צופן הפרעונים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
צופן הפרעונים
מכר
מאות
עותקים
צופן הפרעונים
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

צופן הפרעונים

4.4 כוכבים (5 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

ויל אדמס

ויל אדמס (Will Adams;‏ נולד ב-24 במאי 1965) הוא סופר מתח בריטי, כותב סדרת ספרי "דניאל נוקס".

ויל אדמס עבד למחייתו כמוכר בחנות, צבע ושיפוצניק, סבל במחסן וטכנאי מיקרופיש לפני שהצטרף לחברה של יועצי היסטוריה עסקית שמושבה בוושינגטון, ארצות הברית. בשירותה תיעד את ההיסטוריה של מספר תאגידים וכתב כמה ביוגרפיות, ובין העבודות טייל בעולם בחיפוש אחר זירות התרחשות אקזוטיות לסיפורים שכתב. בהמשך עבד כיועץ תקשורת עבור סוכנות בלונדון, עד שהתפטר ומכר את דירתו כדי לנסות להגשים את שאיפת חייו ולהפוך לסופר.
ספרו הראשון הופיע בשנת 2007. עד 2011 פרסם ארבעה ספרי מתח שהפכו לרבי-מכר. ספריו, המתרחשים בדרך כלל במצרים מצטיינים בעלילה מהירה ורבת תפניות ובסוף מפתיע. בכל ספריו גיבור הסיפור הנו דניאל נוקס.

תקציר

דניאל נוקס, גיבור רב-המכר הצופן האלכסנדרוני, חוזר במותחן ארכיאולוגי משובח, גדוש אקשן ומסתורין. בספר זה יוצא נוקס למסע בעקבות כת מצרית עלומה, שגילוי שרידיה עשוי לשנות מן היסוד את כל הידוע לאנושות על מצרים העתיקה ועל ההיסטוריה של עם ישראל. בסמטה מאובקת באלכסנדריה מגלה נוקס האגיפטולוג ממצא ארכיאולוגי מסקרן, המעלה אותו על עקבותיו של האוצר האגדי המוזכר במגילת הנחושת מקומראן. ככל שהוא מעמיק בחיפושיו הולכת התמונה ומסתבכת, ומובילה אותו למסע בין פרקים מסתוריים בתולדות מצרים ואל דמותו החידתית של פרעה אחנאתון, "המלך הכופר". אך נוקס אינו היחיד שמנסה לפתור את התעלומה. גורמים נוספים מנסים להקדים אותו, והם אינם בוחלים בשום אמצעי. בעוד חבריו מתחילים להיעלם בזה אחר זה מבין נוקס שבידו קצה החוט לפתרון חידת יציאת מצרים, ושהוא עלול להיות הבא בתור. כשחייה של שותפתו גייל בונאר מוטלים על הכף, חודרת אל לבו ההבנה שאת התעלומה הזאת הוא חייב לפצח, ולא רק למען מדע הארכיאולוגיה... בעלילה סוחפת, נפתלת ועתירת תהפוכות מגיש הסופר ויל אדמס חוויית קריאה מסחררת של ספרות מתח היונקת מאוצרות התרבות המשותפים לכולנו. תערובת ייחודית של היסטוריה עתיקה, מחקר מדוקדק וכתיבה מקורית יוצרת פאזל מרתק של עובדות ודמיון: צופן הפרעונים הוא ספר מרתק לכל חובב היסטוריה, ואוצר אמיתי לכל חובב הרפתקאות.

פרק ראשון

פרק 1


I


רחוב בּאבּ סֶדרָה, אלכסנדריה

דניאל נוקס הלך צפונה בשָׁריעָה בּאבּ סֶדרָה וראה את קערת החרס שנחה על מפת שולחן שפרש רוכל ברחוב. הקערה היתה מלאה קופסאות גפרורים וחבילות של מפיות לבנות, ושימשה משען לשורה של ספרי לימוד חבוטים בערבית. לבו פרפר קלות בחזהו; הוא נתקף דז'ה-ווּ רגעי. הוא כבר ראה קערה כזאת פעם, בזאת היה משוכנע. באיזה מקום מעניין. לרגע חש שהתשובה מנקרת בירכתי מוחו אך מיד לאחר מכן חמקה ממנו, והתחושה נמוגה לאטה והותירה רק אי-נוחות מסוימת ותהייה אם זיכרונו החל לתעתע בו.
הוא עצר, רכן, הרים אגרטל פלסטיק צעקני ובו פרחים מלאכותיים צהובים וכמושים, ולאחר מכן ספר גיאוגרפיה מרופט שכל דפיו נשפכו החוצה, ומפות מיושנות של הטופוגרפיה של מצרים ושל הדמוגרפיה שלה התפזרו על פני מפת השולחן כמו חפיסת קלפים שנפרשה ביד קוסם.
"סלאם עליכום," אמר הסוחר ונד בראשו. הוא היה בן חמש-עשרה לכל היותר, ונראה צעיר אף יותר בבגדים שקיבל בוודאי בירושה, שהיו גדולים עליו בשתי מידות לפחות.
"ועליכום אֶ-סלאם," השיב נוקס.
"הספר הזה מוצא חן בעיניך, אדון? אתה רוצה לקנות?"
נוקס משך בכתפיו והחזיר את הספר למקומו, ואז העיף מבט סביבו כאילו שום דבר שראה לא עורר בו עניין. אבל הרוכל הצעיר רק שלח אליו חיוך שחשף שיניים עקומות. הוא לא היה טמבל. נוקס חייך בבושת פנים ונגע באצבעו בקערת החרס. "מה זה?" שאל.
"לאדון יש עין טובה," אמר הנער. "משהו עתיק ויפהפה מההיסטוריה העשירה של אלכסנדריה. קערת הפירות של אלכסנדר הגדול בכבודו ובעצמו! כן! אלכסנדר הגדול! כל מילה אמת."
"אלכסנדר הגדול?" אמר נוקס. "לא יכול להיות."
"כל מילה אמת," התעקש הצעיר. "מצאו הגופה שלו, אתה יודע. מצאו זה בקבר שלו! כן! האיש שמוצא אלכסנדר, הוא קוראים אותו דניאל נוקס, הוא חבר ממש טוב שלי, הוא נותן לי זה בעצמו!"
נוקס צחק. מאז ההרפתקה ההיא, הוא נעשה חבר ממש טוב של כולם. "ואתה מוכר את זה כאן ברחוב?" הקניט אותו. "אם זה באמת של אלכסנדר, זה בטח צריך להיות במוזיאון קהיר, לא פחות!" הוא הרים את הקערה וחש שוב ברפרוף הדז'ה-וו, מין דגדוג משונה בחזהו, יובש בחלל הפה, לחץ קל בבסיס הגולגולת.
הוא סובב את הקערה בידיו ונהנה ממגעהּ. הוא לא היה מומחה בקרמיקה, אבל כל ארכיאולוג שעבד בשטח רכש ידע מסוים, ולו רק כי תשעה מתוך עשרה ממצאים בכל אתר נתון היו חֲרָסים כלשהם - פיסה של צלחת, ספל או קערה, רסיס ממנורת שמן או בקבוק בושם ואולי אפילו אוֹסטרָקוֹן, אם התמזל מזלך.
אבל החרס הזה לא היה שבור. קוטר הכלי היה כשמונה-עשר סנטימטר ועומקו כשמונה סנטימטרים, ולו בסיס שטוח ודפנות קמורות כמעט ללא שפה, כך שאפשר להחזיק אותו בשתי ידיים ולשתות ממנו ישירות. מהמרקם החלק ניכר שהחומר עבר ניפוי יסודי של רסיסי אבן וחלוקים לפני שנשרף בתנור. צבעו היה אפור-ורדרד, מצופה בגוון בהיר יותר שנמשח בגלים מעגליים, כמו חלב שעורבב זה עתה בקפה. אולי הוא מקומי, אולי לא. יידרש מומחה כדי לקבוע זאת. כמעט באותה המידה הוא התקשה לתארך את הכלי. כלים מעודנים כמו מנורות שמן וכלי אוכל יקרים השתנו ללא הרף בהתאם לאופנה השלטת, ולו רק כדי להציג לראווה את עושרם של בעליהם. אבל כלים פשוטים כמו זה שמרו לרוב על צורתם, לפעמים אפילו מאות שנים. סביבות שנת 50 לספירה בניחוש פרוע, פחות מאתיים שנה או יותר. או אלפיים. הוא החזיר את הקערה למקומה והתכוון להמשיך בדרכו, אבל היא לא הניחה לו. הוא נותר שפוף על עקביו, בהה בה ושפשף את לסתו התחתונה במאמץ לפענח את המסר שטמנה בחובה, להבין איך לכדה אותו ברשתה.
נוקס ידע כמה קלושים הסיכויים למצוא חפצי ערך אמיתיים בשוקי רחוב. הרוכלים היו פיקחים מכדי למכור פריטים איכותיים בצורה כזאת, ועינה הפקוחה של משטרת העתיקות הרתיעה אותם. חוץ מזה, ברחובות האחוריים של אלכסנדריה וקהיר ישבו אומנים שיכלו להפיק העתקים משכנעים כהרף עין, אם רק סברו שביכולתם להוליך שולל תיירים תמימים שישלמו כסף טוב. אבל הקערה המסוימת הזאת נראתה פשוטה ודלה מכדי להצדיק את המאמץ. "כמה?" שאל לבסוף.
"אלף דולר," השיב הצעיר בלי להניד עפעף.
נוקס צחק שוב. המצרים היו מומחים בהערכת שווי הקונה, במקום לתמחר את הסחורה. מתברר שהוא נראה עשיר במידה יוצאת דופן היום. עשיר וטיפש. הוא פנה שוב ללכת, ושוב עצר בעדו משהו. הוא נגע בקערה בקצה אצבעו ומיאן להיגרר למיקוח. אחרי שמתחילים להתמקח הנימוס מחייב להמשיך עד הסוף, ונוקס לא היה בטוח כלל שהוא רוצה את החפץ הזה, גם אם יצליח לקבל אותו בזול: אם הקערה הזאת באמת עתיקה, הוא יעבור על החוק אם יקנה אותה. ואם היא מזויפת, יכעס על עצמו ימים ארוכים על שנפל בפח, ועל אחת כמה וכמה אם חבריו ועמיתיו ישמעו על זה. הוא נד בראשו בהחלטיות, והפעם הצליח לקום על רגליו.
"חמש מאות," אמר הרוכל הצעיר בחיפזון, משחש שהדג השמן עומד לחמוק מבין אצבעותיו. "אני רואה אותך כבר פעם. אתה איש טוב. אני עושה לך מחיר מיוחד. מחיר מיוחד מאוד."
נוקס נד בראשו. "מאיפה השגת אותה?" שאל.
"זה מהקבר של אלכסנדר הגדול, אני מבטיח לך. חבר שלי נותן לי את זה כי הוא חבר ממש..."
"תגיד את האמת," אמר נוקס. "או שאני הולך מפה עכשיו."
עיניו של הנער הצטמצמו בערמומיות. "למה לי להגיד לך?" שאל. "כדי שתקרא למשטרה?"
נוקס פשפש בכיס מכנסיו, שלה כמה שטרות והראה אותם לנער. "איך אדע שזה אותנטי אם לא תגיד לי מאיפה השגת את זה?" שאל.
הרוכל העווה את פניו והביט סביב כדי לוודא שאף אחד לא שומע אותו. "חבר של בן דוד שלי עובד בחפירה," מלמל.
"איזו חפירה?" נוקס קימט את מצחו. "מי מנהל אותה?"
"אנשים מחוץ לארץ."
"מאיפה בחוץ לארץ?"
הצעיר משך בכתפיו באדישות. "חוץ לארץ."
"איפה?"
"בדרום," הצעיר החווה בידו אל כיוון כללי. "דרומה ממָריוּט."
נוקס הנהן. זה נשמע הגיוני. אגם מריוּט היה מוקף חוות ויישובים בימי קדם, לפני שאפיקי הנילוס שהזינו אותו נסתמו בסחופת והאגם התחיל להתכווץ. הוא ספר את כספו באִטיות. אם הקערה הזאת אכן הגיעה מאתר ארכיאולוגי, הרי מחובתו להחזיר אותה או לפחות ליידע מישהו על קיומה של בעיית אבטחה. שלושים וחמש לירות מצריות. הוא קיפל את השטרות בין אגודל לאצבע. "מדרום לאגם, אמרת?" הוא הזעיף את פניו. "איפה בדיוק? אני צריך לדעת בדיוק לפני שאני קונה."
עיניו של הצעיר נדדו באי-רצון מהכסף לפניו של נוקס. הבעה מרירה העיבה על פניו, כאילו חש שכבר אמר יותר מדי. הוא סינן קללה, אסף את ארבע פינות המפה שלו, הניף אותה על כתפיו כך שכל הסחורות השתקשקו יחדיו, ונחפז לדרכו. נוקס ניסה לעקוב אחריו, אך הר אדם מאיים הופיע לפתע משום מקום ונעמד בדרכו. נוקס ניסה לעקוף אותו, אך האיש פשוט זז הצדה וחסם את דרכו בזרועות משולבות על חזהו וחיוך יבש על פניו, כמזמין את נוקס לנסות משהו. ואז כבר היה מאוחר מדי; הצעיר נבלע בהמון וקערת החרס שלו נעלמה איתו.
נוקס משך בכתפיו והניח לעניין. קרוב לוודאי שזה כלום.
כן. קרוב לוודאי.

ויל אדמס

ויל אדמס (Will Adams;‏ נולד ב-24 במאי 1965) הוא סופר מתח בריטי, כותב סדרת ספרי "דניאל נוקס".

ויל אדמס עבד למחייתו כמוכר בחנות, צבע ושיפוצניק, סבל במחסן וטכנאי מיקרופיש לפני שהצטרף לחברה של יועצי היסטוריה עסקית שמושבה בוושינגטון, ארצות הברית. בשירותה תיעד את ההיסטוריה של מספר תאגידים וכתב כמה ביוגרפיות, ובין העבודות טייל בעולם בחיפוש אחר זירות התרחשות אקזוטיות לסיפורים שכתב. בהמשך עבד כיועץ תקשורת עבור סוכנות בלונדון, עד שהתפטר ומכר את דירתו כדי לנסות להגשים את שאיפת חייו ולהפוך לסופר.
ספרו הראשון הופיע בשנת 2007. עד 2011 פרסם ארבעה ספרי מתח שהפכו לרבי-מכר. ספריו, המתרחשים בדרך כלל במצרים מצטיינים בעלילה מהירה ורבת תפניות ובסוף מפתיע. בכל ספריו גיבור הסיפור הנו דניאל נוקס.

עוד על הספר

צופן הפרעונים ויל אדמס

פרק 1


I


רחוב בּאבּ סֶדרָה, אלכסנדריה

דניאל נוקס הלך צפונה בשָׁריעָה בּאבּ סֶדרָה וראה את קערת החרס שנחה על מפת שולחן שפרש רוכל ברחוב. הקערה היתה מלאה קופסאות גפרורים וחבילות של מפיות לבנות, ושימשה משען לשורה של ספרי לימוד חבוטים בערבית. לבו פרפר קלות בחזהו; הוא נתקף דז'ה-ווּ רגעי. הוא כבר ראה קערה כזאת פעם, בזאת היה משוכנע. באיזה מקום מעניין. לרגע חש שהתשובה מנקרת בירכתי מוחו אך מיד לאחר מכן חמקה ממנו, והתחושה נמוגה לאטה והותירה רק אי-נוחות מסוימת ותהייה אם זיכרונו החל לתעתע בו.
הוא עצר, רכן, הרים אגרטל פלסטיק צעקני ובו פרחים מלאכותיים צהובים וכמושים, ולאחר מכן ספר גיאוגרפיה מרופט שכל דפיו נשפכו החוצה, ומפות מיושנות של הטופוגרפיה של מצרים ושל הדמוגרפיה שלה התפזרו על פני מפת השולחן כמו חפיסת קלפים שנפרשה ביד קוסם.
"סלאם עליכום," אמר הסוחר ונד בראשו. הוא היה בן חמש-עשרה לכל היותר, ונראה צעיר אף יותר בבגדים שקיבל בוודאי בירושה, שהיו גדולים עליו בשתי מידות לפחות.
"ועליכום אֶ-סלאם," השיב נוקס.
"הספר הזה מוצא חן בעיניך, אדון? אתה רוצה לקנות?"
נוקס משך בכתפיו והחזיר את הספר למקומו, ואז העיף מבט סביבו כאילו שום דבר שראה לא עורר בו עניין. אבל הרוכל הצעיר רק שלח אליו חיוך שחשף שיניים עקומות. הוא לא היה טמבל. נוקס חייך בבושת פנים ונגע באצבעו בקערת החרס. "מה זה?" שאל.
"לאדון יש עין טובה," אמר הנער. "משהו עתיק ויפהפה מההיסטוריה העשירה של אלכסנדריה. קערת הפירות של אלכסנדר הגדול בכבודו ובעצמו! כן! אלכסנדר הגדול! כל מילה אמת."
"אלכסנדר הגדול?" אמר נוקס. "לא יכול להיות."
"כל מילה אמת," התעקש הצעיר. "מצאו הגופה שלו, אתה יודע. מצאו זה בקבר שלו! כן! האיש שמוצא אלכסנדר, הוא קוראים אותו דניאל נוקס, הוא חבר ממש טוב שלי, הוא נותן לי זה בעצמו!"
נוקס צחק. מאז ההרפתקה ההיא, הוא נעשה חבר ממש טוב של כולם. "ואתה מוכר את זה כאן ברחוב?" הקניט אותו. "אם זה באמת של אלכסנדר, זה בטח צריך להיות במוזיאון קהיר, לא פחות!" הוא הרים את הקערה וחש שוב ברפרוף הדז'ה-וו, מין דגדוג משונה בחזהו, יובש בחלל הפה, לחץ קל בבסיס הגולגולת.
הוא סובב את הקערה בידיו ונהנה ממגעהּ. הוא לא היה מומחה בקרמיקה, אבל כל ארכיאולוג שעבד בשטח רכש ידע מסוים, ולו רק כי תשעה מתוך עשרה ממצאים בכל אתר נתון היו חֲרָסים כלשהם - פיסה של צלחת, ספל או קערה, רסיס ממנורת שמן או בקבוק בושם ואולי אפילו אוֹסטרָקוֹן, אם התמזל מזלך.
אבל החרס הזה לא היה שבור. קוטר הכלי היה כשמונה-עשר סנטימטר ועומקו כשמונה סנטימטרים, ולו בסיס שטוח ודפנות קמורות כמעט ללא שפה, כך שאפשר להחזיק אותו בשתי ידיים ולשתות ממנו ישירות. מהמרקם החלק ניכר שהחומר עבר ניפוי יסודי של רסיסי אבן וחלוקים לפני שנשרף בתנור. צבעו היה אפור-ורדרד, מצופה בגוון בהיר יותר שנמשח בגלים מעגליים, כמו חלב שעורבב זה עתה בקפה. אולי הוא מקומי, אולי לא. יידרש מומחה כדי לקבוע זאת. כמעט באותה המידה הוא התקשה לתארך את הכלי. כלים מעודנים כמו מנורות שמן וכלי אוכל יקרים השתנו ללא הרף בהתאם לאופנה השלטת, ולו רק כדי להציג לראווה את עושרם של בעליהם. אבל כלים פשוטים כמו זה שמרו לרוב על צורתם, לפעמים אפילו מאות שנים. סביבות שנת 50 לספירה בניחוש פרוע, פחות מאתיים שנה או יותר. או אלפיים. הוא החזיר את הקערה למקומה והתכוון להמשיך בדרכו, אבל היא לא הניחה לו. הוא נותר שפוף על עקביו, בהה בה ושפשף את לסתו התחתונה במאמץ לפענח את המסר שטמנה בחובה, להבין איך לכדה אותו ברשתה.
נוקס ידע כמה קלושים הסיכויים למצוא חפצי ערך אמיתיים בשוקי רחוב. הרוכלים היו פיקחים מכדי למכור פריטים איכותיים בצורה כזאת, ועינה הפקוחה של משטרת העתיקות הרתיעה אותם. חוץ מזה, ברחובות האחוריים של אלכסנדריה וקהיר ישבו אומנים שיכלו להפיק העתקים משכנעים כהרף עין, אם רק סברו שביכולתם להוליך שולל תיירים תמימים שישלמו כסף טוב. אבל הקערה המסוימת הזאת נראתה פשוטה ודלה מכדי להצדיק את המאמץ. "כמה?" שאל לבסוף.
"אלף דולר," השיב הצעיר בלי להניד עפעף.
נוקס צחק שוב. המצרים היו מומחים בהערכת שווי הקונה, במקום לתמחר את הסחורה. מתברר שהוא נראה עשיר במידה יוצאת דופן היום. עשיר וטיפש. הוא פנה שוב ללכת, ושוב עצר בעדו משהו. הוא נגע בקערה בקצה אצבעו ומיאן להיגרר למיקוח. אחרי שמתחילים להתמקח הנימוס מחייב להמשיך עד הסוף, ונוקס לא היה בטוח כלל שהוא רוצה את החפץ הזה, גם אם יצליח לקבל אותו בזול: אם הקערה הזאת באמת עתיקה, הוא יעבור על החוק אם יקנה אותה. ואם היא מזויפת, יכעס על עצמו ימים ארוכים על שנפל בפח, ועל אחת כמה וכמה אם חבריו ועמיתיו ישמעו על זה. הוא נד בראשו בהחלטיות, והפעם הצליח לקום על רגליו.
"חמש מאות," אמר הרוכל הצעיר בחיפזון, משחש שהדג השמן עומד לחמוק מבין אצבעותיו. "אני רואה אותך כבר פעם. אתה איש טוב. אני עושה לך מחיר מיוחד. מחיר מיוחד מאוד."
נוקס נד בראשו. "מאיפה השגת אותה?" שאל.
"זה מהקבר של אלכסנדר הגדול, אני מבטיח לך. חבר שלי נותן לי את זה כי הוא חבר ממש..."
"תגיד את האמת," אמר נוקס. "או שאני הולך מפה עכשיו."
עיניו של הנער הצטמצמו בערמומיות. "למה לי להגיד לך?" שאל. "כדי שתקרא למשטרה?"
נוקס פשפש בכיס מכנסיו, שלה כמה שטרות והראה אותם לנער. "איך אדע שזה אותנטי אם לא תגיד לי מאיפה השגת את זה?" שאל.
הרוכל העווה את פניו והביט סביב כדי לוודא שאף אחד לא שומע אותו. "חבר של בן דוד שלי עובד בחפירה," מלמל.
"איזו חפירה?" נוקס קימט את מצחו. "מי מנהל אותה?"
"אנשים מחוץ לארץ."
"מאיפה בחוץ לארץ?"
הצעיר משך בכתפיו באדישות. "חוץ לארץ."
"איפה?"
"בדרום," הצעיר החווה בידו אל כיוון כללי. "דרומה ממָריוּט."
נוקס הנהן. זה נשמע הגיוני. אגם מריוּט היה מוקף חוות ויישובים בימי קדם, לפני שאפיקי הנילוס שהזינו אותו נסתמו בסחופת והאגם התחיל להתכווץ. הוא ספר את כספו באִטיות. אם הקערה הזאת אכן הגיעה מאתר ארכיאולוגי, הרי מחובתו להחזיר אותה או לפחות ליידע מישהו על קיומה של בעיית אבטחה. שלושים וחמש לירות מצריות. הוא קיפל את השטרות בין אגודל לאצבע. "מדרום לאגם, אמרת?" הוא הזעיף את פניו. "איפה בדיוק? אני צריך לדעת בדיוק לפני שאני קונה."
עיניו של הצעיר נדדו באי-רצון מהכסף לפניו של נוקס. הבעה מרירה העיבה על פניו, כאילו חש שכבר אמר יותר מדי. הוא סינן קללה, אסף את ארבע פינות המפה שלו, הניף אותה על כתפיו כך שכל הסחורות השתקשקו יחדיו, ונחפז לדרכו. נוקס ניסה לעקוב אחריו, אך הר אדם מאיים הופיע לפתע משום מקום ונעמד בדרכו. נוקס ניסה לעקוף אותו, אך האיש פשוט זז הצדה וחסם את דרכו בזרועות משולבות על חזהו וחיוך יבש על פניו, כמזמין את נוקס לנסות משהו. ואז כבר היה מאוחר מדי; הצעיר נבלע בהמון וקערת החרס שלו נעלמה איתו.
נוקס משך בכתפיו והניח לעניין. קרוב לוודאי שזה כלום.
כן. קרוב לוודאי.