שפן
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
שפן
הוספה למועדפים
3 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    • הוצאה: כתר
    • תאריך הוצאה: אוגוסט 2018
    • קטגוריה: פרוזה מקור
    • מספר עמודים: 130 עמ' מודפסים

    שמעון ריקלין (נולד ב-1953 בירושלים) למד פסיכולוגיה, ערבית ובימוי תיאטרון באוניברסיטת תל-אביב. מאז שהצליח לפרוץ את מכסה מכונת-הכתיבה של אמו (בגיל 10) החל לכתוב, בעיקר דרמה, בעיקר תסכיתי רדיו שעליהם גדל. הם אהבתו הגדולה, ובמשך כמה שנים היו גם מקור פרנסתו. משנוכח לדעת שצורת הכתיבה הדרמטית היא שימושית ביותר, ניסה את כוחו בכתיבה לקולנוע (השתתף בכתיבת תסריטים ל'חיוך הגדי' על-פי ספרו של דויד גרוסמן, וכן לסרטים דוקומנטריים) לתיאטרון (הצגות ילדים) וגם לטלוויזיה. לכתיבת פרוזה הגיע כשנוכח שהשורות מתארכות לו, וכשחש צורך מוזר לתאר את המתרחש מעבר לדיאלוג ולהוראות בימוי. סיפורו הראשון התפרסם בתחרות הסיפור הקצר הראשונה של 'הארץ', הנובלה "שאול" התפרסמה בכתב העת 'אלפיים', סיפור נוסף זכה בפרס בתחרות "כתוב". ספר ילדים שלו 'שירה של הים' יצא בהוצאת עם עובד. 'תום הילדות' הוא ספרו הראשון למבוגרים. לפרנסתו הוא עורך ספרים של אחרים.

     

    ראיון "ראש בראש"

    תקציר

    יוליק הוא חייל בבסיס מודיעין. תחת השגרה הקהה של החיים בבסיס הוא מסווה קשיים ולבטים, הגוזרים עליו מרחק שקט מן ההווי האופף אותו. הוא מקיים קשר עז ומיוסר עם אורית, המשרתת בבסיס אחר, והציפייה לקראת מפגשם נותנת סימנים בזמן המאובק והזוחל של שירותו הצבאי. אבל השגרה הזו, שדומה שתימשך לנצח, נקטעת עם העברתו של יוליק לבסיס בעומק סיני. השנה היא 1973, ויום הכיפורים בפתח: עוד רגע תתערב המציאות החיצונית באבחה בחייו של יוליק, תבקיע את הגנותיו ותחיש את התבגרותו בדרכים לא צפויות.   הפרוזה של שמעון ריקלין כרויה למעמקיהם המחתרתיים של חיי הנפש, ולרגעים שבהם העולם פורץ לחיים אלה ומשנה אותם לבלי הכר. שפן הוא גביש של דיוק ויופי: נובלת התבגרות עדינה ומורכבת, המפליאה ללכוד רגע של תמורה ומעבר.  שפן הוא ספרו השלישי של שמעון ריקלין. קדמו לו ‘תום הילדות’ (חרגול) ו’צפון פרוע’ (חרגול-עם עובד).

    פרק ראשון

    זה תמיד מתחיל בטלפון לדורי. דורי אומר "אני בא", ויוצא לכיוון מִפקדת המרכז. כולם נדרכים. מדֶרֶך הליכתו על שביל המרצפות המתנדנדות על מצע החול, שמצידיו מצליחים איכשהו לצמוח שיחים ירוקים ואפילו פרחים, הם מנסים לפענח אם זה טוב ליהודים. אם הוא הולך לאיטו - זו סתם ישיבת ראשי מדורים, ואז, לטוב או לרע, אין למה לצפות ואפשר לחזור לעבודה. אם הוא מתעכב רגע ליד מישהו, למשל ליד יחזקאל, הרס"ר הוותיק של המרכז, שמשקה את פיסת הדשא ששתל, יש סיכוי שזה לא כל כך רע, אולי תצא מזה יציאה לקורס נחשק, אולי רשימת ההעלאות בדרגה: מי שיהיה עוד רגע סמל, חייו ישתנו מקצה לקצה. לא עוד סיירת זבל, לא עוד תורנות מטבח, לא עוד שמירות - לא עוד השפלות מרס"ר המחנה — להיות משקמ"ב נטו. אבל אם הוא הולך מהר ועוקף את מי שהולך בנחת, רוב הסיכויים שתיפתח כאן איזו רעה, ולא נותר אלא לנבא איזו ולמי. הראש מתחיל לחפש בקדחתנות מוצָא ממה שצפוי, מה שזה לא יהיה, במיוחד מ"קח את הדברים שלך ורד לפסגה".
    כעת דורי הולך מהר.
    כל המשקמ"בים, מש"קי מרכז הבקרה, מצטופפים ליד החלון, מתפללים שבדרכו חזרה הוא לא ימלמל לעצמו, שלא יפרוש את ידיו בחוסר אונים, שלא ייכנס בעיניים מושפלות, יתפתל, ייאנח, יתעשת, יתור בעיניו, עד שיצביע על זה שייקח את הדברים שלו וירד לפסגה.
    כשצריך לשלוח מישהו לצפון, דורי אולי ממלמל לעצמו את המילים או אולי את שמו של מי שעוד רגע ייקח את הדברים שלו, אבל לצפון עולים. שם, בשלגון — שכולם קוראים לו "שיגלון" - הם מסודרים. זה בסיס שבו בימים רגילים לא צריכים אף אחד מהמרכז. מעלים לשם אנשים רק כשמישהו חולה או חייב לצאת לקורס או, במקרה הכי גרוע, במצב חירום. אבל אז אף אחד לא מחפש בקדחתנות תירוץ שלא לצאת לשם. אפילו כשצריך לעלות לחרמון, המכונה "חִרמוּן", כי שם אתה יכול להיתקע, ואין שם בנות. לא אלחוטניות ולא טלפרינטריסטיות. כשמדובר בעלייה לצפון, כל התחמקות תירשם ותיחתם לחובת המתחמק. כמובן, לעיתים יש נסיבות מקילות, מחלה קשה או מוות במשפחה, אבל גם אז נרשם לפחות עיקום אף או, במקרים חשודים, התחשבנות.
    לבסיסים במרכז לוקחים את הדברים, יוצאים וחוזרים — קלי קלות. הבסיסים גם נעימים יותר. אבל לשם יוצאות בדרך כלל בנות.
    אשלון, בסיס קטן אי־שם בסיני, חום וזבובים, כולם שיכורים, מגלי עריות, וסרן שמועתי לוחש שהטבח מאונן לתוך המרק. מלוכלכים אבל משפחה. בדרך כלל נחמד שם, במיוחד כשלא נשארים יותר מדי.
    וישנו פסגה, הבסיס השנוא ביותר על חיילי המדור. פסגה יושב על הר אי־שם, בלב המדבר. "הגולאג", אומר יוֹליק בכל פעם שמזכירים את השם המפורש. הוא יודע שפסגה לא שוכן בצפון סיני, כי זה קרוב מדי הביתה, וכנראה שגם לא ממש במזרח. לפי משך הנסיעה זה יכול להיות ממש בדרום, ליד שארם א־שיח'. אבל הכי הגיוני שהוא יהיה במערב, הכי קרוב לתעלה. ואפילו שהסבירו לו עשרות פעמים והראו לו במפה, ואפילו שידע לקרוא מפות כאילו היו "רמה קמה רם קם", הוא לא הצליח למקם בדיוק את הבסיס הארור הזה. לבסוף מישהו אמר לו: "בתוככי סיני זה מספיק טוב בשבילך?" כן, בתוככי סיני היה מספיק רע בשבילו.

    שמעון ריקלין (נולד ב-1953 בירושלים) למד פסיכולוגיה, ערבית ובימוי תיאטרון באוניברסיטת תל-אביב. מאז שהצליח לפרוץ את מכסה מכונת-הכתיבה של אמו (בגיל 10) החל לכתוב, בעיקר דרמה, בעיקר תסכיתי רדיו שעליהם גדל. הם אהבתו הגדולה, ובמשך כמה שנים היו גם מקור פרנסתו. משנוכח לדעת שצורת הכתיבה הדרמטית היא שימושית ביותר, ניסה את כוחו בכתיבה לקולנוע (השתתף בכתיבת תסריטים ל'חיוך הגדי' על-פי ספרו של דויד גרוסמן, וכן לסרטים דוקומנטריים) לתיאטרון (הצגות ילדים) וגם לטלוויזיה. לכתיבת פרוזה הגיע כשנוכח שהשורות מתארכות לו, וכשחש צורך מוזר לתאר את המתרחש מעבר לדיאלוג ולהוראות בימוי. סיפורו הראשון התפרסם בתחרות הסיפור הקצר הראשונה של 'הארץ', הנובלה "שאול" התפרסמה בכתב העת 'אלפיים', סיפור נוסף זכה בפרס בתחרות "כתוב". ספר ילדים שלו 'שירה של הים' יצא בהוצאת עם עובד. 'תום הילדות' הוא ספרו הראשון למבוגרים. לפרנסתו הוא עורך ספרים של אחרים.

     

    ראיון "ראש בראש"

    עוד על הספר

    • הוצאה: כתר
    • תאריך הוצאה: אוגוסט 2018
    • קטגוריה: פרוזה מקור
    • מספר עמודים: 130 עמ' מודפסים
    שפן שמעון ריקלין
    זה תמיד מתחיל בטלפון לדורי. דורי אומר "אני בא", ויוצא לכיוון מִפקדת המרכז. כולם נדרכים. מדֶרֶך הליכתו על שביל המרצפות המתנדנדות על מצע החול, שמצידיו מצליחים איכשהו לצמוח שיחים ירוקים ואפילו פרחים, הם מנסים לפענח אם זה טוב ליהודים. אם הוא הולך לאיטו - זו סתם ישיבת ראשי מדורים, ואז, לטוב או לרע, אין למה לצפות ואפשר לחזור לעבודה. אם הוא מתעכב רגע ליד מישהו, למשל ליד יחזקאל, הרס"ר הוותיק של המרכז, שמשקה את פיסת הדשא ששתל, יש סיכוי שזה לא כל כך רע, אולי תצא מזה יציאה לקורס נחשק, אולי רשימת ההעלאות בדרגה: מי שיהיה עוד רגע סמל, חייו ישתנו מקצה לקצה. לא עוד סיירת זבל, לא עוד תורנות מטבח, לא עוד שמירות - לא עוד השפלות מרס"ר המחנה — להיות משקמ"ב נטו. אבל אם הוא הולך מהר ועוקף את מי שהולך בנחת, רוב הסיכויים שתיפתח כאן איזו רעה, ולא נותר אלא לנבא איזו ולמי. הראש מתחיל לחפש בקדחתנות מוצָא ממה שצפוי, מה שזה לא יהיה, במיוחד מ"קח את הדברים שלך ורד לפסגה".
    כעת דורי הולך מהר.
    כל המשקמ"בים, מש"קי מרכז הבקרה, מצטופפים ליד החלון, מתפללים שבדרכו חזרה הוא לא ימלמל לעצמו, שלא יפרוש את ידיו בחוסר אונים, שלא ייכנס בעיניים מושפלות, יתפתל, ייאנח, יתעשת, יתור בעיניו, עד שיצביע על זה שייקח את הדברים שלו וירד לפסגה.
    כשצריך לשלוח מישהו לצפון, דורי אולי ממלמל לעצמו את המילים או אולי את שמו של מי שעוד רגע ייקח את הדברים שלו, אבל לצפון עולים. שם, בשלגון — שכולם קוראים לו "שיגלון" - הם מסודרים. זה בסיס שבו בימים רגילים לא צריכים אף אחד מהמרכז. מעלים לשם אנשים רק כשמישהו חולה או חייב לצאת לקורס או, במקרה הכי גרוע, במצב חירום. אבל אז אף אחד לא מחפש בקדחתנות תירוץ שלא לצאת לשם. אפילו כשצריך לעלות לחרמון, המכונה "חִרמוּן", כי שם אתה יכול להיתקע, ואין שם בנות. לא אלחוטניות ולא טלפרינטריסטיות. כשמדובר בעלייה לצפון, כל התחמקות תירשם ותיחתם לחובת המתחמק. כמובן, לעיתים יש נסיבות מקילות, מחלה קשה או מוות במשפחה, אבל גם אז נרשם לפחות עיקום אף או, במקרים חשודים, התחשבנות.
    לבסיסים במרכז לוקחים את הדברים, יוצאים וחוזרים — קלי קלות. הבסיסים גם נעימים יותר. אבל לשם יוצאות בדרך כלל בנות.
    אשלון, בסיס קטן אי־שם בסיני, חום וזבובים, כולם שיכורים, מגלי עריות, וסרן שמועתי לוחש שהטבח מאונן לתוך המרק. מלוכלכים אבל משפחה. בדרך כלל נחמד שם, במיוחד כשלא נשארים יותר מדי.
    וישנו פסגה, הבסיס השנוא ביותר על חיילי המדור. פסגה יושב על הר אי־שם, בלב המדבר. "הגולאג", אומר יוֹליק בכל פעם שמזכירים את השם המפורש. הוא יודע שפסגה לא שוכן בצפון סיני, כי זה קרוב מדי הביתה, וכנראה שגם לא ממש במזרח. לפי משך הנסיעה זה יכול להיות ממש בדרום, ליד שארם א־שיח'. אבל הכי הגיוני שהוא יהיה במערב, הכי קרוב לתעלה. ואפילו שהסבירו לו עשרות פעמים והראו לו במפה, ואפילו שידע לקרוא מפות כאילו היו "רמה קמה רם קם", הוא לא הצליח למקם בדיוק את הבסיס הארור הזה. לבסוף מישהו אמר לו: "בתוככי סיני זה מספיק טוב בשבילך?" כן, בתוככי סיני היה מספיק רע בשבילו.