איצ'ו וברנרד

משהו אישי,

יש משהו שלדעתי מאפיין את הכתיבה על השואה - אני מתכוונת לכתיבת הניצולים - והוא איזה סוג של איפוק. אותו איפוק של מי שמספר על הזוועות בלי לפרט אותן, בלי לתאר באמת. אבא שלי כתב ספר כזה ואני הוצאתי אותו לאור. לי היה קשה לקרוא אותו, אבל אלה שקראו דיברו על האיפוק הזה. כולנו מכירים את הדיבורים, שעבורנו הם מופשטים כמעט, על “ערימות של גוויות”; על הכינים שהיו שם; על הרעב, הרעב הגדול שמילים אינן יכולות לתאר אותו.

בספר הזה, נדמה לי שנעשתה החלטה. החלטה אמיצה - ללכת עם הדברים עד הסוף. לא לחסוך בתיאורים. לא לוותר על פרטי הפרטים. אלה שכאשר אתה קורא אותם אתה פתאום מבין מה זאת אומרת “היו שם כינים”. כי אתה כמעט מרגיש אותן מטיילות על גופך. וזה כמובן החלק הקל... (היו מקומות שבהם, כשקראתי את כתב־היד, כתבתי בשולי הדף, במעין צעקה: די!!).

אני לא מכירה את האחים איצ’ו וברנרד. הם היו נערים בתקופת השואה - ושרדו. הם ואחותם שרה, שגם סיפורה מובא כאן. אגב, כשמסתיים פרק השואה בקורותיהם של האחים, והקורא זוכה לאתנחתא שבה הוא מתוודע לתקופה שאחרי המלחמה באירופה, העלייה לארץ וההתערות בה, בא פתאום סיפורה של שרה - והכול מתחיל מהתחלה. זה קשה, אבל זה הכרחי וחשוב מאין כמוהו - הסיפורים דומים, אבל ההבדל הוא בין קורות הנשים בשואה מול קורות הגברים.

הם שרדו כדי לספר את סיפורם. מלכה אדלר היא שליחתם של הניצולים האלה עלי אדמות, ולספר שכתבה, בכשרון מסַפֵּר מופלא כל־כך, יש חשיבות עצומה. יש לדעתי גם ייחוד בעובדה שהספר הזה נכתב בידי סופרת, שדווקא לא היתה שם.

זה ספר שכולנו צריכים לקרוא, לקרוא כדי לדעת. גם כדי להבין שצודקים האומרים ש”אי־אפשר להשוות”. כי אי־אפשר להשוות את השואה הזאת לשום זוועה.

כמו שנאמר בכותרת - משהו אישי: הספר שכתב אבא שלי “נולדתי בלודז’” מספר על השואה שלו. הוא ואמי (וכל יהודי פולין) התחילו אותה בספטמבר 1939, אל איצ’ו וברנרד, ילידי הונגריה, היא הגיעה ב1944־. מדובר על שנה אחת איומה ונוראה. שנה זה המון זמן. אני לא יכולתי, במהלך הקריאה, שלא לחשוב איך אפשר לעבור את כל זה ולשרוד - חמש שנים!

קראו את הספר הזה. זה קשה, מרתק, מטלטל, מרעיד - אבל זו חובה. לא פחות.

עליזה ציגלר

7:30 בבוקר וקררררר.

אני מצונפת במעיל שחור וכבד על הרציף של תחנת הרכבת בבית יהושע. אני צריכה להגיע לפגישה עם דוב ויצחק בנהריה. פעם ליצחק קראו איצ’ו ולדוב - בֶּרנַרד. יצחק בן שבעים וחמש ועוד יכול להרים עגל שלם. יש לו עוד כוח. דוב יותר גדול מיצחק, הוא בן שבעים ושש ואוהב עוגיות עם קקאו, טלוויזיה ושיהיה שלום־בית. יש להם נשים. ליצחק יש את חנה, אשה טובת־לב. לדב יש את שוש, גם אשה טובת־לב.

הגשם מפסיק לרדת כמו בשריטה, כמו בכאב. בהתחלה יורד חזק והרבה, אחר־כך מטפטף. הענפים יורדים לאדמה סתם. ששששש. צמרות האקליפטוסים נוסעות ברוח מצד לצד, וכבר יש לי פיפי חדש. הרמקול מכריז על הרכבת הבאה. הפנס מהבהב. עוד שעתיים אפגש עם יצחק ועם דוב. יצחק כבר לא דוחף קדימה. ודוב לא דחף גם קודם. דוב יביא קפה טוב ועוגיות עם קקאו וצימוקים.

טָה. טָה. טָה.

גבר במעיל ארוך, יורה על הרכבת שמתקרבת. טה. טה. טה. הוא חובש כובע ברט על הצד, מחזיק מטרייה שחורה ויורה. הפנים שלו מחולקות לקמטים כהים, מצח, לחיים, סנטר, אפילו האף. פנים מכווצים כאילו השחילו לו גומי של תחתונים מתחת לעור, ומשכו ומשכו, כמעט קרעו, אבל לא. הוא פוסע פסיעות מהירות, קצרות, מניף ידיים לכאן ולשם מגרש להקת זבובים או ברחשים, או מחשבות שעוקצות, ויורה. מרים מטרייה גבוה למעלה. מכוון על האקליפטוסים או על הרכבת וצועק, טה־טה. טה־טה. טה.

אני מסתכלת על האש בעיניים כשהוא צועק, טה. טה. טה. טה. טה.

אני כבר לידו, והוא אומר סטופ. סטופ. מכוון, ויורה, טה־טה. טה. טה. טה, כולם מתו, הוא אומר ומנגב יד במכנסיים ישנים.

אני משתעלת והוא מצמצם גבות, זוקר סנטר לפנים ונושך שפתיים, כאילו מכריז, אמרתי לכם שתחטפו? מגיע לכם, חולירות. ואז הוא נושף בקצה המטרייה שלוש נשיפות, פו, פו, פו, מנקה פירורים דמיוניים מדש המעיל, מיישר את הברט, וחוזר למרכז הרציף. הולך ושב. הולך־הולך ושב, והידיים כל הזמן בריב.

החיילים כבר התרגלו ליריות של יום שישי, לכעס הגדול שמתפוצץ על הרציף משבע בבוקר.

כולם יודעים שהוא מגיע באופניים מאבן יהודה. חורף, קיץ, הוא בא ביום שישי. בן־אדם קבוע. הרכבות יוצאות והוא נשאר עד לצהריים. מרסס צרורות ולא נח רגע. בקיץ הוא משתמש במקל. אנשים אומרים לו, תאכל, תשתה, תנוח, למה לך להתעייף, לך הביתה, חבל, אבל הוא בשלו. שבע בבוקר, יום שישי, הוא כבר בן שבעים, אולי קצת פחות, יורה על הרציף בבגדים מלוכלכים ובשיער לבן פרוע. כל יום שישי הוא עוזב על האופניים בשתיים־עשרה וחצי על הדקה. הקופאית מספרת עליו הכול. קופאית נמרצת. קופאית שמנה עם פוני בלונדיני ושיער שחור. לגבר הזה אין שעון. על הקיר של התחנה יש שעון. אבל הוא עומד רק עם הגב.

לא חשוב לו לראות שעה, הוא יודע. הוא מכין קבלת שבת למתים שלו.

אה. הרציף בבית יהושע הוא הדבר הכי קרוב לרמפה באושוויץ. ככה אומרת לנו הקופאית ואנחנו שותקים. באושוויץ הוא נגע במשפחה בפעם האחרונה. ככה יצחק היה אומר, והיה מרים כובע וצועק, למה יהודים עומדים בכלל על רמפה. מה, אין אוטובוס? באוטובוס עומדים הרבה פעמים. אז טקסי. טקסי זה יקר. אז מה, הוא לא מסכים לעמוד על הרמפה. דוב היה משתעל אם היה שומע שיצחק מתרגז על משהו. אחר־כך דוב היה שותק. אני לא הייתי שמה לב. הייתי מביטה פעם על יצחק, פעם על דוב, ופותחת טייפ. יצחק יגיד בקול רם, למה את עומדת על הרמפה, תקחי טקסי גם את. כן.

עכשיו האקליפטוסים עומדים. והקופאית מספרת למישהו על יאזֶ’ק. היא צריכה לדבר מהר לפני שהבן־אדם החדש יצעק על יאזֶ’ק. כל יום שישי הקופאית שומרת עליו. כל יום שישי באים אנשים שלא יודעים עליו, לא שמעו אותו כשהוא מתייסר. הקופאית שמעה וסיפרה לוותיקים כדי שלא יציקו לו. שיניחו לו להרוג עם המטרייה שלו, טה. טה. טה. טה־טה. פעם אמרה לחדשים, תעזבו אותו, תעזבו. יאזֶ’ק היה ילד קטן כשתפס בשמלה של אמא, בכה, כן. נזלו לו דמעות בלי סוף, צרח, אל תעזבי אותי, אבל היא מסכנה דחפה אותו לקבוצה של הגברים, והוא רץ אליה, אמא’לה, תקחי אותי, תקחי, אבל היא לא לקחה המסכנה. הסתכלה על הילד שלה בפנים לבנות, וצרחה לו באוזן, יאזֶ’ק אתה לא נשאר איתי, אתה הולך לשם, אתה שומע? ונתנה לו מכה וזרקה אותו לגברים בכוח גדול. מה ששמעתם. כן. הלכה עם הנשים והוא נשאר עם הזרים שלא ראו אותו בגלל שהיה בן שבע או שמונה, כן.

הרכבת נכנסת לתחנה ועוצרת. שקט. שלוש דקות שקט. אפילו הקופאית לא מדברת כשהרכבת עוצרת. לא רוצה שהאנשים יתבלבלו. מי שצריך לעלות שיעלה, מי שצריך - שיירד. הרכבת נסעה, והקופאית אמרה שגם אבא נעלם ליאזֶ’ק. וסבא, וסבתא, וארבע אחיות, ודודה שָׂרינה, ודוד אברהם.

פנים של אשה אתיופית צובטים לי בבטן. פנים עדינות, שבירות, הפה מושך לצדדים, כמו לפני הבכי הגדול, העיניים עם עצב כהה, עצב ממקום אחר, רחוק, עצב שמסודר בשכבות לפי גובה, על המצח שכבה עליונה טרייה, הפנים חזקות. אם יצחק ודוב היו כאן הם בטח היו בוכים בגלל הפנים האלה. אבל יצחק לא בא לאף אחד ואף אחד לא בא אליו. אם דוב היה בא, הוא בטח היה נותן לה ופלה ומיץ, ואומר לה תשבי, תשבי על הספסל. תנוחי קצת.

עוד רכבת מגיעה. הרציף מתרוקן, רק הגבר במעיל הארוך והברט נשאר. האשה האתיופית עולה לרכבת. יודעת שידחפו אבל עולה. הקופאית אמרה שגם היא קבועה ברכבת. הולכת לחטוף מהמנהל של הפנימייה. יש לה הפרעות התנהגות בבוקר ובלילה. הבת הזאת מרגיזה את המורים. רוצה לחזור לאתיופיה. רוצה לחיות בין שחורים. מסתלקת לעיר בלילות שישי, משתוללת במועדון רגאיי. רוצה רַאפּ רק עם שחורים. מסתלקת בחולצה עם שרוול ארוך ובחצאית ארוכה. בתיק מסתירה מכנסיים קטנים וחולצת בטן צבעונית. היא לא רוצה פנימייה, לא רוצה! אמא צועקת, את לא חוזרת איתי, את נשארת, מבינה?

יצחק היה אומר, היא תתרגל, בסוף היא תתרגל, ובשביל מה האמא שלה עולה על רכבת כל יום שישי, מספיק פעם בחודשיים שלושה, ואפשר גם בטקסי, לא אמרו לה? דוב היה אומר, למה להתעקש עם ילדים, זה אף פעם לא מצליח, הכי טוב לקחת אותה הביתה ודי, אני לא צודק?

שמש לבנה נדחפת דרך חריץ צר. היא מציצה מאחורי גבם של אקליפטוסים, ויוצרת קליידוסקופ ענקי, זוהר. הרמקול מכריז: “שימו לב, שימו לב,” השמש מסתלקת. הרכבת יוצאת מהתחנה.

אני בדרך לנהריה.

יצחק לא יקבל אותי. אולי כן. יצחק אמר בטלפון, נראה. ליצחק אין סבלנות.

דוב יישב איתי. דוב אומר ומקיים. גם יצחק. אבל יצחק לא מבטיח.

יצחק אומר, תתקשרי ביום חמישי ונראה.

אני מתקשרת כל יום חמישי, והוא אומר, נראה. בסוף אומר, כן, את יכולה לבוא.

דוב מחכה בתחנה עם האוטו. דוב לוקח אותי ליצחק.

אני לא בטוחה בכלום. יסכימו לדבר איתי?

תבואי עוד פעם פעמיים, נראה.

ככה הם מדברים איתי בטלפון.

אין נראה, צריך.

נכון.

תיתנו לי את הסיפור שלכם?

ניתן. ניתן.

נלך לאט, לאט.

אולי צריך למהר, שלא נתחרט לך, חה. חה. חה.

לחוד או ביחד?

איך שיסתדר, אבל לי יש רפת על הראש.

אז עם דוב יותר.

בטח. אני מוכן לדבר איתך מתי שתרצי.

אני יכול רק בימים של גשם, תבואי בגשם.

בסדר, יצחק.

לא יכול לעזוב רפת באמצע היום.

אין צורך.

אני צריך לתת אוכל לכל העגלים, ויש גם נסיעות.

אני אבוא בגשם.

הכי טוב, רק בגשם אני בבית.

אז בגשם.

בסדר.

אבל תתקשרי קודם, ונראה.

פרק 1

בסלון של יצחק

אני יצחק: מדינת ישראל נתנה לי את השם יצחק

הנאצים נתנו לי מספר 55484

הגויים נתנו לי את השם איצְקוּ

בבית של היהודים עם אדֹנָי נתנו לי את השם איצ’וֹ

הכי קשה היה כשהוציאו אותנו מהבית.

התעוררנו כרגיל. קמתי ראשון ורציתי ללכת עם אבא לשוק. שכחתי שזה יום טוב. אבא חזר מבית־כנסת. היה לו שיער שחור וגובה בינוני. גם עם המעיל הוא נראה רזה. אבא התיישב על כיסא. אבא קרא לנו. לאה, בואי. שרה. אברום. דוב, תקרא גם לאיצ’ו. נעמדנו סביב אבא.

לפנים של אבא היה צבע של פח בשמש. כמו במחלה. חיפשנו את אמא בעיניים.

אבא אמר, צריך לארוז. אנחנו עוזבים את הכפר. קפצנו ביחד, מה? לאן עוזבים לאן, לא יודע, ההונגרים שולחים אותנו מכאן. לאן, אבא, לאן. לא אמרו, צריך לארוז מהר קצת בגדים ושמיכות, כחחח. לאה, תני לי כוס מים, תקחו גם כלי אוכל, כמה צלחות, גרביים, לא לשכוח גרביים, כחחח, אבא, לאן הם שולחים אותנו, לאן, שאל אברום.

למות! אמר דוב. די, דוב, תפסיק, שולחים את כל היהודים של הכפר למקום אחר, למזרח, לעבוד במזרח. למה שולחים רק יהודים, שאלה שרה. כדי שנמות להם סוף, סוף, שנצא להם מהחיים אחת ולתמיד, את לא מבינה?

אבא כיסה פנים באצבעות עבות, כהות, חזקות.

שמעתי קולות כמו בכי שסוגרים עם פקק. חיפשנו אמא. אמא היתה קטנה. היה לה שיער שָׁטֵני ופנים עדינות, כמו פרח שלא אוהב שמש. אמא אכלה אצבעות בשתי ידיים. אמרתי לאמא, תגידי לאבא שיסביר לנו, אני לא מבין, תגידי, תגידי. אמא התיישבה על כיסא. רחוק מאבא. שתקה. אבא שיפשף פנים כאילו רצה לקלף את העור ונתן פקודה: די! ואז הוא קם, נמתח, תפס את הכיסא, היו לו אצבעות לבנות, כמעט בלי דם. הוא הסתכל על אמא, ואמר בקול צרוד: חיילים הונגרים באו לבית־כנסת עם רובים בידיים. החיילים אמרו לנו להתכונן ליציאה מהבית. אמרו תוך שעה. אמרו לקחת במזוודה רק דברים שמוכרחים. אמרו ללכת לבית־כנסת, לחכות. תבוא פקודה.

צעקנו במקהלה, אבל אבא, המלחמה נגמרת, שומעים מרחוק את התותחים של הרוסים, תגיד להם שזה סוף המלחמה. אבא אמר בלי כוח: הם יודעים. אברום צעק, אז בשביל מה לוקחים אותנו, אבא, מה הם רוצים לעשות לנו, מה?

הם רוצים לשרוף יהודים. שמעתי ברדיו. כולנו נמות, אמרה שרה וכמעט בכתה.

זה בדיוק מה שהיטלר תיכנן, אמר דוב, והכניס תפוח לכיס.

אבא דפק רגל ברצפה, מספיק. תלכו כבר לחדר, נו, תלכו, יש שעה לארוז. אמא אמרה, אבל אין לנו מזוודות, אין לנו תיקים, איך אתה רוצה לארוז?

אבא אמר, תשימו הכול בסדינים, אפשר גם במפות שולחן, נכין חבילות ונקשור בחבל, אברום, תרוץ ותביא חבלים מהמחסן, תעזור לילדים לקשור בחבל, לאה, את בחדר שלנו, אני במטבח. אמא שתקה. שילבה ידיים חזק, חזק, לא זזה.

שרה בכתה.

אמרה, אני צריכה לרחוץ כלים שנשארו מליל סדר, אני צריכה לסדר את הכלים בארון, אבא צעק, תעזבי את הכלים, זה לא חשוב עכשיו.

אמא קמה מהכיסא, נעמדה ליד הכיור, פתחה ברז מים עד הסוף, תפסה צלחת מלוכלכת והתחילה לסבן מהר־מהר עם הליפה. אבא דפק ידיים בצדדים על המכנסיים, כאילו משך כוח, נעמד ליד אמא, סגר ברז. אמא הסתובבה, זרקה את הצלחת על הרצפה, ניגבה ידיים בסינר, יישרה גב ואמרה, נלך לארוז. שרה התכופפה, אספה את השברים מהרצפה, בכתה יותר חזק, אבל הכלים יסריחו עד שנחזור, נצטרך לזרוק את הכלים לזבל. דוב אמר, אל תדאגי, כולנו נסריח אצלם. אמא הרימה את שרה, חיבקה אותה והרחיקה לה שיער מהמצח, ליטפה בראש ואמרה, הולכים. אמא ושרה נכנסו לחדרים. אברום חזר עם חבל. הלך אחרי אמא. דוב עמד ליד החלון. אבא אסף כלים במטבח.

אני שמתי כובע צמר על הראש והלכתי אל הדלת. תפסתי בידית. היתה לי חולשה ברגליים. אבא קרא, איצ’ו, לאן אתה? לרפת, אני צריך לתת אוכל לפרות, אני אכין אותם ליציאה. אבא נבהל, לא, לא, אי־אפשר, הולכים בלי פרות, רק בגדים ושמיכות, תכין חבילה מהבגדים שלך. אבא נעמד מולי. שאלתי, והפרות מה? מי יטפל בפרות? אבא תקע בי מבט ישר, חזק, אמר, אל תתווכח.

לא יכולתי לעזוב את הפרות שלנו. הפרות גרו בחצר שלנו. הרפת עמדה מאחורי הבית. אהבתי לחלוב פרות. לפעמים היינו מדברים כאילו אנחנו באותה שפה. העגלים נולדו לי בידיים. הסתכלתי על דוב. התלתלים בראש שלו נראו לי קטנים. הוא נראה כמו אחרי מקלחת. דוב עשה לי סימן ביד, תעזוב, תעזוב. אמרתי לאבא, ומי יחלוב את הפרות שלנו, הפרות ימותו בלי אוכל. אבא לא ידע כלום, האמין שאולי השכנים יטפלו, אולי איזה חייל עם רובה, לא היה בטוח בכלום.

נזכרתי בחתול שלי. רציתי לדעת מה עושים עם החתול שלי שהצטנן בליל הסדר. היה לי חתול גדול עם פרווה בצבע שחור לבן. חזרתי לאבא. עמד עם הגב אלי, פתח ארונות ונראה כמו סבא. התחננתי, לפחות את החתול. אני אקח את החתול שלי, הוא לא יפריע, טוב? אבא אמר מתוך הארון, תעזוב את החתול איצ’ו, אל תצא. ואז התיישר, תפס ביד מהמותן לגב, הלך לחלון מול הכביש ואמר, בוא אלי. תסתכל בחלון. אתה רואה את החיילים? הם ייכנסו עוד מעט ויזרקו אותנו לרחוב בלי חבילות, אתה מבין עכשיו?

הרגשתי כמו מחלה שמתפשטת בגוף ולוקחת לי את החיים. רציתי את החתול שלי. החתול שנכנס למיטה שלי עם המממרררר שלו. מררררר. הכי רצה דגדוג בבטן ושפריץ של חלב ישר מהעטין על הפרווה. אהב ללקק את עצמו, שעות. אברום, אחי הגדול עמד בדלת. אברום היה גבוה, רזה ועדין כמו אמא. הוא אמר, בוא, אני אעזור לך, גם דוב מחכה לך. עוד רגע. רציתי לחבק את החתול המצונן שלי. שרה עמדה לידי. תפסה לי ביד. שמענו רעש בחוץ. שרה קפצה לחלון. הוציאה את העצמות שלה החוצה וקראה לאבא: אבא, אבא, השכנים שלנו בחצר, הם קוראים לך. גם שרה היתה רזה. אבא לא הסתובב, אמר, לא עכשיו, שרה. שרה קראה יותר חזק, השכנים מתקרבים לדלת, אבא, תצא אליהם. דוב נכנס לחדר, הכניס תפוח לכיס השני ואז שם כמה מצות בחולצה. היו לו עיניים חומות ושרירים כמו כדור בזרוע. היה לו סוודר זרוק על הגב.

דפיקה בדלת הקפיצה אותי.

אבא ניגש לדלת. שמעתי את השכן שלנו שואל, לאן אתם, סטרוּלוּ?

זה היה סְטַנְקוּ. הוא לבש תמיד כובע קסקט, היתה לו יבלת עם שפיץ אדום על הלחי.

אבא אמר, תגיד לי אתה, אולי דיברו איתך.

איתי לא דיברו. איתך דיברו.

אבא שתק. סְטַנְקוּ התיישר. והילדים?

אבא אמר, עוזבים איתנו. גם הזקנים.

סְטַנְקוּ הוריד את הקסקט, אתה צריך לחם. אבא לא היה צריך. אמר, יש לנו מצות.

לא, סטרוּלוּ, אתה צריך לחם ומים לדרך. אני לא צריך.

תקחו עוגות, יש לנו עוגות גדולות שהכנו לאיסטר. אנחנו ניתן לכם את העוגות. תחביאו בין הבגדים. מי יודע מה יקרה.

דוב אמר לעצמו, יבוא אסון. אסון נורא ואיום.

אבא חייך בעצב אל סְטַנְקוּ. הוא אמר בשקט, הילד הזה תמיד חושב על אסונות. לא יודע מה יש לו.

סְטַנְקוּ תפס לאבא ביד. היד שלו רעדה. היה לו רטוב בכחול של העין. סְטַנְקוּ אמר, אנחנו נשמור על הבית, סטרוּלוּ, אנחנו נדאג לפרות, ואתם תחזרו, אתם חייבים לחזור.

אבא וסְטַנְקוּ התחבקו. שמעתי דפיקות על הגב. שמעתי את אבא אומר בקול שבור, לא נראה לי שנחזור, סְטַנְקוּ, סליחה, אני צריך להיכנס. אבא הלך. פניתי לסְטַנְקוּ, אז אתה תשמור על הבית, גם על הפרות, גם על החתול, ותיתן לו לאכול, כן, ואם יבואו אנשים וירצו לקחת, מה תגיד להם?

סְטַנְקוּ עשה כככחח. ועוד כככחח, ותפס בגרון שלו.

לחשתי, יש לי קופה קטנה, קצת כסף שאספתי, אני אתן לך, סְטַנְקוּ.

סְטַנְקוּ העיף יד מעל הראש, דפק רגל על השביל, אמר, לא, לא, לא, ואל תדאג, איצְקוּ, אני כאן לשמור על הכול עד שתחזרו בשלום. לחצנו ידיים. נכנסתי הביתה.

דוב קפץ מהחלון.

הייתי בטוח שדוב בורח ליער. שמחתי שהוא ברח. שמחתי שאף אחד לא ראה. שמחתי שלפחות אחד במשפחה יישאר לשמור על הבית. אבא, אמא, שרה, אברום ואני הלכנו לבית־הכנסת עם חבילות על הגב. חיילים הונגרים ספרו אותנו. מישהו הלשין שאחד חסר במשפחה שלנו. חיילים איימו על אבא באצבע: עד הלילה. הילד חייב לחזור עד הלילה. אחרת נעמיד אתכם ליד הקיר, בום. בום. בום. איגֶן? אבא שלח לקרוא לוסילי מהכיתה של דוב.

וסילי היה החבר הכי טוב של דוב. וסילי אהב ללכת בלי גרביים ובלי כובע. חורף קיץ אותו דבר. וסילי בא בריצה. היה לו במעיל שרוול אחד ארוך ושרוול אחד קצר. אבא חיבק את הכתף של וסילי ואמר, וסילי, תביא את דוב אלינו. הוא ביער. רק אתה יכול. וסילי הסתכל על אבא והצטער, דוב, דוב. אבא התכופף ולחש לוסילי, תגיד לדוב, תזכור את שוֹרקוֹדי, הבחור מבודפשט, הוא כבר יבין.

דוב חזר נפוח ממכות.

בלילה חזר עם חיילים הונגרים. נשאר עם פנים נפוחות לפחות יומיים. היה לו חתך עמוק מהמצח לאוזן. היה לו כתם דם קרוש מתחת לשיער. הוא לא הוציא הגה. אני הצטערתי, חבל שחזרת, דוב, חבל.

אחרי יומיים לקחו אותנו ברכבת לאוּנְגְוואר שהיא היום אוּשְהוֹרוֹד.

בעיירה אוּנְגְוואר הכניסו אותנו לבור ענק, כמו מכרה פתוח. היו שם אלפי יהודים מהאזור בלי בתי־שימוש, בלי מקלחת. רק ברז קטן וחתיכת צינור. הגשם ירד וירד. הגשם שטף את המכרה. טבענו בבוץ ובריח חזק. בהתחלה הגיע ריח חריף של אנשים שהולכים למות. אחר־כך היה גם ריח של הפרשות. לא יכולתי להתרגל לריחות הרעים. רציתי להקיא גם אחרי שהקאתי.

נתנו למשפחה שלנו מקום בגודל ספה בסלון. ישנו על קרשים ושמיכות רטובות. אכלנו צלחת מרק תפוחי־אדמה אחרי שחיכינו שעות בתור. צלחת אחת ליום. נשארנו רעבים. ראיתי רוכלים מסתובבים ליד הבור. הם עשו לנו סימנים בידיים. סימנו צלב בחזה, סימנו שחיטה בגרון כאילו יש להם סכין ביד. הם גיחכו בלי שיניים, חי. חי. חי. יכולתי להכניס להם אגרופים. אמא דיברה אלי בלי מילים. הכנסתי לעצמי אגרופים עד שלא הרגשתי את הרגל. אנשים בפנים חשובות ובז’קטים שנרטבו הסתובבו בינינו. קראו להם יוּדֶנְרַט. הם הבטיחו, עניין של כמה ימים ואתם במזרח. דיברו על הרבה מקומות עבודה.

חיכינו לרכבת שתיקח אותנו למזרח להרבה מקומות עבודה.

הרכבת לא באה. אנשים התחילו לאבד סבלנות, בהתחלה מעט, אחר־כך יותר. אחרי שלושה ימים צעקו אחד על השני בלי סיבות. אם נגעו במרפק בלי כוונה, בתור למרק או לברז, צעקו. התווכחו באיזה צד לשים ראש או רגליים כשהולכים לישון. ולמה מפליצים בדיוק לתוך פנים של תינוק, מסכן, מסכן, הוא נחנק, קצת התחשבות, סבא. התווכחו על שמועות. צעקו, צעקו, צעקו, אחרי יום חזרו על השמועות והביאו חדשות. לא היו שמועות על מוות, לא היו מילים על מוות, על שחרור, כן. הרבה מילים על שחרור קרוב או רחוק. לא היה לנו מושג בחדשות שאמרו, רק שמענו וחיכינו. חיכינו כמעט חודש.

בסוף הגיעה למסילה רכבת מיוחדת לבהמות.

הייתי בטוח שזאת טעות. חיילים דחפו אותנו לקרונות. דחפו בכוח משפחות שלמות. כפרים שלמים. עיירות. ערים. אני הבנתי. ההונגרים רצו לטהר את העולם מיהודים. לא רצו לנשום בעולם שעבר בו יהודי. רצו להסתכל רחוק רחוק, אה, אין יהודים. אין. השמים נקיים וגם השמש והירח.

הנסיעה ברכבת היתה כמו חלום רע.

נסענו שלושה ימים בלי אוכל ובלי מים. נסענו בקרון עם דלי מפח לצרכים של עיירה קטנה. התינוק בידיים של האשה עם הסדק במשקפיים לא הפסיק לבכות. היה לו חוט צהוב שנזל מהאוזן. אמא שלי חתכה רצועת בד מסדין וקשרה לו תחבושת מסביב לראש. כמו בחזרת. הבכי של התינוק התחזק. האשה ניסתה לדחוף לתינוק את הפטמה של השד. התינוק לא רצה לקחת. רצה רק לבכות. אחרי יומיים הבכי הפסיק ואז האשה התחילה. בהתחלה בכתה לבד, אחר־כך בכו לידה עוד חמישה־שישה אנשים, כמו במקהלה. בסוף היא כיסתה את הפנים של התינוק בסדין. לא הסכימה לתת אותו לאיש הגבוה שעמד על ידה. היה לה שפריץ של צבע חום במשקפיים. כמו גיצים משריפה. אני תקעתי ציפורניים ברגל שלי וחפרתי וחפרתי, עד שנשאר לי בור קטן. דוב אמר, הוא ניצל, התינוק מת בידיים של אמא. אנחנו נמות לבד.

עמדנו בשורה על הרמפה באושוויץ.

רכבות עמדו לאורך המסילה. כמו נחש ענק עם זנב ארוך. תינוקות התעופפו בגג כמו ציפורים. נשים בהריון נזרקו למשאית. היתה אחת שהבטן שלה התפוצצה באוויר והכול התפזר כאילו היה שם אבטיח, לא תינוק. זקנים שלא יכלו ללכת נמרחו על הרצפה. כפרים שלמים עמדו על הרציף בלי שהיה רווח לאף. באוויר עמד עשן וגם ריח חריף של תרנגולות שרופות. ככה אני זוכר.

דבר ראשון הפרידו בין נשים וגברים.

יותר לא ראיתי את אמא ושרה.

עברנו ליד קצין עם פנים נעימות, כאילו הוא אוהב אותנו ודואג. כאילו איכפת לו מאיתנו. הוא סימן באצבע, ימין, שמאל, ימין, שמאל. לא ידענו שהאצבע שלו היתה ארוכה עד העננים. אחר־כך שאלו על מקצוע. דוב קפץ ראשון. לא הספקנו להיפרד. החיילים צעקו בנאים, יש בנאים? אני ואברום אחי יצאנו. אבא נשאר לבחור מקצוע אחר. יותר לא ראיתי את אבא.

לקחו אותנו ליד הבניין שמתפשטים.

תור ארוך שלא נגמר. כאילו מחלקים שם ממתקים. ואז אמרו לנו מהר, להתפשט מהר. בחורות ערומות רצו לכיוון דלת גדולה מברזל. הדלת נפתחה כל הזמן. בחורות ערומות נבלעו בפתח השחור של הדלת. כמו בפה הגדול של הים. גברים וילדים רצו בצד אחר. רבנים עם זקנים צעקו, שמע ישראל, שמע ישראל.

אני ואברום עמדנו רועדים מול הבניין שבלע הכי הרבה אנשים.

בבניין היתה דלת שחורה ועוד דלת אותו דבר. אני ואחי לא ידענו לאן כדאי לרוץ. רצנו ערומים ומבולבלים מצד לצד, דרכנו על רגליים של אחרים, דחפנו בידיים. ראיתי סביבי אנשים מסובבים בידיים מעל הראש, דופקים על החזה, מורטים שערות מהראש, מהפיפי. ראיתי אנשים בוכים לאלוהים שלהם, אומרים לו, אלוהים, תשמע, תן לנו סימן, איפה המשיח, ריבונו של עולם. היה שם רעש כמו הומממ, נמוך, עבה, כמו בסופת שלג. הומממ. הומממ.

קראתי לאחי עד שנגמר לי הגרון.

קראתי, אברום, אברום, לאיזה דלת כדאי לרוץ, אברום, תענה לי. אברום תפס לי ביד. אברום בכה, לכאן, לא, לכאן, לא, לא, אברום, מה לעשות, לאן, לאן, לדלת הראשונה, לא, לא, לדלת השנייה, איצ’ו מה אתה עושה, איצ’ו תשמע לי, חכה, תשממעעע, היינו בפנים.

היינו בתוך אולם ענק עם ספסלים. אולם ענק עם ספרים שגילחו שערות. הם גילחו וגילחו בלי שהתעייפו. אחר־כך הכניסו אותנו למקלחות. ואז, פששש, מים. קראתי, אברום, זה מים, מים, אנחנו חיים, אברום, אנחנו נשארנו ביחד, אברום, יש לנו מזל, אברום. לא יכולתי להפסיק לבכות עד סוף המקלחת.