פרק 1
מאז ומתמיד, משחר ילדותי, היתה אהבת הנדודים טבועה בי, ובמשך שנים רבות חלמתי להפליג באחת מספינותיו של אבי. ביום קיץ אפור אחד, ב-1722, התגשם חלומי, אבל לא בדיוק כפי שציפיתי.
הפלגתי מנמל בריסטול על סיפון הסאלי אן. המלחים ענדו סרטי אבל שחורים על זרועותיהם והדגלים התנפנפו בחצי התורן. השחר עלה על יום אפור וקר. הרוח התחזקה והטיחה גשם סוחף בפנינו. המלחים הביטו בשמים ובחנו את העננים הנחפזים ונערמים, וארשת של דאגה הופיעה על פניהם. אבל היה זה רק משב רוח חזק ולא יותר. אלה היו נשימותיה האחרונות של הסופה שהרסה את חייו של אבי, ואת חיי שלי אתם.
אבי עסק במסחר בסוכר והיה גם סוחר עבדים. בבעלותו היו מטעים בג'מייקה ולשם היו פני מועדות, אבל לא סיפרו לי את הסיבות לכך. זו היתה בקשתו האחרונה של אבי לפני מותו, רק זאת הסכימו אחי לגלות לי. עוד לא מלאו לי שש עשרה ומלבד זאת, הייתי נערה ולכן לא שאלו לדעתי ולא ביקשו את עצתי. הם חשבו שאני טיפשה. אבל אני אינני טיפשה. ידעתי שאסור לי לבטוח בהם ובמשך הזמן נוכחתי לדעת שצדקתי. הם מכרו אותי כפי שהיו מוכרים כל עבד אפריקני מחוף גיניאה.
ידעתי שאולי לא אראה שוב לעולם את נמל הבית שלי, אבל לא בכיתי כשהספינה הפליגה. גם לא הבטתי לאחור, כיתר הנוסעים, בתקווה לראות בפעם האחרונה אהובה או רעיה, ולא הרמתי מבט אל מגדל סנט מרי רֶדקליף הגבוה ושפתי לא מלמלו תפילה: מריה, האם, כוכב הים, הבי לי ברכתך. פרשי עלי חסותך. אהובי עזב את הנמל ובחצר הכנסייה קבור אבי, וגווייתו נרקבת ומתפוררת לעפר. הוא נהג לבוא לנמל לצפות בספינותיו המפליגות. אולי הוא הסתכל מהשמים כשיצאה הספינה שלי, נשמה חסרת מנוח, המומה מתוצאות מעשיה, חסרת אונים וזועמת על אוזלת היד של הרוח, וסוף סוף מבינה כי אין בכוחם של המתים להשפיע על החיים.
גם אם הביט בי מלמעלה, אני לא הרגשתי בכך. הרגשתי רק את הגשם יורד עלי, מכהה את שערי, נוזל על פני פלגים פלגים ונוטף מסנטרי. השמים בכו עלי. הצער עטף אותי כגלימה רטובה.
יצאנו מהנמל ונכנסו לנקיק צר ומפותל. משני צדיו התנשאו צוקים, ופסגותיהם נעלמו בתוך העננים הכבדים. האונייה עשתה את דרכה לאט. סירות גרר משכו אותה באיטיות בין הצוקים החדים אשר נדמה כי צמצמו את הערוץ לגודל כף יד ואיימו להתנגש אלה באלה ולמחוץ אותנו כפי שמחצו את יאסוֹן והאַרגוֹנַאוּטים שלו.* רב החובל חילק הוראות בקול רם, הודיע על העומקים והוביל את האונייה שזחלה החוצה ממצרי אֵיבוֹן לעבר מישורי הבוץ של האנגרוֹד וביצותיו העגומות. שם ראיתי עץ מעוקם, כפוף מכובד גופתו של מלח אומלל שנדון למוות, שנמשח בזפת ונכבל בשלשלאות הדוקות ונתלה בתוך כלוב של ברזל, כדי שכל נוסעי הספינות שעברו במקום יראו ויירָאו.
[* גיבור מן המיתולוגיה היוונית וקבוצת הגיבורים שבראשם עמד, שיצאו להביא את גיזת הזהב. (המתרגמת)]
הייתי צריכה לשים לב למראה, אבל כבר ראיתי כלובי תלייה בחיי ולא הקדשתי לכך מחשבה נוספת.
מיד לאחר שיצאנו מן המצר אל הים הפתוח, עזבו אותנו סירות הגרר וחזרו לנמל הבית. הנוסעים המעטים כבר נמלטו מזמן מהגשם ומהרוח וירדו אל מתחת לסיפון העליון, ורק מלחים נותרו עליו.
כאשר ספינה יוצאת אל הים הפתוח, העבודה בה רבה. המלחים עשו את עבודתם מסביבי והקפידו להסיט את מבטם ממני. לא ביקשו ממני לזוז ולא שלחו אותי למטה, לסיפון התחתון. הם הניחו לי, מתוך כבוד לאבלי על מות אבי. כך חשבתי אז, אבל הרכילות עוברת מהר בבתי השיכר ובפונדקים שבערי הנמל. אולי הם ידעו יותר ממני.
כעת נשמעה הפקודה ״מפרש הרם!״ והמלחים עבדו קשה עוד יותר. המפרשים התנפחו והאונייה נטתה על צדה ונאבקה ברוח המערבית כדי לפרוץ לה דרך אל נתיבי הים העמוקים. המים שמתחתינו האדימו ממערבולות הבוץ שנשפך מנהר הסוורן המלא עד גדותיו, והאונייה איימה לשקוע במקום שהים והנהר נפגשו בו בפרץ של גלים גבוהים. נאחזתי במעקה הסיפון בכוח ופרקי אצבעותי הלבינו. ככל שהתרחקנו מהחוף גבר הגשם, והשמים והים התערבבו לנגד עינינו. מכל העברים נעלם האופק בסופה האפורה ולא ראיתי מנין באתי ולאן אני הולכת. האונייה נחבטה בגלים וספגה את מהלומות הרוח. לא הייתי מורגלת בתנודות של אונייה, וכאשר טבלה את חרטומה בגל ואחר כך התרוממה שוב, איבדתי את שיווי משקלי, רגלי החליקו על הסיפון הרטוב וכמעט נפלתי. אחי, ג'וזף, אחז בי מאחור והקים אותי על רגלי.
״בואי, ננסי,״ אמר. ״הגיע הזמן לרדת לסיפון התחתון. את מפריעה למלחים. יש להם מספיק עבודה גם בלי לדאוג שתיפלי למים.״ הוא ליווה אותי לסיפון התחתון ובדרך למטה העמיד פני אח אוהב, כולו חיוכים של טוב לב ודאגה, הצגה נאה לכל מי שפגש בנו. כיום אני מבינה את הסיבה לטיפולו המסור. אם הייתי נופלת למים היה עתידו נפגע.
ג'וזף מסר אותי לטיפולו של הדייל, אֵייבּ רֵיינוֹלדס, שהסיר מעלי את גלימתי הנוטפת מים והזדעזע למראה בגדי. הוא והמשרתת שלי, סוזן, היו תמימי דעים בעניין הרטיבות, שהיתה לדעתם המקור למרבית תחלואי האדם. הוא הגיש לי קערת מרק חם, אבל לריחו ולמראהו של המרק התעוררה בי בחילה עזה.
״אני בטוחה שהמרק טעים מאוד, אבל...״ לא הצלחתי לגמור את המשפט, ובקושי הספקתי להגיע אל הדלי.
נאלצתי לבקש מאֵייבּ שיחזיר את המרק למטבח.
״אני לא רוצה שתצטנני, מיס,״ אמר אֵייבּ, ובקולו נשמעה אותה הנימה של נזיפה ודאגה שאפיינה את סוזן.
אבל כבר היה מאוחר מדי. רעדתי כולי, מכף רגל ועד ראש. אייב האיץ בי שאסיר את בגדי הרטובים והביא לבֵנים מחוממות כדי לחמם אותי. שכבתי בתאי והלבנים החמות מתחת לרגלי, רעדתי והקאתי לסירוגין. מימי לא הייתי חולה כל כך. חשבתי שאני על סף המוות.
״זה מה שכולם חושבים, מיס,״ אמר לי אייב בחיוך. שניו הקדמיות אבדו לו מזמן, כשחלה בצַפדינָה. הניבים משני צדי המרווח שבפיו דמו לזוג חטים שצבעם הושחת. ״אבל מצבך ישתפר עם הזמן. אני אחזור אחר כך לראות מה שלומך.״
שכבתי על הדרגש שלי וחשבתי שלעולם לא אוכל להיות מלח. ריינולדס צדק. בסופו של דבר שככה הקדחת, אבל לאחריה הייתי עייפה וחלשה, ולא יכולתי אלא לשכב במיטתי.
אומרים שמי שמפליג בים מביט קדימה או אחורה. מה שהיה לפני היה לוט בערפל, על כן לא נותר לי אלא להביט לאחור ולהרהר במה שקרה עד כה בחיי.