שירלי שמש הגדולה מכולם
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
שירלי שמש הגדולה מכולם
מכר
מאות
עותקים
שירלי שמש הגדולה מכולם
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

שירלי שמש הגדולה מכולם

5 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

מיכל חזון

מיכל חזון (נולדה בכפר סבא ב-2 ביוני 1961) היא סופרת, תסריטאית ומשוררת ישראלית. ידועה בעיקר בגין סדרת קלטות הילדים שכתבה ללחניה של נורית הירש, דיג דיג דוג ופים פם פה.

בסוף שנות השמונים חזרה מארצות הברית לישראל והחלה לכתוב לעיתונים שונים, ביניהם מעריב, את וחדשות ושירי ילדים בידיעות אחרונות. בשנים אלו אף כתבה שירים לזמרים מבוגרים, כמו מרגלית צנעני, רון שובל, שימי תבורי, יואב יצחק ואביבה אבידן. בשנת 1989 נישאה ועברה לגור בירושלים. בשנת 1990 ילדה את בתה הבכורה, יעלי, שהיוותה השראה לכתיבתה לילדים. בשנת 1992 יזמה ואף כתבה את מילות השירים לקלטת הווידאו לילדים 'דיג דיג דוג', ללחנים של נורית הירש. קלטת זו היוותה נקודת מפנה ביצירה לשירי ילדים בישראל מאז. הקלטת, בכיכובם של דליק ווליניץ ושרון שחל, הכילה שירי הפעלה מקוריים. הקלטת זכתה להצלחה חסרת תקדים ונחשבת לקלאסיקה בתחום שירי הילדים הישראלים. לדיג דיג דוג באו שלוש קלטות המשך: 'עוד דיג דיגדוג', 'דיג דיג דוג השלישי' ו'דיג דיג דוג - שלוש ארבע לעבודה'. בשנת 1998 יצרו השתיים את הקלטת המצליחה 'פים פם פה', בכיכובם של טוביה צפיר וסופי צדקה, שהפך מיד לרב מכר. זמן קצר לאחר מכן יצאה קלטת נוספת: 'פים פם פה בארמון הקסמים' בכיכובה של אלונה טל. מאוחר יותר יצאה קלטת בכיכובו של שייקה לוי בשם 'במבוני אין כמוני'. בעקבות הקלטות אף מועלות עד היום הצגות ילדים בשם זה. בשנת 2000 התחילה חזון לעבוד בטלוויזיה בערוץ 2, ערוץ הופ!, וערוץ הילדים. במסגרת עבודתה יצרה סדרות מקוריות רבות לילדים ונוער. בד בבד החלה לכתוב להיטים לזמרים באנגלית, חלקם אף זכו בפרסים בתחרויות לכתיבה בחו"ל (אחד מהם song of the year - VH1). כיום עוסקת חזון בכתיבת סדרות מקוריות באנגלית לערוץ בייבי, וממשיכה בכתיבת ספרים לילדים ונוער ותמלילים לזמרים.

תקציר

שירלי שמש היא ילדה מיוחדת בת עשר. יש לה יונים מאולפות שמבינות שפה סודית, אבא מגניב בעל דוכן פאלפל, והמון שכל. למרות ששירלי יתומה מאם ורחוקה מלהיות עשירה, היא חיה חיים נעימים בבית צנוע בדרום תל אביב. אבל אז באים זמנים קשים, אביה מושיק מאבד את דוכן הפלאפל שלו והם מסולקים מביתם על-ידי בעלת הבית הזוועתית, גברת קמוצה פיכסלבאום. שירלי ומושיק נאלצים לנדוד עם הטנדר שלהם, חסקי והיונים המאולפות יוני ויונה ולחפש עבודה ובית חדש. אתם מוזמנים להכיר את שירלי שמש, גיבורת ילדים חדשה ומקסימה. ילדה בת 10 שתלמד את כולנו שכל מה שצריך כדי להציל את העולם הוא שכל חד, לב רחב, חברים טובים וכמה גרגרי חומוס. מיכל חזון היא יוצרת מוכרת ואהובה לילדים. היא כתבה את כל השירים ב"פים-פם-פה" ו"דיג-דיג-דוג". שירלי שמש. ידיעות ספרים. נוער אתם מוזמנים להכיר את שירלי שמש, גיבורת ילדים חדשה ומקסימה. ילדה בת 10 שתלמד את כולנו שכל מה שצריך כדי להציל את העולם הוא שכל חד, לב רחב, חברים טובים וכמה גרגרי חומוס.

פרק ראשון

הפלאפל של מושיק שמש

לא רחוק מכאן ולא מזמן, באחת השכונות בדרום תל אביב, גרה ילדה בת עשר עם אבא שלה.
שירלי שמש היתה ילדה לא רגילה וסקרנית במיוחד. מסוג הילדים שניצוץ תבונה ובגרות בעיניהם והמון מחשבות חכמות ממלאות את ראשם.
שירלי אהבה להתנסות בכל דבר בעצמה וביקשה עזרה מאחרים רק אם לא הצליחה בשום דרך להסתדר לבד.
פעם, כשהיתה בת ארבע, עלתה במוחה מחשבה: מעניין מה יקרה אם אני אפרק את הטלוויזיה - האם כל האנשים הקטנים שמופיעים שם יקפצו החוצה?
כדי לא להטריח אף אחד, שירלי פירקה בזהירות רבה את הטלוויזיה, ואז ראתה שם את כל החוטים וחלקי האלקטרוניקה והבינה שזה מה שגורם לטלוויזיה לפעול, ושאין שם שום אנשים, קטנים או גדולים.
"הממ... מעניין מאוד," חשבה שירלי. ואז, שוב, כדי לא להטריח אף אחד, חיברה את כל החלקים בחזרה, בדיוק כמו שצריך, ורק הידקה טוב יותר את כל הברגים כדי שלא יהיו רופפים.
אחר כך אבא שלה אמר: "מעניין מאוד, לפעמים היינו רואים 'שלג' בטלוויזיה, ועכשיו הכול בסדר. תראו מה זה... ממש נס!" ושירלי חייכה לעצמה חיוך קטן ומרוצה.
אמא של שירלי מתה ממחלה קשה כששירלי היתה עדיין תינוקת, ושירלי נשארה לגור עם אבא שלה, מושיק. אבל אם אתם חושבים שזה הפך את שירלי לילדה עצובה או מרירה - תחשבו עוד פעם. כי לשירלי היה אופי כזה, שתמיד ידע לשמוח ולראות את הטוב בכל מצב. היא אהבה לומר: "אם אתה מקבל שקית של פירות מעוכים - אז תכין מהם לפתן." משום שהיא היתה מין ילדה כזאת, לאבא שלה, מושיק, לא היה קשה מדי לגדל אותה אפילו בלי אמא. וכששירלי גדלה, היא אפילו יכלה לעזור לו קצת בעבודה.
מושיק תמיד היה אומר שיש לו רק שלושה דברים בחיים: שירלי, דוכן הפלאפל שלו וחֶסְקִי. חסקי היה טנדר ישן, ירוק וחורק, אך הוא החזיק מעמד בנסיעות קצרות, ומושיק ושירלי אהבו אותו מאוד, טיפלו בו ותיקנו אותו ככל שידם היתה משגת.
דוכן הפלאפל של מושיק עמד לא רחוק מהסינרמה, ליד גן ציבורי. הפלאפל של מושיק היה הפלאפל הכי טעים בכל תל אביב, ומכל מקום באו אנשים במיוחד לאכול אותו. בשום מקום לא היו עוד כדורים כאלה זהובים ופריכים. כדורי פלאפל שטוגנו בשמן צלול ונקי, שהיו מתפקעים לך בפה עם הביס הראשון, וטעמם הנפלא היה מתגלגל לך על הלשון. בשום מקום לא היה עוד רוטב טחינה כל כך נימוח וחלקלק כמו רוטב הטחינה של מושיק, ולא היה עוד סלט ירקות טרי ומדיף ריח אביב כמו הסלט שלו. בקיצור - כל מי שטעם את הפלאפל של מושיק הסכים שזה הפלאפל הנפלא ביותר שטעם מעודו.
האנשים היו קונים פלאפל, יושבים על ספסל בגן הציבורי הסמוך ומבלים כמה רגעים של הנאה צרופה.
מושיק אהב את העבודה שלו והיה מאיר פנים לכל הקונים. מדי פעם היה שר להם שיר עליז, כדי להנעים להם את שעת האכילה. הוא היה ממציא שירים כגון זה:

פלאפל - הכי טוב בעיר
גם לעני וגם לעשיר
תאכל אותו - תרצה לשיר
ותרגיש כמו ראש העיר!

 

אנשים שמעו את השירים של מושיק והיו חוצים את הרחוב ובאים לקנות פלאפל.
בשעת הצהריים, כשנסגר גן הילדים, היה מושיק רץ להחזיר את שירלי מהגן ומביא אותה אל דוכן הפלאפל שלו. שם, בחדר האחורי, היה לשירלי שולחן קטן עם צבעים ונייר, ועד שהיתה אוכלת פלאפל עם המון סלט, מציירת ומנמנמת מעט על הכורסה הגדולה, כבר הגיעה השעה חמש ואבא שלה היה אומר: "כל הפלאפל נגמר. בואי הביתה, שירלי."
בדרך חזרה הביתה הם היו עוצרים בגן השעשועים, מתנדנדים על הנדנדות, משחקים במחבואים, ואם היה יום חם באמת, היו גם קונים גלידה.
בחורף, בימים גשומים, היו רצים מהר הביתה, מתחממים מול תנור הנפט ומבשלים מאכלים של חורף, כמו מרק שעועית או ערמונים על האש.
כשנמאס לשירלי ממרק השעועית, היא התחילה להמציא מתכונים חדשים ומשונים, כמו למשל מרשמלו ברוטב בטטות, או קציצות בשר ממולאות טופי. תתפלאו, אבל לרוב זה יצא לא רע. אבא של שירלי אכל הכול בתיאבון ואפילו ביקש עוד.
שירלי אהבה מאוד לעשות ניסויים במטבח. בהתחלה באוכל, ואחר כך, משגדלה קצת, בחומרים שונים. כמו לדוגמה להכניס הרבה מלח לכוס מים ולראות איך הוא נמס, או לערבב על הכיריים אבקת כביסה עם סוכר, לשפוך על הכול מיץ תפוזים ולראות מה קורה.
לפעמים התוצאות היו קצת מסוכנות ודברים התפוצצו בסירים. לכן אבא של שירלי קנה לה משקפיים מיוחדים להגנה על העיניים וביקש ממנה לא לעשות ניסויים באש כשהיא לבד בבית.
שירלי לימדה את עצמה לקרוא לבד בעזרת תוכנת מחשב שאבא קנה לה. מושיק ראה ששירלי היא ילדה בוגרת לגילה, עד שהיה שוכח אפילו בת כמה היא. כשהמוכר בחנות המחשבים שאל אותו: "לאיזה גיל אתה רוצה את תוכנת המחשב הזאת?" אבא של שירלי שכח שהיא רק בת ארבע וקנה לה תוכנה שמתאימה לגיל שמונה.
שירלי בילתה שעות ליד המחשב וכך למדה לקרוא, חשבון וגם אנגלית. היא גם מאוד אהבה לקרוא על חיים של ממציאים חשובים כמו תומס אלווה אדיסון, אלכסנדר גרהם בל או אפילו הנרי פורד. היא היתה בטוחה שפעם גם היא תהיה ממציאה מפורסמת כמותם ותמציא המצאה חשובה שתעזור לאנושות.
לשירלי היה אמנם מחשב ואפילו מכשיר טלוויזיה קטן משלה, אבל מושיק לא היה עשיר במיוחד. את כל הכסף שהרוויח מהפלאפל הוציא על שכר דירה, חשבונות, אוכל וקצת בגדים ומתנות לשירלי.
הם גרו בשכונה שהיו בה בתים קטנים וישנים, וגרו בה בעיקר אנשים מבוגרים, שהילדים שלהם כבר גדלו מזמן ועזבו את הבית. לפעמים הרהרה שירלי בלִבה שיהיה כיף אם משפחה עם ילדים קטנים תבוא לגור בשכונה, ואולי יהיו לה חברים חדשים. אבל זה לא קרה. אך כאמור, שירלי התעניינה בכל כך הרבה דברים, והיו לה כל כך הרבה תחביבים, עד שלא היה לה רגע משעמם אחד.
גם הבית ששירלי ומושיק גרו בו היה קטן וישן. היו בו רק שני חדרים: אבא ישן בחדר קטן משלו, ושירלי ישנה על הספה בסלון. בכניסה לבית היתה חצר קטנה. בחצר גידל מושיק את עשבי התיבול שבהם השתמש לפלאפל שלו, פרחים וזוג יוני דואר לבנות וחמודות, יוני ויונה.
יוני ויונה היו יונים חכמות מאוד. בכל פעם שמושיק ושירלי חזרו הביתה, הם התעופפו סביבם בקבלת פנים נלהבת. כששירלי היתה משתעממת לבדה בבית, היא נהגה לצאת לחצר, להאכיל את היונים ולדבר אליהן. יום אחד, כששירלי היתה כבר בכיתה א', היא ישבה בחצר על כיסא הנדנדה שלה וקראה בספר. אבל יוני ויונה פטפטו בקול רם כל כך עד ששירלי התעצבנה ואמרה: "אולי אפשר לבקש קצת שקט בבית הזה?"
ופתאום יוני ויונה השתתקו. ממש כך. שירלי חשבה לרגע שאולי זה מקרי, אז היא רצתה לבדוק את העניין. היא אמרה: "טוב, בעצם... אתם יכולים לדבר עכשיו. גמרתי לקרוא."
ופתאום, יוני ויונה התחילו שוב לדבר ולקשקש.
"איזה קטע..." לחשה לעצמה שירלי בחוסר אמון. "אני חושבת שהיונים שלי מבינות עברית. אבל ליתר ביטחון בואו ננסה עוד קצת..."
ואז היא פשטה את זרועה ואמרה: "מה דעתכן לבוא ולשבת עלי קצת?"
יוני ויונה התעופפו בעליזות והתיישבו על זרועה הפרושה של שירלי.
"גדול!" קראה שירלי בשמחה. "תקשיבו, אני רוצה שתעופו עכשיו אל תוך הבית ותביאו לי משם עוגייה מצלחת העוגיות שעל השולחן. אתם יכולים לעשות את זה?"
יוני הסתכל על יונה ואמר לה משהו כמו: "תור גור תור גור..." ויונה ענתה לו: "תור תור..." ושניהם עפו אל תוך הבית דרך החלון וחזרו עם עוגיית ריבה קטנה.
"מדהים! מדהים!" קפצה שירלי בהתרגשות. "יש לי את היונים המאולפות היחידות בכל העולם שמבינות עברית! חבל שאני לא יכולה לספר את זה לאף אחד, כי אף אחד לא יאמין לי. אבל אין דבר, אנחנו נעשה כיף חיים יחד, נכון?"
וכך באמת היה.
בכל פעם שמושיק היה יוצא מהבית לשוק הסיטונאי כדי לקנות את גרגירי החומוס בשביל הפלאפל שלו, או לסניף הדואר בשביל לשלם חשבונות, או לבנק - שירלי היתה נשארת בשמחה לבדה בבית עם יוני ויונה. במשך הזמן, שירלי לימדה את יוני ויונה הרבה משחקים: הם שיחקו תופסת ומחבואים, ואפילו הקשיבו לסיפורים ששירלי קראה להם. פעם אחת הם עמדו על כתפיה בזמן ששיחקה במחשב בתוכנה שמלמדת חשבון. מיד לאחר מכן, שירלי שמה לב שיוני ויונה למדו חשבון וידעו לעשות חישובים פשוטים.
שירלי חשבה שכדאי יהיה להשקיע ביונים האלה וללמד אותם עוד דברים שיהיו להן שימושיים בחיים, כמו גיאוגרפיה, אזורי אקלים ואפילו אנגלית. ואז עלתה לה עוד מחשבה חכמה בראש: אם יוני ויונה יכולים ללמוד אנגלית, אולי הם יכולים ללמוד עוד שפה? שפה שאף אחד לא יבין, חוץ ממני ומהם? שפה סודית ופרטית רק שלנו?
וזה מה ששירלי עשתה. במשך ימים ארוכים ישבה והמציאה מילים חדשות. אחר כך לימדה את היונים את כל המילים החדשות שהיא המציאה. מילים שלא יאמרו לכם שום דבר - אבל זו היתה השפה של שירלי והיונים. השפה הזאת נשמעה מצחיק מאוד, אבל שירלי, יוני ויונה דיברו בה ברצינות גמורה.
"אִיצִ'י קוּ־לָה פָאדוֹק!" היתה שירלי מבקשת. והיונים, שהבינו, באו והתיישבו על כתפיה. "לָמוֹס־לִין בָּקוֹ פָאלָה!" אמרה שירלי בכל ערב, והיונים התעופפו לשובך והלכו לישון, כי שירלי אמרה להם בשפתם המיוחדת: "הגיע ערב, זמן לישון!"
כששירלי עלתה לכיתה ב', יוני ויונה התעופפו מעליה וליוו אותה כל הדרך לבית הספר. הם המתינו לה על ענף של עץ שצמח ממש מול חלון הכיתה שלה, ומדי פעם היתה שירלי מגניבה לעברם חיוכים, או סתם מנופפת להם לשלום. זה נתן לה הרגשה טובה, לדעת ששני החברים שלה שומרים עליה מרחוק.
ככה עברו להם הימים בנעימים. מושיק מכר פלאפל, ושירלי הלכה לבית הספר, ואחר הצהריים שיחקה עם יוני ויונה, או עם חברים מבית הספר, והכול היה טוב.
אבל יום אחד... יום אחד...
אבל לפני שנמשיך, אתם חייבים להכיר עוד מישהו מאוד חשוב בסיפור הזה. אתם חייבים להכיר את הגברת קְמוּצָה פִיכְסֶלְבָּאוּם.

מיכל חזון

מיכל חזון (נולדה בכפר סבא ב-2 ביוני 1961) היא סופרת, תסריטאית ומשוררת ישראלית. ידועה בעיקר בגין סדרת קלטות הילדים שכתבה ללחניה של נורית הירש, דיג דיג דוג ופים פם פה.

בסוף שנות השמונים חזרה מארצות הברית לישראל והחלה לכתוב לעיתונים שונים, ביניהם מעריב, את וחדשות ושירי ילדים בידיעות אחרונות. בשנים אלו אף כתבה שירים לזמרים מבוגרים, כמו מרגלית צנעני, רון שובל, שימי תבורי, יואב יצחק ואביבה אבידן. בשנת 1989 נישאה ועברה לגור בירושלים. בשנת 1990 ילדה את בתה הבכורה, יעלי, שהיוותה השראה לכתיבתה לילדים. בשנת 1992 יזמה ואף כתבה את מילות השירים לקלטת הווידאו לילדים 'דיג דיג דוג', ללחנים של נורית הירש. קלטת זו היוותה נקודת מפנה ביצירה לשירי ילדים בישראל מאז. הקלטת, בכיכובם של דליק ווליניץ ושרון שחל, הכילה שירי הפעלה מקוריים. הקלטת זכתה להצלחה חסרת תקדים ונחשבת לקלאסיקה בתחום שירי הילדים הישראלים. לדיג דיג דוג באו שלוש קלטות המשך: 'עוד דיג דיגדוג', 'דיג דיג דוג השלישי' ו'דיג דיג דוג - שלוש ארבע לעבודה'. בשנת 1998 יצרו השתיים את הקלטת המצליחה 'פים פם פה', בכיכובם של טוביה צפיר וסופי צדקה, שהפך מיד לרב מכר. זמן קצר לאחר מכן יצאה קלטת נוספת: 'פים פם פה בארמון הקסמים' בכיכובה של אלונה טל. מאוחר יותר יצאה קלטת בכיכובו של שייקה לוי בשם 'במבוני אין כמוני'. בעקבות הקלטות אף מועלות עד היום הצגות ילדים בשם זה. בשנת 2000 התחילה חזון לעבוד בטלוויזיה בערוץ 2, ערוץ הופ!, וערוץ הילדים. במסגרת עבודתה יצרה סדרות מקוריות רבות לילדים ונוער. בד בבד החלה לכתוב להיטים לזמרים באנגלית, חלקם אף זכו בפרסים בתחרויות לכתיבה בחו"ל (אחד מהם song of the year - VH1). כיום עוסקת חזון בכתיבת סדרות מקוריות באנגלית לערוץ בייבי, וממשיכה בכתיבת ספרים לילדים ונוער ותמלילים לזמרים.

עוד על הספר

שירלי שמש הגדולה מכולם מיכל חזון

הפלאפל של מושיק שמש

לא רחוק מכאן ולא מזמן, באחת השכונות בדרום תל אביב, גרה ילדה בת עשר עם אבא שלה.
שירלי שמש היתה ילדה לא רגילה וסקרנית במיוחד. מסוג הילדים שניצוץ תבונה ובגרות בעיניהם והמון מחשבות חכמות ממלאות את ראשם.
שירלי אהבה להתנסות בכל דבר בעצמה וביקשה עזרה מאחרים רק אם לא הצליחה בשום דרך להסתדר לבד.
פעם, כשהיתה בת ארבע, עלתה במוחה מחשבה: מעניין מה יקרה אם אני אפרק את הטלוויזיה - האם כל האנשים הקטנים שמופיעים שם יקפצו החוצה?
כדי לא להטריח אף אחד, שירלי פירקה בזהירות רבה את הטלוויזיה, ואז ראתה שם את כל החוטים וחלקי האלקטרוניקה והבינה שזה מה שגורם לטלוויזיה לפעול, ושאין שם שום אנשים, קטנים או גדולים.
"הממ... מעניין מאוד," חשבה שירלי. ואז, שוב, כדי לא להטריח אף אחד, חיברה את כל החלקים בחזרה, בדיוק כמו שצריך, ורק הידקה טוב יותר את כל הברגים כדי שלא יהיו רופפים.
אחר כך אבא שלה אמר: "מעניין מאוד, לפעמים היינו רואים 'שלג' בטלוויזיה, ועכשיו הכול בסדר. תראו מה זה... ממש נס!" ושירלי חייכה לעצמה חיוך קטן ומרוצה.
אמא של שירלי מתה ממחלה קשה כששירלי היתה עדיין תינוקת, ושירלי נשארה לגור עם אבא שלה, מושיק. אבל אם אתם חושבים שזה הפך את שירלי לילדה עצובה או מרירה - תחשבו עוד פעם. כי לשירלי היה אופי כזה, שתמיד ידע לשמוח ולראות את הטוב בכל מצב. היא אהבה לומר: "אם אתה מקבל שקית של פירות מעוכים - אז תכין מהם לפתן." משום שהיא היתה מין ילדה כזאת, לאבא שלה, מושיק, לא היה קשה מדי לגדל אותה אפילו בלי אמא. וכששירלי גדלה, היא אפילו יכלה לעזור לו קצת בעבודה.
מושיק תמיד היה אומר שיש לו רק שלושה דברים בחיים: שירלי, דוכן הפלאפל שלו וחֶסְקִי. חסקי היה טנדר ישן, ירוק וחורק, אך הוא החזיק מעמד בנסיעות קצרות, ומושיק ושירלי אהבו אותו מאוד, טיפלו בו ותיקנו אותו ככל שידם היתה משגת.
דוכן הפלאפל של מושיק עמד לא רחוק מהסינרמה, ליד גן ציבורי. הפלאפל של מושיק היה הפלאפל הכי טעים בכל תל אביב, ומכל מקום באו אנשים במיוחד לאכול אותו. בשום מקום לא היו עוד כדורים כאלה זהובים ופריכים. כדורי פלאפל שטוגנו בשמן צלול ונקי, שהיו מתפקעים לך בפה עם הביס הראשון, וטעמם הנפלא היה מתגלגל לך על הלשון. בשום מקום לא היה עוד רוטב טחינה כל כך נימוח וחלקלק כמו רוטב הטחינה של מושיק, ולא היה עוד סלט ירקות טרי ומדיף ריח אביב כמו הסלט שלו. בקיצור - כל מי שטעם את הפלאפל של מושיק הסכים שזה הפלאפל הנפלא ביותר שטעם מעודו.
האנשים היו קונים פלאפל, יושבים על ספסל בגן הציבורי הסמוך ומבלים כמה רגעים של הנאה צרופה.
מושיק אהב את העבודה שלו והיה מאיר פנים לכל הקונים. מדי פעם היה שר להם שיר עליז, כדי להנעים להם את שעת האכילה. הוא היה ממציא שירים כגון זה:

פלאפל - הכי טוב בעיר
גם לעני וגם לעשיר
תאכל אותו - תרצה לשיר
ותרגיש כמו ראש העיר!

 

אנשים שמעו את השירים של מושיק והיו חוצים את הרחוב ובאים לקנות פלאפל.
בשעת הצהריים, כשנסגר גן הילדים, היה מושיק רץ להחזיר את שירלי מהגן ומביא אותה אל דוכן הפלאפל שלו. שם, בחדר האחורי, היה לשירלי שולחן קטן עם צבעים ונייר, ועד שהיתה אוכלת פלאפל עם המון סלט, מציירת ומנמנמת מעט על הכורסה הגדולה, כבר הגיעה השעה חמש ואבא שלה היה אומר: "כל הפלאפל נגמר. בואי הביתה, שירלי."
בדרך חזרה הביתה הם היו עוצרים בגן השעשועים, מתנדנדים על הנדנדות, משחקים במחבואים, ואם היה יום חם באמת, היו גם קונים גלידה.
בחורף, בימים גשומים, היו רצים מהר הביתה, מתחממים מול תנור הנפט ומבשלים מאכלים של חורף, כמו מרק שעועית או ערמונים על האש.
כשנמאס לשירלי ממרק השעועית, היא התחילה להמציא מתכונים חדשים ומשונים, כמו למשל מרשמלו ברוטב בטטות, או קציצות בשר ממולאות טופי. תתפלאו, אבל לרוב זה יצא לא רע. אבא של שירלי אכל הכול בתיאבון ואפילו ביקש עוד.
שירלי אהבה מאוד לעשות ניסויים במטבח. בהתחלה באוכל, ואחר כך, משגדלה קצת, בחומרים שונים. כמו לדוגמה להכניס הרבה מלח לכוס מים ולראות איך הוא נמס, או לערבב על הכיריים אבקת כביסה עם סוכר, לשפוך על הכול מיץ תפוזים ולראות מה קורה.
לפעמים התוצאות היו קצת מסוכנות ודברים התפוצצו בסירים. לכן אבא של שירלי קנה לה משקפיים מיוחדים להגנה על העיניים וביקש ממנה לא לעשות ניסויים באש כשהיא לבד בבית.
שירלי לימדה את עצמה לקרוא לבד בעזרת תוכנת מחשב שאבא קנה לה. מושיק ראה ששירלי היא ילדה בוגרת לגילה, עד שהיה שוכח אפילו בת כמה היא. כשהמוכר בחנות המחשבים שאל אותו: "לאיזה גיל אתה רוצה את תוכנת המחשב הזאת?" אבא של שירלי שכח שהיא רק בת ארבע וקנה לה תוכנה שמתאימה לגיל שמונה.
שירלי בילתה שעות ליד המחשב וכך למדה לקרוא, חשבון וגם אנגלית. היא גם מאוד אהבה לקרוא על חיים של ממציאים חשובים כמו תומס אלווה אדיסון, אלכסנדר גרהם בל או אפילו הנרי פורד. היא היתה בטוחה שפעם גם היא תהיה ממציאה מפורסמת כמותם ותמציא המצאה חשובה שתעזור לאנושות.
לשירלי היה אמנם מחשב ואפילו מכשיר טלוויזיה קטן משלה, אבל מושיק לא היה עשיר במיוחד. את כל הכסף שהרוויח מהפלאפל הוציא על שכר דירה, חשבונות, אוכל וקצת בגדים ומתנות לשירלי.
הם גרו בשכונה שהיו בה בתים קטנים וישנים, וגרו בה בעיקר אנשים מבוגרים, שהילדים שלהם כבר גדלו מזמן ועזבו את הבית. לפעמים הרהרה שירלי בלִבה שיהיה כיף אם משפחה עם ילדים קטנים תבוא לגור בשכונה, ואולי יהיו לה חברים חדשים. אבל זה לא קרה. אך כאמור, שירלי התעניינה בכל כך הרבה דברים, והיו לה כל כך הרבה תחביבים, עד שלא היה לה רגע משעמם אחד.
גם הבית ששירלי ומושיק גרו בו היה קטן וישן. היו בו רק שני חדרים: אבא ישן בחדר קטן משלו, ושירלי ישנה על הספה בסלון. בכניסה לבית היתה חצר קטנה. בחצר גידל מושיק את עשבי התיבול שבהם השתמש לפלאפל שלו, פרחים וזוג יוני דואר לבנות וחמודות, יוני ויונה.
יוני ויונה היו יונים חכמות מאוד. בכל פעם שמושיק ושירלי חזרו הביתה, הם התעופפו סביבם בקבלת פנים נלהבת. כששירלי היתה משתעממת לבדה בבית, היא נהגה לצאת לחצר, להאכיל את היונים ולדבר אליהן. יום אחד, כששירלי היתה כבר בכיתה א', היא ישבה בחצר על כיסא הנדנדה שלה וקראה בספר. אבל יוני ויונה פטפטו בקול רם כל כך עד ששירלי התעצבנה ואמרה: "אולי אפשר לבקש קצת שקט בבית הזה?"
ופתאום יוני ויונה השתתקו. ממש כך. שירלי חשבה לרגע שאולי זה מקרי, אז היא רצתה לבדוק את העניין. היא אמרה: "טוב, בעצם... אתם יכולים לדבר עכשיו. גמרתי לקרוא."
ופתאום, יוני ויונה התחילו שוב לדבר ולקשקש.
"איזה קטע..." לחשה לעצמה שירלי בחוסר אמון. "אני חושבת שהיונים שלי מבינות עברית. אבל ליתר ביטחון בואו ננסה עוד קצת..."
ואז היא פשטה את זרועה ואמרה: "מה דעתכן לבוא ולשבת עלי קצת?"
יוני ויונה התעופפו בעליזות והתיישבו על זרועה הפרושה של שירלי.
"גדול!" קראה שירלי בשמחה. "תקשיבו, אני רוצה שתעופו עכשיו אל תוך הבית ותביאו לי משם עוגייה מצלחת העוגיות שעל השולחן. אתם יכולים לעשות את זה?"
יוני הסתכל על יונה ואמר לה משהו כמו: "תור גור תור גור..." ויונה ענתה לו: "תור תור..." ושניהם עפו אל תוך הבית דרך החלון וחזרו עם עוגיית ריבה קטנה.
"מדהים! מדהים!" קפצה שירלי בהתרגשות. "יש לי את היונים המאולפות היחידות בכל העולם שמבינות עברית! חבל שאני לא יכולה לספר את זה לאף אחד, כי אף אחד לא יאמין לי. אבל אין דבר, אנחנו נעשה כיף חיים יחד, נכון?"
וכך באמת היה.
בכל פעם שמושיק היה יוצא מהבית לשוק הסיטונאי כדי לקנות את גרגירי החומוס בשביל הפלאפל שלו, או לסניף הדואר בשביל לשלם חשבונות, או לבנק - שירלי היתה נשארת בשמחה לבדה בבית עם יוני ויונה. במשך הזמן, שירלי לימדה את יוני ויונה הרבה משחקים: הם שיחקו תופסת ומחבואים, ואפילו הקשיבו לסיפורים ששירלי קראה להם. פעם אחת הם עמדו על כתפיה בזמן ששיחקה במחשב בתוכנה שמלמדת חשבון. מיד לאחר מכן, שירלי שמה לב שיוני ויונה למדו חשבון וידעו לעשות חישובים פשוטים.
שירלי חשבה שכדאי יהיה להשקיע ביונים האלה וללמד אותם עוד דברים שיהיו להן שימושיים בחיים, כמו גיאוגרפיה, אזורי אקלים ואפילו אנגלית. ואז עלתה לה עוד מחשבה חכמה בראש: אם יוני ויונה יכולים ללמוד אנגלית, אולי הם יכולים ללמוד עוד שפה? שפה שאף אחד לא יבין, חוץ ממני ומהם? שפה סודית ופרטית רק שלנו?
וזה מה ששירלי עשתה. במשך ימים ארוכים ישבה והמציאה מילים חדשות. אחר כך לימדה את היונים את כל המילים החדשות שהיא המציאה. מילים שלא יאמרו לכם שום דבר - אבל זו היתה השפה של שירלי והיונים. השפה הזאת נשמעה מצחיק מאוד, אבל שירלי, יוני ויונה דיברו בה ברצינות גמורה.
"אִיצִ'י קוּ־לָה פָאדוֹק!" היתה שירלי מבקשת. והיונים, שהבינו, באו והתיישבו על כתפיה. "לָמוֹס־לִין בָּקוֹ פָאלָה!" אמרה שירלי בכל ערב, והיונים התעופפו לשובך והלכו לישון, כי שירלי אמרה להם בשפתם המיוחדת: "הגיע ערב, זמן לישון!"
כששירלי עלתה לכיתה ב', יוני ויונה התעופפו מעליה וליוו אותה כל הדרך לבית הספר. הם המתינו לה על ענף של עץ שצמח ממש מול חלון הכיתה שלה, ומדי פעם היתה שירלי מגניבה לעברם חיוכים, או סתם מנופפת להם לשלום. זה נתן לה הרגשה טובה, לדעת ששני החברים שלה שומרים עליה מרחוק.
ככה עברו להם הימים בנעימים. מושיק מכר פלאפל, ושירלי הלכה לבית הספר, ואחר הצהריים שיחקה עם יוני ויונה, או עם חברים מבית הספר, והכול היה טוב.
אבל יום אחד... יום אחד...
אבל לפני שנמשיך, אתם חייבים להכיר עוד מישהו מאוד חשוב בסיפור הזה. אתם חייבים להכיר את הגברת קְמוּצָה פִיכְסֶלְבָּאוּם.