עד שנגיע הביתה

1

 

וכשאני מצניח אותו מזרועותי אל קרקע המשפחתון, שומע את רגליו נוגעות בשטיח המצויר, ומכריז, הנה הגענו, ולינור כבר קוראת לו, בוקר טוב תנוש, הוא עוד נצמד אלי, נושא את ידיו מעלה בתפילה, אבא־אבא, עיניו הכחולות משלימות את התחינה, אבא־אבא, הוא מוסיף, ממלמל שוב ושוב את המילה הראשונה שהגה אי־פעם, מזכיר לי את תפקידי הטבעי, אבא־אבא, הוא מנגן, ולמרות שזו אותה המילה, בכל פעם היא פוגעת באזור אחר בלבי, כמתקפה מתוחכמת, ואני אומר לו, תַן־תַן, יהיה לך כיף עם כל החברים, מנסה לדחות את האשמותיו, לייצב את קולי, להשמיע לו שהכול בשליטה, אך הוא בשלו, מיילל, אבא־אבא, בקול שמוסיף טיעונים. אני מתכופף אליו והוא מחבק אותי בחוזקה ואני מצטער שנשאתי אותו בזרועותי כל הדרך אל המשפחתון. למה אתה לא לוקח אותו בעגלה, ליאת שאלה אותי מזמן, למה לסחוב אותו על הידיים? זה הכושר היומי שלי, עניתי, מסתיר את האמת, שכל כך נעים לי לקחת אותו צמוד אלי, להסניף את ריחו, להרגיש את עורו, לשמוע קרוב את תשובותיו לסדרת השאלות הקבועה. אני שואל: איפה מיאו? והוא אומר הלך, איפה האו־האו? הלך, איפה תן־תן? הוא מתלבט רגע ושולח אצבע אל בטנו, הנה! כל כך מסקרן לעקוב יחד איתו אחרי סימני הרחוב שבלעדיו לא הייתי שם לב אליהם, כאילו בשני רחובות שונים אנחנו מהלכים אני והוא. רק הבוקר הוא חידש לי, החווה בידיו: תראה אבא כמה גבוהים העצים, תראה כמה ממהרים העננים בשמים, תראה אבא משאית הזבל כבר עברה. אבא־אבא, הוא נאחז בי כעת כשאני מזדקף, אבא, מנער את מכנסי, ואני יודע שככל שאמהר לעזוב כך ייטב לו אך לא מצליח לשחרר את אחיזתי, עד שלינור, דווקא היא זו שאומרת לו, תנוש, רוצה פרוסה עם גבינה? והוא ניתק ממני ברגע ונשאב אליה, ולמרות שמיהרתי ללכת אני נעלב, איך החליף האוכל את קרבתי, איך לינור ידעה מה שאני לא, איך הבינה שאותי צריך לחלץ ממנו ולא אותו ממני.

מה יש לגברים של היום, אה? ליאת רטנה אמש אחרי ההבדלה, כשנלכדנו שנינו בחדר השינה לקול צרחותיו של מתן המנסות לבקוע אלינו מבעד לקיר. למה אנחנו אלה שצריכות לשים את הגבולות כשאתם מתרככים מול הילדים שלכם? הטיחה בי, איפה הגברים של פעם, המחוספסים, שנשארים אדישים מול דמעות של ילד? אבל אני נדהמתי מהיפוך אחר, מההיפוך הרגשי של מתן: רק לפני רגע עמד על כיסא ואחז מעל ראשינו בנר ההבדלה כנושא לפיד של משלחת אולימפית, רק לפני רגע ניער את מגדל הבשמים והעניק לנו מריחו, רק לפני רגע נישא על כתפי, קיפץ ושר: אליהו הנביא, אליהו התשבי, אליהו הגלעדי, במהרה יבוא אלינו; ועכשיו כולו בכי.

בשבועיים האחרונים זה חוזר על עצמו, אנחנו מניחים אותו לישון במיטתו אחרי אמבטיה והמלאך־הגואל־אותי־מכל־רע, ממהרים לצאת מהחדר כשהבקבוק עוד בפיו ומחכים צפופים בחדרנו לשמוע אם תבוא האזעקה או לא, מתפללים לערב שקט. וגם אמש, במוצאי השבת, בכיו פרץ ועלה ומשך אותי אליו בחבלים של דמעות - אבא־אבא, הוא יודע לקרוא לי ולא לה - אז פניתי להיכנס אל חדרו אבל היא חסמה את דרכי. תן לו לבכות, אני אומרת לך שככה זה עובד, היא התחננה ואני התגוננתי, מאיפה נהייתְ לי מבינה בתינוקות, פגעתי בלי משים, אני דווקא חושב שחייבים להיכנס אליו, אם הוא בוכה יותר מכמה דקות ואנחנו לא באים אליו הוא בונה תבניות במוח שהעולם לא נחלץ לעזרתו, אני לא רוצה לדפוק לו את החיים ושירגיש נטוש. מה תבניות, מה עולם, מה נטוש, היא צקצקה, כמעט אמרה, מה אתה מבין, הרי אתה בן יחיד, ואני אחות בכורה לשש אחיות ולשני אחים, ולעוד אחד שכבר לא, ואני יודעת שחלק מהדמעות עוברות אם רק מחכים עשר דקות, והדמעות שלא עוברות לא יעברו גם אם תישאר לידו כל הלילה. המתנו בשתיקה ליד דלתו, בשעון הקיר הדקות חלפו לאט מדי, מתן שאג, חצב בנו כאב ואני הבטתי בה כמנצח. אל תעשה אותי לרעה, היא ירתה, אני אומרת לך שהילד מותש, הוא כמעט לא ישן בצהריים, תן לו להירדם בעצמו, וחוץ מזה עברו רק שמונה וחצי דקות, הוסיפה בקול שמבין שאין סיכוי גדול לשינוי בתוצאה בדקה התשעים ואחת. אבל באיזה אורח פלא, בדיוק כשהשופט עמד לשרוק את שריקת הסיום, קולו של מתן צנח מבעד לדלת והילד שקע אל לילה ארוך. חזרנו אל חדרנו הזוגי, ובכלל, היא אמרה לי - בקול שהתקשה להסתיר את שמחת הניצחון הפתאומי, לכן המיר אותה באזהרה - אתה נקשר אליו מדי, והדהדה את כל אותם הזמנים שבהם אמרה את אותה אזהרה בקשר אליה: אתה קשור אלי מדי, היתה אומרת, קשור מדי.

בשביל הרטוב שמחבר את המשפחתון אל הרחוב חולפת על פני אמה של איה, מסיעה את עגלת בתה לפני כרסה ההריונית, ממלמלת לעברי, אח המורים האלה, תענוג, הלוואי שבעלי היה מביא את הילדה כל בוקר אל הגן, ואתה עוד אחרי חופשה בבית, לא? קצת רוטנת ובצעקה שואלת, נו, אבל מה זה שבוע חופש בשבילכם? - מצרפת אותי אל כל מורי העולם - אתה בטח כבר מתגעגע ליולי אוגוסט, אה? איפה הם? צועקת מרחוק, איפה הם? כאילו היו אלה שני ילדים נוספים ששכחתי באוטו, יולי ואוגוסט, ואנחנו בכלל משפחה של חמישה.

השמים משוכים בשכבות של אפור עצל אך כנראה שמתן הבחין נכון, כי לפי תסיסת העננים נראה שהחורף המנומס מתארגן לקראת דבר־מה מסעיר. תחת תקרת שמים אפורה, במכונית הקטנה בדרך אל בית הספר, מתיישבים לידי כל הדברים שמחכים לי היום: שיעור סיכום לסוגיות מצה במסכת פסחים, שיחה אישית עם יובל, הפגישה השבועית עם היועצת ושני מבחנים שעלי לחבר, וכשאני יוצא מהמכונית מישהו רץ ליד שער בית הספר, במנוסתו תיק המסמכים שלי נחבט ומשקפי עפים, ועוד לפני שאספיק להבין לאן, אני שומע את קול המעיכה, את קול השבר של המשקפיים המתפצחים תחת נעלי.

אני מולם עכשיו, גם אם איני רואה אותם ממש, עשרים וארבע דמויות מטושטשות מרחפות בחלל הכיתה. אני נהדף מעוצמת הרגע הזה, המעורפל, מהיתרון העצום שבעמימות המשחררת, מביט סקרן בפרצופים הדהויים כמו בציורי שמן של דיוקנאות שלא הושלמו ועלי מוטלת המשימה לדייקם. וכשמתעמעמת הראייה מתחדדת השמיעה ולרגע אני נבעת כי איני מזהה את הקולות, אולי בסימאוני נכנסתי אל כיתה אחרת, אולי חמקו אל כיתתי אחרים מכיתות סמוכות, מנצלים את עיוורוני? ומוזרה לי מלאכת ההדבקה בין קול לפנים, לראשונה אני עומד על אי־ההתאמה בין קולותיהם של תלמידי לאישיותם, פתאום למופרע יש קול נבון ודווקא מי שייחסתי לו רגישות, קולו מחוספס ועוקצני. לרגע אני מתערער, כל הכוח העדין שהיה בי מולם הופך לחולשה, אולי לא הבנתי אותם נכון עד עכשיו, אולי לא הקשבתי להם באמת ואולי גם מחר כשאבוא עם המשקפיים האחרים שלי לא אזהה את התלמידים. כי חופשת החנוכה ביגרה אותם פתע, שינתה אותם לבלי היכר, החליפה את קולם ואת מראיהם, וגם כשיתחדד מבטי יהיה מאוחר מדי ולא אצליח לזהות את מי שאני מלווה כבר שנה וארבעה חודשים באהבה גדולה.

מעורער אני מניח את יומן המורה על השולחן ולידו את המשקפיים הפצועים, מצמיד לעיני את רשימת הנוכחות ומבקש לקרוא את שמותיהם, לוודא שאני זוכר מיהם. מה קרה, מישהו השתולל בחנוכה? מעיר אחד מהם על תאונת המשקפיים, רואה אותם רצוצים על שולחני. חבר'ה, אחר מכריז, היום אפשר לעשות מה שרוצים, המורה לא רואה, תרשו לעצמכם להתפנק. אני מתעלם בחיוך מאולץ, ומכריז, לפתוח ספרים בבקשה, ומישהו צועק מסוף הכיתה, אלִי, אם אינני טועה, רגע, בואו נעשה דיבור על איך היה בחנוכה.

בקלות אני משתכנע לדבר על החג שזה עתה הסתיים, כי נכון לעבד תחושות כשהן טריות עדיין וכי שיעור במסכת פסחים אפשר להעביר גם בשעה השנייה של היום, ובכלל, חנוכה קודמת לפסח. אז הכיתה משנה צורתה למעגל כיסאות ואני שואל מי רוצה לשתף איך היתה לו המשימה שנתתי לכם, מי הסתכל באור הנרות וחשף נקודה חשוכה, גילה אור חדש בבית?

בנר שלישי, כשהתלמידים באו למסיבת חנוכה בביתנו, דיברתי איתם על מהות החג שמופיע בלב החורף, שהלילות מתארכים בו ואור השמש מתקצר, דווקא אז מתכנסים פנימה אל הבית, ערב אחר ערב מדליקים נר אחר נר במקומות החשוכים. זהו החג של הבית, אמרתי להם, וגם אנחנו צריכים לקחת את הכוח הזה כל אחד לעצמו, נר איש וביתו, ולהאיר בבית שלנו מקום שלא תמיד מואר - להחיות קשר עם אח קטן, לבחון מחדש את הקִרבה להורים, לשנות משהו בשולחן המשפחתי, בדינמיקה שבבית, באווירה. לא תמיד צריך לחשוב על דברים גדולים, לפעמים דבר קטן שהתרגלנו אליו, דווקא הוא תוקע אותנו, אבל עם אור חדש אפשר לגלות שנס גדול יהיה כאן, לא שם - אצל אחרים, אלא כאן - קרוב, אצלנו בבית. וכדי שנוכל להאיר צריך קודם לזהות את נקודת החושך, וזה יקרה רק אם תסתכלו לנרות בעיניים.

גם אז, בסלון הבית, אלִי התפרץ בקולו המתריס: המורה, זה מתחיל לחזור על עצמו העניין הזה של החגים ביהדות, כל חג הוא עם בית ועם נר. גם בתחילת מסכת פסחים שאנחנו לומדים השנה יש נר ויש בית.

חייכתי אליו. זה נכון מאוד מה שאתה אומר. כנראה כל חג מאיר את הבית באור אחר, אבל דווקא שני החגים שהזכרת שונים מעט, חנוכה מתמקד בבית ופסח במשפחה.

מה ההבדל בין בית למשפחה? מישהו שאל, אולי תמיר.

תתפלא. יש בית בלי משפחה ויש משפחה בלי בית. אבל לא נצליח לדבר על הכול עכשיו, נכון? דחיתי אותם אז, ועכשיו, בכיתה, אני אוסף מהחוויות שלהם, נו, אז מי רוצה לשתף במשהו שהוא גילה דרך הנרות שבבית?

 

ואם בימי ראשון רגילים הם עייפים ורדומים מבילויי מוצאי השבת שזללו את מנוחתם, הרי החזרה מהחופשה מאטה עוד יותר את התנהלותם, כאילו אחרי הפסקה בת שבוע עליהם להיזכר בדברים הפשוטים ביותר: היכן בדיוק ממוקמת הכיתה שלנו, מיהו המחנך ומיהם המורים, מהי מערכת השעות ומתי הצלצולים, איזו מסכת בדיוק לומדים השנה, וכמה זמן יימשך השיעור.

כמה זמן יימשך השיעור, כמה זמן תימשך ההפסקה והשיעור שאחריה, כמה זמן יימשך היום והחודש, כמה זמן תימשך שנת הלימודים כולה, כמה זמן יימשכו החיים, כמה זמן יימשך עד שאאסוף את מתן ואז הזמן ייהדף בבת אחת ויזדחל בהלוך אטי אל זמן גינה ואל זמן אמבטיה ואל זמן סיפור, עד שיירדם, עד שייעצר הזמן בשנתו.

 

איך היה היום שלו? אני שואל את לינור כשהוא כבר מזנק לעברי, זרועותיו הבהירות נכרכות סביב צווארי, נתלה בי כקופיף קטן, רגליו הדקות גולשות באטיות, נצמדות אל גופי, אחת מהן תועה ומבקשת להיכנס אל כיס מכנסי כגור קנגורו. חצי־חצי, היא אומרת, מתכופפת לאסוף חלקי רכבת שהתפזרה. אתה יודע איך הוא, לוקח לו זמן לחזור לעניינים אחרי חופשה, אבל אחרי שהוא מתרגל מחדש, הוא מדהים. היא מכניסה אל קופסת פלסטיק את הקטר הכהה, את קרונות המגנט, את פסי המסילה, ומסכמת, בקיצור היום שלו התחיל ככה־ככה אבל לאט־לאט הוא חזר להיות תנוש הרגיל, הקופץ, המשתולל. הוא כבר מושך בידי לכיוון השער אז אני ממהר לשאול, ואיך הוא אכל ואיך הוא ישן? יודע שליאת תרצה לדעת, אבל הוא גורר אותי הלאה אל השביל, לכן היא מקצרת, אל תדאג הכול היה מצוין, ואני מובל על ידו אל הרחוב הסואן.

לא יכולתי לנהוג ללא משקפיים, לכן המכונית נשארה בבית הספר, ברחוב מטושטש פסעתי הביתה לקחת את המשקפיים הנוספים. עכשיו מתן ואני פוסעים לכיוון הבית ואני חוזר לראות את הדברים בחדותם. אנגולנס, הוא אומר לי בעיניים גדולות כשאנחנו דוהרים במדרכה, אנגולנס הוא מתעקש ואיני מבין אז מתכופף מעט ושואל אותו, מה אמרת תן־תן? אנגולנס, הוא מתכעס, אנגולנס! ורק אז אני מבין ומתלהב, כורע ומנמיך את גופי אל גובהו, נצמד אל שערו הגלי, נכון תן־תן, זה קול של אמבולנס, מתפעל כמה חדים חושיו, נדהם כיצד לכדו אוזניו את היללה שנוסעת ברחובות הסמוכים וחילצו אותה מסבך הרעשים שממלאים את הרחוב. אנגולנס, הוא מריע כשהאורות מהבהבים בכביש מולנו ואני מחייך, מאז ראה את ליאת יורדת מאמבולנס שהסיע אותה בסוף משמרת מבית החולים, עבורו בכל אמבולנס נמצאת אמו, וגם אם עוברים כמה אמבולנסים - היא נמצאת בכולם, מתחלקת ומפזרת את עצמה לאפשרויות של מפגש. אמא תבוא בעוד שעתיים, אני מרגיע אותו, פניו באורות המתרחקים, ביללה הנחלשת, בסיכוי המתמעט, בינתיים זה אבא ותן־תן. אז אנחנו ממשיכים בדרכנו אל גינת המשחקים, מדי פעם הוא עוצר אותי מול חתולה מבוהלת, מול מנוף מסתובב, מול נמלים עמלות, עוקב בכובד ראש אחר הקו שהן מקווקוות במדרכה, מתרוצצות חרוצות, הן ומשאן, וכשאנחנו ממשיכים במסענו אני שוב מתפעל כמה ערניות עיניו, כמה צלולה שמיעתו, כמה מרחיק זיכרונו נדוד.

אבל לא עצם ההיזכרות מפעימה, אלא הבחירה מה לזכור, כי גם הדברים שאינם מפתיעים נזכרים אצלו, לא רק האירועים הגדולים החד־פעמיים אלא הדברים שראו עיניו אלפי פעמים ובכל זאת הוא זוכר אותם בכל פעם מחדש, כאילו זו הפעם הראשונה: נכון היה כאן עץ? נכון שם היה ביפ־ביפ? ופה נבח האו־האו, כאן עבר אנגולנס.

ואולי, אני מהרהר פתאום, אולי בגלל שעד לפני כמה חודשים הוא לא ידע לדבר ולא יכול היה לתמלל את מה שראו עיניו בשעת התרחשותם, כעת הוא חוזר ומדובב את המראות האצורים בזיכרונו, פורק את משא האירועים כדי שהמילים תזכורנה עבורו, מבין שעד שלא יאמר את מה שהתרחש לא יעזבו הדברים את לבו.

בגינה העגולה הוא מתעקש לעלות על כל המתקנים במסלולו הקבוע: נדנדה של קדימה־אחורה ולאחריה נדנדה של למעלה־למטה, ממנה מדרגות כחולות מובילות אל מגלשה צהובה, בתחתיתה מחכים לו שני סוסים קשוחים המחוברים לאדמה בבורג מתכת גדול, והוא מטפס עליהם לדהירה, ובסיומה יוצא לעוד סיבוב הרפתקאות שיתיש אותו עד שהמשמרת של ליאת תסתיים, בעוד ארבעים וחמש דקות בדיוק. אני מנסה להפציר בו שנשוב הביתה, כבר מחשיך וקר, אבל הוא מתעקש, עוד קצת אבא, עודפם נדדה, ורק כשיללת אמבולנס נשמעת חלושות מרחוב רחוק הוא מזדקף, אוזניו לוכדות את הקול המתקרב וזיכרונו ממהר לומר אנגולנס, מעיר את כל האנגולנסים ששמע אי־פעם, באחד מהם נמצאת אמו, שתגיע הביתה בעוד עשרים ושבע דקות ותמצא ילד רחוץ ומסורק, עיניו עצומות, רגועות וזוכרות, שפתיו גם הן שלוות, שבעות מחלב הבקבוק, נעות מתוך הרגל אך מבלי לצרוח אבא־אבא, כי אבא סוגר את הדלת בשקט ופוסע ברגליים יחפות אל הסלון בצעדים של סוף היום.

 

הנה שוקעים הקולות: קולו של מתן וקולם של התלמידים וקול הצלצול וקולה של אמא בשיחת הטלפון הקבועה שלה, רק לשמוע איך עבר על כולנו היום. בסלון אור צהוב ואני שוקע בכורסה. ליאת יוצאת מחדר השינה, את חלוק האחיות הבהיר מחליפה שמלה כהה, היא משחילה בעדינות מהפנטת עגיל טורקיז ארוך לחור שבתנוך האוזן ואומרת לעצמה במראה הגדולה, אתה זוכר שקבענו עם הסבגים, כן? ואני מזדעק, את צוחקת, זה היום? למה לא אמרת לי מילה כל הצהריים? יש לי שיעור להכין למחר, אני אהיה לחוץ כל הערב. מה אתה רוצה, שנבטל? כבר דחינו את היציאה איתם עשרים פעם והבייביסיטר מגיעה בעוד שבע דקות. העגיל השני כבר משתלשל מאוזנה, שוב היא רוצעת אותי, משעבדת אותי לרצונה. מי זו הבייביסיטר הפעם? אני חוקר תוך כדי גילוח, זוכר את הפעם הראשונה שהחלטנו לצאת, כשמתן היה בן ארבעה חודשים, פתאום היינו מוכרחים להימלט מן הבית, להימלט מהבכי, להימלט מהחיתולים, להימלט מעצמנו, ובלחץ הזמן וההתרגשות היא גייסה בת של שכנים, ילדה בת חמש־עשרה, וכשחזרנו הביתה היא פתחה את הדלת המומה מול פנינו, כאילו לא חשבה שבאמת נשוב ותכננה לגדל את הילד בעצמה, וכשנכנסנו פנימה גילינו שבסלון שלנו יושבים עוד שתי בנות ושני בנים והטלוויזיה דולקת בסרט רועש שגובר על קולו של מתן, כי בזווית העין ראינו איך במוניטור עולים ויורדים האורות לקול בכיו. מאז לא יצאנו בערב ביחד. ועכשיו אני בוחן במראה המלבנית את הגילוח הגרוע, שומע אותה נועלת את נעליה, מתעקש ללכוד כמה זיפים עקשנים שחמקו ממני באזורים הסמויים מתחת לסנטר.

אני לא רוצה לצאת הערב, איני מוותר, אני לא בראש לצאת, אולי תצאי איתם את לבד? לשווא אני משחרר מילים אבודות ומזהה במראה איך קצות שפתיה הדקות מתהדקות באיפוק, לוכדות את המילים שלא תגיד לי: הרי המאבק כבר מוכרע ולמה אתה מקלקל בוויכוח, הרי ממילא בסוף תבוא, אז למה לא לבוא בטוב? כן, אני יודע שחשוב לה להיפגש על בסיס קבוע עם סמדר, ושהיא מעדיפה שגם אני אתקרב אל חברתה הטובה ואל בעלה, אבל אני מתמרמר, מדוע צריכים הבעלים בכוח לעקוב אחרי החברויות של נשותיהם. מול הפרצופים שאני עושה לעצמי במראה, כדי לבדוק את טיב הגילוח, אני אומר, למה שנבזבז בייביסיטר על יציאה בזוגות, בואי נצא רק אנחנו, נִמלא פתאום באיזו רוח רומנטית, נכבש בריח הבושם המתקתק שהיא משפריצה על צווארה וברעיון לצאת רק שנינו כמו בתקופת הדייטים הרחוקה, כמה הכול היה אז קליל. איתן, אתה לא נורמלי, היא קוטעת סיכוי רומנטי להתחדש, נו, תתלבש כבר, אתה בא וזהו, כבר הזמנו מקום לארבעה בקפית. אבל אני בשרי, שולף סיכוי אחרון. אז תאכל סלט אספרגוס ואת הגבינה ישימו לך בצד.

הם אוספים אותנו ואנחנו נוסעים אל מסעדה שאורה עמום ומלצריה לבושי שחורים ושולחנותיה ערוכים בהדר לכבודנו, כמו מבינים את נדירות היציאה. סמדר מורה, כמוני, ואני מגלה שגם היא מחנכת השנה כיתה י'. אנחנו צוחקים בכניסה למסעדה שאולי נשדך בין התלמידים שלי לתלמידות שלה, נדאג שיתחתנו מוקדם, לא כמונו. בהמתנה למנות, לקול פטפוטי הנשים והמון הסועדים, אייל ואני מנסים לדבר על דברים משלנו. הוא מתווך דירות והשיח הנדלני מעסיק אותנו כמה דקות אך בסופן שוב השיחות שלנו ושלהן מתנקזות אל הילדים.

 

לילה טוב, הם מברכים אותנו כשאנחנו יוצאים ממכוניתם, לילה טוב, אנחנו משיבים, ומוסיפים, תודה על ההקפצה. ביקשתי שיורידו אותנו מחוץ לבית הספר כדי שאאסוף את המכונית שנשארה מהבוקר בחנייה, וכשאנחנו פוסעים בחניית בית הספר אני מופתע לראות שהאורות דולקים במסדרונות הבניין. מתוך תנופת חגיגיות היציאה אני מציע, אולי ניכנס ותראי את הכיתה שלי, מה את אומרת? היא מרימה גבות. מה אכפת לך? אני הייתי מלא פעמים במחלקה שלך ואת אף פעם לא ראית איפה אני עובד. כבר מאוחר, היא מוותרת בקלות, הבייביסיטר ביקשה שנחזור עד אחת־עשרה וזה בעוד עשר דקות בדיוק. שתי דקות ואנחנו בחוץ, אני מבטיח, ומאיץ בה, יאללה, בואי כבר. בלי חשק היא נכנעת לבקשתי ומובלת אחרי. למה בית הספר פתוח בשעה כזאת, היא שואלת כשאנחנו נכנסים. אולי המנקים הגיעו מאוחר, אני עונה. ולאחר כמה רגעים, כשאנו עולים במדרגות אל כיתתי, אני רואה שהיא מחייכת לעצמה.

הנה הכיתה שלי, ברוכה הבאה, אני פותח את הדלת ומזמין אותה פנימה, ולרגע מוזר לי להכניס אותה אל עולמי הפרטי, גם מוזר לי לראות את הכיתה ריקה, את השולחנות ועליהם הכיסאות ההפוכים, כל כך הרבה מתרחש כאן בשעות היום עד שקשה להאמין לשתיקה ששוררת כאן עכשיו. ליאת משתהה ליד דלת הכניסה, לבסוף נכנסת פנימה, מסתובבת בין טורי השולחנות. כמה זמן לא הייתי בבית ספר, היא ממלמלת, הכול נראה לי כל כך מפעם. היא מתיישבת בסוף הכיתה ואני מתיישב בכיסא שלי, מלא גאווה, משקיף על המקומות הריקים. אפילו בשעה מאוחרת כזו אני שמח להיות כאן, גם אם לרגע אני מלך ללא עַם, מורה ללא תלמידים, רק אני והיא כאן, במעמד לא ברור: מורה ותלמידה, מחנך ואם צעירה, ולרגע אנחנו שני זרים, במקרה נפגשנו כאן, אני הקבוע והיא הזמנית.

אז כאן אתה רוב היום, היא ספק שואלת ספק מודיעה. זו הממלכה שלי, אני משיב, והיא מחייכת מקצה הכיתה אלי, סוקרת את הקירות. אתה קישטת בעצמך מעל הלוח עם המשפט הזה: בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו? ואני מתפלא, את לא זוכרת שהכרחתי אותך יום לפני תחילת הלימודים לעזור לי לגזור את האותיות? נכון, צודק, לא זכרתי שזה המשפט שגזרנו. צחוק קצר נפלט מבין שפתותיה. מה מצחיק? היא מביטה בי בחיוך, שאתה היחיד שלא יכול לראות את המשפט הזה. התלמידים יושבים מולך ורואים את האותיות שתלויות מעל הלוח אבל אתה לא יכול לראות.

בדרך למטה אנחנו שומעים קרקוש מפתחות ואז רואים את המנהל פוסע לעברנו. ערב טוב לכם, הוא מחייך חיוך עייף. שלום אריה, אני עונה וליאת מצטרפת בניד ראש. שכחת כאן משהו? הוא שואל אותי. האמת שלא, אני נבוך, באנו לאסוף את המכונית שלי וראינו שפתוח. רק הראיתי לליאת את הכיתה. הוא מחייך חיוך מרוצה, נו, מה את אומרת על הבית השני שלו? הוא צוחק, ומוסיף לליאת, האמת שזו הזדמנות מבחינתי להודות לך על המסירות של איתן. באמת זה לא מובן מאליו וברור לי שבלעדייך זה לא היה קורה. היא מחייכת, וכדי להדוף את המחמאה אני מפטיר, אם כבר מדברים על מסירות, לא אני זה שנמצא כאן מהבוקר. הוא מתחמק, הייתי צריך לטפל בכמה דברים, ומברך אותנו, שיהיה לילה טוב, אנחנו יוצאים שנינו והוא מכבה את האורות ונועל את בית הספר.

 

מה זאת הסערה הזו, היא אומרת כשאנחנו יוצאים ממכוניתנו אל הרוח, אל הגשם, ובריצתנו אל הבניין הרוח מטיחה בנו רסיסי קור רטובים ומפוזרים. דווקא היה נחמד עם סמדר ואייל, אני אומר לה ומקיש את ספרות הקוד של דלת הכניסה. אתה רואה? אתה סתם שלילי, אנחנו צריכים לעשות את זה יותר. היא מעבירה לי את הפלאפון שלה, תשלח הודעה לבייביסיטר שאנחנו עולים הביתה, אבל אני דווקא רוצה להפתיע. וכשאנחנו נכנסים אנחנו מוצאים אותה עומדת במעיל רכוס מול הדלת, מכתפת את תיקה, אולי שמעה את המכונית בחנייה, אולי דלת המעלית הסגירה, אולי הגשם דחק בה לצאת. אני משלם לה יותר משנדרש וליאת מתנצלת, סליחה שחזרנו כל כך מאוחר, את יודעת איך זה, והיא ממלמלת, זה בסדר גמור, נכנסתי כמה פעמים לבדוק, הוא ישן כמו מלאך.

הנה מסתיים היום, אין מי שיגרור אותי לשיחה אישית או לחדר המנהל, לפגישה עם הורים או למרדף בגינה הציבורית, למכולת השכונתית או למסעדה מאוחרת בעיר עייפה. אני צונח על הספה ואיתי צונח הבית כולו. הנה מאט הבית שעד לא מזמן רקד והתנועע, פתאום כל הדברים שחיים ונושמים במשך כל שעות היממה - קוביות המשחק ועגלת הבובה, צי המכוניות ושולחן הצביעה עם כיסאות הפלסטיק, כפיסי העץ והכדור הקופצני - כולם דוממים, קופאים במקומם, מתקשחים ומשילים את כל מאמצי ההאנשה של מתן. פתאום הכפיסים אינם ממלכה מפוארת או מגדל עצום שראשו בשמים, והבובה לא צוחקת או בוכה, המכוניות אינן במרוץ וגם אני דומם פתאום, לא נעות בי תחושות והעיניים מתקשות להישאר פקוחות, אבל על השולחן מונחת הגמרא. הלילה עוד ארוך.

אתה בא לישון? היא שואלת במסורת הקבועה, חשוב לה שנסיים את היום ביחד, ואני אומר, לא הכנתי עדיין את השיעור למחר, מצטער, ומתאמץ לא להוסיף, את זו שרצית שנצא. וכשאני מדפדף בספר אני נזכר שהבוקר סיכמנו במחברת סוגיה סבוכה, סוגיית לחם עוני, ומהרהר אולי פשוט אעשה עוד שיעור חזרה על כל ענייני מצה ומרור שלמדנו בחודשיים האחרונים, ויודע שזה לא נכון, אבל הסוגיה הבאה מורכבת לא פחות וצריך להכין אותה היטב, כדי ששיעור הפתיחה יהיה מעניין ויהיה נכון ויהיה מדויק. נו, בוא לישון, כבר חצות, היא מנסה בקול מתחנן, תזרום בשיעור, מה זה בשבילך להסביר לכמה ילדים סוגיה בגמרא, אומרת ומחמיאה בלי להחמיא, ואני מתעקש, אני אשב חצי שעה, רק שיהיה לי מה להגיד, לפחות התחלה.

לפעמים אני מקנא בהם, במאלתרים. נכנסים לכיתה ושולפים איזה סיפור שמציע את דברי התלמוד מזווית מפתיעה, מקורית. ואילו אני מכין היטב את השיעור לפני כל סוגיה, ובכיתה קורא את מילות הגמרא לתלמידים, ואנחנו מעלים שאלות רגילות ביחד, וחושבים מחשבות רגילות ביחד, מנסים לברר ביחד מה לא רגיל בסוגיה שלפנינו.

הפעם זו הסוגיה הבאה במסכת פסחים, על החרוסת אם היא מצווה או רשות, ודווקא היא מסקרנת אותי, החרוסת, יותר מהמרור והמצה, אני רוצה להתייחס דווקא אליה, כמו אל תלמיד מוזר שמצטרף אל כיתה מגובשת וצריך לעכל אותו פנימה, להבין אם הוא חמוץ או מתוק.

בחלון מכה הגשם ואני קורא במשנה שנחלקים בה החכמים אם חרוסת היא מצווה או לא, ומתפלא: כבר שלושים ותשעה סדרי פסח עברתי ומעולם לא ידעתי לשאול אם חרוסת היא מצווה או לא, ועצם ההפתעה מרגשת אותי, הנה כך אפתח את השיעור, בואו תגידו לי בבקשה מה אתם יודעים על החרוסת, ואני ממשיך לקרוא בגמרא שלדעה שחרוסת היא מצווה יש ויכוח נוסף - מהי משמעות המצווה, האם החרוסת היא זכר לתפוח או זכר לטיט, ואני מתעמק אפילו שהשעה מאוחרת, רעב לימודי ניעור בי, כמו בשנות הישיבה, זמן רב לא היה לי רגע כזה, ואני מבין שיש כאן שתי תפיסות הפוכות, אחת של גאולה ואחת של שעבוד, כי מי שאומר שהחרוסת היא זכר לתפוח הרי כוונתו על שום הנשים שהיו יולדות תחת עץ התפוח באיזה נס גאולי, והטיט הוא זכר העבדות. והנה קסם של סוגיה, טעמים שונים שמולידים טעמים שונים, חמוץ ומתוק, ואני קם מהכיסא ומסתובב בסלון ובעיני רוחי רואה איך הלוח יהיה מחולק לשלושה, שליש לכל דעה, ואולי - עוד פרץ התרגשות גואה בי - אפילו נכין חרוסת ביחד, אני והם, במתכונים שונים לפי כל דעה במשנה, ואני ניגש אל המקרר ובודק אם יש לנו תפוחים, אם יש לנו קינמון, אם יש לנו יין אדום, אם יש לנו תמרים. ואז דפיקה בדלת, כמו באמצע ליל הסדר כשהיינו מקווים שאליהו מגיע, ומכוח ההתרגשות של הלימוד נראה לי טבעי שברבע לאחת בלילה מישהו ירצה לדפוק בדלת, אולי הרגיש שקורה כאן משהו מיוחד ובא ללמוד איתי, אז אני ניגש אל דלת הכניסה, דלת המקרר עוד פתוחה ופולטת קור, מי זה, אני שואל בשמחה של אמצע היום, פותח את הדלת, והוא מולי, תמיר, בטריקו האדומה הקבועה שלו מתחת למעיל חצי פתוח ובעיניים השחורות. וכמה לא מפתיע שדווקא הוא מכל תלמידי הכיתה החליט לבוא לעזור לי להכין את השיעור למחר, אבל מול עיניו המרירות אני קופא, מתעשת, קרה משהו, תמיר? הוא שותק ואני אומר, בוא תיכנס, קפה? תה? מים? תן לי את המעיל שלך, ורגע לפני שאני מסתובב למלא את הקומקום הוא אומר בקול מדוד ומדוקלם, אני רוצה שתאמץ אותי. אני רוצה להיות הבן שלך, המורה.