סיפור שמתחיל בדמעות

זה סיפור שמתחיל בדמעות.

אפילו את התאריך שבו התחיל הכול אני זוכרת; בגלל המבוכה הגדולה: יום הזיכרון 2003. כמה ייחלתי אז שיִפְטְרו אותי מהגשת תוכנית הזיכרון השנתית הקבועה. חששתי שביום הזיכרון הזה, אחרי שלוש שנות סיקור אינטנסיבי של האינתיפאדה, תיסדק מסכת השליטה העצמית - כלי ששום קריין או מנחה אינו יכול להפריז בחשיבותו - אולי אפילו תקרוס לגמרי.
העייפות הנפשית היתה גדולה. תספרו שלוש מאות שישים וחמישה ימים של מוות, של אלימות, של טמטום ממשלתי, של עוני, בערות, שחיתות, מלחמה, איומים, פיגועים, מה לא. שלוש מאות שישים וחמישה ימים כפול שלוש שנים, אפילו יותר, והנה אני מתייצבת ערב־ערב, בשש בדיוק, לספר לאומה עד כמה שפר גורלנו ולשאול למה - למה זה כך ולא אחרת? לקח לי שלוש שנים להבין שבעצם לאף אחד אין תשובה.
ואז באו הדמעות. בשידור חי. לעיני מיליון צופים בקירוב. לא שיש לי בעיה לבכות, ממש לא. במשפחה שלנו זה כמעט אינסטינקט להזדהות עד כדי דמעות כמעט עם כל דבר. גם לא בכיתי מכיוון שהבנתי שאף אחד לא יכול לשנות את מצבנו הלאומי; את זה עוד לא הבנתי אז. בכיתי כי משהו בתוכי החליט למרוד. ללא ידיעתי, ללא ברכתי, בלי שום הזמנה, ובלי שאבין למה. במבט לאחור אני אפילו שמחה על הבכי ההוא, אף שבאותו רגע שנאתי את עצמי. הדמעות המביכות הניעו אותי לצאת למסע שהתחיל אז, נמשך עד היום, ואני מקווה שלא ייגמר לעולם. את זה אני רוצה לחלוק איתכם.

יום הזיכרון 2003 - תחילת המסע

זה קרה במהלך ריאיון עם דודתן של שתי פעוטות בנות שנתיים ושלוש, שמחבלים פלסטינים רצחו את הוריהן לנגד עיניהן במהלך נסיעה משפחתית שלווה הביתה. הרצח אירע במרחק לא רב מביתי באותם ימים, בגבולות הקו הירוק, רבע שעה נסיעה מתל אביב, בכביש המוביל לירושלים, קצת אחרי מודיעין. המחבלים ירו מצדי הדרך, ההורים נהרגו, הפעוטות ניצלו. מה שנותר למצלמות הטלוויזיה לצלם היה שרידי המכונית, כמה כתמי דם על הכביש וצעצועי ילדים מוטלים בערבוביה במושב האחורי. זה היה עוד פיגוע שסוקר בצורה נקייה. מורגלים בשגרת המוות, כבר חסכנו לעצמנו את עוגמת הנפש הכרוכה בהתמודדות ממשית עם המציאות. הריאיון הזה לרגל יום הזיכרון אמור היה לחלוף על פני בלי להשאיר שריטה עמוקה מדי. לכאורה עוד אירוע שגרתי של פיגוע ירי מבית היוצר של האינתיפאדה השנייה. מספר הנפגעים, הקטן יחסית, אפילו לא הצדיק בזמנו פריצה מיוחדת לשידור. אלא שהפעם, שנה לאחר האסון, זועזעתי עמוקות. משהו השתנה. שתי בנותי היו אז בערך בגילן של היתומות. שבריריותו של הגורל היתה בלתי נסבלת.
הזמנו לאולפן את הדודה, שהפכה באחת לאם לשתיים. רצינו לדעת איך נראים חייהם של היתומות ושל הוריהן המאמצים שנה לאחר האובדן.
שוב ושוב קראתי לפני השידור החי את דברי הפתיחה שניסחתי, תקציר יבש של פרטי האירוע. הקפדתי לצפות כמה פעמים בחומר שצולם ביום הפיגוע ובימים שלאחר מכן: תיעוד של הפעוטות משחקות בתמימותן בגינת ביתן בצעצועים דומים לאלה שהיו מפוזרים בגינת ביתי. עשיתי כל מה שאומנתי לעשות כדי לשמור על המסכה.
עד אותו יום השיטה עבדה. תמיד.
אלא שכבר בפתח הריאיון, הבנתי שהפעם זה לא ילך. באותו יום זיכרון מלאו שלוש שנים וחצי לאינתיפאדה השנייה. שלוש שנים וחצי של נגיעה בעצבים החשופים של עשרות מרואיינים ששכלו את יקיריהם. לא אהבתי את הראיונות האלה. לא אהבתי, אבל קיימתי אותם. בהתחלה עשיתי את זה כדי לנחם, להשתתף בצער, להציע כתף. אבל ככל שהשכול הפך סדרתי יותר, זה היה בלתי נסבל. מצד אחד לא היה אפשר להתעלם. מצד שני אין כל ערך חדשותי לריאיון עם הורה או אח שכול. מצד שלישי, זוהי מציאות חיינו. האם להתעלם מכל הכאב הזה ולהמשיך הלאה כאילו לא קרה דבר? ואם לא מתעלמים, מה כבר אפשר לשאול אדם שאיבד את כל עולמו? כל ראיון שכול הפך לסיוט. כבר בהתחלה סירבתי לראיין הורים שכולים. הכאב שלהם הכה בי עד כדי כך, שסיכן את היכולת שלי להמשיך ולתפקד כמנחה מראיינת. אבל גם הראיונות עם מעגל הקרובים השני היו קשים: אחים, דודים, חברים, בני דודים - כולם חלפו לפני בסך, מנסים נואשות להנציח את יקיריהם בחמש דקות של ריאיון טלוויזיוני, מבקשים למצוא נחמה רגעית בעצם הפומביות ובאשליה שדיבור על הטרגדיה האישית שלהם ישנה משהו ברמה הלאומית.
דמותה של אם צעירה אחת, למשל, ששכלה את בתה התינוקת ואת אמה בפיגוע, רדפה אותי שבועות. מיד בתום השבעה היא ביקשה להתראיין בתוכנית, בכתה בשידור חי והתחננה שיפסיקו את הטירוף: ״להתפשר, לוותר, רק להפסיק להרוג זה את זה״. כן, זה את זה. גם במעמקי כאבה המדמם לא שכחה האישה המדהימה הזאת שהטרגדיה הנוראה שלה היא גם מנת חלקו של הצד האחר. היא לא עצרה אצלי. חדורה בשליחות הכאב שלה, הלכה האם השכולה־יתומה גם לסי־אן־ אן, לסקיי, לאיי־בי־סי ולסי־בי־אס, כדי לומר לעולם כולו את אותו הדבר: ״הפסיקו עם זה!״
וכך שמעתי את תחנוניהן של עוד ועוד משפחות שכולות, שהבינו שנקמה לא תחזיר להן את יקיריהן, אלא רק תִגְבּה את חייהם של אחרים.
התחנונים לא עזרו. דבר לא השתנה.
פיגוע רדף תגובה אלימה שרדפה פיגוע, וחוזר חלילה. שגרת המוות נעשתה שגרה של דם, שאדיו המחניקים כיסו עוד ועוד בתים בישראל. ודבר לא השתנה.
ריח המוות מקהה את החושים, בשלב מסוים מפסיקים להריח אותו. במשך השנים שמתי לב איך הרגשות סביבי נאטמים. אפילו תחנות הרדיו הפסיקו לשדר שירי אבל אחרי פיגועים. אוטובוס מתפוצץ, מחבל מתאבד בבית קפה, עשרות נפגעים, ואחרי כמה שעות הכול נקי, התנועה זורמת, החיים ממשיכים. עורך מוזיקלי מעז לשדר מוזיקה רגילה, והנה חוזרים לשגרה, לטרדות היומיום. הכאב נשאר נחלתם של בודדים.
אצלי זה לא עבד. לא הצלחתי להתרגל לשגרת המוות. כל יום של פיגוע היה יום של מלחמה פנימית קשה. היָגון נספג לתוכי, בלי שאוכל לסנן את הכאב, בלי שאצליח ליצור מעטפת מגן. ולעומתו החובה לשדר, לשמור על קור רוח, למסור מידע.
אחרי שנים של סיקור פיגועים כבר פיתחתי שיטות: את ראיונות השכול הקלטנו כמעט תמיד לפני שידור התוכנית, כדי שיהיה אפשר לעצור ולהתחיל מחדש - לא רק בגלל המרואיין, אלא גם בגללי. כל האמצעים לשימור המסכה היו לגיטימיים.
ובכל זאת, למה להתאמץ? למה לא להיות בן אדם ופשוט לבכות? תחשבו על זה רגע: שבע מאות אזרחים נהרגו באינתיפאדה השנייה. אילו הייתי מרשה לעצמי להיות אנושית, הייתי צריכה ללכת הביתה. התפקיד הראשון של מראיין אקטואליה הוא להביא מידע ולנסות לנתח אותו, כדי שמישהו יבין משהו בתוך הטירוף המשתולל. את הדמעות רצוי להשאיר לכרית. ואכן הרטבתי עשרות כריות בדמעותי בלילות רבים ללא שינה.
ואחרי כל זה עוד היו אידיוטים שחשבו שאנחנו מראיינים הורים או אחים שכולים כדי להגדיל את הרייטינג או כדי לשפר את מראה התוכנית. הייתי שמחה לראות אותם שורדים יום אחד, שבוע אחד, לא יותר, את המלכוד התקשורתי הכרוך בסיקור פיגועים שמסרבים להיעצר. כמה טיפשים יכולים להיות מבקרי טלוויזיה לפעמים. כמה רעים. כמה בורים.
כל הגיהינום הרגשי הזה עלה על גדותיו באותו יום זיכרון בשנת 2003, ותפס אותי לא מוכנה, למרות כל ההכנות. הפעם לא הקלטנו את הריאיון מראש - אחרי הכול מדובר היה בפיגוע ״ישן״. חלפה כבר שנה. אף אחד לא היה אמור לאבד שליטה. את המשפט הראשון עוד צלחתי בקול יציב:
״לפני כשנה נסע זוג צעיר לביתו בתום חגיגה משפחתית.״ נשימה. ״במושב האחורי נימנמו שתי בנותיהם, בנות שנתיים ושלוש.״ עוד נשימה, הפעם מהבטן. ״מחבלים שארבו לרכב בצד הדרך התחילו לירות לעברו. האב נהרג במקום...״ עצירה, רעידה קלה בקול... עוד נשימה. ״האם נפצעה קשה ומתה מאוחר יותר מפצעיה בבית החולים.״ רעידה בקול, התעלמות, נשימה, מנגנון אוטומטי מופעל... ״כשהגיעו כוחות ההצלה למקום, הם מצאו את שתי הפעוטות, עדיין בתוך המכונית, קוראות שוב ושוב להוריהן.״ עצירה, נשימה, עוד נשימה, לפתוח את הפה, להמשיך לדבר, אסור לעשות את זה, אסור לעצור. אבל שום דבר לא קורה. שום הגה לא יוצא מהפה, ורק הדמעות מטפסות במעלה הגרון. שיתוק. נקודה.
המצלמה ממשיכה לצלם. רק אני בפריים. אין לאן לברוח.
בשלב הזה הייתי אמורה לפנות אל הדודה שישבה והמתינה לצדי כדי להציג אותה לפני הצופים. אבל הדמעות חנקו את גרוני. בתוכי השתולל מאבק אלים בין הרצון להשתטח על השולחן ולהתאבל בבכי גלוי על גורלן של אותן ילדות, שבקלות יכלו להיות בנותי, ובין החובה המקצועית לשמור על המסכה. זה נמשך לא יותר מעשר שניות. השקט, זאת אומרת. אלא שבמונחים של זמן טלוויזיה מדובר ביותר מנֶצח, בוודאי כשאת המנחה ופיך יבש ובגרונך מטפסות רק יבבות של בכי.
״סליחה,״ מילמלתי לעבר האישה ההמומה שישבה מולי; אף אחד מהצופים עוד לא ידע בכלל שהיא שם. ״סליחה, אני כל כך מצטערת...״ כל כך התביישתי. הורדתי את הראש להסתיר את הדמעות והתפללתי שהבמאי ימצא איזה חפץ אחר להתמקד בו. כל מה שאמרתי לעצמי לא עזר. הבכי היה שם ואיים להתפרץ החוצה ולפרק סופית את המסכה. אסור שזה יקרה. אסור שזה יקרה. אסור שזה יקרה!
הרמתי את הראש, הדמעות כבר זלגו על לחיי, והבטתי בדודה.
״שלום לך, אני באמת מתנצלת על ההתפרצות,״ אמרתי, ספק מדברת ספק בוכה. ״אחרי הכול, לך יש כמה סיבות טובות יותר לבכות.״ המילים חזרו, הרגע חלף, גימגמתי איכשהו את דרכי הלאה. המשכתי בריאיון.
זה היה כמו טיפוס על צוק חלק, בלי חבלים.
מקץ חצי שעה ושלושה ראיונות טעונים לא פחות, שבהם כבר שמרתי על מרחק גדול מסיפורי השכול והאובדן, יצאתי מהאולפן נבוכה ומותשת. מבחינתי היה זה כישלון מחפיר, הפגנה מושלמת של חוסר מקצועיות. בחוץ חיכו לי כל אנשי הצוות - הבמאי, העורכת, התחקירנים, רכז המערכת. כולם ניגשו לחבק אותי.
״לא נורא,״ שמעתי שוב ושוב. ״לא נורא, זה יכול לקרות. זה רק אנושי.״ ״אל תיקחי את זה כל כך קשה.״ ״זה היה מרגש.״ ״הרגישו שנלחמת בדמעות. זאת לא היתה הצגה לטלוויזיה.״ ושוב: ״לא נורא.״ אבל בעיני זה כן היה נורא. חיכיתי לשיחת הנזיפה של המנכ״ל והעורך הראשי.
היא לא הגיעה.
נפלאות דרכיה של הטלוויזיה ועוד יותר מזה של צופיה: הפכתי ליקירת האומה. ״המגישה הרגישה״, כך כינו אותי, לחרדתי, לא מעט מצופַי והשפיעו עלי אהבה. הדמעות שלי שיחררו כנראה את בלוטת הדמעות הקולקטיבית. הישראלים מאוד אוהבים לבכות על עצמם, והאמת היא שלא חסרות להם סיבות.
כמיטב מסורת ההדחקה, שכל מגיש טלוויזיה במדינה מדממת כמו שלנו חייב לאמץ לעצמו, איפסנתי את האירוע המצער עמוק במגירת השכחה. לעצמי הסברתי שזאת היתה מעידה חד־פעמית, תוצאה של עבודה קשה מדי ומעורבות רגשית גדולה מדי בשאלת גורלנו הלאומי. הקיץ עמד בפתח. סמכתי על החופשה השנתית, האמנתי שהיא תחזיר לי את שלוות הנפש ויחד איתה את השליטה העצמית. אלא שגם זה לא קרה. כמעט חודשיים של חופשה מענגת בארץ ובחו״ל לא עשו דבר. שישה חודשים אחרי המקרה הזה הגיע המקרה השני, והפעם גרוע יותר, מכיוון שלכאורה לא היתה לי סיבה אמיתית לבכות.

מות המנצח

זה קרה ביום שבו הלך לעולמו זיקוֹ גרציאני, המנצח הבולגרי הקשיש של תזמורת צה״ל. האיש, שגם הקים את התזמורת, היה בעיני תמיד סמל ליהודי הגולה, הנרדף, שקם לתחייה בארץ ישראל ושיקם את כוחו במדינת היהודים. פליט מוזיקנט שניצח בשרביטו הקטן על הצבא החזק ביותר בעולם, לזכר כל אותם מוזיקנטים יהודים שהובילו בנגינת כינור את אחיהם למשרפות, ואחר כך הושמדו בעצמם. לא הכרתי אותו אישית, אבל בכל פעם שניצח על נגניו הוא הקסים אותי בחיוך הקבוע שלו ובהתלהבותו הגרומה והגאה: כוכב ישראלי מסוג אחר - צנוע, לא מתבלט, אוהב אהבת נפש את עבודתו. את כל זה היה אפשר לראות גם בלי להכיר אותו באופן אישי. אלה שעבדו איתו לאורך השנים דיברו עליו באהבה גדולה, אפילו בהערצה.
גרציאני נפטר ממחלת הסרטן, ובטקס ההצדעה האחרון שערכו לכבודו חייליו־נגניו, שבועות ספורים לפני שמת, הם ניגנו ובכו. שידרנו את הקטע הזה ביום מותו, ואז זה קרה שוב: לבי התפקע וגרוני שוב נשנק. גרציאני כאילו לקח איתו בלכתו את כל מה שהתגעגעתי אליו בישראל של פעם: את הערכים, את האמונה, את הכבוד, את התרבות, את צִדקת הדרך. מכל זה לא נשאר בעיני דבר.
אחרי שלוש שנים של אינתיפאדה התברר לי שפיתחתי שנאה עזה למקום שחייתי בו כל חיי, למדינה שמילדות לימדו אותי לאהוב, למקום הזה שהיה אמור להיות מפלט ליהודים הנרדפים והפך אותם לישראלים רודפים. זאת היתה תחושה בלתי נסבלת; כמו לגלות שאתה שונא את הוריך בשעה שאתה רואה איך הם קמלים וגוועים לנגד עיניך, מלאי פחד מזרים, יורים לכל עבר, ובד בבד הורגים גם את עצמם.
כל זה חלף במוחי בעשרים השניות שבהן הקראתי את קורות חייו של המנצח גרציאני. הרגשתי שאני מסכמת את חייו ומספידה את מדינת ישראל באותה נשימה. עשרים שניות. זה הכול.
המעידה המקצועית היתה פחות מורגשת הפעם. רק חדי האוזן והעין מבין צופַי הבחינו בסערת הרגשות שלי. גם מבקרי הטלוויזיה לא ממש שמו לב. אבל מבחינתי נפל דבר. הבנתי שאיני יכולה להמשיך, שאני צריכה ללכת, לקחת פסק זמן. לא רק מהעבודה. מהכול.
אחרי שלוש שנים של התמודדות יומיומית עם תחלואי החברה הישראלית ועם חוסר האונים המתסכל של מנהיגיה; אחרי שהבנתי סופית שבעתיד הנראה לעין לא תקום כאן הנהגה אחרת, יצירתית, נועזת, אמיצה, שתפסיק לגלגל את האחריות למצבנו אל אויבינו, החלטתי להתנתק, ליצור לי בועה. רציתי לעזוב את המדינה המדממת שלימדה אותי לשנוא אותה למרות אהבתי. רציתי ללכת - כדי להתגעגע. ללכת - כדי ללמוד לאהוב אותה מחדש. ללכת - כדי לחזור.
כל מי שסיפרתי לו על תוכניותי חשב שאני משוגעת. כולם. חברים, אחים, קולגות, אפילו בן זוגי עומר חשב כך. האמירות השגורות הזכירו לי שאני ״לא הולכת ונעשית צעירה יותר״, ש״לעזוב עכשיו קריירה משגשגת זה אומר בעצם להמית אותה אחת ולתמיד״. עומר הגדיל לעשות כשהזכיר לי ש״בחוץ מחכות אינסוף צעירות מוכשרות שרק מחכות לתפוס את מקומך על המסך״. ובנוסף, אף אחד לא ממש הבין על שום מה סערת הרגשות הגדולה: ״בסדר. קשה כאן. נכון. לכולנו קשה כאן. אבל בחוץ הרי לא טוב יותר״. כל חברי ששהו תקופות ממושכות בחו״ל נהנו להזכיר לי שוב ושוב כמה לא קל להיות ישראלי מחוץ לבית (כאילו כאן אנחנו מלקקים דבש). ״נכון שהקיום הישראלי מזכיר יותר חבית של חרא,״ הסכימו איתי כולם, ״אבל לפחות הריח מוכר.״
״אתם תהיו שם בודדים, לבד. החברים יחסרו לכם. חוץ מזה, את הרי יודעת איך זה אצל יהודים. בסופו של דבר יש רק מקום אחד לחיות בו ולהרגיש מוגנים, לטוב ולרע.״
נו, זו היתה הבדיחה המוצלחת מכולן. ביטחון קיומי ליהודים בישראל? במהלך שנת 2002 וגם ב־2003 זו היתה בדיחה מקאברית: איש לא העז לצאת מביתו. עשינו זאת רק כדי למלא חובות בסיסיות כמו לימודים ועבודה. גם את החברים פגשו כולם בבית. בתי הקפה, בתי הקולנוע, תיאטראות, אולמות בידור, מסעדות, קניונים, חניונים, נותרו כולם בשיממונם, ממתינים בדלתות פתוחות ועם גדודי מאבטחים בשכר מבזה לבואו של המחבל המתאבד הבא. אחרי חמישים שנות עצמאות השכלנו להקים לנו גטו לאומי משל עצמנו. ולזה קראו חברי האינטליגנטים ביטחון.

מה שטוב לך

היחידה שחשבה אחרת היתה אמא שלי.
זה מאוד הפתיע אותי. האישה שכל חייה היו רדיפה מתמשכת אחרי הקריירה, שכל הווייתה היתה עבודה סיזיפית, ארבעים וחמש שנה, שתים־עשרה שעות ביום, כל יום - היא לא ראתה שום בעיה ברעיון המשוגע שלי לעזוב. להפך. היא חשבה שזה רעיון מצוין.
״באמת?״ שאלתי אותה בתדהמה. ״את לא חושבת שאני צריכה לחשוש מזה?״
״לא,״ היא אמרה. ״את עייפה. את שחוקה. את סובלת. זה ברור. והרי לא חיים בשביל לסבול. תעשי מה שטוב לך. ואם לנסוע מכאן יגרום לך להיות מאושרת, סעי. ממה לפחד? מהעתיד? הרי תמיד תוכלי לעבוד. תמיד תוכלי לפרנס את עצמך. ואם אנשים אחרים יתפסו את המקום שלך, יהיו עוד מקומות. אם לא בטלוויזיה, אז במקומות אחרים. תעשי מה שטוב לך עכשיו. דאגות זה בזבוז זמן. יהיה בסדר. אני תמיד אהיה כאן בשבילך. וחוץ מזה - הכול לטובה,״ הזכירה לי את המנטרה הקבועה במשפחות הספרדיות. ״הכול לטובה. תמיד.״
״ומה איתך? נהיה רחוקים כמה שנים. נשאיר אותך לבד?״
״אז אני אבוא לבקר. אל תדאגי, איזָ'ה מִיָה,* בקיץ אני אהיה הבייביסיטר לילדות ואתם תיסעו לטייל ולבלות קצת. הכול יהיה בסדר. לכי אחרי הלב שלך. בלי לפחד משום דבר.״
[* ילדה שלי.]
זה היה מפתיע. מאוד מפתיע. אבל במחשבה שנייה, אמא תמיד היתה אישה בלתי צפויה. עוד באותו יום התחלתי לטוות את תוכנית הבריחה שלי.

כאילו יחד

למען האמת, מעולם לא תיארתי לעצמי שכך יתפתחו חיי. מי דמיין בכלל קריירה משגשגת בתקשורת, חוזי שכר נפוחים וחוג מעריצים, שעד היום מתמיהים אותי כשהם מבקשים ממני חתימות ברחוב? למה, מי אני? מדונה?
כל מה שאבא שלי רצה ממני אי־פעם הוא שאהיה ראש ממשלה או לכל הפחות שרה או חברת כנסת. לא יותר. את גולדה מאיר, למשל, הוא העריץ. אם היא יכולה, אז אני בוודאי מסוגלת לעשות עבודה טובה לא פחות.
״תכירו, זאת עורכת הדין שלי,״ היה מציג אותי בגאווה כבר בגיל חמש. כשהייתי בכיתה א׳, הוא התעקש לדבר איתי בצרפתית העילגת שלו, מזכרת ישנה מאמו המנוחה שהיתה בכלל בולגרייה. הוא לימד אותי מהי דמוקרטיה, הסביר איך התנהלה יוון העתיקה, מי היה גליליאו, מדוע רק נדמה לנו שכדור הארץ הוא שטוח ועוד כל מיני דברים חיוניים למי שעוד לא למדה אפילו לכתוב את שמה.
אהבתי מאוד את השיחות האלה. גדלתי בבת ים, בבניין דירות על חוף הים. כל מה שניבט מהקומה השלישית היה הכחול הגדול. דלותה של העיר הסתתרה מאחורינו, יחד עם מוזיקת הטברנות הרועשת והזונות. בגיל שש לא היה בכך שום דבר חריג. עולמי היה קסום ומלא: ים, בית ספר, שיעורים בפסנתר ובבלט, אימוני נגינה יומיומיים בסלון כשאמא מלווה אותי בשריקותיה, אחריות על האחים הקטנים שלי, קצת חברים, עוגות אקלר קטנות על הבוקר, מתנה מהדוד סרג'יוֹ הרומני, שניהל מאפייה קטנה בקומת הקרקע של הבניין. את כל הקושי והעוני לא ראיתי; וכמובן, הדוד סרג'יו לא היה דוד אמיתי. ״דוד״ היה שם תואר שהתבקשנו להצמיד לכל אדם מבוגר שנקרה בדרכנו.
יום שישי אחר הצהריים היה בדרך כלל זמן ההגיגים של אבא, ולקינוח קיבלנו גם שקיעה מרהיבה ביופייה. מדי פעם היינו מודדים כמה זמן לוקח לשמש לטבוע בתוך המים שהלכו והאדימו. לצד האבטיח והגבינה הבולגרית שאכלנו, זאת היתה הוכחה שבועית לשלמותו של העולם.
אבא היה לסירוגין שרברב ומורה לנהיגה. אמא עבדה בחברת ביטוח ולימים נעשתה מנהלת בכירה. אשת קריירה בשנות השישים לא היתה מחזה שכיח, ושני האנשים שאהבתי יותר מכול לא ממש ידעו איך להתמודד עם המהפכה הפמיניסטית: זה לקח עוד עשר שנים ושני ילדים, אבל בסוף הם נפרדו.
ארבע שנים לפני שאבא עזב את הבית סופית, עברנו לרמת השרון הצפונית. לא שאהבתי משהו בעיר הולדתי, אבל התגעגעתי געגוע נואש אל הים ואל השיחות עם אבא שנגמרו זה מכבר. היו לו דברים חשובים יותר לעשות, כמו להתרחק מאמא כמה שיותר, ולבלות עם נשים אחרות, אפילו עוד יותר.
חוץ מזה, הוא ואמא לא הפסיקו לריב, ולי לא היה לאן לברוח. במשך שנים נשמעו הערבים המשפחתיים שלנו פחות או יותר כך:
״את לא יודעת מה זה לפנק גבר!״
״אתה באמת מצפה שאגיע הביתה לפניך רק כדי לחכות לך עם נעלי הבית ואמבטיה חמה? איפה אתה חי, בימי הביניים? אם אתה רוצה כזאת אישה, לך תמצא לך גיישה.״
״כל מה שמעניין אותךְ זה עבודה, עבודה, עבודה! יש גם דברים אחרים בחיים!״
״כן? באמת? ומי יממן את החיים האלה? אתה אולי? הרי בלי המשכורת שלי היינו יכולים להיקבר בבת ים!״
״תלמדי לדבר אל בעלך!״
״מי אתה חושב שאתה? אני אצעק עליך כמה שאני רוצה!״
וכו' וכו', וחוזר חלילה בריטואל אינסופי של כאב.
שֹדות התותים שליד צומת הכפר הירוק היו תחליף עלוב לכחול הגדול. הייתי רצה לשם כל פעם שהקירות החדשים, שעוד לא אומנו לספוג את הצעקות הישנות, היו מאיימים להתפרק. הייתי מודדת כמה זמן לוקח לשמש לשקוע אל תוך השדות. איכשהו זה בכל זאת הצליח להרגיע אותי, אף על פי שהים המשיך לככב בחלומותי, גואה ועולה, מאיים להטביע את כולנו.
יחסית לעשירי המושבה המיוחסת, היינו בעצם עניים, מה שלא הסתדר כל כך עם שאיפותיה של נערה בת שלוש־עשרה למצוא את מקומה בחברה החדשה ולהיות מקובלת. הנה דוגמה קטנה ומהותית ביותר, נכון לשנת 1978: אדידָס וליוַוייס היו פסגת המותגים אצל החבר'ה ה״נחשבים״. לי לא היו, לא אדידס ואף לא ליווייס אחד, רק חיקויים מביכים תוצרת שוק הכרמל או רחוב אלנבי. כשכבר קנו לי משהו, זה תמיד היה אחרי התמקחות נוקבת. שנאתי את זה. בגבעת הלבונה, בני הטייסים לא היו צריכים להתמקח. זה היה סימן של חוסר טעם, תרבות קלוקלת. אני הייתי שם - בצד של החיקויים - מנסה נואשות להיות מקורית, מה שאומר בגיל שלוש־עשרה להיות פשוט כמו כולם.
לא עבר יום בלי שאחד מחברי העשירים היה מגיע לבית הספר עם אביזר אופנתי חדש מחו״ל, מתנה מהוריו כמובן, ומשוויץ בו. אצלי, משחר ילדותי, כל ריצה מתלהבת אל הדלת, כשאבא הגיע הביתה ובידיו חבילות, היתה נגמרת באותה תשובה: ״מה זאת אומרת מה הבאתי לך, מותק שלי? את עצמי הבאתי; זה לא מספיק?״ זו היתה המתנה שלי תמיד, אבא בכבודו ובעצמו. זה לא השתנה אף פעם, ואפילו את זה הוא לקח בשלב מסוים לבית אחר.
פילסתי את דרכי בזכות זוג רגליים חטובות, כישרון ריקוד מסוים ושכל. איכשהו זה גם הצליח, אבל תמיד הרגשתי שאני אחרת. לא ממש שייכת. את תופעת רמת השרון לא אהבתי אז ואיני אוהבת גם היום. התנהגות ראוותנית, בזבזנית, יהירה ומנקרת עיניים פשוט מעצבנת אותי.
את התיכון גמרתי בהצטיינות, הוכחה לכל המפונקים שאני יכולה להיות לא פחות טובה למרות שאין לי ליווייס. גם התעקשתי כמובן לעשות את זה בשתי ידיים קשורות מאחור, ובעברית פשוטה - לחיות כל השנה בים, לנפק אישורי מחלה מזויפים בשם אמא ולקחת את הבגרות בהליכה. זה עבד. גם הפיזוזים שלי בהרקדות עבדו. מהר מאוד הפכתי אחת מהחבר'ה. כאילו.
כשהייתי בת שש־עשרה עזב אבא את הבית, אבל התעקש לבוא כמעט כל יום שישי לארוחות המשפחתיות. משפחה פתוחה, יעני. זה היה סיוט כמובן. מטומטם לגמרי להתגרש ולהישאר קצת ביחד בשביל הילדים. תקשיבו לילדה מנוסה - תעזבו את זה. אם החלטתם להתגרש, תתגרשו. אל תבלבלו לנו את המוח בכאילו. אשליית המשפחה המאוחדת כואבת מדי.
המתח לקראת הביקור השבועי של אב המשפחה המזויפת היה מתחיל כבר אחר הצהריים. אבא היה מגיע עם כמויות אדירות של אוכל. תמיד. ארגזים של גבינה בולגרית מלוחה מהשוק. עוד ארגזים של תפוחי אדמה, כרוב, גזר, תפוחים. קרטונים שלמים של קמח. עוד קרטונים של ביצי משק מהמושב, מה לא. האיש לא ידע לקנות בקילוגרמים, רק בעשרות קילוגרמים. לא שחסר לנו אוכל, אבל מבחינתו היינו כל שבוע מוכנים מחדש למצור בן חודשיים על מדינת ישראל. אילו היתה פורצת מלחמה, כל השכונה היתה יכולה להזין את עצמה לשובע מהמטבח שלנו.
את אמא זה היה מוציא מהכלים, אבל למעננו היא לא אמרה דבר. שתיקתה היתה הדבר הקולני ביותר שאתם יכולים להעלות בדעתכם. לא העזנו לנשום לידה כשהוא היה מודיע על בואו.
ואז היה מתחיל ריטואל הסבלות.
כולנו נקראנו לסחוב ארגזים. עוד ועוד ארגזים כבדים. מי שהתלונן על המשקל ספג צעקות. אחי גיל, שהיה אז בן שמונה בסך הכול, חטף יותר מכולנו. הוא הרי היה הגבר של המשפחה. מילא שהבנות יתלוננו, אבל הוא?
״רכיכה! איך ת־ת־ת־ת־תמודד עם ה־ה־ה־החיים, אם אתה מ־מ־מ־מתבכיין עליהם כבר עכשיו כשטוב לך כל כך!״ היה אבא מגמגם וצועק עליו. פגם הדיבור שלו היה משתלט עליו בעיקר ברגעים של רִתחה קיצונית. ״תלמד ל־ל־לסבול קצת, להתחשל, ז־ז־זה לא יזיק לך!״
אמא כמעט תמיד שתקה או עברה לדבר בלדינו כדי לשמור על כבודו של אדון הבית שעזב את ביתו. ״דֵשָה לוֹ, דשה. נוֹ גְריטָאס, נו טֶה נְיֶירוואס. אֶס קְרִיאָטוּרוֹ צ'יקוֹ. די, בַּסְטָה,״* היתה מוחה חלושות ומשתתקת.
[* עזוב אותו, עזוב, אל תצעק. זה ילד קטן. מספיק.]
כאילו לא הבנו. וכאילו זה הזיז לו. שום דבר. את האוויר בפינת האוכל אצלנו בבית, בימי שישי בערב, היה אפשר לחתוך בסכין. איזה סכין? מסור לא היה מצליח לבקע את גלי התעוקה והתסכול של כולנו.
כעסתי עליו נורא. לא, לא כעסתי. בעצם אפילו שנאתי אותו. למה לטייח את האמת? אמא היתה הרוסה, ואני הפכתי באחת למין הורה, לא רק של אחַי, אלא גם שלה. ככה זה כנראה עם ילדים בכורים.
תמונה אחת שלא עוזבת אותי מאותה תקופה: אמא שקועה בקריאת רומן בסלון, הבילוי הקבוע שלה שנים ארוכות אחרי שאבא עזב; מעולם לא היו גברים אחרים; מעולם לא היו מחזרים; רק עבודה־בית־עבודה וחוזר חלילה. אנחנו היינו הכול. רק למעננו היא חיה. זה היה ברור. זה גם נאמר כל הזמן. האחריות היתה חונקת, ענקית, משתקת. קיומנו התקין היה תנאי לקיומו של האדם החשוב ביותר בחיינו, האדם שהעניק לנו את נשמת אפינו, אדם שלמענו הייתי מוכנה לעשות הכול והרבה יותר מזה - אמא.
אמא קוראת רומן בסלון. איך יוצאים לבלות עם החברים ביום שישי בערב כשאמא קוראת בסלון? לא יוצאים. בוודאי לא כולם יחד. יש ״תורנות אמא״ בין האחים. לא משאירים אותה לבד.
בסביבות שבע בערב היינו מתכנסים באחד מחדרי השינה, כדי שלא תשמע את השיחה. ״אתם יוצאים היום?״ הייתי שואלת בלחש את הצעירים. שאלה רטורית כמובן, כי כולנו תמיד שמחנו להימלט אל חיק החבורות שלנו, מחוץ לבית המחניק. כולנו ביקשנו לצאת וכמה שיותר. באופן מפתיע לא זכורות לי מריבות בנושא. הסתדרנו איכשהו עם התורנות הזאת. כל אחד בתורו.
איך עומדים מול שלל המחויבויות של ניהול משק הבית, שנחתו על ראשינו? לא עומדים, פשוט מקבלים משימות ומבצעים אותן. גם ככה לאמא מספיק קשה.
איך מתווכחים עם אמא כשהיא מעצבנת? לא מתווכחים. למה להעיק? היא מספיק אומללה גם ככה. אחרי הכול - ״אנחנו בלבד סיבת אושרה״. חובה עלינו להיות טובים וצייתנים, אחרת נזיק לה.
איך בכל זאת עוברים ילדות מאושרת? משכנעים את עצמנו להאמין שתמיד יכול להיות גרוע יותר. ההדחקה הופכת להיות מנגנון קיומי.