בגנו של עוג
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
בגנו של עוג
מכר
מאות
עותקים
בגנו של עוג
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

בגנו של עוג

3.8 כוכבים (21 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    • תרגום: רמה איילון
    • הוצאה: מודן
    • תאריך הוצאה: אוגוסט 2018
    • קטגוריה: פרוזה תרגום
    • מספר עמודים: 171 עמ' מודפסים

    תקציר

    נראה שאדל ורישאר הם זוג מאושר. היא עיתונאית, הוא רופא, ויחד הם מגדלים את בנם הקטן בדירתם הפריזאית הנאה. אבל לאדל יש סוד. את החירות שעבודתה מאפשרת לה היא מנצלת על מנת להיפגש עם גברים. הרבה גברים. מאמציה להכניע את הדחף הזה עולים בתוהו והיא אינה מצליחה לחדול מכיבושיה. ככל שהאובססיה הולכת ומשתלטת עליה, היא מאבדת מסבלנותה, מפסיקה לגלות עניין בדברים שהסבו לה בעבר אושר, ומוצאת את עצמה, יותר ויותר, במצבים מסוכנים.

     

    "בגנו של עוג" הוא סיפור מהפך קרביים על גוף המשועבד לדחפים שמאום לא משביע אותם, על השלכותיה הרות האסון של ההתמכרות ועל הדינמיקה והפתולוגיה של מערכת יחסים זוגית בצילה של התמכרות. זכויות התרגום של הספר נרכשו ל־ 22 שפות והוא זכה להצלחה מסחרית גדולה בעולם.

     

    זהו ספרה הראשון של לֵילָה סְלימאני, זוכת פרס גונקור על ספרה 'שיר ענוג', שראה אף הוא אור בסדרה לספרות יפה של מודן.

     

    "עוצמה וכישרון ספרותי שקשה לעמוד בפניהם. משפטיה מצליפים בקורא בעוצמה רבה."
    ליר
     
    "אתם תילכדו בתעוזה ובכישרון של הסופרת הצעירה הזו. ברוכים הבאים לעולם שבו הדמיון מנצח."
    טאהר בן ג'לון, לה פיינט
     
    "יכולת הסיפור האינטנסיבית והמדויקת של סלימאני הופכת את הספר ליצירה משמעותית."
    אבירמה גולן, הארץ (מתוך ביקורת על ‘שיר ענוג‘)

    פרק ראשון

    לֹא, אֵין זוֹ אֲנִי, זוֹ אַחֶרֶת סוֹבֶלֶת.
    לֹא הָיִיתִי כָּךְ יְכוֹלָה.
    אנה אחמטובה, 'רקוויאם'
     
    סחרחורת היא דבר שונה מפחד הנפילה. סחרחורת פירושה שהתהום הפעורה תחתינו מושכת אותנו, מפתה אותנו, מעוררת בנו כמיהה לנפילה, שמִפּניה אנו מתגוננים בבהלה.
     
    מילן קונדרה, 'הקלות הבלתי נסבלת של הקיום'
     
     
    היא מחזיקה מעמד כבר שבוע. היא לא נכנעה כבר שבוע. אָדֶל הייתה ממושמעת. בארבעה ימים, היא רצה שלושים ושניים קילומטרים. היא רצה מפּיגאל לשאנז־אֶליזֶה, ממוזיאון ד'אוֹרְסֶה לבֶּרְסִי. היא רצה בבקרים על רציפי הסֶן השוממים, ובלילות בבולוואר רוֹשֶֹׁשוּאָר ובכיכר קְלישי. היא לא שתתה משקאות חריפים והלכה לישון מוקדם.
     
    אבל הלילה היא חלמה על זה, ולא הצליחה לשוב ולהירדם. חלום רטוב, מתמשך, שחדר לתוכה כמו משב רוח חם. אדל לא יכולה להפסיק לחשוב על זה. היא קמה ושותה קפה חזק בבית השקוע בתרדמה. היא עומדת במטבח, מעבירה את משקלה מרגל לרגל. מעשנת סיגריה. במקלחת מתחשק לה לשרוט את עצמה, לקרוע את גופה לשניים. היא מטיחה את מצחהּ בקיר. היא רוצה שיחזיקו בה, שירוצצו את גולגולתה כנגד הזגוגית. כל אימת שהיא עוצמת עיניים היא שומעת את הקולות, האנחות, הצעקות, המכות. גבר עירום מתנשם, אישה גומרת. היא הייתה רוצה להיות אובייקט ותו לא בלב המון פראי, שיטרפו אותה, שימצצו אותה, שיבלעו את כולה. שיצבטו את שדיה, שינשכו את בטנה. היא רוצה להיות בובה בגנו של עוג.3
     
    היא לא מעירה אף אחד, מתלבשת בחושך ולא נפרדת מאיש. היא עצבנית מכדי לחייך למישהו, מכדי לפתוח בשיחת בוקר. אדל יוצאת מהבית וצועדת ברחובות הריקים. היא יורדת במדרגות של מטרו ז'וּל־ז'וֹפְרָן בראש מורכן, אחוזת קבס. על הרציף, עכבר רץ על חרטום המגף שלה ומקפיץ אותה ממקומה. בקרון אדל מסתכלת סביב. גבר בחליפה זולה מתבונן בה. הוא נועל נעליים מחודדות חרטום ולא מצוחצחות וכפות ידיו שעירות. הוא מכוער. הוא יכול להתאים. כמו הסטודנט שמחבק את החברה שלו ומדביק נשיקות לצווארה. כמו הגבר בן החמישים שעומד ליד החלון וקורא בלי לשאת אליה את מבטו.
     
    היא מרימה עיתון של אתמול מהמושב מולה. מעלעלת. הכותרות מתערבבות זו בזו, היא לא מצליחה להתרכז. היא מניחה אותו בלאות. היא לא יכולה להישאר כאן. ליבהּ הולם בחזהּ, היא נחנקת. היא מתירה את הצעיף, מחליקה אותו לאורך צווארה המיוזע ומניחה אותו על המושב הריק. היא קמה, פותחת את המעיל, עומדת כשידה על ידית הדלת, רגלה רועדת, היא מוכנה לזנק.
     
    היא שכחה את הטלפון. היא שבה ומתיישבת, מרוקנת את התיק, מפילה את קופסת הפודרה, מושכת בְּחזייה שהאוזניות הסתבכו בה. החזייה הזאת לא זהירה, היא חושבת. לא ייתכן ששכחה את הטלפון. אם שכחה אותו, עליה לחזור הביתה, למצוא תירוץ, להמציא משהו. אבל לא, הוא כאן. הוא היה כאן כל הזמן, פשוט לא ראתה אותו. היא מסדרת את התיק מחדש. נדמה לה שכולם לוטשים אליה עיניים. שכל הקרון לועג לבהלה שלה, ללחייה הבוערות. היא מרימה את המכסה של הטלפון הקטן וצוחקת למראה השם הראשון.
     
    אדם.
     
    לא משנה מה היא תעשה, זה אבוד.
     
    לרצות, זה כבר להיכנע. הסכר נפרץ. מה הטעם להתאפק? הרי החיים לא יהיו יפים יותר. עכשיו היא חושבת כמו מכורה לאופיום, כמו מהמרת במשחק קלפים. היא כל כך מרוצה שהצליחה להדוף את הפיתוי למשך ימים אחדים, עד ששכחה את הסכנה הטמונה בו. היא קמה ומרימה את הידית המזוהמת, הדלת נפתחת.
     
    תחנת מדלן.
     
    היא חוצה את ההמון המתנחשל כדי להיבלע בתוך הרכבת. אדל מחפשת את היציאה. בולוואר דֶה קָפּוּסִין, היא מתחילה לרוץ. תעשה שהוא יהיה, תעשה שהוא יהיה. מול חנויות הכלבו היא שוקלת לוותר. היא יכולה לקחת את המטרו כאן, קו 9, שיסיע אותה ישר למשרד, בשעה היעודה לישיבת המערכת. היא חגה סביב פתח המטרו, מדליקה סיגריה. היא מהדקת את התיק אל בטנה. כנופיה של רומניות איתרה אותה. הן פוסעות לקראתה, צעיף על ראשן, בניסיון להחתים אותה על עצומה כוזבת. אדל מחישה את צעדיה. היא פונה לרחוב לָפאיֶיט בפיזור דעת, טועה בכיוון, חוזרת כלעומת שבאה. רחוב בְּלוּ. היא מקישה את הקוד ונכנסת לבניין, עולה במדרגות כמוכת שיגעון ודופקת בדלת הכבדה שבקומה השנייה.
     
    "אדל..." אדם מחייך, עיניו תפוחות משינה. הוא עירום.
     
    "אל תדבר." אדל פושטת את המעיל ועטה עליו. "בבקשה."
     
    "יכולת לטלפן... עוד לא שמונה..."
     
    אדל כבר עירומה. היא שורטת את צווארו ומושכת בשערו. הוא מצטחק ומתלהט. הוא דוחף אותה בחוזקה, סוטר לה. היא אוחזת באיברו ומכניסה אותו. עם הגב לקיר, היא מרגישה אותו חודר לתוכה. האימה מתפוגגת. התחושות שבות אליה. הלב מאבד משקל, המוח מתרוקן. היא לופתת את הישבן של אדם ומעוררת את הגוף הגברי לתנועות חיות, פראיות, מהירות יותר ויותר. היא מנסה להגיע לאנשהו, החֵמה בוערת בה. "יותר חזק, יותר חזק," היא צועקת.
     
    היא מכירה את הגוף הזה וזה מתסכל אותה. הכול פשוט מדי, טכני מדי. ההפתעה מעצם בואה אינה מספיקה כדי לחולל באדם התרוממות רוח. המגע שלהם לא מגונה ולא רך די הצורך. היא מניחה את כפות הידיים של אדם על שדיה ומנסה לשכוח שזה הוא. היא עוצמת עיניים ומדמיינת שהוא כופה את עצמו עליה.
     
    הוא כבר במקום אחר. הלסת שלו מתכווצת. הוא מסובב אותה. כבכל פעם, הוא לוחץ ביד ימינו על הראש של אדל, דוחף אותה לעבר הרצפה ותופס את הירך שלה בשמאלו. הוא מכה אותה חזק, מחרחר, הוא גומר.
     
    לאדם יש נטייה להתרתח.
     
    אדל מתלבשת ומפנה לו את גבה. היא מתביישת שיראה אותה עירומה.
     
    "אני מאחרת לעבודה. אתקשר אליך."
     
    "איך שבא לך," משיב אדם.
     
    הוא מעשן סיגריה כשגבו שעוּן על דלת המטבח. נוגע בקונדום התלוי על קצה איברו. אדל מסיטה את המבט.
     
    "אני לא מוצאת את הצעיף שלי. ראית אותו במקרה? צעיף קשמיר אפור, אני אוהבת אותו מאוד."
     
    "אחפש אותו ואתן לך בפעם הבאה."
     
    3 מפלצת מיתולוגית הידועה בתאוותה לבשר, שנהגה לאכול ילדים.

    סקירות וביקורות

    מין בשאינו מינו 'בגנו של עוג' הוא דיוקן מעניין ומטריד של אישה שמכורה לסקס, בעידן שלפני ‭ MeToo ‬ "קסווייה קם. אדל פוסעת אחריו לשירותים בסוף מסדרון צר. כשהוא יוצא היא חוסמת את דרכו ומתחככת בו עד שהיא חשה במבוכתו. הוא חוזר לחדר האכילה בלי להפנות את ראשו. היא נכנסת לשירותים, עומדת מול המראה ומניעה את שפתיה בחיוך, מביימת שיחה מנומסת עם עצמה. שפתיה יבשות וסגולות. היא שבה למקומה ומניחה את ידה על הברך של קסווייה, שמושך את רגלו בתנועה חדה. היא יכולה להרגיש את המאמץ שלו לחמוק ממבטה. היא שותה כדי להוסיף ולהעז". אדל רובנסון היא עיתונאית פריזאית בשנות ה-‭30‬ לחייה, נשואה לרופא ואם לפעוט. אם נוטלים מהלקסיקון העכשווי את ההגדרה ל"טורף מיני", הרי שהיא עונה במדויק לדפוס פעולתה של אדל. אבל בניגוד לסמלים המייצגים של הטורף המיני – הארווי וויינשטיין, קווין ספייסי או משה איבגי – אדל היא אישה, והגברים שמספקים את היצר שלה אינם מזוהים בספר כקורבנות, אלא כמי שזכו בפרס מלהיב. אם ישנו גבר אחד שנופל קורבן לאדל הוא דווקא מי שאין לה כל עניין מיני בו – בעלה המסור רישאר, שבמחציתו הראשונה של הספר חי באשליה של בית בורגני תקין ואינו מודע לחייה הכפולים של אשתו. 'בגנו של עוג' יצא לאור בשנת ‭ ,2014‬שנים אחדות לפני פרוץ תנועת ההתקוממות‭ MeToo ‬ וממשיכותיה, ולא ניכר כי לילה סלימאני, מחברת הספר, מריחה את בואן. אבל דווקא הרגע הקרוב־רחוק הזה מעניין, בשל אותם קווים אנכרוניסטיים בעיצוב דמותה של אדל. אם בשולי השיח של ‭ MeToo‬ נדון גם מקומן של טורפות מיניות, בגינוי או בהקלת חומרה, הרי שאדל היא דמות פרימיטיבית ממש, ושיקוליה המוסריים אינם נוגעים לסביבתה אלא לה בלבד: "העיר נראית לה אינסופית, והיא בה אלמונית. קשה לה להאמין שהיא קשורה למשהו. שמישהו מחכה לה. שמישהו מסוגל בכלל לסמוך עליה". גם בספרה המצליח ביותר של סלימאני, 'שיר ענוג', ניסתה הכותבת לרדת לחקרה של מעין סוטה, אישה שעברה גבול מוסרי שאין לו מחילה, וביססה את דמותה על ידיעה חדשותית בדבר אומנת צרפתייה שרצחה את שני הילדים שהיו בטיפולה. נדמה היה שהמשימה ההיא, ההתחקות אחר מניעים למעשה כה אכזרי, הייתה גדולה על מידותיה של סלימאני, והדיוקן הפסיכולוגי שכתבה לא היה מספק. דווקא הבחירה באדל, שהפרעתה מתונה יותר, יוצרת דיוקן מעניין ומטריד הרבה יותר. אף שסלימאני מספרת באופן חשוף על מניעיה הרגשיים של אדל, היא כותבת עליה בריחוק מכני, כמו יד שאוחזת בקצה זנבו של עכבר מת. הריחוק הזה הגון ואפילו נועז: הוא אינו מחזר אחר חיבת הקוראים, אינו מייפה את אישיותה של אדל, ואף נאמן לניכור הרגשי השולט בה. יתרה מזאת, סלימאני אינה מסוגלת, או אינה מעוניינת, לכתוב סיפור עם פערי מידע – אותם מקומות שהסופר נמנע למלאם בתוכן עלילתי או רגשי, כדי לאפשר לקורא הנבון לצקת שם את מחשבותיו וקישוריו. סלימאני מקדימה את הקורא ומתירה כל ספק ביחס לאדל במסקנות חד־משמעיות: "הגברים משכו אותה מן הילדות. הם חילצו אותה מן הגיל המעופש והיא המירה את הסבילות הילדותית בחשקנות של גיישה". אבחנות פסיכולגיות כאלה חוטאות לרוב למורכבות הספרותית ולחירות הפרשנית של הקורא, אבל בסיפור הזה הן מבטאות חומרה ואף יושרה כלפי אישיותה של אדל. נאמר על פלובר שכאשר החל בכתיבת 'מאדאם בובארי', כוונתו הייתה לבקר בחריפות את אמה הבוגדנית, המקרננת את בעלה למען סיפוק צרכיה - אבל במהלך הכתיבה כבש אותו קסמה של אמה, וכך נולדה גיבורה ספרותית שנגעה לליבם של קוראים לדורותיהם. בהשוואה לדגם הקלאסי הזה, סלימאני מצליחה לאחוז במקל בשני קצותיו: אדל אינה חוטאת, אבל גם אינה ראויה לסלחנות רומנטית. אפשר לשייך את אדל רובנסון לגיבורות ספרותיות כאריקה קוהוט מ'הפסנתרנית' מאת אלפרידה ילינק, ויוהנה מ'נכון כאור היום' מאת האנה ארשטויק – שלושתן רדופות בידי יצר מיני מנכר וסובלות מיחסים מסרסים עם אמותיהן. אך בניגוד ליצירותיהן של ילינק וארשטויק, ייחודו של 'בגנו של עוג' נובע מכך שאדל הצליחה להימלט מחסותה המדכאת של האם ומצאה מפלט בחיק הבורגנות האמידה. סלימאני מסגננת את בורגנותה של אדל בתיאורים מפורטים של תלבושותיה השונות ושל אורח החיים הנהנתני בחוג החברתי הסובב אותה, ויוצרת כך דקדנס דיסוננטי מושך מאוד לקריאה (התרגום האלגנטי של רמה איילון מלטש יפה את הספר לעברית). מעניין יהיה לראות איך תעצב סלימאני את גיבורותיה החריגות בספריה הבאים, לאור הערכים המוסריים הקפדניים של העת האחרונה. ענת עינהר 7 לילות 12/10/2018 לקריאת הסקירה המלאה > 7 לילות "בגנו של עוג": לילה סלימאני מתארת התמכרות לסקס כאקט סיזיפי נטע הלפרין הארץ ספרים 22/10/2018 לקריאת הסקירה המלאה >

    עוד על הספר

    • תרגום: רמה איילון
    • הוצאה: מודן
    • תאריך הוצאה: אוגוסט 2018
    • קטגוריה: פרוזה תרגום
    • מספר עמודים: 171 עמ' מודפסים

    סקירות וביקורות

    מין בשאינו מינו 'בגנו של עוג' הוא דיוקן מעניין ומטריד של אישה שמכורה לסקס, בעידן שלפני ‭ MeToo ‬ "קסווייה קם. אדל פוסעת אחריו לשירותים בסוף מסדרון צר. כשהוא יוצא היא חוסמת את דרכו ומתחככת בו עד שהיא חשה במבוכתו. הוא חוזר לחדר האכילה בלי להפנות את ראשו. היא נכנסת לשירותים, עומדת מול המראה ומניעה את שפתיה בחיוך, מביימת שיחה מנומסת עם עצמה. שפתיה יבשות וסגולות. היא שבה למקומה ומניחה את ידה על הברך של קסווייה, שמושך את רגלו בתנועה חדה. היא יכולה להרגיש את המאמץ שלו לחמוק ממבטה. היא שותה כדי להוסיף ולהעז". אדל רובנסון היא עיתונאית פריזאית בשנות ה-‭30‬ לחייה, נשואה לרופא ואם לפעוט. אם נוטלים מהלקסיקון העכשווי את ההגדרה ל"טורף מיני", הרי שהיא עונה במדויק לדפוס פעולתה של אדל. אבל בניגוד לסמלים המייצגים של הטורף המיני – הארווי וויינשטיין, קווין ספייסי או משה איבגי – אדל היא אישה, והגברים שמספקים את היצר שלה אינם מזוהים בספר כקורבנות, אלא כמי שזכו בפרס מלהיב. אם ישנו גבר אחד שנופל קורבן לאדל הוא דווקא מי שאין לה כל עניין מיני בו – בעלה המסור רישאר, שבמחציתו הראשונה של הספר חי באשליה של בית בורגני תקין ואינו מודע לחייה הכפולים של אשתו. 'בגנו של עוג' יצא לאור בשנת ‭ ,2014‬שנים אחדות לפני פרוץ תנועת ההתקוממות‭ MeToo ‬ וממשיכותיה, ולא ניכר כי לילה סלימאני, מחברת הספר, מריחה את בואן. אבל דווקא הרגע הקרוב־רחוק הזה מעניין, בשל אותם קווים אנכרוניסטיים בעיצוב דמותה של אדל. אם בשולי השיח של ‭ MeToo‬ נדון גם מקומן של טורפות מיניות, בגינוי או בהקלת חומרה, הרי שאדל היא דמות פרימיטיבית ממש, ושיקוליה המוסריים אינם נוגעים לסביבתה אלא לה בלבד: "העיר נראית לה אינסופית, והיא בה אלמונית. קשה לה להאמין שהיא קשורה למשהו. שמישהו מחכה לה. שמישהו מסוגל בכלל לסמוך עליה". גם בספרה המצליח ביותר של סלימאני, 'שיר ענוג', ניסתה הכותבת לרדת לחקרה של מעין סוטה, אישה שעברה גבול מוסרי שאין לו מחילה, וביססה את דמותה על ידיעה חדשותית בדבר אומנת צרפתייה שרצחה את שני הילדים שהיו בטיפולה. נדמה היה שהמשימה ההיא, ההתחקות אחר מניעים למעשה כה אכזרי, הייתה גדולה על מידותיה של סלימאני, והדיוקן הפסיכולוגי שכתבה לא היה מספק. דווקא הבחירה באדל, שהפרעתה מתונה יותר, יוצרת דיוקן מעניין ומטריד הרבה יותר. אף שסלימאני מספרת באופן חשוף על מניעיה הרגשיים של אדל, היא כותבת עליה בריחוק מכני, כמו יד שאוחזת בקצה זנבו של עכבר מת. הריחוק הזה הגון ואפילו נועז: הוא אינו מחזר אחר חיבת הקוראים, אינו מייפה את אישיותה של אדל, ואף נאמן לניכור הרגשי השולט בה. יתרה מזאת, סלימאני אינה מסוגלת, או אינה מעוניינת, לכתוב סיפור עם פערי מידע – אותם מקומות שהסופר נמנע למלאם בתוכן עלילתי או רגשי, כדי לאפשר לקורא הנבון לצקת שם את מחשבותיו וקישוריו. סלימאני מקדימה את הקורא ומתירה כל ספק ביחס לאדל במסקנות חד־משמעיות: "הגברים משכו אותה מן הילדות. הם חילצו אותה מן הגיל המעופש והיא המירה את הסבילות הילדותית בחשקנות של גיישה". אבחנות פסיכולגיות כאלה חוטאות לרוב למורכבות הספרותית ולחירות הפרשנית של הקורא, אבל בסיפור הזה הן מבטאות חומרה ואף יושרה כלפי אישיותה של אדל. נאמר על פלובר שכאשר החל בכתיבת 'מאדאם בובארי', כוונתו הייתה לבקר בחריפות את אמה הבוגדנית, המקרננת את בעלה למען סיפוק צרכיה - אבל במהלך הכתיבה כבש אותו קסמה של אמה, וכך נולדה גיבורה ספרותית שנגעה לליבם של קוראים לדורותיהם. בהשוואה לדגם הקלאסי הזה, סלימאני מצליחה לאחוז במקל בשני קצותיו: אדל אינה חוטאת, אבל גם אינה ראויה לסלחנות רומנטית. אפשר לשייך את אדל רובנסון לגיבורות ספרותיות כאריקה קוהוט מ'הפסנתרנית' מאת אלפרידה ילינק, ויוהנה מ'נכון כאור היום' מאת האנה ארשטויק – שלושתן רדופות בידי יצר מיני מנכר וסובלות מיחסים מסרסים עם אמותיהן. אך בניגוד ליצירותיהן של ילינק וארשטויק, ייחודו של 'בגנו של עוג' נובע מכך שאדל הצליחה להימלט מחסותה המדכאת של האם ומצאה מפלט בחיק הבורגנות האמידה. סלימאני מסגננת את בורגנותה של אדל בתיאורים מפורטים של תלבושותיה השונות ושל אורח החיים הנהנתני בחוג החברתי הסובב אותה, ויוצרת כך דקדנס דיסוננטי מושך מאוד לקריאה (התרגום האלגנטי של רמה איילון מלטש יפה את הספר לעברית). מעניין יהיה לראות איך תעצב סלימאני את גיבורותיה החריגות בספריה הבאים, לאור הערכים המוסריים הקפדניים של העת האחרונה. ענת עינהר 7 לילות 12/10/2018 לקריאת הסקירה המלאה > 7 לילות "בגנו של עוג": לילה סלימאני מתארת התמכרות לסקס כאקט סיזיפי נטע הלפרין הארץ ספרים 22/10/2018 לקריאת הסקירה המלאה >
    בגנו של עוג לילה סלימאני
    לֹא, אֵין זוֹ אֲנִי, זוֹ אַחֶרֶת סוֹבֶלֶת.
    לֹא הָיִיתִי כָּךְ יְכוֹלָה.
    אנה אחמטובה, 'רקוויאם'
     
    סחרחורת היא דבר שונה מפחד הנפילה. סחרחורת פירושה שהתהום הפעורה תחתינו מושכת אותנו, מפתה אותנו, מעוררת בנו כמיהה לנפילה, שמִפּניה אנו מתגוננים בבהלה.
     
    מילן קונדרה, 'הקלות הבלתי נסבלת של הקיום'
     
     
    היא מחזיקה מעמד כבר שבוע. היא לא נכנעה כבר שבוע. אָדֶל הייתה ממושמעת. בארבעה ימים, היא רצה שלושים ושניים קילומטרים. היא רצה מפּיגאל לשאנז־אֶליזֶה, ממוזיאון ד'אוֹרְסֶה לבֶּרְסִי. היא רצה בבקרים על רציפי הסֶן השוממים, ובלילות בבולוואר רוֹשֶֹׁשוּאָר ובכיכר קְלישי. היא לא שתתה משקאות חריפים והלכה לישון מוקדם.
     
    אבל הלילה היא חלמה על זה, ולא הצליחה לשוב ולהירדם. חלום רטוב, מתמשך, שחדר לתוכה כמו משב רוח חם. אדל לא יכולה להפסיק לחשוב על זה. היא קמה ושותה קפה חזק בבית השקוע בתרדמה. היא עומדת במטבח, מעבירה את משקלה מרגל לרגל. מעשנת סיגריה. במקלחת מתחשק לה לשרוט את עצמה, לקרוע את גופה לשניים. היא מטיחה את מצחהּ בקיר. היא רוצה שיחזיקו בה, שירוצצו את גולגולתה כנגד הזגוגית. כל אימת שהיא עוצמת עיניים היא שומעת את הקולות, האנחות, הצעקות, המכות. גבר עירום מתנשם, אישה גומרת. היא הייתה רוצה להיות אובייקט ותו לא בלב המון פראי, שיטרפו אותה, שימצצו אותה, שיבלעו את כולה. שיצבטו את שדיה, שינשכו את בטנה. היא רוצה להיות בובה בגנו של עוג.3
     
    היא לא מעירה אף אחד, מתלבשת בחושך ולא נפרדת מאיש. היא עצבנית מכדי לחייך למישהו, מכדי לפתוח בשיחת בוקר. אדל יוצאת מהבית וצועדת ברחובות הריקים. היא יורדת במדרגות של מטרו ז'וּל־ז'וֹפְרָן בראש מורכן, אחוזת קבס. על הרציף, עכבר רץ על חרטום המגף שלה ומקפיץ אותה ממקומה. בקרון אדל מסתכלת סביב. גבר בחליפה זולה מתבונן בה. הוא נועל נעליים מחודדות חרטום ולא מצוחצחות וכפות ידיו שעירות. הוא מכוער. הוא יכול להתאים. כמו הסטודנט שמחבק את החברה שלו ומדביק נשיקות לצווארה. כמו הגבר בן החמישים שעומד ליד החלון וקורא בלי לשאת אליה את מבטו.
     
    היא מרימה עיתון של אתמול מהמושב מולה. מעלעלת. הכותרות מתערבבות זו בזו, היא לא מצליחה להתרכז. היא מניחה אותו בלאות. היא לא יכולה להישאר כאן. ליבהּ הולם בחזהּ, היא נחנקת. היא מתירה את הצעיף, מחליקה אותו לאורך צווארה המיוזע ומניחה אותו על המושב הריק. היא קמה, פותחת את המעיל, עומדת כשידה על ידית הדלת, רגלה רועדת, היא מוכנה לזנק.
     
    היא שכחה את הטלפון. היא שבה ומתיישבת, מרוקנת את התיק, מפילה את קופסת הפודרה, מושכת בְּחזייה שהאוזניות הסתבכו בה. החזייה הזאת לא זהירה, היא חושבת. לא ייתכן ששכחה את הטלפון. אם שכחה אותו, עליה לחזור הביתה, למצוא תירוץ, להמציא משהו. אבל לא, הוא כאן. הוא היה כאן כל הזמן, פשוט לא ראתה אותו. היא מסדרת את התיק מחדש. נדמה לה שכולם לוטשים אליה עיניים. שכל הקרון לועג לבהלה שלה, ללחייה הבוערות. היא מרימה את המכסה של הטלפון הקטן וצוחקת למראה השם הראשון.
     
    אדם.
     
    לא משנה מה היא תעשה, זה אבוד.
     
    לרצות, זה כבר להיכנע. הסכר נפרץ. מה הטעם להתאפק? הרי החיים לא יהיו יפים יותר. עכשיו היא חושבת כמו מכורה לאופיום, כמו מהמרת במשחק קלפים. היא כל כך מרוצה שהצליחה להדוף את הפיתוי למשך ימים אחדים, עד ששכחה את הסכנה הטמונה בו. היא קמה ומרימה את הידית המזוהמת, הדלת נפתחת.
     
    תחנת מדלן.
     
    היא חוצה את ההמון המתנחשל כדי להיבלע בתוך הרכבת. אדל מחפשת את היציאה. בולוואר דֶה קָפּוּסִין, היא מתחילה לרוץ. תעשה שהוא יהיה, תעשה שהוא יהיה. מול חנויות הכלבו היא שוקלת לוותר. היא יכולה לקחת את המטרו כאן, קו 9, שיסיע אותה ישר למשרד, בשעה היעודה לישיבת המערכת. היא חגה סביב פתח המטרו, מדליקה סיגריה. היא מהדקת את התיק אל בטנה. כנופיה של רומניות איתרה אותה. הן פוסעות לקראתה, צעיף על ראשן, בניסיון להחתים אותה על עצומה כוזבת. אדל מחישה את צעדיה. היא פונה לרחוב לָפאיֶיט בפיזור דעת, טועה בכיוון, חוזרת כלעומת שבאה. רחוב בְּלוּ. היא מקישה את הקוד ונכנסת לבניין, עולה במדרגות כמוכת שיגעון ודופקת בדלת הכבדה שבקומה השנייה.
     
    "אדל..." אדם מחייך, עיניו תפוחות משינה. הוא עירום.
     
    "אל תדבר." אדל פושטת את המעיל ועטה עליו. "בבקשה."
     
    "יכולת לטלפן... עוד לא שמונה..."
     
    אדל כבר עירומה. היא שורטת את צווארו ומושכת בשערו. הוא מצטחק ומתלהט. הוא דוחף אותה בחוזקה, סוטר לה. היא אוחזת באיברו ומכניסה אותו. עם הגב לקיר, היא מרגישה אותו חודר לתוכה. האימה מתפוגגת. התחושות שבות אליה. הלב מאבד משקל, המוח מתרוקן. היא לופתת את הישבן של אדם ומעוררת את הגוף הגברי לתנועות חיות, פראיות, מהירות יותר ויותר. היא מנסה להגיע לאנשהו, החֵמה בוערת בה. "יותר חזק, יותר חזק," היא צועקת.
     
    היא מכירה את הגוף הזה וזה מתסכל אותה. הכול פשוט מדי, טכני מדי. ההפתעה מעצם בואה אינה מספיקה כדי לחולל באדם התרוממות רוח. המגע שלהם לא מגונה ולא רך די הצורך. היא מניחה את כפות הידיים של אדם על שדיה ומנסה לשכוח שזה הוא. היא עוצמת עיניים ומדמיינת שהוא כופה את עצמו עליה.
     
    הוא כבר במקום אחר. הלסת שלו מתכווצת. הוא מסובב אותה. כבכל פעם, הוא לוחץ ביד ימינו על הראש של אדל, דוחף אותה לעבר הרצפה ותופס את הירך שלה בשמאלו. הוא מכה אותה חזק, מחרחר, הוא גומר.
     
    לאדם יש נטייה להתרתח.
     
    אדל מתלבשת ומפנה לו את גבה. היא מתביישת שיראה אותה עירומה.
     
    "אני מאחרת לעבודה. אתקשר אליך."
     
    "איך שבא לך," משיב אדם.
     
    הוא מעשן סיגריה כשגבו שעוּן על דלת המטבח. נוגע בקונדום התלוי על קצה איברו. אדל מסיטה את המבט.
     
    "אני לא מוצאת את הצעיף שלי. ראית אותו במקרה? צעיף קשמיר אפור, אני אוהבת אותו מאוד."
     
    "אחפש אותו ואתן לך בפעם הבאה."
     
    3 מפלצת מיתולוגית הידועה בתאוותה לבשר, שנהגה לאכול ילדים.