מולכו
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מולכו
מכר
מאות
עותקים
מולכו
מכר
מאות
עותקים
4.9 כוכבים (15 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

אברהם ב. יהושע

אברהם ב. יהושע (יליד 1936), סופר ישראלי. חתן פרס ישראל לספרות שנת תשס"ה (1995). אחד מחשובי היוצרים בתרבות הישראלית, וממובילי הגל החדש (המכונה גם "דור המדינה") בספרות העברית המודרנית.
 
יהושע נולד בירושלים, בן לאחת המשפחות הספרדיות הותיקות בעיר, דור חמישי בארץ. כינויו, "בולי", הוא המקור לאות ב' שבשמו. בבגרותו למד ספרות ופילוסופיה באוניברסיטה העברית. יצירותיו הראשונות הופיעו בעיתונות היומית ובכתבי עת ספרותיים בראשית שנות ה-50. החל משנת 1967 שימש כמרצה בחוג לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת חיפה. ברבות הזמן מונה לפרופסור, ומשמש גם כמרצה אורח באוניברסיטאות פרינסטון ושיקגו.
 
כתיבתו של יהושע נטתה בראשיתה לכיוונים סוריאליסטיים ומופשטים, אולם בהמשך דרכו החל לכתוב בסגנון ריאליסטי יותר, השואב את השראתו מהפסיכולוגיה וההוויה החברתית של ישראל. לגיבוריו הטיפוסיים אין יכולת החלטה ומעשה, והם תלויים בין הכוונה למימושה. על פי רוב הם מונעים על ידי הרצון לפרוץ את מעגל הבדידות שהם נתונים בו.
 
לבד מכתיבת פרוזה, מפרסם יהושע מאמרים פוליטיים רבים ומסות בעיתונות ובכתבי עת, בהם הוא דן בענייני השעה של החברה הישראלית, ביחסי ישראל-תפוצות ועוד. בשנת 1995 הוענק לסופר פרס ישראל לספרות. יצירתו זוכה להצלחה רבה גם מחוץ לישראל ורבים מספריו תורגמו לשפות זרות.
יהושע נפטר ב-14 ביוני 2022 בגיל 85, ממחלת הסרטן. נקבר בקיבוץ עין כרמל.

ארכיונו מופקד במחלקת הארכיונים של הספרייה הלאומית בירושלים.

ראיון "ראש בראש"

הספר מופיע כחלק מ -

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

אשתו של מולכו נפטרה בתחילת הסתיו. הרומאן עוקב, לאורך שנה, אחר תהליך השתחררותו ממנה ומאבקו בה, תהליך שיש בו גם הזדהות עמוקה עמה. מות אשתו משחרר במולכו קפיץ שמעיף אותו למרחקים של ניכור, אך גם מוליך ללידה של תחושת חירות חדשה. ועם זאת, תוך השחרור הוא מוּבל בשלט-רחוק על-ידי הקשר עם אשתו. הוא מושך מן המוות כאב, ממשות וחיוניות כאחד, וניסיונותיו הכושלים להחיות את אשתו בנשים המחליפות אותה הם גם ניסיונות "לקום לתחייה" ולאחוז בשורשי עצמו. אורפיאוס מתפצל כאן לשניים. מולכו, איש פאסיבי המתבונן בעולם במשקפיים בִּי-פוֹקאליוֹת, מצוי בכפילות מתמדת של פחד וכמיהה, כאב ושימחה, מערבב התרגשות ואשמה. יהושע העמיד כאן את אחת הדמויות הבלתי-נשכחות בספרות העברית, ברומאן רב-פנים שקשה להניחו מן היד. במשאל שערך עיתון 'מעריב' (יוני 2007) בין אנשי ספרות מובילים – מבקרים, עורכים, מו"לים וחוקרי ספרות – נבחר "מולכו" בין עשרת ספרי הפרוזה "הטובים ביותר שנכתבו בעברית מקום המדינה".

פרק ראשון

פרק ראשון: סתיו

 

בארבע לפנות בוקר נפטרה אשתו של מולכו, ובכל מאודו התאמץ מולכו לזהות את רגע המוות כדי שייחרט וייזכר בתוכו, והוא רצה לזכור. ולאחר שבועות ואף חודשים, כשהיה שב ומהרהר בה, נדמה היה לו שאכן הצליח להתיך את רגע הסתלקותה (אם אומנם כך צריך לכנותו. הסתלקות? הוא היסס) לממשות ברורה, מלאה חיוניות, שיש בה לא רק מחשבה ורגש אלא גם אורות וקולות, כמו הצבע הארגמני של תנור החימום הקטן, הירקרקות הזורחת של הסְפָרוֹת בשעון האלקטרוני, אלומת אור צהבהבה שזרמה מחדר־האמבטיה והעלתה צללים גדולים במסדרון, ואולי גם אור השמיים, אור ורדרד או שנהבי שהפיקה האפילה העמוקה, הוא דימה לחשוב שאכן זכר את שמי הבוקר החשוכים, כדי להוסיף עוצמה והתרגשות גם מן הטבע, אבל בהם כבר לא היה בטוח, גם לא בקולות הגשם והרוח, אבל ידע שהיתה מוסיקה, כן, מוסיקה אמיתית, בעצם ידו הפעיל אותה, בהחלטה מהוססת אבל גם באמונה שאם היא מבקשת לשמוע משהו בעת גסיסתה הרי זו אותה מוסיקה שכל־כך היתה להוטה אחריה בחודשים האחרונים, כשהקריאה נעשתה קשה יותר ויותר, ובשעות הכאבים, הדמדומים, השעות המתות בין ביקורי החברות, שיחות הילדים והטיפולים השונים, היתה חובשת את האוזניות הסטריאופוניות הקטנות, כמו קשרית ברכב מלחמה נוסע, בוררת אחת מן הקלטות שהיו מונחות לידה ומפעילה את המכשיר. הם שוחחו על המוסיקה, ופעם־פעמיים אף רמזה לו שאם אפשר, בסוף (כך כינו את המוות ביניהם) ישמיע לה מוסיקה, אם יראה שאין היא מכאיבה, תן לי מוסיקה, והוא שמח למלא את בקשתה, היטב הדריכה אותו בחודשים האחרונים והוא למד להישמע לרצונה במדוייק, להתייחס ברצינות עמוקה לכל מלה. וגם עתה זכר להפעיל את המכשיר, אבל לא העז לחבוש לראשה את האוזניות, אלא השאיר אותן תלויות למראשותיה, ורק סובב קלות את המנוף כדי להגביה מעט את ראשה, ומתוך שתי כריות הלֶבֶד החלה מתרוממת מוסיקה עמומה ורחוקה, אבל תקיפה, זורמת בצלילים אווריריים וחגיגיים, חצוצרות ציד מתנשמות עמומות ומקוטעות בסימפוניה של מאהלר, שהיתה מונחת ברשמקול לפני שלושה ימים, והוא לא ידע אם דווקא המוסיקה המתלהמת הזאת היא המתאימה לרגע כזה, אבל גם חשש להפתיע אותה במוסיקה חדשה, אפילו תהיה שקטה ופשוטה יותר, וכך הוא זוכר במדוייק את רגע המוות, הוא יכול לזהותו על-פי הצלילים המדוייקים, להשמיע אותם, אם ירצה, שוב ושוב, כדי לזכור אותה ואת עצמו ברגע האחרון בשקט הלילה. הוא לא ידע מה מן המוסיקה המתערסלת למראשותיה הבקיע דרך ההכרה הגוססת, הוא לא ידע, גם לא ניסה לדעת, האם בכלל שמעה אותה, הוא לא המיש מבטו ממנה, לוהט ברחמיו ובהתרגשותו, מובל־מהלך ביער שחור באור של שחר רטוב וקריר, מפלס דרך בין עפאי עצים גדולים לעבר בקעה או ואדי מוארים, לעבר איילה רכה צהבהבה, שהחצוצרות המתלהמות רודפות־קוראות אחריה.
זה היה בדיוק הרגע שבו פסקה נשימתה. הוא לא נגע בה, כי פחד שהמגע יעורר אותה ויכאיב לה, אבל כזה היה הרגע, לעולם לא תדע אותו, אף שמכל הרגעים שבעולם לא היה רגע ששייך לה יותר מרגע זה, אינטימי ונבדל, כאשר יד נעלמה הונפה ואמרה: עד כאן, ומכאן ואילך לא עוד! הוא לא חשב על הישארות-נפש, או על גלגול־נשמה, בלבו הודה לה תמיד על שלא גררה אותו לסוג כזה של מחשבות מיסטיות; התוקפנות הטבעית והמרירות האינטלקטואלית שבתוכה טיאטאו כל הרהור אפל ולא רציונאלי; ונוח היה לו מאוד שעכשיו רק הוא לבדו היה עמה, ער ושקט ומרוכז עד מאוד, ושאין אף אדם שמסיח את דעתו, או שצריך להתחלק עמו במחשבות, ובעיקר שאין לידו לא רופא ולא אחות, שהיו אולי כופים עליהם איזה מכשיר או תרופה, אלא הוא לבדו פה, והכל ברשותו ובשליטתו, האור והקול, ורק המוות עמו, מוות שדימה אותו לפעמים כאותו כדור־ברזל שחור ומחוספס שהיו מביאים לשיעורי־התעמלות במיגרש של הגימנסיה, כדי להדוף ולו גם למטרים ספורים מוות שכבר התגלגל לכאן לפני כמה ימים, רובץ דומם מתחת לאחד הרהיטים או לאחת המיטות, ועכשיו נזדקף ונעמד לידו, ומולכו משתאה לראות כיצד הוא חודר לתוכה אבל גם בוקע מתוכה, והוא על המישמר לבחון רק אם יש סימן של כאב, כי זה יעודו בחודשים האחרונים, להקל על הכאב, גם ברגע אחרון זה, ולשם כך עומדים כאן לרשותו מיתקנים ומכשירים רבים, ידיות ומנופים, קביים וכיסא־גלגלים, מיתקן לרחיצה ומאוורר, רפואות, סמים ומסיכת־חמצן, כל בית־החולים הקטן שנאסף כאן בחדר, הכל כדי להקל על הכאב, כדי שתצא הנשמה ברוך.
גם בשבתו ליד שולחן־עבודתו, בלכתו ברחוב, זקוף, איטי ומהורהר, ראשו אפור אבל גופו עדיין גמיש, באוכלו ובשוכבו, חושב היה ללא הרף על הכאב שלה ואיך להרגיעו, מבוקר ועד ערב מקשיב לגוף הגדול המכורסם מן המחלה, המצולק מסכין המנתחים, נפוח מן הסמים, הגוף המפעפע בפרחי הרעל שלו, אשר מוטל היה כבר כמה שבועות על אותה מיטת חולים מיוחדת ומתוחכמת עם מזרן המים הרוטט, הניצבת כאן במרכז החדר, על מנופיה סורגיה וגלגליה, כמין מרכבה גדולה, בתקווה שאותה נסיעה אחרונה אכן תוכל להתרחש כאן בבית, ושכל הנוכחים, אמה וילדיה, בני־משפחה וידידים, והוא בראשם כמין מנהל כללי, יוכלו למחלה המשתוללת ויסיעו אותה בהשקט ובביטחה אל הסוף הבלתי־נמנע. וצריך היה לסלק את מיטת הכלולות הישנה שלהם ולהביא מיטה צרה ופשוטה בשבילו, מיטת־שדה של מפקד נאמן, ולהעמידה ליד המיטה הענקית, והוא היה שוכב, ספק לידה ספק מתחתיה, מקשיב דרוּך ונכון להילחם בכל כאב, ושנתו שנת גלים, קלה להתעוררות וקלה להירדמות, שינה המפקחת על עצמה, אבל לא בלי חלומות, ואפילו בלילה נורא זה חלם לפתע שהוא ילד ששורקים אליו ומחפשים אחריו ברחוב או בשדה, היא עצמה או מישהו דומה לה, ומייד התעורר כהרגלו וראה שהשריקה אכן נמשכת ונבהל והזדקף, ואז הבין שאין זה אלא חירחור.

אברהם ב. יהושע

אברהם ב. יהושע (יליד 1936), סופר ישראלי. חתן פרס ישראל לספרות שנת תשס"ה (1995). אחד מחשובי היוצרים בתרבות הישראלית, וממובילי הגל החדש (המכונה גם "דור המדינה") בספרות העברית המודרנית.
 
יהושע נולד בירושלים, בן לאחת המשפחות הספרדיות הותיקות בעיר, דור חמישי בארץ. כינויו, "בולי", הוא המקור לאות ב' שבשמו. בבגרותו למד ספרות ופילוסופיה באוניברסיטה העברית. יצירותיו הראשונות הופיעו בעיתונות היומית ובכתבי עת ספרותיים בראשית שנות ה-50. החל משנת 1967 שימש כמרצה בחוג לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת חיפה. ברבות הזמן מונה לפרופסור, ומשמש גם כמרצה אורח באוניברסיטאות פרינסטון ושיקגו.
 
כתיבתו של יהושע נטתה בראשיתה לכיוונים סוריאליסטיים ומופשטים, אולם בהמשך דרכו החל לכתוב בסגנון ריאליסטי יותר, השואב את השראתו מהפסיכולוגיה וההוויה החברתית של ישראל. לגיבוריו הטיפוסיים אין יכולת החלטה ומעשה, והם תלויים בין הכוונה למימושה. על פי רוב הם מונעים על ידי הרצון לפרוץ את מעגל הבדידות שהם נתונים בו.
 
לבד מכתיבת פרוזה, מפרסם יהושע מאמרים פוליטיים רבים ומסות בעיתונות ובכתבי עת, בהם הוא דן בענייני השעה של החברה הישראלית, ביחסי ישראל-תפוצות ועוד. בשנת 1995 הוענק לסופר פרס ישראל לספרות. יצירתו זוכה להצלחה רבה גם מחוץ לישראל ורבים מספריו תורגמו לשפות זרות.
יהושע נפטר ב-14 ביוני 2022 בגיל 85, ממחלת הסרטן. נקבר בקיבוץ עין כרמל.

ארכיונו מופקד במחלקת הארכיונים של הספרייה הלאומית בירושלים.

ראיון "ראש בראש"

סקירות וביקורות

א.ב יהושע מדבר על מולכו צוף וייסבוך פודקאסט מדברים עברית 10/10/2021 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

הספר מופיע כחלק מ -

סקירות וביקורות

א.ב יהושע מדבר על מולכו צוף וייסבוך פודקאסט מדברים עברית 10/10/2021 להאזנה להסכת >
מולכו אברהם ב. יהושע

פרק ראשון: סתיו

 

בארבע לפנות בוקר נפטרה אשתו של מולכו, ובכל מאודו התאמץ מולכו לזהות את רגע המוות כדי שייחרט וייזכר בתוכו, והוא רצה לזכור. ולאחר שבועות ואף חודשים, כשהיה שב ומהרהר בה, נדמה היה לו שאכן הצליח להתיך את רגע הסתלקותה (אם אומנם כך צריך לכנותו. הסתלקות? הוא היסס) לממשות ברורה, מלאה חיוניות, שיש בה לא רק מחשבה ורגש אלא גם אורות וקולות, כמו הצבע הארגמני של תנור החימום הקטן, הירקרקות הזורחת של הסְפָרוֹת בשעון האלקטרוני, אלומת אור צהבהבה שזרמה מחדר־האמבטיה והעלתה צללים גדולים במסדרון, ואולי גם אור השמיים, אור ורדרד או שנהבי שהפיקה האפילה העמוקה, הוא דימה לחשוב שאכן זכר את שמי הבוקר החשוכים, כדי להוסיף עוצמה והתרגשות גם מן הטבע, אבל בהם כבר לא היה בטוח, גם לא בקולות הגשם והרוח, אבל ידע שהיתה מוסיקה, כן, מוסיקה אמיתית, בעצם ידו הפעיל אותה, בהחלטה מהוססת אבל גם באמונה שאם היא מבקשת לשמוע משהו בעת גסיסתה הרי זו אותה מוסיקה שכל־כך היתה להוטה אחריה בחודשים האחרונים, כשהקריאה נעשתה קשה יותר ויותר, ובשעות הכאבים, הדמדומים, השעות המתות בין ביקורי החברות, שיחות הילדים והטיפולים השונים, היתה חובשת את האוזניות הסטריאופוניות הקטנות, כמו קשרית ברכב מלחמה נוסע, בוררת אחת מן הקלטות שהיו מונחות לידה ומפעילה את המכשיר. הם שוחחו על המוסיקה, ופעם־פעמיים אף רמזה לו שאם אפשר, בסוף (כך כינו את המוות ביניהם) ישמיע לה מוסיקה, אם יראה שאין היא מכאיבה, תן לי מוסיקה, והוא שמח למלא את בקשתה, היטב הדריכה אותו בחודשים האחרונים והוא למד להישמע לרצונה במדוייק, להתייחס ברצינות עמוקה לכל מלה. וגם עתה זכר להפעיל את המכשיר, אבל לא העז לחבוש לראשה את האוזניות, אלא השאיר אותן תלויות למראשותיה, ורק סובב קלות את המנוף כדי להגביה מעט את ראשה, ומתוך שתי כריות הלֶבֶד החלה מתרוממת מוסיקה עמומה ורחוקה, אבל תקיפה, זורמת בצלילים אווריריים וחגיגיים, חצוצרות ציד מתנשמות עמומות ומקוטעות בסימפוניה של מאהלר, שהיתה מונחת ברשמקול לפני שלושה ימים, והוא לא ידע אם דווקא המוסיקה המתלהמת הזאת היא המתאימה לרגע כזה, אבל גם חשש להפתיע אותה במוסיקה חדשה, אפילו תהיה שקטה ופשוטה יותר, וכך הוא זוכר במדוייק את רגע המוות, הוא יכול לזהותו על-פי הצלילים המדוייקים, להשמיע אותם, אם ירצה, שוב ושוב, כדי לזכור אותה ואת עצמו ברגע האחרון בשקט הלילה. הוא לא ידע מה מן המוסיקה המתערסלת למראשותיה הבקיע דרך ההכרה הגוססת, הוא לא ידע, גם לא ניסה לדעת, האם בכלל שמעה אותה, הוא לא המיש מבטו ממנה, לוהט ברחמיו ובהתרגשותו, מובל־מהלך ביער שחור באור של שחר רטוב וקריר, מפלס דרך בין עפאי עצים גדולים לעבר בקעה או ואדי מוארים, לעבר איילה רכה צהבהבה, שהחצוצרות המתלהמות רודפות־קוראות אחריה.
זה היה בדיוק הרגע שבו פסקה נשימתה. הוא לא נגע בה, כי פחד שהמגע יעורר אותה ויכאיב לה, אבל כזה היה הרגע, לעולם לא תדע אותו, אף שמכל הרגעים שבעולם לא היה רגע ששייך לה יותר מרגע זה, אינטימי ונבדל, כאשר יד נעלמה הונפה ואמרה: עד כאן, ומכאן ואילך לא עוד! הוא לא חשב על הישארות-נפש, או על גלגול־נשמה, בלבו הודה לה תמיד על שלא גררה אותו לסוג כזה של מחשבות מיסטיות; התוקפנות הטבעית והמרירות האינטלקטואלית שבתוכה טיאטאו כל הרהור אפל ולא רציונאלי; ונוח היה לו מאוד שעכשיו רק הוא לבדו היה עמה, ער ושקט ומרוכז עד מאוד, ושאין אף אדם שמסיח את דעתו, או שצריך להתחלק עמו במחשבות, ובעיקר שאין לידו לא רופא ולא אחות, שהיו אולי כופים עליהם איזה מכשיר או תרופה, אלא הוא לבדו פה, והכל ברשותו ובשליטתו, האור והקול, ורק המוות עמו, מוות שדימה אותו לפעמים כאותו כדור־ברזל שחור ומחוספס שהיו מביאים לשיעורי־התעמלות במיגרש של הגימנסיה, כדי להדוף ולו גם למטרים ספורים מוות שכבר התגלגל לכאן לפני כמה ימים, רובץ דומם מתחת לאחד הרהיטים או לאחת המיטות, ועכשיו נזדקף ונעמד לידו, ומולכו משתאה לראות כיצד הוא חודר לתוכה אבל גם בוקע מתוכה, והוא על המישמר לבחון רק אם יש סימן של כאב, כי זה יעודו בחודשים האחרונים, להקל על הכאב, גם ברגע אחרון זה, ולשם כך עומדים כאן לרשותו מיתקנים ומכשירים רבים, ידיות ומנופים, קביים וכיסא־גלגלים, מיתקן לרחיצה ומאוורר, רפואות, סמים ומסיכת־חמצן, כל בית־החולים הקטן שנאסף כאן בחדר, הכל כדי להקל על הכאב, כדי שתצא הנשמה ברוך.
גם בשבתו ליד שולחן־עבודתו, בלכתו ברחוב, זקוף, איטי ומהורהר, ראשו אפור אבל גופו עדיין גמיש, באוכלו ובשוכבו, חושב היה ללא הרף על הכאב שלה ואיך להרגיעו, מבוקר ועד ערב מקשיב לגוף הגדול המכורסם מן המחלה, המצולק מסכין המנתחים, נפוח מן הסמים, הגוף המפעפע בפרחי הרעל שלו, אשר מוטל היה כבר כמה שבועות על אותה מיטת חולים מיוחדת ומתוחכמת עם מזרן המים הרוטט, הניצבת כאן במרכז החדר, על מנופיה סורגיה וגלגליה, כמין מרכבה גדולה, בתקווה שאותה נסיעה אחרונה אכן תוכל להתרחש כאן בבית, ושכל הנוכחים, אמה וילדיה, בני־משפחה וידידים, והוא בראשם כמין מנהל כללי, יוכלו למחלה המשתוללת ויסיעו אותה בהשקט ובביטחה אל הסוף הבלתי־נמנע. וצריך היה לסלק את מיטת הכלולות הישנה שלהם ולהביא מיטה צרה ופשוטה בשבילו, מיטת־שדה של מפקד נאמן, ולהעמידה ליד המיטה הענקית, והוא היה שוכב, ספק לידה ספק מתחתיה, מקשיב דרוּך ונכון להילחם בכל כאב, ושנתו שנת גלים, קלה להתעוררות וקלה להירדמות, שינה המפקחת על עצמה, אבל לא בלי חלומות, ואפילו בלילה נורא זה חלם לפתע שהוא ילד ששורקים אליו ומחפשים אחריו ברחוב או בשדה, היא עצמה או מישהו דומה לה, ומייד התעורר כהרגלו וראה שהשריקה אכן נמשכת ונבהל והזדקף, ואז הבין שאין זה אלא חירחור.