שוב עומדים בטור
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
שוב עומדים בטור
הוספה למועדפים

שוב עומדים בטור

ספר מודפס
ספר קולי
הוספה למועדפים
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

יאיר לפיד (נולד ב-5 בנובמבר 1963) הוא חבר הכנסת, מייסד ויושב-ראש מפלגת "יש עתיד". כיהן כשר האוצר בממשלת ישראל השלושים ושלוש. סופר, עיתונאי, תסריטאי, במאי, שחקן, מחזאי, תמלילן ומנחה טלוויזיה לשעבר.

לפיד היה בעל טור שבועי קבוע במוסף סוף השבוע של "ידיעות אחרונות", "7 ימים". בטור זה, כתב לפיד על מגוון נושאים, ונגע בענייני זהות, תקינות שלטונית, ונושאים חברתיים, תוך שהוא מציג השקפת עולם ליברלית. המאייר הקבוע של הטור היה יזהר כהן. לקט מטוריו של לפיד הופיע בספר "עומדים בטור", שיצא לאור בשנת 2005. לקט נוסף, בשם "שוב עומדים בטור", יצא לאור בשנת 2011.
בשנת 1986 עבד כמפיק ועורך סרטים בהוליווד. שנים לאחר מכן, כתב שתי סדרות טלוויזיה: הסדרה לנוער "החופש האחרון" ששודרה בערוץ הראשון בשנת 1989 וסדרת הדרמה "חדר מלחמה", ששודרה בערוץ 2 בשנת 2005.

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר
על עטיפת אוסף הטורים הראשון של יאיר לפיד, עומדים בטור, נכתב:
"הספר הזה יצא לאור כי לאנשים אין כבר מקום על המקרר". שבע שנים מאוחר יותר, רואה אור הספר שאתם מחזיקים בידיכם משום שלאנשים אין כבר כוח לסרוק את הטורים ולהעלות אותם לפייסבוק. כבר יותר מעשרים שנה משמש מדורו האישי של לפיד כיומנו של דור שלם. בדומה לקוראיו, כך גם בעל הטור הפופולרי ביותר בישראל אינו מגביל את עצמו בנושאים. לעתים הוא מצחיק עד דמעות, בפעמים אחרות הדמעות צצות מסיבות אחרות לגמרי. לפיד כותב באותה טבעיות על פוליטיקה, על החברה הישראלית, על אשתו וילדיו ועל החבר'ה שלו, כולל ההוא שמנופף מעל המנגל וההיא שתמיד מתלוננת (שום קשר כמובן לזוגתו-שתחיה). במהלך הקריאה חושדים קוראיו הנאמנים לא פעם שלפיד מתגנב לביתם בסתר, מקשיב לשיחותיהם האינטימיות ביותר, יושב לארוחות ערב בלי שהוזמן, ומשתתף בוויכוחים הפוליטיים הסוערים שהם מנהלים בימי שישי בערב – מיד אחרי שקראו את הטור שלו ב"ידיעות אחרונות".
 
יאיר לפיד, בן 48, הוא מאנשי התקשורת הבכירים בישראל, בעל טור קבוע במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" ומגיש "אולפן שישי" בערוץ 2. שוב עומדים בטור הוא ספרו ה-11. קדמו לו מותחנים בלשיים, ספרי ילדים ורומנים שהופיעו ברשימות רבי-המכר במשך חודשים ארוכים ותורגמו לאנגלית, צרפתית ויוונית. ספרו האחרון, זיכרונות אחרי מותי, זכה בספר-פלטינה של התאחדות המו"לים בישראל והיה הספר הנמכר ביותר בישראל בשנת 2010.
 
לפיד גם כתב שלוש סדרות טלוויזיה, מחזות שהועלו בתיאטראות "הבימה" ו"הקאמרי", חיבר פזמונים רבים, תרגם לעברית מספריהם של המינגווי וג'וזף קונארד, ושידר במשך שנים ארוכות בגלי צה"ל. הוא נשוי לליהיא ואב ליואב, לליאור וליעל.

פרק ראשון

 
חלק ראשון
 
דרך ארץ
 
ציונות
אני ציוני.
אני מאמין שבארץ ישראל קם העם היהודי אבל קצת באיחור. אם הוא היה מקשיב לשעון המעורר לא היתה שואה והסבא המת שלי - זה שאני קרוי על שמו - היה מספיק לרקוד עם סבתא ואלס אחרון על גדת הירקון.
אני ציוני.
עברית היא השפה בה אני מודה לבורא עולם וגם מקלל ברמזור. הנודניק שקורא לי "אחי" הוא באמת אחי. התנ"ך אינו מכיל רק את ההיסטוריה שלי, אלא גם את הגיאוגרפיה: שאול המלך חיפש את האתונות בכביש 443, יונה הנביא עלה על האונייה ביפו לא רחוק מהמסעדה של מרגרט תייר, את המרפסת שממנה הציץ דוד לבת שבע בטח קנה איזה אוליגרך.
אני ציוני.
בפעם הראשונה שראיתי את בני לבוש במדי צה"ל פרצתי בבכי, לא החמצתי משוּאה כבר עשרים שנה, והטלוויזיה שלי אמנם קוריאנית, אבל לימדתי אותה להיות בעד הנבחרת.
אני ציוני.
אני מאמין בזכותנו על הארץ הזו. לאנשים שנרדפו במשך כל ההיסטוריה על לא עוול בכפם, יש זכות למדינה משלהם פלוס אף 16 מתנה מהיצרן. אני כואב כל גילוי של אנטישמיות מלונדון עד מומביי, אבל בסתר לבי חושב שיהודים שבוחרים לגור בחו"ל לא מבינים משהו בסיסי מאוד על העולם. מדינת ישראל לא הוקמה כדי שהאנטישמים ייעלמו, אלא כדי שנוכל להגיד להם שיקפצו לנו.
אני ציוני.
ירו עלי בלבנון, קטיושה החמיצה אותי בכמה מטרים בקריית שמונה, טילים נחתו ליד ביתי במלחמת המפרץ, הייתי בשדרות כשנשמעה אזעקת "צבע אדום", מחבלים התפוצצו לא רחוק מבית הורי, הילדים שלי ישבו במקלט כשעוד לא ידעו לבטא את שמם, צמודים לסבתא שהגיעה הנה מפולין כדי להימלט מן המוות. ובכל זאת, תמיד הרגשתי בר מזל על שאני חי פה, ובשום מקום אחר לא באמת טוב לי.
אני ציוני.
אני חושב שכל אדם שגר כאן צריך לשרת בצבא, לשלם מסים, להצביע בבחירות ולהכיר את המילים של שיר אחד לפחות של שלום חנוך. אני חושב שמדינת ישראל אינה רק מקום, אלא גם רעיון, ואני מאמין בכל לבי בשלושת הדיברים הנוספים, החרוטים על קיר מוזיאון השואה בוושינגטון: "לא תשתף פעולה עם הרוע, לא תעמוד מן הצד, לא תהיה קורבן."
אני ציוני.
שכבתי כבר על גבי בוותיקן כדי להתפעם מן הקפלה הסיסטינית, קניתי גלויה בקתדרלת נוטר דאם בפריז והתרשמתי עמוקות מבודהה האיזמרגד הננסי במקדש וואט בבנגקוק. אבל אני עדיין מאמין שתל אביב משעשעת יותר, ים סוף ירוק יותר, ומנהרות הכותל מעניקות חוויה רוחנית חזקה בהרבה. נכון שאני לא אובייקטיבי, אבל אני לא אובייקטיבי גם לגבי אשתי וילדי.
אני ציוני.
אני איש המחר החי גם את עברו. בשושלת שלי נמצאים משה רבנו, ישו, הרמב"ם, זיגמונד פרויד, קרל מרקס, אלברט איינשטיין, וודי אלן, בובי פישר, בוב דילן, פרנץ קפקא, הרצל ובן גוריון. אני חלק ממיעוט קטנטן ונרדף, שהשפיע על העולם יותר מכל עם אחר. בזמן שהאחרים השקיעו את מרצם בדם ואש, לנו היה שכל להשקיע בשכל.
אני ציוני.
לעתים אני מסתכל סביבי ומתמלא בגאווה. מפני שאני חי טוב יותר ממיליארד הודים, מ 1.3 מיליארד סינים, מכל יבשת אפריקה גם יחד, מ 250 מיליון אינדונזים, מהתאילנדים, הפיליפינים, הרוסים, האוקראינים ומכל העולם המוסלמי חוץ מהסולטן מברוניי. אני חי במדינה במצור שאין לה שום משאבים טבעיים, ובכל זאת הרמזורים תמיד פועלים, המחשבים מחוברים לאינטרנט בפס רחב, ואם אשכחך ירושלים תישכח ימיני אבל תשכחו מלמצוא שם חניה.
אני ציוני.
הציונות טבעית לי כמו שטבעי לי להיות אב, ובעל, ובן. אנשים הטוענים שהם ורק הם מייצגים את "הציונות האמיתית" מגוחכים בעיני. הציונות שלי לא נמדדת בגודל הכיפה, בשכונה בה אני גר, או במפלגה שאצביע לה. היא נולדה הרבה לפני, ברחוב מושלג בגטו בודפשט בו עמד אבי וניסה, לשווא, להבין למה העולם כולו מנסה להרוג אותו.
אני ציוני.
בכל פעם שמת קורבן חף מפשע, אני מרכין את ראשי מפני שפעם הייתי קורבן חף מפשע. אין לי שום רצון, או כוונה, לקבל עלי את הסטנדרטים המוסריים של אויבי. אני לא רוצה להיות דומה להם. איני חי על חרבי, רק מחזיק אותה מתחת לכרית.
אני ציוני.
אין לי רק זכות אבות, אלא גם את חובת הבנים. האנשים שהקימו את המדינה הזו חיו ופעלו בתנאים גרועים בהרבה ממני, ובכל זאת לא הסתפקו בהישרדות. הם ניסו גם להקים ארץ טובה יותר, חכמה, אנושית ומוסרית יותר. הם היו מוכנים למות למען המטרה הזו, אני משתדל לחיות למענה.
 
 

  
 
 
יש בישראל
 
יש בישראל הומו ששירת בגבעתי. הוא היה חייל טוב, ההומו, רץ מתחת לאלונקה והזיעה צרבה לו בעיניים, בסיור בכפר ערבי ההומו פרץ דלת בבעיטה וצעק "אוּדרובּ אוּדרובּ, כולם החוצה," וההומו היה מקום שני במטווח הפלוגתי.
יש בישראל מתנחל שאוהב את דנה אינטרנשיונל. יש לו כיפה לבנה גדולה שאשתו סרגה לו, שישה ילדים שהגדול כבר נוער גבעות, ואת כל הדיסקים. באירוויזיון הוא נסע לבן דוד שלו בירושלים, כדי לצרוח מול המסך, והוא מוריד באינטרנט את העונה האחרונה של "כוכב נולד". כשהוא חזר מפינוי עמונה הוא בכה כל הלילה והאישה, שדווקא אוהבת ארצי, סחבה רמקול למרפסת ושמה לו את הביצוע של דנה ל"זמר שלוש התשובות".
יש בישראל תימני שלא יודע לשיר. בכל יום שישי, כשהוא נוסע לאמא שלו בראש העין, הם מזמרים זמירות שבת סביב לשולחן וכולם מתגלגלים מצחוק מהזיופים שלו. הוא גם לא יודע לרקוד, התימני, ואם עוד פעם אחת מישהו יעשה לידו את הבדיחה על "צעד תימני" הוא לא יהיה אחראי למעשיו.
יש בישראל רווקה תל אביבית שנוסעת על אופניים, מעשנת מרלבורו לייט, נסעה עד אמסטרדם למסיבה של די ג'יי סקאזי והצביעה ביבי. היא מאמינה לביבי. הוא נראה לה איש טוב, עם כוונות נכונות, ובסתר לבה היא חושבת שגם שרה בסדר. סתם רודפים אותה, כמו שקורה לנשים כמוהן, שלא מפחדות להיות אחרות.
יש בישראל אחד שמסתדר עם המשכורת. הוא לא עשיר ולא עני, אבל זה היה רעיון שלו שאשתו תרד לחצי משרה כשנולד השלישי. אנשים שקונים "האמר" נראים לו מגוחכים, אבל הוא החליף את האוטו שנה לפני שזה היה הכרחי. הוא לא נסע לגמר גביע אירופה לאלופות כי מספיקה לו הפלזמה, ואם הבן רוצה ללמוד בחו"ל אז שיישאר עוד שנה בקבע. מצד שני, את קורס ההכנה לפסיכומטרי הוא ישלם בשמחה, כי חינוך זה חשוב. לפעמים הוא שואל את עצמו איך זה שהוא היחיד שאין לו טענות, אבל גם זה בסדר.
יש בישראל אתיופי שרץ ממש לאט.
ורוסי שמאמין שאנחנו מדינה תרבותית. הוא נסע בשני אוטובוסים לפארק הירקון כדי לראות את הרקוויאם של ורדי בביצוע של "לה סקאלה", וכשהוא חזר הביתה הוא שאל את אמא שלו באיזו עוד מדינה בעולם באים מאה אלף איש בשיא החום כדי לשמוע אופרה.
יש בישראל חרדי שאוהב את המדינה. הוא עומד דום מתוח ביום הזיכרון באמצע הרחוב בבני ברק ומקווה שכולם רואים, וכן, הוא עשה צבא, שלוש שנים מלאות בחיל הקשר אם אתם מתעניינים. פרויליך הציע לסדר לו תפקיד ברבנות הצבאית, אבל הוא לא הסכים. כשהבחורות הלכו מולו בבסיס הוא פשוט הסתכל לכיוון אחר, כי זה שהוא אוהב את אלוהים זה עניינו, והוא לא מצפה שמישהו ישלם את המחיר. כל היום הוא עובד אצל גיסו בחנות, ורק אחר כך הוא הולך ללמוד גמרא. שעתיים של "ארבעה נכנסו לפרדס" בכולל של הרב לנדא, ומשם לארוחת ערב עם הילדים.
 
 
יש בישראל - שעתיים נסיעה מהחרדי ההוא - ערבי שמרגיש אותו דבר. הוא אולי מורה למתמטיקה לכיתות הנמוכות, אבל בסמינר הוא למד גם על השואה והתמונות לא עזבו אותו בלילות. גם אותו מעצבן הביוב הפתוח באום אל פאחם, אבל הוא יודע שחיים פה הרבה יותר טוב מאשר בירדן. הוא ביקר פעם אצל חמותו במחנה אל ווחדה, ואחר כך שוב היה לו קשה לישון. הוא מעדיף לחיות בדמוקרטיה (ב 92' הוא הצביע לרבין), והוא אומר למי שמוכן להקשיב שיש לו יותר זכויות מלכל אזרח סעודי, וגם יותר הזדמנויות ללמוד ולעבוד. כשהבת שלו אמרה שהיא שוקלת לעשות שירות לאומי, הוא אמר שחבל שבזמנו לא היה דבר כזה. אז נכון שהוא מאמין שהמדינה הפלשתינאית תקום יום אחד, אבל הרי הוא לא הישראלי היחיד שחושב ככה.
יש בישראל זמר שהתקליט האחרון שלו נכשל והוא לא אמר בריאיון שהוא "מתחזק".
ואחת שהיתה בריאליטי ואמרה אחר כך, "האמת, ממש השתניתי."
יש בישראל חייל משוחרר שרוצה לנסוע לפריז. הודו לא עושה לו את זה כי עניים הם לא נוף, ואין לו שום חשק ליפול מראש צוק בבוליביה. הוא מעדיף לקחת את התרמיל שלו ולפגוש את ואן גוך ואת מוצרט, את הכנסייה הלבנה של טולדו (שהיתה פעם בית הכנסת "אבן שושן") ואת הקתדרלה של מילנו הנראית כארמון נטיפים, לשוט על הדנובה הכחולה בספינת לילה לקול מוזיקה צוענית, לעשן סיגריה ירוקה באמסטרדם ולהתאהב בקופנהאגן בבלונדינית צחת עור עם גישה ליברלית במיוחד. הוא יודע שהישראלים שנוסעים למזרח נוסעים בעצם רק כדי לפגוש ישראלים אחרים, וזה נראה לו אידיוטי. ישראלים יש לו כאן מספיק.
יש בישראל אוהד בית"ר שאינו שונא ערבים, נהג מונית שלא רוצה להוציא דיסק, פוליטיקאי שאמר לחבר מרכז "אם אתה חושב אחרת, אז אל תצביע בשבילי", עובד היי טק שלא מעניין אותו לגור בקליפורניה, תייר מצרפת שלא נשרף לו האף, פושט רגל שמאשים רק את עצמו, נפגע טרור שמושיט פרוטזה לשלום, עורך דין שאמר לקליינט "עזוב אחי, עזוב, חבל על הכסף שלך."
יש בישראל לא מעט אנשים שהם אחרים לגמרי ממה שהם נראים. למרבה הפלא, הם הרוב.

יאיר לפיד (נולד ב-5 בנובמבר 1963) הוא חבר הכנסת, מייסד ויושב-ראש מפלגת "יש עתיד". כיהן כשר האוצר בממשלת ישראל השלושים ושלוש. סופר, עיתונאי, תסריטאי, במאי, שחקן, מחזאי, תמלילן ומנחה טלוויזיה לשעבר.

לפיד היה בעל טור שבועי קבוע במוסף סוף השבוע של "ידיעות אחרונות", "7 ימים". בטור זה, כתב לפיד על מגוון נושאים, ונגע בענייני זהות, תקינות שלטונית, ונושאים חברתיים, תוך שהוא מציג השקפת עולם ליברלית. המאייר הקבוע של הטור היה יזהר כהן. לקט מטוריו של לפיד הופיע בספר "עומדים בטור", שיצא לאור בשנת 2005. לקט נוסף, בשם "שוב עומדים בטור", יצא לאור בשנת 2011.
בשנת 1986 עבד כמפיק ועורך סרטים בהוליווד. שנים לאחר מכן, כתב שתי סדרות טלוויזיה: הסדרה לנוער "החופש האחרון" ששודרה בערוץ הראשון בשנת 1989 וסדרת הדרמה "חדר מלחמה", ששודרה בערוץ 2 בשנת 2005.

עוד על הספר

שוב עומדים בטור יאיר לפיד
 
חלק ראשון
 
דרך ארץ
 
ציונות
אני ציוני.
אני מאמין שבארץ ישראל קם העם היהודי אבל קצת באיחור. אם הוא היה מקשיב לשעון המעורר לא היתה שואה והסבא המת שלי - זה שאני קרוי על שמו - היה מספיק לרקוד עם סבתא ואלס אחרון על גדת הירקון.
אני ציוני.
עברית היא השפה בה אני מודה לבורא עולם וגם מקלל ברמזור. הנודניק שקורא לי "אחי" הוא באמת אחי. התנ"ך אינו מכיל רק את ההיסטוריה שלי, אלא גם את הגיאוגרפיה: שאול המלך חיפש את האתונות בכביש 443, יונה הנביא עלה על האונייה ביפו לא רחוק מהמסעדה של מרגרט תייר, את המרפסת שממנה הציץ דוד לבת שבע בטח קנה איזה אוליגרך.
אני ציוני.
בפעם הראשונה שראיתי את בני לבוש במדי צה"ל פרצתי בבכי, לא החמצתי משוּאה כבר עשרים שנה, והטלוויזיה שלי אמנם קוריאנית, אבל לימדתי אותה להיות בעד הנבחרת.
אני ציוני.
אני מאמין בזכותנו על הארץ הזו. לאנשים שנרדפו במשך כל ההיסטוריה על לא עוול בכפם, יש זכות למדינה משלהם פלוס אף 16 מתנה מהיצרן. אני כואב כל גילוי של אנטישמיות מלונדון עד מומביי, אבל בסתר לבי חושב שיהודים שבוחרים לגור בחו"ל לא מבינים משהו בסיסי מאוד על העולם. מדינת ישראל לא הוקמה כדי שהאנטישמים ייעלמו, אלא כדי שנוכל להגיד להם שיקפצו לנו.
אני ציוני.
ירו עלי בלבנון, קטיושה החמיצה אותי בכמה מטרים בקריית שמונה, טילים נחתו ליד ביתי במלחמת המפרץ, הייתי בשדרות כשנשמעה אזעקת "צבע אדום", מחבלים התפוצצו לא רחוק מבית הורי, הילדים שלי ישבו במקלט כשעוד לא ידעו לבטא את שמם, צמודים לסבתא שהגיעה הנה מפולין כדי להימלט מן המוות. ובכל זאת, תמיד הרגשתי בר מזל על שאני חי פה, ובשום מקום אחר לא באמת טוב לי.
אני ציוני.
אני חושב שכל אדם שגר כאן צריך לשרת בצבא, לשלם מסים, להצביע בבחירות ולהכיר את המילים של שיר אחד לפחות של שלום חנוך. אני חושב שמדינת ישראל אינה רק מקום, אלא גם רעיון, ואני מאמין בכל לבי בשלושת הדיברים הנוספים, החרוטים על קיר מוזיאון השואה בוושינגטון: "לא תשתף פעולה עם הרוע, לא תעמוד מן הצד, לא תהיה קורבן."
אני ציוני.
שכבתי כבר על גבי בוותיקן כדי להתפעם מן הקפלה הסיסטינית, קניתי גלויה בקתדרלת נוטר דאם בפריז והתרשמתי עמוקות מבודהה האיזמרגד הננסי במקדש וואט בבנגקוק. אבל אני עדיין מאמין שתל אביב משעשעת יותר, ים סוף ירוק יותר, ומנהרות הכותל מעניקות חוויה רוחנית חזקה בהרבה. נכון שאני לא אובייקטיבי, אבל אני לא אובייקטיבי גם לגבי אשתי וילדי.
אני ציוני.
אני איש המחר החי גם את עברו. בשושלת שלי נמצאים משה רבנו, ישו, הרמב"ם, זיגמונד פרויד, קרל מרקס, אלברט איינשטיין, וודי אלן, בובי פישר, בוב דילן, פרנץ קפקא, הרצל ובן גוריון. אני חלק ממיעוט קטנטן ונרדף, שהשפיע על העולם יותר מכל עם אחר. בזמן שהאחרים השקיעו את מרצם בדם ואש, לנו היה שכל להשקיע בשכל.
אני ציוני.
לעתים אני מסתכל סביבי ומתמלא בגאווה. מפני שאני חי טוב יותר ממיליארד הודים, מ 1.3 מיליארד סינים, מכל יבשת אפריקה גם יחד, מ 250 מיליון אינדונזים, מהתאילנדים, הפיליפינים, הרוסים, האוקראינים ומכל העולם המוסלמי חוץ מהסולטן מברוניי. אני חי במדינה במצור שאין לה שום משאבים טבעיים, ובכל זאת הרמזורים תמיד פועלים, המחשבים מחוברים לאינטרנט בפס רחב, ואם אשכחך ירושלים תישכח ימיני אבל תשכחו מלמצוא שם חניה.
אני ציוני.
הציונות טבעית לי כמו שטבעי לי להיות אב, ובעל, ובן. אנשים הטוענים שהם ורק הם מייצגים את "הציונות האמיתית" מגוחכים בעיני. הציונות שלי לא נמדדת בגודל הכיפה, בשכונה בה אני גר, או במפלגה שאצביע לה. היא נולדה הרבה לפני, ברחוב מושלג בגטו בודפשט בו עמד אבי וניסה, לשווא, להבין למה העולם כולו מנסה להרוג אותו.
אני ציוני.
בכל פעם שמת קורבן חף מפשע, אני מרכין את ראשי מפני שפעם הייתי קורבן חף מפשע. אין לי שום רצון, או כוונה, לקבל עלי את הסטנדרטים המוסריים של אויבי. אני לא רוצה להיות דומה להם. איני חי על חרבי, רק מחזיק אותה מתחת לכרית.
אני ציוני.
אין לי רק זכות אבות, אלא גם את חובת הבנים. האנשים שהקימו את המדינה הזו חיו ופעלו בתנאים גרועים בהרבה ממני, ובכל זאת לא הסתפקו בהישרדות. הם ניסו גם להקים ארץ טובה יותר, חכמה, אנושית ומוסרית יותר. הם היו מוכנים למות למען המטרה הזו, אני משתדל לחיות למענה.
 
 

  
 
 
יש בישראל
 
יש בישראל הומו ששירת בגבעתי. הוא היה חייל טוב, ההומו, רץ מתחת לאלונקה והזיעה צרבה לו בעיניים, בסיור בכפר ערבי ההומו פרץ דלת בבעיטה וצעק "אוּדרובּ אוּדרובּ, כולם החוצה," וההומו היה מקום שני במטווח הפלוגתי.
יש בישראל מתנחל שאוהב את דנה אינטרנשיונל. יש לו כיפה לבנה גדולה שאשתו סרגה לו, שישה ילדים שהגדול כבר נוער גבעות, ואת כל הדיסקים. באירוויזיון הוא נסע לבן דוד שלו בירושלים, כדי לצרוח מול המסך, והוא מוריד באינטרנט את העונה האחרונה של "כוכב נולד". כשהוא חזר מפינוי עמונה הוא בכה כל הלילה והאישה, שדווקא אוהבת ארצי, סחבה רמקול למרפסת ושמה לו את הביצוע של דנה ל"זמר שלוש התשובות".
יש בישראל תימני שלא יודע לשיר. בכל יום שישי, כשהוא נוסע לאמא שלו בראש העין, הם מזמרים זמירות שבת סביב לשולחן וכולם מתגלגלים מצחוק מהזיופים שלו. הוא גם לא יודע לרקוד, התימני, ואם עוד פעם אחת מישהו יעשה לידו את הבדיחה על "צעד תימני" הוא לא יהיה אחראי למעשיו.
יש בישראל רווקה תל אביבית שנוסעת על אופניים, מעשנת מרלבורו לייט, נסעה עד אמסטרדם למסיבה של די ג'יי סקאזי והצביעה ביבי. היא מאמינה לביבי. הוא נראה לה איש טוב, עם כוונות נכונות, ובסתר לבה היא חושבת שגם שרה בסדר. סתם רודפים אותה, כמו שקורה לנשים כמוהן, שלא מפחדות להיות אחרות.
יש בישראל אחד שמסתדר עם המשכורת. הוא לא עשיר ולא עני, אבל זה היה רעיון שלו שאשתו תרד לחצי משרה כשנולד השלישי. אנשים שקונים "האמר" נראים לו מגוחכים, אבל הוא החליף את האוטו שנה לפני שזה היה הכרחי. הוא לא נסע לגמר גביע אירופה לאלופות כי מספיקה לו הפלזמה, ואם הבן רוצה ללמוד בחו"ל אז שיישאר עוד שנה בקבע. מצד שני, את קורס ההכנה לפסיכומטרי הוא ישלם בשמחה, כי חינוך זה חשוב. לפעמים הוא שואל את עצמו איך זה שהוא היחיד שאין לו טענות, אבל גם זה בסדר.
יש בישראל אתיופי שרץ ממש לאט.
ורוסי שמאמין שאנחנו מדינה תרבותית. הוא נסע בשני אוטובוסים לפארק הירקון כדי לראות את הרקוויאם של ורדי בביצוע של "לה סקאלה", וכשהוא חזר הביתה הוא שאל את אמא שלו באיזו עוד מדינה בעולם באים מאה אלף איש בשיא החום כדי לשמוע אופרה.
יש בישראל חרדי שאוהב את המדינה. הוא עומד דום מתוח ביום הזיכרון באמצע הרחוב בבני ברק ומקווה שכולם רואים, וכן, הוא עשה צבא, שלוש שנים מלאות בחיל הקשר אם אתם מתעניינים. פרויליך הציע לסדר לו תפקיד ברבנות הצבאית, אבל הוא לא הסכים. כשהבחורות הלכו מולו בבסיס הוא פשוט הסתכל לכיוון אחר, כי זה שהוא אוהב את אלוהים זה עניינו, והוא לא מצפה שמישהו ישלם את המחיר. כל היום הוא עובד אצל גיסו בחנות, ורק אחר כך הוא הולך ללמוד גמרא. שעתיים של "ארבעה נכנסו לפרדס" בכולל של הרב לנדא, ומשם לארוחת ערב עם הילדים.
 
 
יש בישראל - שעתיים נסיעה מהחרדי ההוא - ערבי שמרגיש אותו דבר. הוא אולי מורה למתמטיקה לכיתות הנמוכות, אבל בסמינר הוא למד גם על השואה והתמונות לא עזבו אותו בלילות. גם אותו מעצבן הביוב הפתוח באום אל פאחם, אבל הוא יודע שחיים פה הרבה יותר טוב מאשר בירדן. הוא ביקר פעם אצל חמותו במחנה אל ווחדה, ואחר כך שוב היה לו קשה לישון. הוא מעדיף לחיות בדמוקרטיה (ב 92' הוא הצביע לרבין), והוא אומר למי שמוכן להקשיב שיש לו יותר זכויות מלכל אזרח סעודי, וגם יותר הזדמנויות ללמוד ולעבוד. כשהבת שלו אמרה שהיא שוקלת לעשות שירות לאומי, הוא אמר שחבל שבזמנו לא היה דבר כזה. אז נכון שהוא מאמין שהמדינה הפלשתינאית תקום יום אחד, אבל הרי הוא לא הישראלי היחיד שחושב ככה.
יש בישראל זמר שהתקליט האחרון שלו נכשל והוא לא אמר בריאיון שהוא "מתחזק".
ואחת שהיתה בריאליטי ואמרה אחר כך, "האמת, ממש השתניתי."
יש בישראל חייל משוחרר שרוצה לנסוע לפריז. הודו לא עושה לו את זה כי עניים הם לא נוף, ואין לו שום חשק ליפול מראש צוק בבוליביה. הוא מעדיף לקחת את התרמיל שלו ולפגוש את ואן גוך ואת מוצרט, את הכנסייה הלבנה של טולדו (שהיתה פעם בית הכנסת "אבן שושן") ואת הקתדרלה של מילנו הנראית כארמון נטיפים, לשוט על הדנובה הכחולה בספינת לילה לקול מוזיקה צוענית, לעשן סיגריה ירוקה באמסטרדם ולהתאהב בקופנהאגן בבלונדינית צחת עור עם גישה ליברלית במיוחד. הוא יודע שהישראלים שנוסעים למזרח נוסעים בעצם רק כדי לפגוש ישראלים אחרים, וזה נראה לו אידיוטי. ישראלים יש לו כאן מספיק.
יש בישראל אוהד בית"ר שאינו שונא ערבים, נהג מונית שלא רוצה להוציא דיסק, פוליטיקאי שאמר לחבר מרכז "אם אתה חושב אחרת, אז אל תצביע בשבילי", עובד היי טק שלא מעניין אותו לגור בקליפורניה, תייר מצרפת שלא נשרף לו האף, פושט רגל שמאשים רק את עצמו, נפגע טרור שמושיט פרוטזה לשלום, עורך דין שאמר לקליינט "עזוב אחי, עזוב, חבל על הכסף שלך."
יש בישראל לא מעט אנשים שהם אחרים לגמרי ממה שהם נראים. למרבה הפלא, הם הרוב.