ל"אתוס כיבוש השממה" הישראלי, אלא שהשאיפה להקים בית לאומי בארץ ישראל עבור המיעוט היהודי הנרדף, וכך לממש את רעיון התחייה הלאומית, נתפסה כאנלוגית לחוויה האמריקנית בתמציתה הגבישית המזוקקת.
שכן, כמו בהקשר לעם היהודי שׂבע הסבל והרדיפות, גם במקרה האמריקני מדובר היה בקבוצות חברתיות ודתיות עשוקות ומרוששות, שיצאו לעולם החדש, אם כתוצאה מרדיפות דתיות באנגליה ובהולנד (הבדלנים הפוריטנים), ואם כתולדה של רעב, מחסור והידרדרות בסולם החברתי והכלכלי באנגליה של המאה ה-17 ("משרתי החוזה"), וזאת במטרה לכונן אורח חיים ומִמשל חופשיים.[2]
ואמנם, האתוס המכונן של החיים הציבוריים ביבשת האמריקנית, שהיה מקופל ב"אמנת מייפלאואר" משנת 1620 (שהניחה את התשתית ליצירתו של מִמשל עצמי פוריטני בטבורו של עולם שכוח-אל, עוין ופראי),[3] הצטייר בתודעה ובזיכרון הקולקטיבי האמריקניים כבר-תוקף ויישום גם בזיקה לאתוס ולמורשת הישראליים, שבמרוצת השנים הפכו לבבואה ותעתיק קטן ממדים של הדגם האמריקני. כדבריו של נדב ספרן, "...יש לארצות הברית מסורת ארוכה של אהדה לעמים המתאמצים לרכוש להם ישות לאומית ועצמאות מדינית, בכלל, ולעמים נרדפים בפרט, ומסורת זו טיפחה את נטייתה לראות בעין יפה את שאיפותיה של הלאומיות היהודית... אמריקנים חשו אהדה רבה לישראל גם בגלל היותה אומה דמוקרטית וחברה הספוגה בערכי החירות ובתרבות ההומניסטית של המערב.... גם רוחם של החלוצים, שבנו את ישראל, מזכירה את הרוח ששררה בארצות הברית בנעוריה, ותנופתה של רוח זו, שהולידה את ההישגים בתחומי הכלכלה, החברה, המדע והצבא, זכתה להערכה רבה בארצות הברית, שחברתה מסורה לפולחן ההישגיות והקִדמה."[4]
על רקע מסד זה של אמפתיה והזדהות, שנגזרו ממורשת אידיאולוגית וערכית דומה, היוו לקחיה של השואה מקור נוסף ורב-עוצמה לאהדה ולמחויבות לישראל עבור ציבורים רחבים בחברה האמריקנית. אחרי ככלות הכול, לנוכח שתיקתו של העולם הנאור ואוזלת ידו המוחלטת של מִמשל הנשיא פרנקלין דלנו רוזוולט אל מול השמדתה של יהדות אירופה, נראתה התמיכה בישראל לאחר תום המלחמה "כמעין פיצוי של העולם, של אומות המערב ושל העמים הנוצרים לעם, שעבר אותו כור ייסורים נורא, וכהענקת מקום מקלט לבני העם הזה, ששרדו לאחר השואה."[5]
הדימויים המצמררים ומכמירי הלב, שנצרבו בתודעת האומה האמריקנית והִכו בבשרה לאחר השואה, כללו לא רק את מראות האימים של מחנות המוות וההשמדה, אלא גם רסיסים וקטעי זיכרונות היסטוריים מצומצמים יותר לכאורה, אך בעלי משמעות מעצבת לא פחות עבור המודעות והמצפון האמריקניים (דוגמת מסע הנפל של הספינה "סנט-לואיס" מסביב ליבשת אמריקה בשנת 1939, כאשר רשויות ההגירה בפלורידה סירבו להעניק אשרות כניסה ל-930 הנוסעים היהודים שהגיעו על סיפונה מגרמניה, והיא נאלצה לשוב לאירופה). דימויים אלה הרחיבו והעמיקו עוד יותר מאגר זה של תמיכה ציבורית רווחת (אם גם לא בהכרח מִמשלית) בישראל. הושטת היד לאוד המוצל מן הכבשנים נתפסה כסגירת מעגל וכדרך לטיהור והזדככות הנפש והאומה האמריקנית.
לא רק תהליך בניית האומה הישראלית והערכים שהצמיח נתפס בציבור האמריקני כדומה בעיקרו לחוויה האמריקנית, גם אופייה של החברה הישראלית כחברת מהגרים, המורכבת מפסיפס אתני מגוון ומתמודדת דרך קבע עם שאלות של זהות וגיבוש מכנה משותף, תרבותי ולאומי, עבור קבוצות המהגרים שנחתו על אדמתה, הצטייר כבר-השוואה לחברה האמריקנית. שתי החברות גם יחד עוצבו והתגבשו כתולדה של גלי הגירה רצופים, שהצמיחו תהליכי ודפוסי קליטה והטמעה דומים לכאורה (דוגמת המדיניות ההתחלתית של יצירת כור היתוך, כמו גם המדיניות המאוחרת יותר של פלורליזם תרבותי). ישראל זכתה, אפוא, לאהדה מיוחדת בקרב רבדים נרחבים בציבוריות האמריקנית משום שניתן היה לראות בה, ממש כמו בארצות הברית, "אומה של מהגרים ממקומות שונים, אנשים שנטשו את ארצות מוצאם... והגיעו לחופים חדשים, שבהם התאמצו לבנות חברה צודקת ובת-חורין."[6]
מעבר למסכת דימויים זו, שנגזרה מנטייתם של "האמריקנים להזדהות עם הסגנון הלאומי הישראלי שבמרכזו הרוח החלוצית... ועקרונות חופש הפרט והחירות,"[7] קיימת גם זיקתם הדתית העמוקה לארץ הקודש, ערש הנצרות וכתבי הקודש, שממנה בקעו דברי הנבואה המקראיים על אודות שובו של העם הנבחר אל ארצו המובטחת.
המדובר, אפוא, במסכת עשירה ורבת-פנים של התייחסות וזיקות ערכיות, תרבותיות ואידיאולוגיות מזדהות ותומכות בישראל, שאפיינה באופן מסורתי את חשיבתם של נדבכים שונים ומגוונים בחברה האמריקנית, ושהעניקה למישור היחסים האמריקני-ישראלי תשתית רחבה ועמוקה של רצון טוב, הבנה ומחויבות.
על רקע מסד חברתי זה, צמיחתם המטאורית של ארגונים ושדולות, שבשנות ה-60 של המאה ה-20 הפכו לגופים בעלי עוצמה ויכולת לנתב אל תוככי המערכת הפוליטית האמריקנית יוזמות חקיקה ותוכניות לסיוע ותמיכה בישראל, היתה בבחינת הנגזרת הבלתי-נמנעת של אקלים חברתי זה. לנוכח תנאים אלה של חיבה, אך טבעי היה עבור נציגי הגרעין הקשה של תומכי ישראל בציבוריות האמריקנית (בעיקר, אך לא באופן בלעדי, בקרב יהדות ארה"ב) לשאוף לתרגומו הקונקרטי והמוחשי - בדמות צעדים מדיניים - של מארג הדימויים והתפיסות, שהיו רוויים דרך קבע באהדה לישראל, ושיצרו בהתגבשותם הכוללת את תבנית היחסים המיוחדים.
מבחינה זו, הצלחתה המרשימה של השדולה איפא"ק ("הוועד האמריקני-ישראלי לעניינים ציבוריים") בקידום מהלכי חקיקה למען ישראל בקונגרס ובסיכול יוזמות ממשלתיות שנתפסו כמנוגדות לאינטרסים ביטחוניים של ישראל שיקפה את העובדה שהיא פעלה בתוך סביבה ציבורית וחברתית תומכת, ולא היה בה, אפוא (כפי שמקובל לחשוב), תולדה בלעדית של יכולת ארגונית וכספית.
במילים אחרות: שני בתי הקונגרס, שהיו קשובים דרך קבע להלכי רוחו של הציבור האמריקני, שיתפו פעולה ברצון ובהתמדה עם יוזמות של איפא"ק ושל ארגונים פרו-ישראליים נוספים בזירה הפנים-אמריקנית, משום שהללו עלו בראייתם בקנה אחד ותאמו לחלוטין את מסכת האמונות והערכים, שאפיינו את חשיבתו של רוב הציבור האמריקני, שאותו ייצגו על גבעת הקפיטול.[8]
ובאשר לקול היהודי, העובדה שהקהילה היהודית בארה"ב היוותה מיעוט קטן בלבד בחברה האמריקנית מבחינה מספרית (כ-2.5% בלבד במהלך רוב התקופה הנדונה ו-1.8% עם תום העשור הראשון של המאה ה-21), לא מנעה את הפיכתו לגורם בעל משמעות אסטרטגית מופלגת במרבית מערכות הבחירות לנשיאות בששת העשורים האחרונים. זאת מאחר שאחוז ההצבעה של יהודי ארה"ב היה גבוה בדרך כלל במידה ניכרת מאחוז ההצבעה הכללי, ומאחר שקהילות יהודיות לא מעטות היו מרוכזות במדינות מפתח, שמספר האלקטורים הבוחרים בהן היה גדול במיוחד. לפיכך אין זה מפתיע שקהילה זו, שהזדהתה ברובה המכריע עם הערכים והזיקות שנגזרו מתבנית היחסים המיוחדים, הפכה למוקד חיזורם הנמרץ של רוב המתמודדים על הכרטיס לבית הלבן.
אף שהקול היהודי היה באופן מסורתי דמוקרטי ברובו הגדול (שכן המיעוט היהודי היווה חלק אורגני מן הקואליציה האתנית הגדולה, שהנשיא פרנקלין דלנו רוזוולט גיבש בשנות ה-30 של המאה ה-20), הוא היווה יעד מתמיד לחיזור מצד מועמדים רפובליקנים. זאת במיוחד לאחר שפלח נכבד מן הציבור היהודי נטש את הריכוזים העירוניים המסורתיים ועבר להתגורר בפרוורים. על רקע הוויית חיים חדשה ופלורליסטית זו זיהתה המפלגה הרפובליקנית חלון ממשי של הזדמנות כדי לחדור למגזר היהודי ולנגוס במאגר המסורתי והרחב של הקולות הדמוקרטיים.
ואכן, בעוד שבבחירות לנשיאות שנערכו ב-1960, 1964 ו-1968, לא חצה הקול היהודי שהוענק למועמדים רפובליקנים את מחסום 18 אחוזי התמיכה, החלו פני הדברים להשתנות בשנות ה-70. כך למשל הצליח הנשיא הרפובליקני ומועמד מפלגתו לתקופת כהונה נוספת, ריצ'רד ניקסון, לזכות בבחירות לנשיאות של 1972 בלא פחות מ-35% מן הקול היהודי (בין השאר על רקע עמדותיו הביקורתיות כלפי ישראל של יריבו הדמוקרטי, הסנאטור ג'ורג' מקגאוורן). כך גם עלה בידיו של המועמד הרפובליקני רונלד רייגן לזכות בלא פחות מ-39% מן הקול היהודי בבחירות 1980, בין היתר לנוכח מסכת היחסים הטעונה של יריבו, הנשיא ג'ימי קרטר, עם ישראל בזיקה למכלול הפלסטיני. אותם דברים אמורים לגבי סגן הנשיא ג'ורג' בוש האב, שב-1988 נבחר למועמד המפלגה הרפובליקנית במירוץ לבית הלבן אל מול המועמד הדמוקרטי מייקל דוקאקיס, ושזכה ב-35% מקולותיהם של יהודי ארה"ב. ואמנם, מאז בחירות 1972 ועד לבחירות 1988 עלה בידי מועמדים רפובליקנים לנשיאות לחצות את מחסום 30 אחוזי התמיכה בארבע התמודדויות (1972, 1980, 1984 ו-1988).
אולם בשני העשורים האחרונים נבלמה מגמה זו של התרחבות הפלח הרפובליקני בקרב הקהילה היהודית. זאת, בין היתר, על רקע הופעתם של מועמדים עצמאיים (דוגמת רוס פרו בבחירות 1992 ובמידה פחותה ב-1996, וראלף ניידר ב-2000), שהצליחו לא פעם לפגוע בהיקף התמיכה היהודית במועמדים רפובליקנים. אפילו נשיא שנחשב אוהד ביותר לישראל, ג'ורג' בוש הבן, זכה בבחירות 2004 רק ל-24% מן הקול היהודי במירוצו לתקופת כהונה נוספת, נגד הסנאטור הדמוקרטי ג'ון קרי. ב-2008 התמודד הסנאטור הרפובליקני ג'ון מקיין נגד המועמד הדמוקרטי ברק אובמה, שנתפס כאדיש, ואפילו עוין במידת-מה לישראל, ולמרות זאת הצליח לזכות רק ב-22% מן הקולות היהודיים.[9]