1
הוואנה, 1939
יעברו כמה שנים עד שדניאל קמינסקי יתרגל לשאון הצוהל של העיר המתעוררת תמיד לתוך אנדרלמוסיה גמורה. מהר מאוד גילה שהכול שם נדון ונפתר בצעקות, הכול חורק מחלודה ומלחות, המכוניות נעות בין התפוצצויות ונחירות מנועים או שאגות צופרים ממושכות, הכלבים נובחים עם או בלי סיבה, התרנגולים קוראים אפילו בחצות הלילה, וכל רוכל מכריז על סחורתו במשרוקית, פעמון, חצוצרה, רעשן, חליל מאולתר כלשהו, חרוז ערב לאוזן או פשוט בצווחה. ואם לא די בכל אלה, הוא נתקע בעיר שבכל לילה בשעה תשע בדיוק מרעים בה תותח ללא כל הכרזת מלחמה או חומות שיש לסגור, ושתמיד, תמיד, בימים של רווחה וברגעי מצוקה, מישהו מאזין שם למוזיקה, ונוסף על כך, שר אותה.
בימיו הראשונים בהוואנה ינסה הילד פעמים רבות להעלות בזיכרונו, ככל שתאפשר לו תודעתו שעוד לא הכילה זיכרונות רבים, את הדממות הנעימות של הרובע היהודי הבורגני בקרקוב, ששם נולד וגר בשנותיו הראשונות. בחושיו של חסר שורשים הוא התחקה אחר עקבותיו של אותו מחוז ארגמני וקר של העבר, כניצול מאונייה טרופה המבקש קרש הצלה שיביא אותו לחוף מבטחים, אבל כשזיכרונותיו, האמִתיים או המדומיינים, עלו על קרקע יציבה של מציאות, הוא התעשת מיד וניסה לברוח מהם, כי בקרקוב הדוממת והאפלה של ילדותו היו רק שני פירושים לצעקות רמות: יום של יריד חוצות, או איזו סכנה אורבת. ובשנים האחרונות בפולין, הסכנה היתה נפוצה יותר מסחר וממכר. והפחד, בן לוויה קבוע.
כצפוי, כשהגיע דניאל קמינסקי לעיר השאון הצורם, עוד זמן רב הוסיפה הסביבה הנפיצה והרועשת להסתער עליו כפרץ אזעקות מחריד, עד שבחלוף השנים הצליח להבין שבעולם החדש הזה, הדבר המסוכן ביותר בא אחרי דממה שמקדימה אותו. כשהתגבר סוף־סוף על השלב הזה והצליח לחיות בין הרעשים בלי לשמוע את הרעשים, כפי שנושמים אוויר בלי לחשוב על כל שאיפה, גילה דניאל הצעיר שכבר איבד את היכולת להעריך את סגולותיה המיטיבות של הדממה. הוא יתגאה בכך שהצליח להתפייס עם השאון של הוואנה, בעיקר כי בד בבד השיג את המטרה העיקשת – הרגשת שייכות לעיר התוססת הזאת, שהושלך אליה למזלו מכוחה של קללה היסטורית או אלוהית – ועד סוף ימיו יתלבט בשאלה איזו משתי האפשרויות הגיונית יותר.
ביום שהחל דניאל קמינסקי לחוש את האסון הנורא ביותר בחייו, ובאותו זמן את האותות הראשונים של מזלו המיוחד, ריחפו כמאיימים על השחר של הוואנה ריח ים חובק כול ודממה שלא בעִתה, כמעט מוצקה. דודו יוסף העיר אותו הרבה יותר מוקדם מהשעה שהיה מעיר אותו כדי ללכת לבית הספר של המרכז היהודי, ששם למד הילד לימודים כלליים ולימודי דת, ובנוסף, את לימודי הספרדית ההכרחיים שיפתחו לו את השער לעולם הרבגוני והססגוני שהוא עתיד לחיות בו רק אלוהים יודע כמה זמן. אבל היום החל להיראות שונה כשלאחר ברכת השבת והאיחולים לחג השבועות, חרג הדוד מאיפוקו הרגיל והטביע נשיקה על מצחו של הילד.
דוד יוסף, קמינסקי אף הוא, וכמובן פולני, שכונה אז בפי מיודעיו פֵּפֶּה קַרטֵרָה[1] – על שום מומחיותו בתפירת תיקים וארנקים, מתוך כלל מוצרי העור – היה תמיד, ויהיה עד מותו, שומר אדוק של מצוות הדת היהודית. לכן, לפני שהרשה לו לטעום מארוחת הבוקר המוקדמת שכבר היתה ערוכה על השולחן, הזכיר לו שעליהם לא רק ליטול ידיים ולהתפלל, כיאה לבוקר מיוחד מאוד – כי בחסדו של הקדוש־ברוך־הוא, השבת הזו היא גם חג השבועות, החג החשוב ביותר, שבו מזכירים זה אלפי שנים את מתן עשרת הדיברות של משה ואת קבלת התורה – אלא כי הבוקר הזה, כפי שהזכיר לו הדוד בנאומו, הם גם צריכים להתפלל תפילות רבות לאלוהים כדי שהתערבותו האלוהית תעזור להם לפתור בצורה הטובה ביותר את מה שלפי שעה, כנראה, הסתבך באופן הגרוע ביותר. אם כי אולי ההסתבכויות לא יפגעו בהם, הוסיף וחייך בשובבות.
לאחר כשעה של תפילות, שבמהלכה חישב דניאל להתעלף מרעב ומעייפות, רמז לו סוף־סוף יוסף קמינסקי שהוא רשאי לאכול את ארוחת הבוקר השופעת, שכללה חלב עִזים חמים (בגלל השבת, מריה פֵּרוּפָּטוֹ, האיטלקייה הקתולית שהדוד בחר כגוי של שבת, היא שהניחה אותו על הגחלים הלוהטות של התנור הקטן), מרקחת פירות ואפילו מנה נדיבה של 'בַּקלאווה' נוטפת דבש, סעודה שעוררה בילד תהייה מנין היה לדוד כסף למותרות כאלה: כי בכל שהייתו הארוכה עלי אדמות, יזכור דניאל קמינסקי מאותן שנים, מלבד העינויים שהסבו לו רעשי הסביבה והשבוע האיום שעבר עליו מאותו רגע, את הרעב המכרסם שרדף אותו תמיד, כנאמן בכלבים.
אחרי ארוחת הבוקר הדשנה שלא כרגיל, ניצל הילד את השהות הממושכת של דודו למוד העצירוּת בשירותים הציבוריים של הבניין המשותף שבו התגוררו, ועלה אל גג הבניין. המרצפות עדיין היו קרירות בשעה הזאת שלפני הזריחה, והוא הפר את האיסור והעז להציץ מעבר לגגון ולהסתכל בנוף הרחובות קוֹמפּוֹסטֵלָה ואָקוֹסטָה, לבה של האוכלוסייה היהודית ההולכת וגדלה בהוואנה. הבניין הדחוס תמיד של משרד הפנים, מנזר קתולי עתיק מהתקופה הקולוניאלית, היה סגור ומסוגר, כאילו מת. בקמרון הסמוך ברחוב אקוסטה, שיצר את מה שכונה 'אַרקוֹ דֶה בֵּלֶן', לא עברו שום דבר ושום אדם. קולנוע 'אידאל', המאפייה של הגרמנים, החנות לכלי עבודה וחומרי בניין של הפולנים, המסעדה של משה פּיפּיק, שהיתה הפיתוי הגדול ביותר עלי אדמות לקיבתו של הילד – תריסיהם היו מוגפים, האור בחלונות הראווה כבוי. אף שהתגוררו בסביבה יהודים רבים, ורוב החנויות היו אפוא שייכות ליהודים ולפעמים סגורות בשבתות, לא שרר שם שקט רק בגלל השעה או בגלל חג השבועות שחל בשבת, יום התפילה בבית הכנסת, אלא מפני שבאותו רגע, כשהקובנים היו שקועים בשנתם הערבה ביום חג החמישים שלהם, עסקו רוב האשכנזים והספרדים שבאזור בבחירת מיטב בגדיהם, והתכוננו לצאת לרחוב בדיוק כמו בני משפחת קמינסקי.
השקט של הבוקר, הנשיקה של הדוד, ארוחת הבוקר הבלתי צפויה ואפילו הצירוף המבורך של שבת ושבועות, רק חיזקו את ציפיותיו הילדיות של דניאל קמינסקי מהיום המיוחד שאך זה התחיל. כי סיבת ההשכמה היתה שאל נמל לה הוואנה אמורה להגיע מתישהו לקראת השחר אוניית הנוסעים 'סנט לואיס', שיצאה חמישה־עשר ימים קודם לכן מהמבורג, ועל סיפונה 937 יהודים שהשלטון הנאציונל סוציאליסטי הגרמני אישר את הגירתם. ובתוך נוסעי 'סנט לואיס' היו הרופא ישעיה קמינסקי, אשתו אסתר קֵלֶרשטיין ובתם הקטנה יהודית, כלומר, אביו, אמו ואחותו של הילד דניאל קמינסקי.
