לילות טינו מבגדד, הנסיך מתבאי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
לילות טינו מבגדד, הנסיך מתבאי
הוספה למועדפים

לילות טינו מבגדד, הנסיך מתבאי

עוד על הספר

  • תרגום: ליאורה בינג־היידקר
  • הוצאה: כרמל, מנדלי
  • תאריך הוצאה: אוגוסט 2018
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 137 עמ' מודפסים

תקציר

"עליךָ לבקר אותי שלושה ימים אחרי הגשם. אזי נסוג הנילוס ופרחים גדולים מאירים בגניי, וגם אני עולה מן האדמה ונושמת. מומיה בת שנות כוכבים אני ורוקדת לעת אֲפָרִים. חגיגית היא עיני וזרועי מורמת מתנבאת, והמחול מצייר שלהבת דקה על מצחי, מחווירה ושוב מאדימה – משפתי התחתונה עד סנטרי… וחרוזי הזכוכית הססגוניים סביב צווארי מדנדנים… הו, מַחמֶדה, מחֶאי …"
אלזה לסקר-שילר נמנית עם בכירי המשוררים האקספרסיוניסטים בשפה הגרמנית. שירתה, המהלכת קסם על קוראיה בלשונות רבות, תורגמה לעברית בידי מיטב המשוררים, ואולם רק בשנים האחרונות זוכה גם הפרוזה שלה לתשומת הלב הראויה לה, כפורצת דרך באמנות האוואנגרד.  שני קבצי סיפוריה המוקדמים, המובאים כאן לראשונה בתרגום לעברית, נכתבו בתקופה הפורייה ביותר בחייה, שבמהלכה התגבש האלטר-אגו שלה בדמויותיהם של טינו מבגדד ושל יוסוף, הנסיך מתבאי.
ליאורה בינג-היידקר היא משוררת, מתרגמת וחוקרת מחול.

פרק ראשון

אני רוקדת במסגד
 
עליךָ לבקר אותי שלושה ימים אחרי הגשם. אזי נסוג הנילוס ופרחים גדולים מאירים בגני, וגם אני עולה מן האדמה ונושמת. מומיה בת שנות כוכבים אני, ורוקדת בְּעֵת אֲפָרִים. חגיגית היא עיני וזרועי המורמת מתנבאת, והמחול מצייר שלהבת דקה על מצחי, מחווירה ושוב מאדימה – משפתי התחתונה עד סנטרי… וחרוזי הזכוכית הססגוניים סביב צווארי מדנדנים… הו, מַחמֶדה, מחֶאי… כאן, עדיין זוהֵר, ברק כף־רגלִי. כתפַי רוטטות בלאט – מחמדֶה מחֶאי, תמיד מנענעות מותנַי את גופי, כמו כוכב זהב מושחר. דרווי־דרוויש, כוכב הוא גופי. מחמֶדה, מחֶאי, שפתַי כבר אינן כואבות… דמי הנלהב נוטף שכוּר מתיקות, תמיד עמוק יותר בטראנס. אצבעי עולה מסתורית, כגבעול פֶּרח־אללה, מחמֶדה מחֶאי, פנַי מנפנפות אנה ואנה – וריקודי נמתח זריז כאפעה, נלכד בנקיקי האבן של אוזנִי, מחמֶדה, מחֶאי, מחמֶדה, מחמֶדה.

עוד על הספר

  • תרגום: ליאורה בינג־היידקר
  • הוצאה: כרמל, מנדלי
  • תאריך הוצאה: אוגוסט 2018
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 137 עמ' מודפסים
לילות טינו מבגדד, הנסיך מתבאי אלזה לסקר שילר
אני רוקדת במסגד
 
עליךָ לבקר אותי שלושה ימים אחרי הגשם. אזי נסוג הנילוס ופרחים גדולים מאירים בגני, וגם אני עולה מן האדמה ונושמת. מומיה בת שנות כוכבים אני, ורוקדת בְּעֵת אֲפָרִים. חגיגית היא עיני וזרועי המורמת מתנבאת, והמחול מצייר שלהבת דקה על מצחי, מחווירה ושוב מאדימה – משפתי התחתונה עד סנטרי… וחרוזי הזכוכית הססגוניים סביב צווארי מדנדנים… הו, מַחמֶדה, מחֶאי… כאן, עדיין זוהֵר, ברק כף־רגלִי. כתפַי רוטטות בלאט – מחמדֶה מחֶאי, תמיד מנענעות מותנַי את גופי, כמו כוכב זהב מושחר. דרווי־דרוויש, כוכב הוא גופי. מחמֶדה, מחֶאי, שפתַי כבר אינן כואבות… דמי הנלהב נוטף שכוּר מתיקות, תמיד עמוק יותר בטראנס. אצבעי עולה מסתורית, כגבעול פֶּרח־אללה, מחמֶדה מחֶאי, פנַי מנפנפות אנה ואנה – וריקודי נמתח זריז כאפעה, נלכד בנקיקי האבן של אוזנִי, מחמֶדה, מחֶאי, מחמֶדה, מחמֶדה.