מרטי, רגע! מרטי, לאן אתה רץ? מרטי!
אל תעשה שטויות... תן לי לדבר אִתך! עצור רגע!"
לא עצרתי. לא יכולתי לעצור. הנקמה בערה לי בתוך המוח. אש יצאה לי מהבגדים. הייתי איש האש. איש עטוף להבות רץ בחצר בית הספר עם קופסת צבע חצי פתוחה ביד אחת ומברשת ביד השנייה.
מרטי לא ציפה לשום דבר טוב מבית הספר החדש. ארבעה בתי ספר כבר הספיק להחליף בחייו הקצרים, וכולם היו סיפור של ייאוש הדדי.
הפגישה עם זאב, מנהל בית הספר המבוגר, שינתה את חייו. מרטי נשאר נאמן לו גם אחרי שפרש לגמלאות. נאמנות זאת גרמה לו "לאבד את הראש" אבל גם הובילה אותו לפגישה עליה חלם כל חייו.
להחזיר את זאב הוא סיפורו של ילד שובה לב בתמימותו ובטוב ליבו, המתקשה להשלים עם פרידה ואובדן, אך מגלה בתוכו עוצמה ונחישות שלא הכיר.
מינה איתן (1947) היא סופרת ישראלית. על נסיבות הכתיבה של להחזיר את זאב היא מספרת: לפני שנים רבות פגשתי בתערוכת 'משפחת האדם' את הצילום 'המתופף' של הצלם האמריקאי החשוב אלפרד אייזנשטדט. אהבתי את השמחה וההתלהבות שבהן מוליך המתופף את הילדים. מצאו חן בעיניי ההעזה, הפתיחות ותנועתו הזורמת קדימה [...] דמות זו היוותה עבורי השראה לדמותו של זאב, מנהל בית הספר האהוב.'
הצילום הנפלא של אייזנשטדט (1950,Drum Major) נוכח בסיפורו של מרטי. 'תמונה אחת שהייתה תלויה ליד השולחן שלו, הייתה שונה. היחידה בשחור לבן. על דשא רחב צעדה תהלוכה של ילדים צוחקים ובראשם צעד מתופף שנראה כמו ליצן או חייל של מלכת אנגליה. גם זאב התבונן בה.
שאלתי, 'גם אלה למדו פה?'
'לא. זאת תמונה של צלם אמריקאי מפורסם,' ענה זאב.
'אז למה שמת אותה?'
'כי אני אוהב אותה.'
'למה?'
היא נותנת לי השראה.'
'מה זה השראה?' שאלתי.
[...] בסוף אמר, 'אני חושב שזה משהו שמפיח בך רוח טובה ורעיונות טובים'.'