פתיחה
הוא מביט מחלון ביתו ורואה את הרחוב, את שורת הבתים המשותפים שמולו, את המכוניות המאיצות אחרי שהרמזור מתחלף לירוק, את האוטובוסים שעוצרים בחריקת בלמים צורמת בתחנה, את עמודי החשמל, את אבני המדרכה המוכתמות ופתחי הביוב, את העצים שנגזמו לא מזמן ופתחו שדה ראייה לשמיים שמעליו, את הגינה הציבורית שנהג לטייל בה עם בת-אל כשהייתה קטנה, את פחי האשפה המלאים, מחכים בסבלנות למשאית הזבל העירונית...
אורי ש' יושב בחדר העבודה הממוזג בדירתו בצפון העיר. אצבעותיו רועדות על מקלדת המחשב החדש שקנה. הוא פותח את החלון, נותן לבריזת הבוקר לחדור לדירה. נושם עמוק את האוויר שעדיין שומר בכוחות אחרונים על קרירותו לפני שחום הקיץ התל אביבי והלחות ישתלטו עליו. עיניו משוטטות ברחוב, מחפשות, אך הוא אינו יודע בדיוק מה.
לפתע, בשבריר שנייה, ממש כמו שהבמאי צעק "אקשן!" מוסט וילון דמיוני, מורם מתג חשמל ענק. העולם שמולו מתחיל לנוע כמו היה תיאטרון בובות שהופעל ברגע שהילד שִלשל את המטבע לחריץ בצד המכונה.
הרחוב הופך להיות שלו. האנשים שברחוב מקבלים פנים משלהם, שם משלהם, לכל אחד סיפור חיים, לכל אחד עבר, הווה וגם עתיד.
הנה כאן ירד אדם ברגע זה מהאוטובוס שעצר בתחנה מתחת לחלון דירתו ואינו מצליח לחצות את הכביש. שמו הוא אפרים. המכוניות צופרות, הוא מנסה לחצות וחוזר שוב למדרכה. אצבעותיו של הסופר אורי ש' נעות במהירות על מקשי המקלדת, המעוררים אותיות, היוצרות מילים אשר יוצרות מציאות.
הן מספרות שאפרים מאחר לפגישה שנקבעה לו עם הרופא, שהשלט שלו, "ד"ר שטרנברג מחלות עור ומין", קבוע בכניסה לבית שממול, בצד השני של הרחוב. דליה אשתו התקשרה אתמול וביקשה לתאם תור בדחיפות. חם לו בחליפה שלבש. הוא רצה ללכת בג'ינס ובחולצת טריקו, אבל היא עמדה על כך שילבש את החליפה. אם נדבק מזונה, לפחות שיגיע לבוש כהלכה לרופא...
אצבעותיו אינן משתהות; הן ממשיכות ומספרות למקשים שמונית סקודה לבנה ממתינה עכשיו ברמזור אדום צומת אחד לפני כן.
עופר, נהג המונית, לא ישן כל הלילה. הוא תשוש, מוטרד ומחשבותיו לא מניחות לו לרגע. החוויה שעבר אתמול בדרך לצפת מדירה שינה מעיניו. הוא כמה למגעה של הנוסעת הצעירה שעבורו כבר אינה קיימת.
נהג המונית ידרוס בעוד דקות אחדות את אפרים בניסיונו השלישי לחצות את הכביש.
בצד השני של הכביש הולך גבר צעיר, דוחף עגלת תינוק. שמו? שי. הוא לבוש במכנסי ג'ינס כחולים ובחולצת טריקו שחורה.
אצבעותיו של אורי ש' יודעות לספר כי שי הוא שוטר בלבוש אזרחי ההולך עם בן אחותו. האחות נסעה לצפת, והילד שוהה אצלם כבר יומיים.
הם הולכים יחד לגן הילדים הסמוך להביא את בנו. למעשה זאת החופשה הראשונה שלקח השנה. רונה, אשתו, דרשה ממנו שיצא לחופש. עצביו רופפים, חיי המשפחה עולים על שרטון, עברו כמעט חודשיים מאז הפעם האחרונה ששכבו. שי השוטר הוא שיעשה פעולת החייאה לאיש שנדרס ויציל את חייו.
האמבולנס לא יצליח להגיע בזמן בגלל עומס תנועה חריג באזור. נהג האמבולנס הצעיר, סטיב שמו, חייל בודד שעלה מאוסטין טקסס שבארצות הברית, שירת כחובש קרבי בגולני. הוא השתחרר לפני חצי שנה, החליט להישאר בארץ ומתכוון ללמוד רפואה. בינתיים הצטרף למגן דוד אדום. רק אתמול עבר בהצלחה את קורס צוותי ההצלה, והבוקר שובץ לתורנות הראשונה.
סטיב יפעיל את הסירנות וישעט לכיוון בית החולים הקרוב.
בדרך עוד יספיק לדווח על הפצועים לפני שרכבו יסטה מהמסלול ויתהפך.
בשעה שתיים בבוקר שלמחרת, בבניין ישן בדרום העיר שעדיין נמה, ייראה אור דולק במשרדו של שמריהו קרמן, עורך המקומון "תל אביב". הוא יושב על כיסאו, חולצתו הלבנה מוכתמת ומקומטת לאחר יום עבודה מתיש.
אתמול עבר במקרה ליד חדר הבעלים והבין ממבטו הקר שעתידו בעיתון עומד בסימן שאלה. בשבוע שעבר ננזף בישיבת הדירקטוריון על כך שתפוצת העיתון ירדה בשנים עשר אחוז בחודש האחרון, ההכנסות מפרסומות צונחות, ובכלל, הוא אינו עומד בציפיות שתלו בו.
לפני שולחנו עומד פועל ממחלקת הדפוס המוסר לו עותק טרי של המקומון. שמריהו קרמן יוודא שדף השער נוסח ועוצב בדיוק כפי שדרש:
באלכסון, על צילום בצבע של אמבולנס שרוף שגלגליו פונים לעבר השמיים, יהיה כתוב באותיות ענק: "אמבולנס המוות".
הוא יחייך בסיפוק...
הטלפון הסלולרי שאורי ש' השאיר במטבח מצלצל.
צלצול אחד ולאחריו צלצול נוסף, ורק בצלצול הרביעי הוא מפטיר אנחה, קם מכיסאו. מי עכשיו? הוא שואל את עצמו והולך למטבח.
הווילון הדמיוני נסגר, כמו שהבמאי צעק "קאט!" והעולם נעצר. תיאטרון הבובות נדם ומחכה למטבע הבא שיפעיל אותו.
מחלון הבית אפשר לראות מכוניות, אוטובוסים, עמודי חשמל, מדרכות, פתחי ביוב, עצים, גינה ציבורית, פחי זבל...