באדולינה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
באדולינה
הוספה למועדפים

באדולינה

ספר מודפס
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    גבי ניצן (נולד ב-3 בינואר 1964) הוא סופר ועיתונאי ישראלי.

    שירת כשנתיים בגלי צה"ל עד שהודח יחד עם שרון בן-עזר בנימוק של "דה מורליזציה". כעיתונאי כתב ניצן בעיתונים במחנה, חדשות, ראש 1, כותרת ראשית, ידיעות אחרונות ומעריב.
    כיום הוא מגיש תוכנית בערוץ המקומי, "החיים הטובים", ומנחה סדנאות כתיבה. נשוי בשנית ומתגורר בפרדס חנה.

    תקציר

    "… כשמלך באדולינה סיפר לי שהוא והמלכה מתכוונים לערוך ביקור רשמי בישראל, ידעתי שזה הזמן לסגור את הבאסטה בהודו ולבוא איתו על תקן העיתונאי המלווה. לפני כמה שנים היתה לי קריירה עיתונאית, שנפסקה מחוסר ריגוש הדדי. אבל זה? מלך אמיתי מבקר בישראל, ואני היחיד שיודע? הודו או לא הודו, אני יודע באיזה צד של הצ'פאטי מרוחה בחמאה." ככה מתחיל המסע המשותף של גבי ניצן עם בני הזוג המלכותי. באדולינה היא ממלכה זעירה באירופה. 16,204 תושבים (נכון ליום שישי שעבר), שמתנהלת בלי חוקים, בלי פוליטיקה, בלי נישואים ובלי מלחמות. כל תושב בבאדולינה יכול להיות המלך הבא. וכולם מתחנכים על ברכי האמונה שיש רק שתי דרכים לחיות בעולם: בתור מלך ובתור קורבן. ניצן ליווה את בני הזוג בישראל במשך שלושה חודשים, וגם דיווח עליהם ב"מעריב".אבל במהרה מאבד המסע המשותף כל מראית-עין של עיתונות אוביקטיבית: ניצן מתאהב במלכה ומתמסר לקסמיו של המלך, שמספר לו כמה דברים על ציד דרקונים, על התמכרות למלחמה ומוות, על אהבה נטולת רכושנות, על אכילה בידיים ועל המוטו הלאומי של באדולינה - "טוב להיות בריא ושמח מחולה ואומלל". מה שכמעט מבטיח שהסיפור הזה לא יגמר בבכי.

    פרק ראשון

    "הפחד העמוק ביותר שלנו הוא לא שמא אנחנו חלשים מדי. הפחד העמוק ביותר שלנו הוא שאנחנו בעלי עוצמה שמעל לכל שיעור.
    זה האור שבנו – לא האפלה שבתוכנו – שמפחיד אותנו יותר מכל.
    אנחנו שואלים את עצמנו – איזו זכות יש לי להיות מבריק, יפהפה, מוכשר ואהוב?
    למען האמת – איזו זכות יש לך לא להיות?
    אין שום דבר נאור בלהצטמק כדי שאחרים לא ירגישו חסרי-ביטחון. ככל שניתן לברק שלנו להאיר אנחנו מעניקים, בלי מודע, רשות לאחרים לעשות כמונו. ככל שנשתחרר מהפחדים שלנו, נוכחותנו תשחרר אחרים מפחד."
     
    נלסון מאנדלה.
     
    פרק ראשון – החוזה
    "אני נוסע לישראל בשליחות ממלכתית", אמר המלך, "להסית אנשים".
    כשמלך באדולינה סיפר לי שהוא והמלכה מתכוונים לערוך ביקור רשמי בישראל, ידעתי שזה הזמן לסגור את הבאסטה בהודו ולבוא איתו על תקן העיתונאי המלווה. לפני כמה שנים היתה לי קריירה עיתונאית, שנפסקה מחוסר ריגוש הדדי. אבל זה? מלך אמיתי מבקר בישראל, ואני היחידי שיודע? הודו או לא הודו, אני יודע באיזה צד של הצ'פאטי מרוחה החמאה. 
    הוא והמלכה נכנסו למסעדה שלי ביום שטוף-שמש, לקראת סוף עונת המונסונים. הוא לבש ג'ינס ישנים וחולצת טריקו סגולה, והמלכה היתה עטופה בשמלה לבנה דקה. מאז כבר ראיתי אותם הרבה פעמים נכנסים למסעדות: בלי שום התלבטות הם ניגשים אל הפינה המובחרת, מתוך ציפייה מובנת-מאליה ששני המקומות הכי טובים שמורים להם. הפינה הכי מובחרת במסעדת הרקיע הכחול היא זאת שמוכרת למלצרים בתור שולחן מס' 5, למרות שאין שם שום שולחן, רק שטיחים וכריות. הזוג המלכותי הגיע בערב עמוס, אבל אף אחד לא ישב במס' 5. בדרכם לכס, כולם חייכו אליהם. הם השיבו במנוד ראש אצילי, אספו לעצמם את כל הכריות והתיישבו.
    המלך רצה פסטה ברוטב חצילים חריף. המלכה התלבטה בין מרק דלעת לבין תפוחי אדמה במנטה. 
    "ניקח את שניהם," הוא אמר, "תחליטי אחר כך."
    מאוחר יותר, עם הקינוח, שאלתי אם אפשר לשבת לידם. היא חייכה כמו איילה בשדה פטל. הוא החווה תנועה זערורית עם הראש.
    דיברנו קצת על האוכל, על הכפר, על הודו. יש שתי שאלות שהפסקתי לשאול אנשים בהודו.
    שאלה מס' 1: מאיפה את/ה?
    שאלה מס' 2: מה את/ה עושה?
    הרבה אנשים באים לכאן כדי לעבור שינוי, לא כדי להנציח הגדרה עצמית משומשת. אז הפסקתי לשאול, אבל אני לא יכול להגיד שהפסקתי להסתקרן. כמו במקרה הזה, למשל.
     
    המלך העיר – "אצלנו חצילים משמשים בעיקר לריבות."
    אמרתי לו שלא שמעתי על שום מקום בעולם שמייצר ריבת חצילים.
    "בתור מסעדן," הוא אמר ומייד צחק, "כדאי לך לטעום פעם ריבת חצילים מבאדולינה. אחד מענפי הייצוא העיקריים שלנו."
    "באדולינה? זאת ארץ?"
    "ממלכה. אירופה. 16,204 תושבים, נכון ליום שישי שעבר."
    "ממלכה עצמאית? כמו מונאקו וליכטנשטיין?"
    "כן, אבל יותר קטנה. מובלעת בתוך פורטוגל."
     
    הדיוק העיתונאי, שאליו אני מחוייב בציות עיוור, מאלץ אותי להתערב ולהרוס את קילוח השיחה כדי להעמיד דברים על קנקנם: הוא לא אמר פורטוגל. אבל חלק מההסכם בינינו, שאליו ניכנס ביתר פרוטרוט כשיהיה פחות קילוח לקלקל, אומר שאני לא חושף את מיקומה המדוייק של באדולינה. מתברר שיש ברחבי אירופה עוד ממלכות קטנות כמו באדולינה, וכולן שרדו בראש ובראשונה בזכות מדיניות של אי-התבלטות מוחלטת. פעם, לפני הרבה מאות שנים, כל אירופה היתה מחולקת לממלכות זעירות. כמעט לכל כפר או עיירה היה ארמון, והיו מלך ומלכה, והממלכה הקרובה היתה במרחק שעת רכיבה וגם לה היו ארמון ומשפחה מלכותית. אחר-כך הגיעו אפיפיורים וצבאות, וממלכות סיפחו אליהן עוד ועוד כפרים, והקימו מדינות וכרתו בריתות וכל זה. אבל לאורך כל הזמן הזה, היו כמה ממלכות זעירות שהשכילו להישאר מחוץ למשחק, ושמרו על עצמאותן. מי שיעבור היום ליד באדולינה יחשוב שזה עוד כפר חקלאי לחופה של פורטוגל. ארמונות ישנים מפוזרים באירופה בשפע, ואיש לא יחשוד שדוקא בארמון הזה, המכוסה כולו בשיחי בוגנוויליה ענקיים, חיים מלך ומלכה אמיתיים. תושבי באדולינה לא משתתפים בבחירות בפורטוגל ולא יכולים להתגייס לצבא הפורטוגזי (ושוב, תירגול אחרון: כל מילה כאן היא אמת בדוקה, חוץ מכל פעם שאני מזכיר את פורטוגל. או קיי?). אבל יש להם דרכון פורטוגזי.
     
    "ואתה פעיל בתעשיית הריבות בבאדולינה?"
    הוא נראה מרוצה מהרעיון, "הפעילות שלי מסתכמת בטוסט עם ריבת חצילים בבוקר."
    "עבודה קשה."
    "לא לא. אסור לי לעבוד."
    "תחזור בבקשה?"
    שתי עיניים עם כחול לא חוקי הציצו אלי באהדה מעל כריכת האוטוביוגרפיה של הדלאי-למה,  ששימשה עד עכשיו פרגוד בינינו לבינה. "אסור לו לעבוד," היא הסבירה, "הוא המלך".
    "סליחה?"
    "ואני המלכה."
     
    כל מיני אנשים מסתובבים בהודו. כבר פגשתי במסעדה שני אנשים שונים שהם הגילגול הנוכחי של בודהא, גיטריסט צרפתי שדיבר שש שפות אבל נמנע מהאות "ס" מתוך עיקרון, משפחה שנדדה בין פסגות הרים בעולם כדי להינצל מהמבול הגדול שיכחיד תשעים אחוז מאיתנו, ותמהוני אחד שמנהל מסעדה בהודו וטוען שפעם הוא סירב להיות בצוות של דן מרגלית. אני אף פעם לא מתווכח, אבל אני גם לא ממהר לבלוע.
    אבל משהו עם שני אלה היה שונה. הם לא חיכו לראות איך אני מתרשם, לא היה דחוף להם לשכנע אותי בשום דבר. והם היו, מה המילה, מלכותיים.
    הצעירה שאמרה שהיא מלכה חזרה לספר שלה, המלך הזמין עוד עוגת שוקולד. חזרתי אליו עם העוגה, והוא שוב הראה עם הראש שאני יכול לשבת.
    "אתה מלך? אנחנו בעולם המטאפורות, או שאתה מתכוון שיש לך ארמון וכתר וכל זה?"
    "ארמון כן. כתר לא. כבדים ולא נוחים. בחגים לאומיים אני תוקע פרחים בשיער".
    "פרחים."
    "או נוצות."
    "אבל אתה המלך של המקום הזה? אתה מנהל את העניינים?"
    המלכה כמעט הרימה מבט מהספר. הרגשתי אותה מחסירה שורה.
    הוא הסתכל לי לתוך העיניים, ירוק פרוע, חיוך אינסופי, ואמר ברצינות מפתיעה – "אתה לא מבין. אני לא אדמיניסטרטור, אני לא 'עושה' שום דבר. אסור לי לעבוד, אני מלך."
    "אז מי מנהל את המקום הזה?"
    "את באדולינה? אף אחד. האריה הוא מלך החיות, אבל אתה רואה אותו סופר קוקוסים על העץ או בודק שאף חמור לא יחרבן בנהר?"
    "אז אנחנו בעולם המטאפורות, ואתה מדבר על אנרכיה."
    "אנחנו בעולם שהרגליים שלך דורכות עליו, ואני מדבר על טבע. אם אתה לא מבלבל אנשים עם חוקים, הכל מתנהל יופי. אף אחד לא הסביר לחמורים שהאריה העביר חוק נגד חירבון בנהר. אם האריה יתחיל להתעסק בזה, תמיד יהיו חיות שיחרבנו בנהר. חוקים הם עניין לא טבעי, והם מעוררים התגדות טבעית."
    "אז באדולינה היא ממלכה בלי חוקים?"
    "המילה חוק לא קיימת בשפה הבאדולינית. יש אמיתות מקובלות, נכונות ליום שישי שעבר."
    "והתפקיד שלך הוא רק סמלי."
    "סמלי כן. רק? אין שום דבר חוץ מסמלים: אם יש לך יותר ניירות עם מספרים אתה מרגיש יותר עשיר, כן? ואם יש לך דגל משכנע אתה עלול להרוג ולמות? ואתה צריך תחפושות שונות בשביל לעבור בשלום את הפתח למסעדה הכי יקרה או לבאר זול של נהגי משאיות. וכששואלים אותך מי אתה, אתה פולט צרור קבוע של אותיות בסדר קבוע. רק סמלים, כל החיים שלך מבוססים על סמלים. התפקיד שלי ושל מלכתי מאוד חשוב, זה התפקיד הכי חשוב בבאדולינה. התפקיד שלי הוא לחיות כמו מלך, לשמש דוגמה ולהזכיר לכל אזרח באדוליני את הזכות להיות מלך."
    "אבל לא כל אחד מהם יכול להיות מלך."
    "בטח שכן. אנחנו ממלכה של 16,204 תושבים, לכולנו יש דם מלכותי, וכל ילד יכול להיות המלך הבא. עד לפני שנתיים הייתי חצוצרן במה שהיית קורא תזמורת-חתונות."
    "אבל אתה לא קורא לזה ככה."
    "גם המילה חתונה לא קיימת לנו בשפה. ניגנתי בתזמורת חגיגות-אהבה. זה קצת מזכיר חתונה, אבל התדירות כמובן הרבה יותר גבוהה. פרנסה מצויינת."
    ניסיתי להיזכר מה היה החוט של השיחה שלנו.
    "אין חתונות? מלך ומלכת באדולינה לא נשואים?"
    צחוק נשי דקיק נבלע כמעט כולו מאחורי הדיוקן הממושקף של הדלאי לאמה. מצאתי את עצמי מחזיר חיוך מבעד לנזיר הקשיש והטוב. המלך ידע טוב מאוד אל מי חייכתי. כולם אוהבים את המלכה. 
    פתאום מצאתי את החוט: "איך מתנהג מלך?"
    "אני מצפה שהכל יקרה בדיוק לשביעות רצוני, אני עושה אך ורק מה שאני רוצה לעשות, אין לי שום פחד או חשש או חוסר-ביטחון, אפילו לשנייה, ומבחינתי כל העולם הוא מתנת יום הולדת שניתנה לי כדי להעשיר ולהשביח אותי עד יום מותי."
    הוא קטף באצבעות עוד נתח מהעוגה. כמו קודם, הוא אכל רק את הציפוי. אצבע אחת חומה הוא הגיש למלכה, והיא, הפעם בלי להחסיר פסיק, ליקקה וקינחה בנשיכה. המלך נראה כמו דוב שמתגרד על עץ.
    "תפקיד קשה, אני מבין?"
    הוא השתעשע לשנייה בכפית הנקייה כאילו שהיא מטה-מלכות. אחר-כך הגיש לי אותה. "לא תפקיד קשה, אבל מעט מאוד אנשים בעולם יכולים למלא אותו. אתה חושב שאתה היית יכול להיות מלך?"
    "מה – לאכול רק את הציפוי של העוגה, לעשות רק מה שבא לי, לחיות בארמון ולהיות מודל חיקוי?" שיחקתי עם הכפית, והיא נראתה כמו כפית.
    "כן. אבל בלי רגע של היסוס, בלי להרגיש אשם, בלי לחשוב שזה לא מוסרי, בלי להתבייש. להאמין בכל הלב בזכות המלאה שלך לזכות בכל הסיפוקים והאוצרות שעולים על דעתך."
    "שום היסוס? שום אשמה או התלבטות, אפילו לשנייה, כשאתה רואה קבצן הודי מצורע שמתחנן לבננה?"
    "אולי אני אתן לו ואולי לא. אבל התפקיד שלי הוא לא לחלק בננות. מלך באדולינה יכול לפרוט את כל האוצרות שלו לבננות, ושום דבר בעולם לא ישתנה. לא.  אני צריך להיות תמיד אריה. ולהזכיר לכולם, גם למצורע בהודו, שהוא יכול להיות מלך."
    "מצורע הודי יכול להיות מלך באדולינה."
    "ברור שמצורע הודי לא יכול להיות מלך באדולינה. למה שמצורע הודי ירצה להיות מלך באדולינה? מה זה באדולינה, בכלל? לא. התפקיד שלי הוא להזכיר למצורע ההודי ולך שאתה יכול להיות מלך. נקודה. מלך בעולם שלך, איך שאתה רוצה לקרוא לו."
    "אבל בבאדולינה, אם יש דבר כזה, כל אחד יכול להיות מלך. בהודו למצורע יש שתי אופציות: להיות קבצן או למות."
    "אני לא מניח שאתה מכיר הרבה מצורעים. יש לי כאן חבר מצורע שהוא מלך, לא פחות ממני. הוא מלך נהגי הריקשה של דלהי, והוא לא היה רוצה להיות שום דבר אחר בעולם. ולעומתו, העולם תמיד היה מלא בעשירים שחיו וסבלו כמו קורבנות. כל אחד יכול להיות מלך, כל אחד יכול להיות קורבן. הבחירה הקלה היא להיות קורבן."
    "ברור לך שרק במקומות קיקיוניים כמו המסעדה הזאת בהודו אתה יכול לדבר ככה בלי להיעצר או להתאשפז."
    הוא לקח לי מהיד את המטה שלו. "בגלל זה הבחירה הקשה היא להיות מלך."
     
    קפיצה בזמן, שלושה שבועות קדימה. קפיצה בחלל, שבעה קילומטר צפונה בקו אווירי. אני מתעורר במערה, בפיסגת ההר הגבוה. אני לא רואה את המלך בשום מקום. אני מתמתח, מסתכל מסביב. מולי שמים, מתחתיי שמים. רחוק רחוק למטה, מתחת לשמים, מתחת לעננים, בזווית זהה לכפות הרגליים שלי, שאר כדור הארץ. בתים זעירים, שדות ירוקים וצהובים, פקעות שעירות של יער. יומיים קודם, כששאלתי משהו שנשמע לו אידיוטי במיוחד, ראיתי אותו בפעם הראשונה מקמט גבה ונאנח. אחר כך הוא אמר – "יש לי הצעה עסקית אליך. מחרתיים ניפגש לארוחת בוקר עסקית."
     
    למחרת בבוקר יצאנו לדרך. באמצע עצרנו בדוכן תה. הגב שלי היה דביק מזיעה. המלך הזמין לנו סודה קרה, מבקבוקים שנשמרו במעיין סמוך, כמעט קפואים. מלך באדולינה אף פעם לא בודק תפריט או שואל. הוא אומר מה הוא רוצה, ומקבל. אחרי ששתינו הוא אמר – "אתה יכול להזמין לנו פנקייק שוקולד?" אחרי שנה בהודו אני יודע מספיק בשביל לדעת שדוכן שנראה ככה, באמצע שום מקום, לא מוכר פנקייק שוקולד. אבל כבר ראיתי את המלך מקבל פאי תפוחים חם עם קצפת במסעדת מרקים טיבטית, אז הלכתי להזמין. חזרתי גאה: הזמנתי לנו פנקייק עם דבש, הרבה יותר ממה שקיוויתי להשיג. המלך קם כאילו אמרתי ששכחתי להזמין. כעבור שתי דקות הגיע פנקייק השוקולד הכי עשיר שזכיתי לראות בהודו. אין לי מושג איך הוא עשה את זה.
    כבר טיפסנו הרבה, האוויר התחיל להיות דליל. כמה טיילים אחרים חלפו על פנינו. "אתה יודע," אמרתי לו, "על הפיסגה יש רק מבנה אחד קטן ללינה."
    "אל תדאג," הוא אמר, "אפילו במלונות הכי מאוכלסים, תמיד יש סוויטה מלכותית פנוייה."
    בדרך למעלה פגשנו כמה טיילים שיורדים. "אל תעלו," הם אמרו, "חצי מבית-הספר הטיבטי הגיע לשם, עד מחר. מאה ילדים וילדות בגיל ההתבגרות."
    המלך רק חייך ואיחל להם יום טוב. כשהגענו למעלה, הנוער הטיבטי היה עסוק בהקמת מאהל. מבנה-השינה היה דחוס בנערות טיבטיות, ושישה טיילים מערביים ישבו בכניסה, מחכים לנס. כמעט שמחתי.  הוד מלכותו לא נראה מוטרד. הוא ניגש אל בעל דוכן התה של פיסגת ההר הגבוה. הם נפגשו לפני שלושה ימים בעיר. הם חברים. האיש לבש ז'קט שהמלך נתן לו במתנה ביום ההוא. קיבלנו צ'אי, וכעבור חצי שעה ארוחה הודית מצויינת. השקיעה התקרבה. "בוא", הוא אמר, "נראה אם אתה יכול להוביל אותנו לסוויטה שלנו."
    הסתכלתי מסביב. המישור המדושא שבפיסגת ההר הגבוה היה זרוע אוהלים ואנשים. משכתי בכתפיים. "איך אתה רוצה להגיע לפיסגה," המלך אמר, "אם אתה לא מסתכל למעלה?" עקבתי אחרי העיניים שלו: נו, כן, ממערב לנו היה גיבוב תלול של סלעים ענקיים. שום מבנה, שום שביל.
    "אלפי אנשים טורחים לטפס לכאן כל שנה, כי הם רוצים להגיע לפיסגה. אבל הם נעצרים במקום שבו השביל נגמר. מבחינתם הם בפיסגה. יש להם שלט רשמי של ממשלת הודו שאומר שהגובה הוא 4020 מטר, ודוכן צ'אי ומקום לישון. אפשר לתקוע דגל. בוא."
    בדרך לסלעים פגשנו עדר עיזים וכמה רועים ליד מדורה. המלך חייך אליהם, הצביע על האש, החליף איתם כמה סימנים, וכעבור רגע התלווה אלינו רועה צעיר עמוס בעץ למדורה. בסוף הדרך, על הפיסגה האמיתית, חיכתה לנו מערת רועים מרופדת בעשב רך. הדלקנו מדורה, פתחנו שקי-שינה ודיברנו על הכל, אבל לא על ההצעה העסקית שלו. הירח המלא התגלגל בעדינות מהפתח השמאלי של המערה שלנו, והגיע לקצה הימני קצת לפני שנרדמתי.
    התעוררתי עם הזריחה ויצאתי אל השמים הכתומים. מצאתי את המלך יושב בין סלעי-כסף ליד בריכת מים מוזהבת, כמובן. הוא הכין לנו ארוחת בוקר. הרועה מאתמול הביא לו חלב עזים טרי. "שב," הוא אמר. החלב היה עדיין חמים, חום-הגוף של אמא-עז. המלך ליקק את הסנטר ואמר – "עוד מעט מלכתי ואני עוזבים את הודו, וממשיכים לישראל. אני רוצה להציע לך זכויות סיקור בלעדיות."
    "מה יש לך לחפש בישראל?"
    "אתה זוכר מה שתי הברירות בחיים?"
    "לפי דעתך? להיות מלך או להיות קורבן."
    "אני אשמח להתבדות, אבל נדמה לי שישראל מלאה בקורבנות, ודלילה מאוד במלכים. מלכתי ואני באים להזכיר לאנשים את הזכות והחובה לחיות כמו מלכים."
    "אתם נוסעים לארץ הלא נכונה. בהודו תמיד יהיו סביבך פסיכים יותר גדולים. בישראל לא תצליח לגמור משפט.  עזוב, חבל על הזמן."
    "אני לא אצטרך לגמור משפט עם אף אחד, רק איתך. זה הרעיון: אתה תביא את דברי לאומה. בעיתון, בספר."
    הוא הגיש לי עוד פרוסה עם שמן זית וגבינה. "שמע," אמרתי לו, "אל תבין אותי לא נכון. אני מאוד מעריך אותך, אפילו כשאני לא מאמין לאף מילה. אבל אף פעם לא הייתי כתבן-חצר, ועצם ההצעה מעליבה אותי."
    "אתה נעלב ממה שאתה חושב שהצעתי. אין לנו צורך בכתבן-חצר. אתה יכול לכתוב עליי מה שאתה רוצה. אתה יכול לבקר אותי, אתה יכול להפוך אותי לדמות קומית, אתה יכול להסתתר מאחוריי בשביל לכתוב דברים שאתה לא מעז להגיד בשמך. כל מה שאני מציע לך הוא סיקור בלעדי, תעשה מה שאתה מבין."
    "מה התנאים?"
    "אתה לא מפרסם תצלום שלי או של מלכתי. בכלל, אתה לא מסקר את המלכה. היא לא חלק מהדיל. אתה לא מסגיר פרטים מזהים בקשר לבאדולינה. ואתה מצטט אותי בדיוק, אפילו אם אתה חושב שהשתגעתי."
    התכוונתי לשאול על תנאי התשלום, אבל עיתונאים מעולם לא היו חזקים בזה.
    "למה אני?"
    "כי אתה מישראל, והיית עיתונאי, ויש לך עניין אישי."
    "עניין אישי?"
    "אמרת לי שהיית רוצה לחיות ככה, לאכול רק את הציפוי של העוגה, לעשות רק מה שבא לך, לזכות באהבה מכולם. כבר התחלת לפני שנפגשנו. כאן ברקיע הכחול שלך אתה מלך. אתה מוכן להרחיב עכשיו את הממלכה שלך? להיות מלך בכל מקום ובכל מצב?"
    "לא מוכן ולא מעוניין, תודה רבה. טוב לי ככה."
    "או קיי, תשכח מהעניין האישי. אני מניח שלא נעים לך להודות בזה, כי כל מה שאנחנו אומרים אנשים קוראים עכשיו. אתה יכול להודות באופן פרטי, בינינו, ואחר-כך לערוך את זה החוצה."
    ישבנו כמה זמן בשקט. פעם ראשונה שהמלך מעצבן אותי. קמתי להשתין. השמש כבר יצאה, רכס ההימלאיה הקיף אותנו כמו קצפת סמיכה, ונשרים דאו הרחק מתחתינו. המלך הצביע עליהם. "אתה מכיר מישהו – לא חשוב כמה ציני, כמה משופשף – שאף פעם לא קינא בהם, שלא רצה להרגיש כמוהם?" לא ראיתי סיבה לענות. הוא המשיך כאילו מתנהלת בינינו שיחה דו צדדית: "אתה מכיר הרבה אנשים שהעזו לנסות? בישראל?" הסתכלתי עליו במבט חלול. אני לא נוסע לשום מקום. שידבר. הוא לעס גבעול יבש, אחרי שפינה ממנו תולעת משי אדומה. "ישראל", הוא היגג, "ואל תעלב, היא ארץ של זוחלים. כולם קורבנות עם תעודות: מהצד היהודי קורבנות שואה, קורבנות פוגרומים, קורבנות אנטישמיות. מהצד הפלסטיני קורבנות של דיכוי, רדיפה, גזענות. דור שני, דור שלישי." 
    "אתה אומר את זה כאילו שזה הצטננות. שואה, דיכוי, גזענות."
    "הנה, תראה, אתה כבר מנופף לי. איזה דור אתה? אני לא אומר שום דבר על העבר, אני מדבר על ההווה. לכולם יש רשימת אשמים, כולם מחפשים פיצוי, לכולם יש שפע תירוצים לאומללות ולכעס, ומעט מאוד צידוקים לאושר. אני צודק?" 
    משכתי בכתפיים.
    "אולי אני טועה," הוא אמר, "אבל נדמה לי שלא. וישראל, מכל מיני סיבות, נמצאת במרכז תשומת הלב של העולם. כולם מסתכלים לכיוון ירושלים, נוצרים ומוסלמים ויהודים. ומה שהם רואים זה חבורה של קורבנות שנלחמים בציפורניים ובשיניים, במקום להנות מחלב ודבש. אני נוסע לשם בשליחות ממלכתית, כדי להסית אנשים. להזכיר להם שחובתם האלמנטרית בעולם הזה היא לא אידיאולוגית או לאומית אלא אישית: להיות שמחים."
    "יהרגו אותך."
    "אתה בא או לא?"
    "בשום אופן לא. שכח מזה."
    "כל ההוצאות עליך."
    איך יכולתי לסרב.
     
    "המלכה רצה על החוף, על זנב הגלים, מתיזה פניני-מים כמו גור כלבים."

    גבי ניצן (נולד ב-3 בינואר 1964) הוא סופר ועיתונאי ישראלי.

    שירת כשנתיים בגלי צה"ל עד שהודח יחד עם שרון בן-עזר בנימוק של "דה מורליזציה". כעיתונאי כתב ניצן בעיתונים במחנה, חדשות, ראש 1, כותרת ראשית, ידיעות אחרונות ומעריב.
    כיום הוא מגיש תוכנית בערוץ המקומי, "החיים הטובים", ומנחה סדנאות כתיבה. נשוי בשנית ומתגורר בפרדס חנה.

    עוד על הספר

    באדולינה גבי ניצן
    "הפחד העמוק ביותר שלנו הוא לא שמא אנחנו חלשים מדי. הפחד העמוק ביותר שלנו הוא שאנחנו בעלי עוצמה שמעל לכל שיעור.
    זה האור שבנו – לא האפלה שבתוכנו – שמפחיד אותנו יותר מכל.
    אנחנו שואלים את עצמנו – איזו זכות יש לי להיות מבריק, יפהפה, מוכשר ואהוב?
    למען האמת – איזו זכות יש לך לא להיות?
    אין שום דבר נאור בלהצטמק כדי שאחרים לא ירגישו חסרי-ביטחון. ככל שניתן לברק שלנו להאיר אנחנו מעניקים, בלי מודע, רשות לאחרים לעשות כמונו. ככל שנשתחרר מהפחדים שלנו, נוכחותנו תשחרר אחרים מפחד."
     
    נלסון מאנדלה.
     
    פרק ראשון – החוזה
    "אני נוסע לישראל בשליחות ממלכתית", אמר המלך, "להסית אנשים".
    כשמלך באדולינה סיפר לי שהוא והמלכה מתכוונים לערוך ביקור רשמי בישראל, ידעתי שזה הזמן לסגור את הבאסטה בהודו ולבוא איתו על תקן העיתונאי המלווה. לפני כמה שנים היתה לי קריירה עיתונאית, שנפסקה מחוסר ריגוש הדדי. אבל זה? מלך אמיתי מבקר בישראל, ואני היחידי שיודע? הודו או לא הודו, אני יודע באיזה צד של הצ'פאטי מרוחה החמאה. 
    הוא והמלכה נכנסו למסעדה שלי ביום שטוף-שמש, לקראת סוף עונת המונסונים. הוא לבש ג'ינס ישנים וחולצת טריקו סגולה, והמלכה היתה עטופה בשמלה לבנה דקה. מאז כבר ראיתי אותם הרבה פעמים נכנסים למסעדות: בלי שום התלבטות הם ניגשים אל הפינה המובחרת, מתוך ציפייה מובנת-מאליה ששני המקומות הכי טובים שמורים להם. הפינה הכי מובחרת במסעדת הרקיע הכחול היא זאת שמוכרת למלצרים בתור שולחן מס' 5, למרות שאין שם שום שולחן, רק שטיחים וכריות. הזוג המלכותי הגיע בערב עמוס, אבל אף אחד לא ישב במס' 5. בדרכם לכס, כולם חייכו אליהם. הם השיבו במנוד ראש אצילי, אספו לעצמם את כל הכריות והתיישבו.
    המלך רצה פסטה ברוטב חצילים חריף. המלכה התלבטה בין מרק דלעת לבין תפוחי אדמה במנטה. 
    "ניקח את שניהם," הוא אמר, "תחליטי אחר כך."
    מאוחר יותר, עם הקינוח, שאלתי אם אפשר לשבת לידם. היא חייכה כמו איילה בשדה פטל. הוא החווה תנועה זערורית עם הראש.
    דיברנו קצת על האוכל, על הכפר, על הודו. יש שתי שאלות שהפסקתי לשאול אנשים בהודו.
    שאלה מס' 1: מאיפה את/ה?
    שאלה מס' 2: מה את/ה עושה?
    הרבה אנשים באים לכאן כדי לעבור שינוי, לא כדי להנציח הגדרה עצמית משומשת. אז הפסקתי לשאול, אבל אני לא יכול להגיד שהפסקתי להסתקרן. כמו במקרה הזה, למשל.
     
    המלך העיר – "אצלנו חצילים משמשים בעיקר לריבות."
    אמרתי לו שלא שמעתי על שום מקום בעולם שמייצר ריבת חצילים.
    "בתור מסעדן," הוא אמר ומייד צחק, "כדאי לך לטעום פעם ריבת חצילים מבאדולינה. אחד מענפי הייצוא העיקריים שלנו."
    "באדולינה? זאת ארץ?"
    "ממלכה. אירופה. 16,204 תושבים, נכון ליום שישי שעבר."
    "ממלכה עצמאית? כמו מונאקו וליכטנשטיין?"
    "כן, אבל יותר קטנה. מובלעת בתוך פורטוגל."
     
    הדיוק העיתונאי, שאליו אני מחוייב בציות עיוור, מאלץ אותי להתערב ולהרוס את קילוח השיחה כדי להעמיד דברים על קנקנם: הוא לא אמר פורטוגל. אבל חלק מההסכם בינינו, שאליו ניכנס ביתר פרוטרוט כשיהיה פחות קילוח לקלקל, אומר שאני לא חושף את מיקומה המדוייק של באדולינה. מתברר שיש ברחבי אירופה עוד ממלכות קטנות כמו באדולינה, וכולן שרדו בראש ובראשונה בזכות מדיניות של אי-התבלטות מוחלטת. פעם, לפני הרבה מאות שנים, כל אירופה היתה מחולקת לממלכות זעירות. כמעט לכל כפר או עיירה היה ארמון, והיו מלך ומלכה, והממלכה הקרובה היתה במרחק שעת רכיבה וגם לה היו ארמון ומשפחה מלכותית. אחר-כך הגיעו אפיפיורים וצבאות, וממלכות סיפחו אליהן עוד ועוד כפרים, והקימו מדינות וכרתו בריתות וכל זה. אבל לאורך כל הזמן הזה, היו כמה ממלכות זעירות שהשכילו להישאר מחוץ למשחק, ושמרו על עצמאותן. מי שיעבור היום ליד באדולינה יחשוב שזה עוד כפר חקלאי לחופה של פורטוגל. ארמונות ישנים מפוזרים באירופה בשפע, ואיש לא יחשוד שדוקא בארמון הזה, המכוסה כולו בשיחי בוגנוויליה ענקיים, חיים מלך ומלכה אמיתיים. תושבי באדולינה לא משתתפים בבחירות בפורטוגל ולא יכולים להתגייס לצבא הפורטוגזי (ושוב, תירגול אחרון: כל מילה כאן היא אמת בדוקה, חוץ מכל פעם שאני מזכיר את פורטוגל. או קיי?). אבל יש להם דרכון פורטוגזי.
     
    "ואתה פעיל בתעשיית הריבות בבאדולינה?"
    הוא נראה מרוצה מהרעיון, "הפעילות שלי מסתכמת בטוסט עם ריבת חצילים בבוקר."
    "עבודה קשה."
    "לא לא. אסור לי לעבוד."
    "תחזור בבקשה?"
    שתי עיניים עם כחול לא חוקי הציצו אלי באהדה מעל כריכת האוטוביוגרפיה של הדלאי-למה,  ששימשה עד עכשיו פרגוד בינינו לבינה. "אסור לו לעבוד," היא הסבירה, "הוא המלך".
    "סליחה?"
    "ואני המלכה."
     
    כל מיני אנשים מסתובבים בהודו. כבר פגשתי במסעדה שני אנשים שונים שהם הגילגול הנוכחי של בודהא, גיטריסט צרפתי שדיבר שש שפות אבל נמנע מהאות "ס" מתוך עיקרון, משפחה שנדדה בין פסגות הרים בעולם כדי להינצל מהמבול הגדול שיכחיד תשעים אחוז מאיתנו, ותמהוני אחד שמנהל מסעדה בהודו וטוען שפעם הוא סירב להיות בצוות של דן מרגלית. אני אף פעם לא מתווכח, אבל אני גם לא ממהר לבלוע.
    אבל משהו עם שני אלה היה שונה. הם לא חיכו לראות איך אני מתרשם, לא היה דחוף להם לשכנע אותי בשום דבר. והם היו, מה המילה, מלכותיים.
    הצעירה שאמרה שהיא מלכה חזרה לספר שלה, המלך הזמין עוד עוגת שוקולד. חזרתי אליו עם העוגה, והוא שוב הראה עם הראש שאני יכול לשבת.
    "אתה מלך? אנחנו בעולם המטאפורות, או שאתה מתכוון שיש לך ארמון וכתר וכל זה?"
    "ארמון כן. כתר לא. כבדים ולא נוחים. בחגים לאומיים אני תוקע פרחים בשיער".
    "פרחים."
    "או נוצות."
    "אבל אתה המלך של המקום הזה? אתה מנהל את העניינים?"
    המלכה כמעט הרימה מבט מהספר. הרגשתי אותה מחסירה שורה.
    הוא הסתכל לי לתוך העיניים, ירוק פרוע, חיוך אינסופי, ואמר ברצינות מפתיעה – "אתה לא מבין. אני לא אדמיניסטרטור, אני לא 'עושה' שום דבר. אסור לי לעבוד, אני מלך."
    "אז מי מנהל את המקום הזה?"
    "את באדולינה? אף אחד. האריה הוא מלך החיות, אבל אתה רואה אותו סופר קוקוסים על העץ או בודק שאף חמור לא יחרבן בנהר?"
    "אז אנחנו בעולם המטאפורות, ואתה מדבר על אנרכיה."
    "אנחנו בעולם שהרגליים שלך דורכות עליו, ואני מדבר על טבע. אם אתה לא מבלבל אנשים עם חוקים, הכל מתנהל יופי. אף אחד לא הסביר לחמורים שהאריה העביר חוק נגד חירבון בנהר. אם האריה יתחיל להתעסק בזה, תמיד יהיו חיות שיחרבנו בנהר. חוקים הם עניין לא טבעי, והם מעוררים התגדות טבעית."
    "אז באדולינה היא ממלכה בלי חוקים?"
    "המילה חוק לא קיימת בשפה הבאדולינית. יש אמיתות מקובלות, נכונות ליום שישי שעבר."
    "והתפקיד שלך הוא רק סמלי."
    "סמלי כן. רק? אין שום דבר חוץ מסמלים: אם יש לך יותר ניירות עם מספרים אתה מרגיש יותר עשיר, כן? ואם יש לך דגל משכנע אתה עלול להרוג ולמות? ואתה צריך תחפושות שונות בשביל לעבור בשלום את הפתח למסעדה הכי יקרה או לבאר זול של נהגי משאיות. וכששואלים אותך מי אתה, אתה פולט צרור קבוע של אותיות בסדר קבוע. רק סמלים, כל החיים שלך מבוססים על סמלים. התפקיד שלי ושל מלכתי מאוד חשוב, זה התפקיד הכי חשוב בבאדולינה. התפקיד שלי הוא לחיות כמו מלך, לשמש דוגמה ולהזכיר לכל אזרח באדוליני את הזכות להיות מלך."
    "אבל לא כל אחד מהם יכול להיות מלך."
    "בטח שכן. אנחנו ממלכה של 16,204 תושבים, לכולנו יש דם מלכותי, וכל ילד יכול להיות המלך הבא. עד לפני שנתיים הייתי חצוצרן במה שהיית קורא תזמורת-חתונות."
    "אבל אתה לא קורא לזה ככה."
    "גם המילה חתונה לא קיימת לנו בשפה. ניגנתי בתזמורת חגיגות-אהבה. זה קצת מזכיר חתונה, אבל התדירות כמובן הרבה יותר גבוהה. פרנסה מצויינת."
    ניסיתי להיזכר מה היה החוט של השיחה שלנו.
    "אין חתונות? מלך ומלכת באדולינה לא נשואים?"
    צחוק נשי דקיק נבלע כמעט כולו מאחורי הדיוקן הממושקף של הדלאי לאמה. מצאתי את עצמי מחזיר חיוך מבעד לנזיר הקשיש והטוב. המלך ידע טוב מאוד אל מי חייכתי. כולם אוהבים את המלכה. 
    פתאום מצאתי את החוט: "איך מתנהג מלך?"
    "אני מצפה שהכל יקרה בדיוק לשביעות רצוני, אני עושה אך ורק מה שאני רוצה לעשות, אין לי שום פחד או חשש או חוסר-ביטחון, אפילו לשנייה, ומבחינתי כל העולם הוא מתנת יום הולדת שניתנה לי כדי להעשיר ולהשביח אותי עד יום מותי."
    הוא קטף באצבעות עוד נתח מהעוגה. כמו קודם, הוא אכל רק את הציפוי. אצבע אחת חומה הוא הגיש למלכה, והיא, הפעם בלי להחסיר פסיק, ליקקה וקינחה בנשיכה. המלך נראה כמו דוב שמתגרד על עץ.
    "תפקיד קשה, אני מבין?"
    הוא השתעשע לשנייה בכפית הנקייה כאילו שהיא מטה-מלכות. אחר-כך הגיש לי אותה. "לא תפקיד קשה, אבל מעט מאוד אנשים בעולם יכולים למלא אותו. אתה חושב שאתה היית יכול להיות מלך?"
    "מה – לאכול רק את הציפוי של העוגה, לעשות רק מה שבא לי, לחיות בארמון ולהיות מודל חיקוי?" שיחקתי עם הכפית, והיא נראתה כמו כפית.
    "כן. אבל בלי רגע של היסוס, בלי להרגיש אשם, בלי לחשוב שזה לא מוסרי, בלי להתבייש. להאמין בכל הלב בזכות המלאה שלך לזכות בכל הסיפוקים והאוצרות שעולים על דעתך."
    "שום היסוס? שום אשמה או התלבטות, אפילו לשנייה, כשאתה רואה קבצן הודי מצורע שמתחנן לבננה?"
    "אולי אני אתן לו ואולי לא. אבל התפקיד שלי הוא לא לחלק בננות. מלך באדולינה יכול לפרוט את כל האוצרות שלו לבננות, ושום דבר בעולם לא ישתנה. לא.  אני צריך להיות תמיד אריה. ולהזכיר לכולם, גם למצורע בהודו, שהוא יכול להיות מלך."
    "מצורע הודי יכול להיות מלך באדולינה."
    "ברור שמצורע הודי לא יכול להיות מלך באדולינה. למה שמצורע הודי ירצה להיות מלך באדולינה? מה זה באדולינה, בכלל? לא. התפקיד שלי הוא להזכיר למצורע ההודי ולך שאתה יכול להיות מלך. נקודה. מלך בעולם שלך, איך שאתה רוצה לקרוא לו."
    "אבל בבאדולינה, אם יש דבר כזה, כל אחד יכול להיות מלך. בהודו למצורע יש שתי אופציות: להיות קבצן או למות."
    "אני לא מניח שאתה מכיר הרבה מצורעים. יש לי כאן חבר מצורע שהוא מלך, לא פחות ממני. הוא מלך נהגי הריקשה של דלהי, והוא לא היה רוצה להיות שום דבר אחר בעולם. ולעומתו, העולם תמיד היה מלא בעשירים שחיו וסבלו כמו קורבנות. כל אחד יכול להיות מלך, כל אחד יכול להיות קורבן. הבחירה הקלה היא להיות קורבן."
    "ברור לך שרק במקומות קיקיוניים כמו המסעדה הזאת בהודו אתה יכול לדבר ככה בלי להיעצר או להתאשפז."
    הוא לקח לי מהיד את המטה שלו. "בגלל זה הבחירה הקשה היא להיות מלך."
     
    קפיצה בזמן, שלושה שבועות קדימה. קפיצה בחלל, שבעה קילומטר צפונה בקו אווירי. אני מתעורר במערה, בפיסגת ההר הגבוה. אני לא רואה את המלך בשום מקום. אני מתמתח, מסתכל מסביב. מולי שמים, מתחתיי שמים. רחוק רחוק למטה, מתחת לשמים, מתחת לעננים, בזווית זהה לכפות הרגליים שלי, שאר כדור הארץ. בתים זעירים, שדות ירוקים וצהובים, פקעות שעירות של יער. יומיים קודם, כששאלתי משהו שנשמע לו אידיוטי במיוחד, ראיתי אותו בפעם הראשונה מקמט גבה ונאנח. אחר כך הוא אמר – "יש לי הצעה עסקית אליך. מחרתיים ניפגש לארוחת בוקר עסקית."
     
    למחרת בבוקר יצאנו לדרך. באמצע עצרנו בדוכן תה. הגב שלי היה דביק מזיעה. המלך הזמין לנו סודה קרה, מבקבוקים שנשמרו במעיין סמוך, כמעט קפואים. מלך באדולינה אף פעם לא בודק תפריט או שואל. הוא אומר מה הוא רוצה, ומקבל. אחרי ששתינו הוא אמר – "אתה יכול להזמין לנו פנקייק שוקולד?" אחרי שנה בהודו אני יודע מספיק בשביל לדעת שדוכן שנראה ככה, באמצע שום מקום, לא מוכר פנקייק שוקולד. אבל כבר ראיתי את המלך מקבל פאי תפוחים חם עם קצפת במסעדת מרקים טיבטית, אז הלכתי להזמין. חזרתי גאה: הזמנתי לנו פנקייק עם דבש, הרבה יותר ממה שקיוויתי להשיג. המלך קם כאילו אמרתי ששכחתי להזמין. כעבור שתי דקות הגיע פנקייק השוקולד הכי עשיר שזכיתי לראות בהודו. אין לי מושג איך הוא עשה את זה.
    כבר טיפסנו הרבה, האוויר התחיל להיות דליל. כמה טיילים אחרים חלפו על פנינו. "אתה יודע," אמרתי לו, "על הפיסגה יש רק מבנה אחד קטן ללינה."
    "אל תדאג," הוא אמר, "אפילו במלונות הכי מאוכלסים, תמיד יש סוויטה מלכותית פנוייה."
    בדרך למעלה פגשנו כמה טיילים שיורדים. "אל תעלו," הם אמרו, "חצי מבית-הספר הטיבטי הגיע לשם, עד מחר. מאה ילדים וילדות בגיל ההתבגרות."
    המלך רק חייך ואיחל להם יום טוב. כשהגענו למעלה, הנוער הטיבטי היה עסוק בהקמת מאהל. מבנה-השינה היה דחוס בנערות טיבטיות, ושישה טיילים מערביים ישבו בכניסה, מחכים לנס. כמעט שמחתי.  הוד מלכותו לא נראה מוטרד. הוא ניגש אל בעל דוכן התה של פיסגת ההר הגבוה. הם נפגשו לפני שלושה ימים בעיר. הם חברים. האיש לבש ז'קט שהמלך נתן לו במתנה ביום ההוא. קיבלנו צ'אי, וכעבור חצי שעה ארוחה הודית מצויינת. השקיעה התקרבה. "בוא", הוא אמר, "נראה אם אתה יכול להוביל אותנו לסוויטה שלנו."
    הסתכלתי מסביב. המישור המדושא שבפיסגת ההר הגבוה היה זרוע אוהלים ואנשים. משכתי בכתפיים. "איך אתה רוצה להגיע לפיסגה," המלך אמר, "אם אתה לא מסתכל למעלה?" עקבתי אחרי העיניים שלו: נו, כן, ממערב לנו היה גיבוב תלול של סלעים ענקיים. שום מבנה, שום שביל.
    "אלפי אנשים טורחים לטפס לכאן כל שנה, כי הם רוצים להגיע לפיסגה. אבל הם נעצרים במקום שבו השביל נגמר. מבחינתם הם בפיסגה. יש להם שלט רשמי של ממשלת הודו שאומר שהגובה הוא 4020 מטר, ודוכן צ'אי ומקום לישון. אפשר לתקוע דגל. בוא."
    בדרך לסלעים פגשנו עדר עיזים וכמה רועים ליד מדורה. המלך חייך אליהם, הצביע על האש, החליף איתם כמה סימנים, וכעבור רגע התלווה אלינו רועה צעיר עמוס בעץ למדורה. בסוף הדרך, על הפיסגה האמיתית, חיכתה לנו מערת רועים מרופדת בעשב רך. הדלקנו מדורה, פתחנו שקי-שינה ודיברנו על הכל, אבל לא על ההצעה העסקית שלו. הירח המלא התגלגל בעדינות מהפתח השמאלי של המערה שלנו, והגיע לקצה הימני קצת לפני שנרדמתי.
    התעוררתי עם הזריחה ויצאתי אל השמים הכתומים. מצאתי את המלך יושב בין סלעי-כסף ליד בריכת מים מוזהבת, כמובן. הוא הכין לנו ארוחת בוקר. הרועה מאתמול הביא לו חלב עזים טרי. "שב," הוא אמר. החלב היה עדיין חמים, חום-הגוף של אמא-עז. המלך ליקק את הסנטר ואמר – "עוד מעט מלכתי ואני עוזבים את הודו, וממשיכים לישראל. אני רוצה להציע לך זכויות סיקור בלעדיות."
    "מה יש לך לחפש בישראל?"
    "אתה זוכר מה שתי הברירות בחיים?"
    "לפי דעתך? להיות מלך או להיות קורבן."
    "אני אשמח להתבדות, אבל נדמה לי שישראל מלאה בקורבנות, ודלילה מאוד במלכים. מלכתי ואני באים להזכיר לאנשים את הזכות והחובה לחיות כמו מלכים."
    "אתם נוסעים לארץ הלא נכונה. בהודו תמיד יהיו סביבך פסיכים יותר גדולים. בישראל לא תצליח לגמור משפט.  עזוב, חבל על הזמן."
    "אני לא אצטרך לגמור משפט עם אף אחד, רק איתך. זה הרעיון: אתה תביא את דברי לאומה. בעיתון, בספר."
    הוא הגיש לי עוד פרוסה עם שמן זית וגבינה. "שמע," אמרתי לו, "אל תבין אותי לא נכון. אני מאוד מעריך אותך, אפילו כשאני לא מאמין לאף מילה. אבל אף פעם לא הייתי כתבן-חצר, ועצם ההצעה מעליבה אותי."
    "אתה נעלב ממה שאתה חושב שהצעתי. אין לנו צורך בכתבן-חצר. אתה יכול לכתוב עליי מה שאתה רוצה. אתה יכול לבקר אותי, אתה יכול להפוך אותי לדמות קומית, אתה יכול להסתתר מאחוריי בשביל לכתוב דברים שאתה לא מעז להגיד בשמך. כל מה שאני מציע לך הוא סיקור בלעדי, תעשה מה שאתה מבין."
    "מה התנאים?"
    "אתה לא מפרסם תצלום שלי או של מלכתי. בכלל, אתה לא מסקר את המלכה. היא לא חלק מהדיל. אתה לא מסגיר פרטים מזהים בקשר לבאדולינה. ואתה מצטט אותי בדיוק, אפילו אם אתה חושב שהשתגעתי."
    התכוונתי לשאול על תנאי התשלום, אבל עיתונאים מעולם לא היו חזקים בזה.
    "למה אני?"
    "כי אתה מישראל, והיית עיתונאי, ויש לך עניין אישי."
    "עניין אישי?"
    "אמרת לי שהיית רוצה לחיות ככה, לאכול רק את הציפוי של העוגה, לעשות רק מה שבא לך, לזכות באהבה מכולם. כבר התחלת לפני שנפגשנו. כאן ברקיע הכחול שלך אתה מלך. אתה מוכן להרחיב עכשיו את הממלכה שלך? להיות מלך בכל מקום ובכל מצב?"
    "לא מוכן ולא מעוניין, תודה רבה. טוב לי ככה."
    "או קיי, תשכח מהעניין האישי. אני מניח שלא נעים לך להודות בזה, כי כל מה שאנחנו אומרים אנשים קוראים עכשיו. אתה יכול להודות באופן פרטי, בינינו, ואחר-כך לערוך את זה החוצה."
    ישבנו כמה זמן בשקט. פעם ראשונה שהמלך מעצבן אותי. קמתי להשתין. השמש כבר יצאה, רכס ההימלאיה הקיף אותנו כמו קצפת סמיכה, ונשרים דאו הרחק מתחתינו. המלך הצביע עליהם. "אתה מכיר מישהו – לא חשוב כמה ציני, כמה משופשף – שאף פעם לא קינא בהם, שלא רצה להרגיש כמוהם?" לא ראיתי סיבה לענות. הוא המשיך כאילו מתנהלת בינינו שיחה דו צדדית: "אתה מכיר הרבה אנשים שהעזו לנסות? בישראל?" הסתכלתי עליו במבט חלול. אני לא נוסע לשום מקום. שידבר. הוא לעס גבעול יבש, אחרי שפינה ממנו תולעת משי אדומה. "ישראל", הוא היגג, "ואל תעלב, היא ארץ של זוחלים. כולם קורבנות עם תעודות: מהצד היהודי קורבנות שואה, קורבנות פוגרומים, קורבנות אנטישמיות. מהצד הפלסטיני קורבנות של דיכוי, רדיפה, גזענות. דור שני, דור שלישי." 
    "אתה אומר את זה כאילו שזה הצטננות. שואה, דיכוי, גזענות."
    "הנה, תראה, אתה כבר מנופף לי. איזה דור אתה? אני לא אומר שום דבר על העבר, אני מדבר על ההווה. לכולם יש רשימת אשמים, כולם מחפשים פיצוי, לכולם יש שפע תירוצים לאומללות ולכעס, ומעט מאוד צידוקים לאושר. אני צודק?" 
    משכתי בכתפיים.
    "אולי אני טועה," הוא אמר, "אבל נדמה לי שלא. וישראל, מכל מיני סיבות, נמצאת במרכז תשומת הלב של העולם. כולם מסתכלים לכיוון ירושלים, נוצרים ומוסלמים ויהודים. ומה שהם רואים זה חבורה של קורבנות שנלחמים בציפורניים ובשיניים, במקום להנות מחלב ודבש. אני נוסע לשם בשליחות ממלכתית, כדי להסית אנשים. להזכיר להם שחובתם האלמנטרית בעולם הזה היא לא אידיאולוגית או לאומית אלא אישית: להיות שמחים."
    "יהרגו אותך."
    "אתה בא או לא?"
    "בשום אופן לא. שכח מזה."
    "כל ההוצאות עליך."
    איך יכולתי לסרב.
     
    "המלכה רצה על החוף, על זנב הגלים, מתיזה פניני-מים כמו גור כלבים."