שני ירחים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
שני ירחים
הוספה למועדפים

שני ירחים

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    שרון קריץ' נולדה וגדלה בארה"ב . כשהיתה בת 12 נסעה לטיול עם משפחתה - הוריה וארבעת אחיה במשך חמישה ימים במכונית המשפחתית. את הנסיעה הזאת הנציחה בספר "שני ירחים".

    ספר זה זכה במדלית ניוברי היוקרתית לשנת 1995. שהוא הפרס הגבוה ביותר לספרות ילדים המוענק בארה"ב , ובפרסים נוספים. מדברי השופטים על הספר: "הספר שופע הומור ורגשות והוא מסע של תהפוכות לא-צפויות וסיומים מפתיעים."
    בבגרותה עברה קריץ' לגור באנגליה, ומאז היא חיה שם, מלמדת ספרות בבית ספר שאותו מנהל בעלה. מידי שנה היא מבקרת את שני ילדים הבוגרים בארה"ב . שרון קריץ' כתבה עוד 7 ספרי ילדים, ושני ספרים למבוגרים, אשר לא תורגמו לעברית.

    תקציר

    סלמנקה היא נערה בת שלוש-עשרה. קוראים לה סלמנקה כי ההורים שלה התבלבלו. הם חשבו שזה שם של שבט אינדיאני ומה שיצא בסוף זה שחוץ מאמא שלה, אף אחד לא קורא לה ככה. סבא וסבתא שלה למשל קוראים לה "אפרוחצ`יקית", בשביל רוב האנשים היא פשוט סאל. בזמן האחרון גם אמא שלה לא קוראת לה יותר סלמנקה, למעשה היא לא קוראת לה בכלל-אמא של סאל עזבה את הבית. עכשיו סאל יוצאת למסע בעקבות אמא שלה ויחד איתה יוצאים גם סבה וסבתה שלה שהם זוג חביב ורווי סיקסטיז, ואיש מהם לא יחזור מהמסע הזה כפי שיצא אליו. זהו מסע של התבגרות והתפכחות שמסופר כולו בשפה דיבורית וקולחת, ומרגע שמתחילים לקרוא פשוט אי-אפשר להפסיק. למרות הכתיבה הקולחת והמחויכת לאט לאט מתברר שמאחורי כל זה מסתתר כאב גדול, סאל בטח היתה אומרת שציפורי-עצב מתחילות לעוף מעל הראש...

    פרק ראשון

    פרצוף בחלון

    סבא אומר שאני ילדת כפר אמיתית, וזה נכון. את רוב שלוש-עשרה השנים של חיי העברתי בבֵּייבַּנְקס, קֶנְטָקִי, שהיא לא הרבה יותר מערימת בתים מקובצים באחו ליד נהר אוהיו. לפני קצת יותר משנה, אבא שלי עקר אותי כמו עשב-בר ולקח אותי ואת כל הרכוש שלנו (לא, זה לא נכון - הוא לא לקח את עץ הערמונים או את הערבה או את המייפל או את המתבן או את בור השחייה או כל אחד מהדברים האלה ששייכים לי) ונסענו שלוש-מאות מייל צפונה ועצרנו מול בית ביוּקְלִיד, אוֹהָיוֹ.
    ״איפה העצים?״ שאלתי. ״כאן אנחנו הולכים לגור?״
    ״לא,״ אבא שלי אמר. ״זה הבית של מרגרט.״
    דלת הכניסה של הבית נפתחה, ומרגרט, האשה עם השיער האדום הפרוע, עמדה שם. הסתכלתי במעלה ובמורד הרחוב. כל הבניינים היו צמודים זה לזה כמו שורה של שובכי יונים. לפני כל אחד מהם היה ריבוע דשא פצפון, ולפני הריבועים היתה מדרכת בטון ארוכה, ארוכה, נמתחת לאורך דרך הבטון.
    ״איפה האסם?״ שאלתי. ״איפה הנהר? איפה בור השחייה?״
    ״אוי סאל,״ אבא שלי אמר. ״די עם זה. הנה מרגרט.״ הוא נופף לאשה שליד הדלת.
    ״אנחנו צריכים לחזור,״ אמרתי. ״שכחתי משהו.״
    האשה עם השיער האדום הפרוע פתחה את הדלת ויצאה אל המרפסת.
    ״בתחתית הארון שלי,״ אמרתי, ״מתחת לקרשים של הריצפה. שמתי שם משהו, ואני חייבת לקחת אותו.״
    ״אל תהיי כזאת אווזה,״ הוא אמר. ״בואי לפגוש את מרגרט.״
    אני לא רציתי לפגוש את מרגרט. עמדתי שם, מסתכלת לי מסביב, ואז פתאום ראיתי את הפרצוף, מעוך לחלון, בקומה השנייה של הבית השכן. זה היה פרצוף עגול של ילדה, והוא נראה מבוהל. לא ידעתי אז שהפרצוף הזה שייך לפיבּי ווינטֶרבּוֹטוֹם, הילדה עם הדמיון העצום, ושהיא תהיה חברה שלי, ושכל מיני דברים מוזרים יקרו לה.
    לפני לא הרבה זמן, כשהייתי סגורה שישה ימים במכונית עם סבא וסבתא שלי, סיפרתי להם את הסיפור של פיבי, וכשגמרתי לספר להם - או אולי אפילו תוך כדי שסיפרתי להם - הבנתי שהסיפור של פיבי הוא כמו קיר הגבס בבית הישן שלנו בבייבנקס, קנטקי.
    אבא שלי התחיל לקלף קיר גבס בסלון של הבית שלנו בבייבנקס, ממש אחרי שאמא שלי עזבה אותנו בוקר אחד, באפריל. הבית שלנו היה בית חווה ישן שההורים שלי שיפצו, חדר אחרי חדר. כל לילה, כשהוא היה מחכה לשמוע מאמא שלי, הוא היה שובר עוד קצת מהקיר.
    בלילה בו קיבלנו את החדשות הרעות - שהיא לא חוזרת - הוא דפק ודפק על הקיר הזה עם איזמל ופטיש. בשתיים בבוקר, הוא בא לחדר שלי. לא ישנתי. הוא הוביל אותי למטה והראה לי מה הוא מצא. מאחורי הקיר התחבאה אח מלֵבֵנים.
    הסיבה שהסיפור של פיבי מזכיר לי את קיר הגבס הזה ואת האח שהתחבאה מאחוריו, היא שמאחורי הסיפור של פיבי היה עוד סיפור. הוא היה עלי ועל אמא שלי.

    שרון קריץ' נולדה וגדלה בארה"ב . כשהיתה בת 12 נסעה לטיול עם משפחתה - הוריה וארבעת אחיה במשך חמישה ימים במכונית המשפחתית. את הנסיעה הזאת הנציחה בספר "שני ירחים".

    ספר זה זכה במדלית ניוברי היוקרתית לשנת 1995. שהוא הפרס הגבוה ביותר לספרות ילדים המוענק בארה"ב , ובפרסים נוספים. מדברי השופטים על הספר: "הספר שופע הומור ורגשות והוא מסע של תהפוכות לא-צפויות וסיומים מפתיעים."
    בבגרותה עברה קריץ' לגור באנגליה, ומאז היא חיה שם, מלמדת ספרות בבית ספר שאותו מנהל בעלה. מידי שנה היא מבקרת את שני ילדים הבוגרים בארה"ב . שרון קריץ' כתבה עוד 7 ספרי ילדים, ושני ספרים למבוגרים, אשר לא תורגמו לעברית.

    עוד על הספר

    שני ירחים שרון קריץ'

    פרצוף בחלון

    סבא אומר שאני ילדת כפר אמיתית, וזה נכון. את רוב שלוש-עשרה השנים של חיי העברתי בבֵּייבַּנְקס, קֶנְטָקִי, שהיא לא הרבה יותר מערימת בתים מקובצים באחו ליד נהר אוהיו. לפני קצת יותר משנה, אבא שלי עקר אותי כמו עשב-בר ולקח אותי ואת כל הרכוש שלנו (לא, זה לא נכון - הוא לא לקח את עץ הערמונים או את הערבה או את המייפל או את המתבן או את בור השחייה או כל אחד מהדברים האלה ששייכים לי) ונסענו שלוש-מאות מייל צפונה ועצרנו מול בית ביוּקְלִיד, אוֹהָיוֹ.
    ״איפה העצים?״ שאלתי. ״כאן אנחנו הולכים לגור?״
    ״לא,״ אבא שלי אמר. ״זה הבית של מרגרט.״
    דלת הכניסה של הבית נפתחה, ומרגרט, האשה עם השיער האדום הפרוע, עמדה שם. הסתכלתי במעלה ובמורד הרחוב. כל הבניינים היו צמודים זה לזה כמו שורה של שובכי יונים. לפני כל אחד מהם היה ריבוע דשא פצפון, ולפני הריבועים היתה מדרכת בטון ארוכה, ארוכה, נמתחת לאורך דרך הבטון.
    ״איפה האסם?״ שאלתי. ״איפה הנהר? איפה בור השחייה?״
    ״אוי סאל,״ אבא שלי אמר. ״די עם זה. הנה מרגרט.״ הוא נופף לאשה שליד הדלת.
    ״אנחנו צריכים לחזור,״ אמרתי. ״שכחתי משהו.״
    האשה עם השיער האדום הפרוע פתחה את הדלת ויצאה אל המרפסת.
    ״בתחתית הארון שלי,״ אמרתי, ״מתחת לקרשים של הריצפה. שמתי שם משהו, ואני חייבת לקחת אותו.״
    ״אל תהיי כזאת אווזה,״ הוא אמר. ״בואי לפגוש את מרגרט.״
    אני לא רציתי לפגוש את מרגרט. עמדתי שם, מסתכלת לי מסביב, ואז פתאום ראיתי את הפרצוף, מעוך לחלון, בקומה השנייה של הבית השכן. זה היה פרצוף עגול של ילדה, והוא נראה מבוהל. לא ידעתי אז שהפרצוף הזה שייך לפיבּי ווינטֶרבּוֹטוֹם, הילדה עם הדמיון העצום, ושהיא תהיה חברה שלי, ושכל מיני דברים מוזרים יקרו לה.
    לפני לא הרבה זמן, כשהייתי סגורה שישה ימים במכונית עם סבא וסבתא שלי, סיפרתי להם את הסיפור של פיבי, וכשגמרתי לספר להם - או אולי אפילו תוך כדי שסיפרתי להם - הבנתי שהסיפור של פיבי הוא כמו קיר הגבס בבית הישן שלנו בבייבנקס, קנטקי.
    אבא שלי התחיל לקלף קיר גבס בסלון של הבית שלנו בבייבנקס, ממש אחרי שאמא שלי עזבה אותנו בוקר אחד, באפריל. הבית שלנו היה בית חווה ישן שההורים שלי שיפצו, חדר אחרי חדר. כל לילה, כשהוא היה מחכה לשמוע מאמא שלי, הוא היה שובר עוד קצת מהקיר.
    בלילה בו קיבלנו את החדשות הרעות - שהיא לא חוזרת - הוא דפק ודפק על הקיר הזה עם איזמל ופטיש. בשתיים בבוקר, הוא בא לחדר שלי. לא ישנתי. הוא הוביל אותי למטה והראה לי מה הוא מצא. מאחורי הקיר התחבאה אח מלֵבֵנים.
    הסיבה שהסיפור של פיבי מזכיר לי את קיר הגבס הזה ואת האח שהתחבאה מאחוריו, היא שמאחורי הסיפור של פיבי היה עוד סיפור. הוא היה עלי ועל אמא שלי.