ילדי כפר עציון

פרק ראשון

ארבע תחנות

רבים מחשיבים מאוד את הזיכרונות המוקדמים ביותר של האדם, כמעין חותם על אישיותו והתפתחותו או סמל המגלם את זהותו. נדירותם של זיכרונות מן הילדות המוקדמת, בעיקר אם התרחשו בהשתתפות דמויות משמעותיות ובמקומות שכבר אינם, הופכת אותם ליקרים ולמיוחדים. בפרק זה יובאו קטעי זיכרונות שכאלה; דברי המספרים והמספרות מתארים את הימים הראשונים בהיסטוריה האישית־קיבוצית שלהם: מעט על ׳קבוצת אברהם׳, הסמוכה לכפר פינס או כרכור, שבה נולדו כרבע מבני הדור השני; לאחר מכן זיכרונות מקיבוץ כפר עציון טרם שנחרב בתש״ח, זיכרונות פינוי הילדים והאמהות לרטיסבון שבירושלים ומשם לפתח תקוה, בדרכם לגבעת עליה.

ימי בראשית ב׳קבוצת אברהם׳

החברים המבוגרים ביותר בקבוצת הילדים נולדו ב׳קבוצת אברהם׳, קבוצת הכשרה להתיישבות שהוקמה סמוך לכפר פינס בשנת תרצ״ה (1935). הקבוצה הוקמה על ידי גרעין חלוצים דתיים ותיקי תנועת ׳השומר הדתי׳ ו׳בני עקיבא׳ שעלו מאירופה. בשנת תש״ד (1944) הועברו הילדים ואמהותיהם לקיבוץ החדש בכפר עציון, שבמהלך השנה בנו והכשירו הגברים וחלק מהנשים, עד התאמתו לקליטת המשפחות. ברור כי רק זיכרונות מעטים נותרו משלב בראשית זה בסיפורי המרואיינים, וגם בהם היו מי שחששו כי אין אלה ׳זיכרונות ממש׳, אלא דברים שסופרו להם או שקראו לאחר מכן.
אורה, ילידת 1939, בכורת הילדים בקבוצה, מדברת בעיקר בגוף ראשון־ רבים, ברוח הקיבוץ, ואולי אפשר לראות כאן, בנוסף לסיפור הפרטי שלה, גם סיפור כללי:

נולדתי לפני חג החנוכה, לכן קראו לי ׳אורה׳. לאחר מכן כתבה חדווה - אחת החברות הוותיקות - בעיתון הפנימי של הקבוצה רשימה קצרה ונתנה לה את הכותרת ׳אורה באה למחנה׳. את הסיפור הזה כמובן אינני זוכרת, אבל קראתי אותו (צוחקת). אמרו, שכשנולדתי, חל שינוי גדול בחיי הקבוצה, כי עכשיו יש ילד לקבוצה. כולם הרגישו קרובים אליי, כמעט כמו הורים. הייתי הילדה של הוריי וגם של כל הקבוצה.
אני זוכרת את ׳קבוצת אברהם׳ כמקום גדול, מרחב פתוח, והווי של אנשים שמחים. היו סביבי אנשים אוהבים, אוהבים בעיקר את הילדים. לא היינו רבים, רק 14 ילדים נולדו ב׳קבוצת אברהם׳ לפני שעברנו לכפר עציון. וכולנו היינו ילדים של כולם! אהבו אותנו, שמחו אתנו ושיחקו אתנו. אני חשה עד היום את הצביטה שצבט את לחיי שלום קרניאל (מדגימה לי) והיה קורא לי ׳אויר׳לה׳. (בעצב)
היה דשא גדול ושם היו יושבים אתנו ומשחקים. זאת הייתה חבורת ׳אידאליסטים של פעם׳, חלוצים. לא הייתה להם עבודה, או שזו הייתה עבודת פרך, לא היה להם מה לאכול, אבל הם היו רוקדים, שרים ושמחים. עניין זה ליווה אותנו כל הילדות, אווירה חלוצית משולבת ביכולת להתרומם לענייני רוח, גם בצד הדתי, לשיר ולשמוח במין דבקות עמוקה. אני זוכרת זאת היטב.
ומה עוד אני זוכרת מ׳קבוצת אברהם׳? אימא של חנה נוס׳,*רחל רוזן, הייתה תופרת ברוכת כישרון, כמו שהבת שלה היא היום ציירת טובה, והיא תפרה לנו, לבנות, שמלות נפלאות בצבע אפור־תכלת עם צווארונים עגולים, שעליהם היא רקמה פרחים עדינים. זכורים לי גם הטיולים בחוץ, בטבע. צמחו שם הרבה צבעונים ונרקיסים, ואז עוד היה מותר לקטוף! אני זוכרת איך הלכתי עם הוריי לטיול בשבילי השדות, עם ירק מסביב ופרחים, ואני מתכופפת וקוטפת ואוספת לזר.
[* שתי נשים בשם חנה נ׳ שייכות לקבוצת המרואיינים. כדי להבחין ביניהן קראתי לאחת חנה נוס׳ ולשנייה - חנה נור׳.]
בשבת, כשהלכנו לטייל, כמובן לא קטפנו. גם בכפר עציון אחר כך - את הפרחים זכרתי תמיד, הדמומיות או דם המכבים, בנות חן ורקפות וכלניות - אלה מראות יסוד שנחרתו בי עמוק עמוק. בת חן היא פרח לבן צנוע, עדין כזה, פשוט, שפורח בין הסלעים של כפר עציון בתחילת הסתיו. כל שנה, כשמתחילה הפריחה של פרחים אלה, היא מחזירה אותי אחורה לילדות הישנה.
אימא שלי עבדה בגן הירק ב׳קבוצת אברהם׳, הייתה חקלאית. גם כשהייתה בהיריון סחבה צינורות מתכת כבדים להשקיה. ׳אני עוד מרגישה בכתפיים שלי את הכאב מהצינורות האלה של ארבעה צול׳, הייתה אומרת גם בזקנתה.
החבורה הראשונה עלתה להתיישבות בכפר עציון בסביבות פסח תש״ג (1943), ואנחנו, המשפחות עם הילדים, באנו בחודש סיוון בשנה שלאחר מכן. שנה שלמה היו במקום רק חברים וחברות; אחדים מהאבות היו נוסעים לשם מדי פעם כדי לעזור בעבודות שונות. בסך הכול היו מעט אבות בקבוצה ומעט זוגות נשואים. אני הייתי בת ארבע וחצי כשעלינו לכפר עציון. בשנתון שלי היו ארבעה ילדים: אני, שנולדתי בערך בחנוכה; גאולה שנולדה ארבעה חודשים אחריי, בניסן; נעמי באלול, ויאיר בתשרי. זה המחזור הראשון. אחרינו נולדו עוד ילדים ב׳קבוצת אברהם׳. כמו שאמרתי, היינו 14 ילדים בקבוצה.
מן המעבר מ׳קבוצת אברהם׳ לכפר עציון אני זוכרת את הנסיעה באוטובוס. עצרנו בבן שמן והורידו אותנו להפסקה. את ההגעה לכפר עציון אני זוכרת במטושטש, עם חבילות שפורקים. קיבלו אותנו יפה.

גם לנעמי, המשתבחת בזיכרון ה׳פנומנלי׳ שלה, יש זיכרון מסוים מ׳קבוצת אברהם׳.

ההורים שלי גרו באוהל, כמו יתר המבוגרים בקבוצה, ואנחנו, הילדים, היינו בצריף. אני זוכרת את אבא שלי נותן לי יד ואני הולכת. זה היה היום הראשון שהלכתי, איזו שמחת חיים שאני יכולה ללכת! אבא היה לוקח אותי לטייל לעץ אקליפטוס ענק, ומשם היינו ממשיכים לכרכור, לראות את שדה התעופה של הבריטים. יש לי זיכרון אחד ברור מאוד: לילה אחד בזמן מלחמת העולם השנייה, העירו אותנו באמצע הלילה
ורצו אתנו למכתש שהיה בסביבה, מין בור גדול באדמה, כי טסו מעלינו אווירונים איטלקיים, וחשבו שתהיה הפצצה על שדה התעופה בכרכור, ואולי גם עלינו. אני זוכרת איך רצנו ורצנו. בתוך הבור הזה היינו עם המטפלות.
אחר כך הגיע היום שבו לקחו אותנו לכפר עציון. בא אוטובוס והעלו אותנו עליו; היו הרבה סירי לילה באוטובוס. בדרך עצרנו בפרדס חנה, או בכפר סבא, לאסוף משפחה שהייתה שייכת לקיבוץ; הייתה להם ילדה ג׳ינג׳ית שקראו לה חנה. אני זוכרת שהיא באה עם בובה גדולה, וכל הילדים נדהמו, בובה כזו לא ראינו מעולם!

המרואיין השלישי שמעלה זיכרונות מימי בראשית אלה הוא יאיר. אף הוא זוכר את הנסיעה לכפר עציון, וגם הוא מתייחס לסירי הלילה במסע... (האם יש צילום באלבום שמזכיר למספרים דווקא תמונה זו?)

הזיכרון המוקדם ביותר שלי הוא מהמעבר לכפר עציון, זיכרון עמום. הייתי בן שלוש בסך הכול. נולדתי ב׳קבוצת אברהם׳, הקבוצה היסודית שממנה כל זה התחיל. אני זוכר כשהוציאו אותנו משם ברכב, זו הייתה דרך ארוכה. ואני רואה תמונה: אנחנו יושבים על סירים בשורה לעשות את הצרכים. זה היה בדרך, על יד בית לחם, אני חושב. עצרו שנעשה את הצרכים שלנו... אם זה באמת היה או לא היה, אינני יודע.

זוכרים את כפר עציון טרם הפינוי

זיכרונות מוקדמים מכפר עציון שלפני הפינוי בתש״ח עלו מדבריהם של המבוגרים בקבוצה,* מי שבעת הפינוי היו בני שלוש עד תשע לערך, אולם באופן כללי נראה שרק מעטים זוכרים, וזוכרים מעט. לעתים הופיעו זיכרונות אלה בתשובה על שאלתי על ׳הזיכרון הראשון׳, ולעתים כחלק מסיפור החיים כולו. המפגש המחודש עם המקום לאחר מלחמת ששת הימים (שבו נעסוק להלן בפרק חמישי) העלה אצל רבים את עניין הזיכרון: מה זכרתי מילדותי בכפר עציון, ועד כמה יכולתי לזהות את המקומות, למרות הרס הקיבוץ והשינויים שחלו בסביבה. שמעון אומר בהתרגשות רבה: ׳כשחזרנו לכפר עציון בפעם הראשונה זיהיתי מיד את כל המקומות! איפה היה בית הילדים, איפה היה ״נוה עובדיה״, גם כמה בתים - ממש מצאתי כל דבר בשטח. זיהיתי מיד׳. גם דני ואביבה מתארים בצורה דומה את ביקורם הראשון במקום ב־1967. יפת מספר כי היה נוהג לצייר נופים ומקומות מכפר עציון כפי שזכר מילדותו, והפתיע את אמו בדיוק השחזור, אף שעזב את המקום בגיל שלוש וחצי וברמה המודעת אין לו כל זיכרונות מכפר עציון. יאיר, החי בחו״ל, מתייחס לזיכרון ייחודי מאוד:
[* שניים מהמרואיינים, גדעון ומרדכי, הביאו עמם לריאיון רשימה כתובה ומפורטת של זיכרונות הילדות שלהם, שכתבו לפני כן או לרגל פגישתנו - ואני מעתיקה קטעים מתאימים מתוכם. ניתן להבחין בקלות בשפה המסוגננת הכתובה, לעומת שפת הסיפור של הראיונות עצמם.]

ב־1968 באתי לביקור, בדיוק כאשר החברים עלו שוב להתיישב בכפר עציון. ישר כשהגעתי לארץ נסעתי לשם. הם חיו בתנאים קשים בהתחלה, היה קור כלבים, לא היה חשמל, לא היו מים. הכול היה הרוס. לקחו את המבנים של הצבא הירדני וגרו בהם. אבל אני הרגשתי שאני מכיר את המקום. פגשתי חבר ותיק אחד שחי שם אז, ודיברנו על הסליק שהיה בבריכה. הוא תמה: ׳איך אתה זוכר את הכול? אתם, הילדים, ידעתם מזה בכלל?׳ כן, לפני המלחמה היה להם סליק נשק בבריכת המים, בריכת אגירה של מים מהחורף לקיץ. זאת הייתה בריכה ענקית, והם בנו דפנות כפולות ושם החביאו את הנשק, שהאנגלים לא יתפסו אותו. זה היה סוד גדול. לא דיברו עליו, אבל אנחנו, הילדים הגדולים, ידענו.

לעומתם, רבים טוענים, כי בבואם לביקורים הראשונים במקום לא זכרו דבר, וחשו מבוכה עקב כך.
את זיכרונות הילדות המועטים מכפר עציון אפשר למיין בצורות שונות. יש ביניהם תיאורים או אמירות כלליים על החברה, הנוף והיישוב, עירוב של זיכרונות ממש ושל ידיעות שנצברו במהלך החיים. ישנם חגים, טקסים, תפילות ואירועים קיבוציים יוצאי דופן שהטביעו את חותמם על הזיכרון. זיכרונות אחדים עוסקים בעצם ההוויה הקיבוצית - הילדים עמם גדלו בבית הילדים, המטפלת, והיבטים אחרים של חיי הקיבוץ כפי שהם נראים בעיני הילד. יש שמספרים על אירועים או על מקרים ייחודיים.
מכיוון שרוב המספרים והמספרות התייתמו מאב, חלק מהותי מזיכרונותיהם קשור באירועים או בתמונות עם אבא, שנפל לימים בכפר עציון. ברור, כי נעשה מאמץ מיוחד לשמר או לספר זיכרונות אלה דווקא, ולעתים נראה גם כי עבר עליהם תהליך של העצמה או אידאליזציה. דמות האם, לעומת זאת, בולטת הרבה פחות בזיכרונותיהם של המספרים.
סוג רווח של זיכרונות מגלם את המתח הביטחוני שבו היה היישוב נתון בימי ילדותם של המספרים, ומתאר רגעים או מפגשים הטעונים פחד או מעין נבואה לעתיד. גם מקרים אחדים של זיכרונות פציעה ומחלה משתלבים בזיכרון התקופה כקשה וכלחוצה. נראה כי זיכרונות עליזים וקלילים כמעט לא השתמרו. בהמשך הפרק יובאו זיכרונות כפר עציון לפי סוגיהם אלה, ככל שאפשר לעשות זאת בלי לפגוע ברצף האסוציאטיבי שיצרו הסיפורים.

חיי הילדים בכפר עציון

את התיאור הכללי ביותר מציגה בדבריה אורה, המבוגרת מקרב ילדי כפר עציון, אשר עמדה על היבטים שונים בהיסטוריה המקומית והקיבוצית. הסיפור שלה מציג בצורה חיה את הנוף והאקלים ואת חוויית הילדות בשני הקשרים - של חיי הקיבוץ והתפתחותו מחד גיסא, ושל המאורעות ההיסטוריים של שנות הארבעים (של המאה הקודמת) מאידך גיסא. החיבורים האסוציאטיביים בדבריה ברורים מאוד (משום כך השארתי את סדר הדברים) והיא שוזרת בהם את האירועים הזכורים לה אישית, עם מבט כולל בחברה בעיני מבוגרת:

היינו ילדי גן בכפר עציון. הזיכרונות שלי הם מפרחים, מטיולים בחוץ, בנוף ההררי. היה חורף קשה. קר מאוד. הביאו לנו מעילי פרוות כבש מהבריגדה והלבישו לנו כובעי צמר סרוגים וקשורים מתחת לסנטר. לבשנו גם כסיות - אז אמרו כסיות, לא כפפות. את החדרים חיממו בנפט, וריח הפתיליות עדיין עולה באפי.
בחורף הראשון בכפר עציון ההורים גרו באוהלים, כמו כל המבוגרים, ואנחנו הילדים גרנו במבנה היחיד, שהיה המנזר הגרמני. שם היה גם המטבח של הקבוצה. בבית הילדים היינו עד השעה ארבע, ואחר כך היינו עד שבע בערב בחדר ההורים, כלומר באוהל. אני זוכרת את אימא שלי באוהל, אבא בחו״ל בבריגדה, והרוח החורפית העזה מפילה שוב ושוב את האוהל, עם הארון ועם כל מה שהיה שם. ירד שלג בחורף. השלג בכפר עציון היה יפיפה, ואנחנו היינו עושים בובות שלג ומשחקים בכדורי שלג. תמיד ספגתי כדורים יותר משזרקתי...
זה היה קיבוץ לכל דבר. קיבוץ אדוק מאוד, עם בית ילדים ושומר לילה או שומרת לילה. עם בגדים משותפים. כשאבא היה מגיע לחופשה מהבריגדה, הוא היה לוקח אותי להשכבה בבית הילדים.
היינו מטיילים עם המטפלות והגננות בענפי המשק. הלכנו לנגרייה, למשל. אני עדיין יכולה להריח את ריח הנסורת והשבבים במקום. הלכנו לרפת, לראות את הפרות או למנזר, ל׳חורשת שיר השירים׳. זו הייתה חורשה סלעית עם צמחייה טבעית עשירה, מקום יפה מאוד. בין הסלעים אפשר היה לדמיין שנמצאים שם ארמונות, עם מעברים וחדרים, שבהם היינו מתחבאים וחולמים חלומות. אהבנו מאוד ללכת לשם ולשחק מחבואים בין הסלעים. זו הייתה פינת חמד. אני זוכרת טיול גדול ברגל למשואות יצחק. פתאום אני נזכרת איך בראשי חודשים היו עולים לגבעה גבוהה בגוש, מדליקים מדורה, ומקבלים תשובה במדורה שהדליקו בכפר מנחם.
בחזרה לטיולי הילדות - הלכנו גם למאפייה. צבי, אבא של מרדכי ותולי, היה האופה, וביום חמישי הוא היה אופה עוגות וחלות, וכולנו היינו באים לבקר אותו. היה שם ריח משכר! והוא היה אומר, תקחו את האצבע הקטנה שלכם, תעשו חור בבצק ותראו, כשזה יתפח וייאפה - תדעו שזה שלכם. כך היינו מקבלים עוגות שמרים או לחמניות שאפינו לבד.
היינו ארבעה ילדים גדולים: גאולה, נעמי, יאיר ואני. אחר כך, כשהיינו כבר בכיתה א׳, צירפו אלינו ילדי חוץ, כדי שנהיה כיתה של עשרה ילדים. כל זה היה קצת אחרי מלחמת העולם השנייה ועולים חדשים הגיעו לכפר עציון. כמה מחברי הקיבוץ היו קשורים לטיפול בשארית הפליטה, ולנו, כילדים, היה קשר עם ילדים בבתי ספר יהודיים שהוקמו אחרי המלחמה באירופה. אני זוכרת ששלחנו להם מכתבים ופרחים מיובשים. ייבוש פרחים היה תחביב מקובל מאוד. מכל מקום, אז שמענו לראשונה על הילדים מ׳שארית הפליטה׳, והבינונו כמה לנו טוב, ולהם לא טוב. דיברו אתנו בבית הספר על הצורך לקלוט אותם, לעזור להם. כל אחד אמר מה הוא מוכן לתת - אחד את המיטה שלו, אחר את האוטו שלו. גם אחותה של אמי הגיעה אז אחרי השואה, ואף שלא הבנתי בדיוק על מה היא מספרת, ידעתי שקרה משהו עצוב מאוד, תחושה של מלחמה קשה ורחוקה.
זכורה לי גם הבנייה של בית המרגוע. חשבו כי ההר והאוויר הטוב מאפשרים פרנסה, כי יבואו מבריאים, ולכן החליטו להקים ענף כזה אצלנו. אימא שלי נסעה להשתלמות בקיבוצים ותיקים, במעלה החמישה, ברמת רחל ובקריית ענבים, ללמוד מה זה בית הבראה. עשו מאמץ גדול לפתוח את המקום בקיץ וכולם נרתמו למשימה, צבעו וניקו. כל החברים הוותיקים יצאו מהחדרים שלהם ועברו שוב לאוהלים - כדי לתת למבריאים את החדרים הבנויים. החדרים בבית המרגוע היו חסרי שירותים צמודים והמקלחת הייתה משותפת ובחוץ - אבל המבריאים אהבו מאוד את המקום, ולא שמו לב לקשיים האלה. אימא שלי ניהלה את המקום. היא הייתה מקבלת את פני האורחים וסיפרה בגאווה כי כשהיו מסיימים את חופשתם, כבר היו מיד מזמינים מקום לשנה הבאה. מה משך את המבריאים? האוויר הטוב, אבל יותר מזה - היחס וההווי, מאור הפנים של הצוות שעבד במקום. המבריאים היו באים להשתתף עם חברי הקיבוץ בסעודות שבת, למשל, ושרים ביחד את הניגונים היפים. אנשים שונים באו לבית המרגוע, גם ׳עמך׳ אבל במקור הוא נבנה כ׳בית מרגוע לסופר הדתי׳. היו חדרי אירוח קבועים לרבנים ולסופרים עבריים, שבאו למקום לתקופות ארוכות ובאופן קבוע. רבי בנימין היה בא לחצי שנה - מפסח ועד ראש השנה היה גר בבית המרגוע. גם עגנון בא. שלום קרניאל היה מיודד עם אנשים אלה. אנחנו, הילדים, אהבנו ללכת לשם, לשבת על כיסאות נוח בין העצים על יד ׳נוה עובדיה׳, לפטפט עם הנופשים, לשבת להם על הברכיים. הם היו מחבקים אותנו ותמיד הרגשנו שם רצויים ואהובים מאוד.
בית המרגוע נחל הצלחה גדולה, בזכות ההשקעה הרבה של החברים והחברות שעבדו שם, ונתנו למקום את הלב והנשמה במסירות עצומה, בלי חשבון.
לנשים היה מעמד די מכובד בכפר עציון. אימא שלי, כאמור, הייתה המנהלת של בית המרגוע, וכשהיא נפטרה אמרו לי חברותיה שבאו לנחם אותנו ב׳שבעה׳: ׳אנחנו היינו גאות מאוד שמנהלת בית המרגוע, שהיה ענף רווחי בכפר עציון, היא אישה, חברה!׳
התפילות בכפר עציון היו משהו מיוחד, עד היום אנחנו שומרים על הניגונים של אז. הייתה רוח חסידית בתפילה, עם שירה מתמשכת, בדבקות, שסחפה את כולם, גם את מי שלא היו חסידים מהבית. את האווירה הזאת המבריאים אהבו במיוחד. בחדר האוכל של הקיבוץ היו שרים בארוחות שבת, והנופשים, שהיו אוכלים בבית המרגוע, היו מסיימים מהר את הארוחות הטובות שלהם ובאים להשתתף בארוחות הצנועות יחסית של כל הקיבוץ, בזכות השירה והחברותא. היה שילוב יפה בין מבריאים לחברים בעיקר בשבתות ובחגים. אני זוכרת את הריקודים בשמחת תורה, למשל. הרימו אותנו על הכתפיים, רקדנו ורקדנו.
אני זוכרת גם את כ״ט בנובמבר, אחרי ההצבעה באו״ם. זה היה מוצאי שבת, ליל חורף קר מאוד. כבר היינו בפיג׳מות ופתאום באו לבית הילדים להעיר אותנו. בחיפזון לבשנו סוודרים מעל לפיג׳מות ונעליים בלי גרביים, וככה הצטרפנו לחוגגים ולרוקדים בחדר האוכל. כולם רקדו, ואני עדיין זוכרת את השמחה. רק מאוחר יותר הבנתי שדאגה רבה הייתה מעורבת בשמחה זו.
ועוד שמחה, שאני זוכרת היטב, היא של ׳נטע־רבעי׳. זה היה אירוע שבו הילדים היו במרכז, חגיגה לציון חלוף ארבע שנים מהנטיעה כשכבר מותר לקטוף את פרי העץ וליהנות ממנו. אני זוכרת את היער ואת המטע, שבהם היינו מטיילים כילדים. ביער נטעו אורנים, אורן הסלע ואורן ירושלמי, אולי גם ברושים. את שמות כל העצים האלה למדתי בילדותי. היה קשה כל כך לטעת, היה קשה מאוד לחפור בקרקע הסלעית, היה צריך לסקל את האדמה, לעשות טרסות, לרכז שורות של אבנים ולהביא מים בפחים. כשרצו לתת לנו הרגשה שאנחנו כבר גדולים, הרשו לנו לעבוד בסיקול או להביא מים. עד היום אני זוכרת את העבודה הקשה הזו. המטע היה של עצי שזיפים ותפוחים, והיה גם כרם ענבים.
לקראת ׳נטע־רבעי׳ הכינו תערוכה חקלאית ובה כרזות גדולות שהכין שאול רז, וכל זה הוצג בשטח פתוח ליד ׳נוה עובדיה׳. זו הייתה שמחה של קטיף הפרי, של בציר הענבים, הכול יחד. תפרו לכל הילדים בגדים לבנים, והכינו לנו זרים מענפים וסלים מקש, וצעדנו בתהלוכה. ירדנו למטע מכיוון דרום־מערב, עם סלים גדולים שהיו מרופדים בעלי גפן, בצרנו ענבים וקטפנו שזיפים ותפוחים. אחר כך המבוגרים עזרו לנו לסחוב את הסלים העמוסים וחזרנו עם הפירות בתהלוכה של שירה ותפילה. הייתה ברחבה סככה מברזל ועליה תלו את הסלים. הייתה גם הצגה גדולה ולכבוד האירוע הזמינו ידידים של הקיבוץ וכמובן את המבריאים שהיו במקום. בקיצור, זאת הייתה חגיגה של אושר. אני חושבת שזה היה בקיץ האחרון לפני הפינוי.

הקטע ממחיש עד כמה גדולים היו ההישגים ומה רבה הייתה השמחה בכפר עציון טרם המלחמה, ובלי לפרט, אוסיף ואומר עד כמה גדולה הייתה האבדה כשנפל. גם אם אי אפשר לראות בקטע זה תמונה שלמה של כפר עציון, הרי מעניין לחוש מה נותר ממכלול הזיכרונות, ומהם הפרטים שאותם בחרה אורה להביא עתה. בולט מאוד שהיא מתארת חיי חקלאות וטבע, הווי של קהילה דתית, ותחושה של אהבה - כמעט בלא כל התייחסות לפחד או לאיום הכרוכים בחיים באזור, נושאים שהופיעו בסיפורה המפורט בשלבים מאוחרים יותר.
אף לא אחד מיתר המרואיינים האריך במידה כזו בתיאור הזיכרונות מכפר עציון. אף אחד גם לא דיבר במידה כזו של נוסטלגיה וצייר תמונה כה הרמונית ומושלמת, בלא כל צללים. מנגד, אפשר להביא את תיאור המערכת הקיבוצית ממבט ביקורתי, כפי שהוצג על ידי נעמי, שאף היא השתייכה בילדותה לקבוצת הילדים הגדולים. בעוד הסיפור של אורה מדגיש את היותם של הילדים מוקפים אהבה, הרי התמונה שנעמי מציירת מהווה ניגוד גמור לכך, מה שמוכיח שוב כי כל פרט חווה וזוכר בצורה שונה את אותה מציאות. סיפורה של נעמי:

הייתי ילדה יוצאת דופן. הייתי עם האנשים בקיבוץ, אבל הרבה עם עצמי. בגיל חמש הייתי נוהגת לברוח הרבה מבית הילדים, לצאת לסלעים, למערות, לכוכים ולהיות לבד. היה לי צורך כזה. תמיד היה צריך לחפש אותי. מעולם לא ידעתי פחד. אולי בין אנשים פחדתי, אבל בטבע הרגשתי הבטוחה ביותר בעולם. היום, מפרספקטיבה של מבוגר, אני חושבת שהייתה לי בקיבוץ ילדות טראומטית. הרי עשו עלינו ניסיונות בקיבוץ! האידאליזם הזה שהתינוק לא יישן ליד אמו - איך אפשר להבין את זה? מיום שנולדתי הייתי בבית הילדים, ואימא שלי באה רק כדי להיניק אותי. אחרי שנגמלתי, אימא הייתה באה להפסקה קצרה להיות אתי בבוקר, ואחר כך עוד שעתיים אחר הצהרים. שבתות אולי... ומפעם לפעם היינו נוסעים יחד לירושלים. ביום־יום הטיפול היה בידי המטפלת, בלי קשר פיזי, בלי חום או אהבה פיזית - זה יצר הרבה חוסר ביטחון אצל הילד. אני חושבת שכל הדור שלי, של הצברים בני הקיבוץ, סובלים מזה עד היום. אנחנו באמת צברים, מין קקטוסים כאלה - הכול כל כך קשה בחוץ, ואילו בפנים שבריריים, חסרי ביטחון לגמרי. אין לנו החום של המשפחה וזה מורגש לכל אורך החיים. הייתה גם התפיסה ששום דבר בעצם לא שייך לי ממש, לא חפץ ואפילו לא הוריי - כל מה שיקר לך אובד, אובד. אני מתכוונת עוד הרבה לפני נפילת כפר עציון עצמו!

זיכרונות כלליים אחרים אינם כה רגשיים ונוגעים בעיקר לחייה של קבוצת הילדים, לתיאור המבנים בקיבוץ, לחדר ההורים או לחגים. יאיר מספר:

הזיכרון הראשון שלי מכפר עציון הוא של גן הילדים. אני זוכר גם את כיתה א׳. את המורה שלי, שהייתה מקיבוץ משואות יצחק, פגשתי שוב לפני שנה. היא הייתה, כמובן, האלוהים שלי אז. אני זוכר את בית הספר ואיפה גרנו בגן הילדים, ואת החברים שהיו עובדים, את חדר האוכל ואת בית הכנסת - כל הדברים האלה הם זיכרון די ברור.
היינו ארבעה ילדים גדולים, שלוש בנות ואחריהן אני, הבן הראשון של הקיבוץ. ארבעתנו היינו בלול ביחד. אתה גדל בבית ילדים, לא עם ההורים. אבל ההורים בכל זאת באים ולוקחים אותך כל יום אחר הצהריים, בשלוש, בארבע, ואתה נמצא גם אתם. אחר כך הם מחזירים אותך לבית הילדים לישון. בכל אופן הילדים זכורים לי היטב.
פתאום, עוד לפני מלחמת השחרור, אחת הילדות עזבה עם משפחתה. זה היה מוזר. אני זוכר שבין הילדים ריכלנו על המקרה הזה, מה פתאום עוזבים? בקיבוץ לא עוזבים. אמרו שאב המשפחה היה חולה, שהיו שם בעיות, אני לא יודע בדיוק.

ואצל דני:

בשנים הראשונות מספר הילדים היה מוגבל על ידי הקהילה - היה צריך אישור של אספת החברים בשביל ללדת ילד. הלידות היו מעטות ובודדות. אנחנו, כל הילדים, רוכזנו בכיתה אחת, אף על פי שהיו בינינו הבדלי גיל של שלוש שנים או יותר. הילדים גרו במסגרת הקיבוצית, כלומר ישנו יחד בלינה משותפת ואכלו יחד. הייתה לנו מטפלת אחת. מה אני זוכר מאז? אני זוכר את התפילות בבית הכנסת, את טקס הנטיעות, אולי זה היה בט״ו בשבט או בהבאת הביכורים בשבועות. אני זוכר איך הלכנו עם סלים ופרחים בשורה בין הסלעים.

גם דני מתייחס לחגיגות החקלאיות, שנחרתו כנראה היטב בזיכרון המספרות והמספרים, או אולי צולמו ונשתמרו באלבום התמונות כמזכרת מימים עברו. חנה נוס׳, שהייתה בסך הכול בת שנתיים וחצי בנפילת הכפר, מתייחסת לחגיגה בבית הכנסת: ׳אני זוכרת חגיגה בבית הכנסת, חגיגה עם ריקודים, אולי שמחת תורה. ואני ילדה, בעזרת הנשים למעלה, מסתכלת למטה בגברים הרוקדים. אני אפילו זוכרת את השיר שהם שרו בזמן הריקוד, ניגון חסידי בלי מילים שהיו שרים הרבה בכפר עציון׳ (שרה לי את הניגון בערגה).
זיכרונות הנוגעים לחגים, גם בהיבט הומוריסטי, מופיעים גם אצל יאיר:

אני זוכר ליל סדר, שבו קיבלתי את המכה הרצינית הראשונה שלי בחיים (צוחק). בא רבי גדול כלשהו לעשות את ליל הסדר בכפר. אני, שהייתי הבן הבכור, גנבתי את האפיקומן. אמרו לי שאני יכול לבקש בקשה וביקשתי מהרבי אופניים. הוא הרגיש שלא בנוח, ואת האופניים אף פעם לא קיבלתי... ומאז התחלתי לחשוש שמסדרים אותי (צוחק). אני זוכר הרבה את החגים. פסח. חנוכה. ט״ו בשבט היה חג גדול אצלנו, כי כל הקיבוץ עסק בנטיעות על ההרים מסביב. גם אנחנו הילדים היינו נוטעים, לכל אחד היה תפקיד. היינו מכינים הצגה, רוקדים. אני זוכר את התפקיד שלי.

שברירי זיכרונותיו של יפת מציירים תמונות שונות מחיי המשפחה והקהילה הקיבוצית: ׳אני זוכר את העץ הגדול שהיה לנו ליד הבית ואני זוכר את בית הילדים. כל יום שישי הייתה לנו קבלת שבת והיה לי מקום קבוע, מול השפלה, כדי שאראה את השקיעה בדיוק בזמן שנשיר ״החמה מראש האילנות נסתלקה״. אני זוכר את עצמי יושב ומחכה שהשמש תרד, תרד, תרד. אני זוכר גם את הרפת, ועגלה שעמדה ליד הרפת - לימים ציירתי את זה׳.
גדעון רשם עבורי פרקי זיכרון מפורטים יותר:

אני זוכר את עצמי הולך בשביל מבית הילדים לבית הוריי אחר הצהריים, כשבידי דלי קטן כלשהו ובו דברים שנתנו לי בבית הילדים. תחילה גרנו בבית קטן, עם גג שטוח, והייתי מנסה לזרוק דברים על הגג; פעם נשאר על הגג חפץ שהיה חשוב לי והצטערתי עליו מאוד. מאוחר יותר עברנו לבית חדש, גדול יותר ועם גג משופע. אני זוכר את הילד השכן משחק שם באוטו אדום. היינו יוצאים כל ערב לקראת אוטובוס אגד שהיה מגיע ליישוב. לנהג קראנו ׳משה־אגד׳.
בבוקר אחת השבתות הניחו חלבה על השולחן והורו לנו שלא לאכול ממנה. אני לא התאפקתי ואכלתי, ואולי גם לא הייתי מודע לאיסור. מכל מקום ננזפתי על ידי המטפלת. בערבים הייתי אוכל עם הוריי בחדר האוכל. למקום מסוים בקצהו של חדר האוכל קראו ׳סידור עבודה׳. בחדר האוכל הסתובבו שני כלבים שקטים, אחד היה חום בהיר ונקרא בובי, והשני היה שחור ונקרא אמיץ. היה עוד כלב אימתני ונבחן שהיה קשור ליד השער. על כלב זה סיפרו לי יום אחד שאחד הילדים הגדולים הרג אותו...

ברמה הכללית־קיבוצית אפשר לציין כי זיכרונות אחדים, כפי שגם נראה בהמשך, מבליטים את הדלות החומרית שאפיינה את חיי הקיבוץ - ודאי לעומת חיי השפע בימינו - ואת הקושי לשתף אחרים במעט החפצים שעמדו לרשותם של הילדים כמשחקים. נושא קיבוצי אחר - דמויות המטפלת או המורה, מוזכרות בקטע זה של הילדות המוקדמת בדרך כלל לטובה. היתקלויות במטפלת נדירות בסיפורים אלה, שלא כבסיפורי גבעת עליה שיובאו בפרק הבא. רק דני זוכר מקרה שלילי: ׳פעם המטפלת הענישה אותי, סגרה אותי בשירותים אולי לשעתיים. בכיתי וצעקתי׳.

זיכרונות מוקדמים עם אבא

חלק מהזיכרונות המפורטים שהעלו המספרות והמספרים ניסו להחיות את דמות אבותיהם שנהרגו אחר כך בקרב. מרדכי, שהיה בן ארבע וחצי כשנפל המקום, רשם עבורי את הזיכרונות האלה:

כל הזיכרונות שלי מכפר עציון קשורים לאבא. אני זוכר אותו כדמות חמה ומגנה. אבא נושא אותי על הידיים מבית הילדים אל חדר המשפחה. הוא צועד לאורך המרפסת הדרומית של הצריף הבנוי כטור של ארבעה חדרים, עד החדר האחרון שהוא שלנו. אבא ואני נכנסים לחדר והוא מניח אותי בעדינות על הרצפה. אני עדיין אינני מנוסה בהליכה. אני אוזר אומץ ורץ אל אימא היושבת על מיטת סוכנות בצדו השני של החדר.
וכן אבא ואני הולכים בערב לאור ירח אל בית הילדים של אחי הצעיר, כדי לכסות אותו. אני בן ארבע בערך. אבא אוחז בידי, הוא אינו מרבה בדיבור, אבל משרה עליי חום וביטחון.
וכן שבת בין השמשות. אבא ואני הולכים למאפייה כדי להביא קוגל לסעודה שלישית. המאפייה חשוכה. אבא פותח את דלת התנור העמוק והמוארך ומתוכו נראה אור עמום ואדמדם. אבא מוציא את דברי המאפה בעזרת יעה בעל מוט ארוך. אנו חוזרים אל בית המדרש, שם נערכת סעודה שלישית.
אבא רכוב על החמור ואני יושב בחיקו. אנו נעים בשביל היורד מכפר עציון לכיוון צפון־מערב. זהו ככל הנראה הזיכרון האחרון שלי מאבי.

מעניין לציין כי זיכרון דומה לזה שהובא כאן, המקשר את דמותו של האב שנהרג לאוכל, שמסמל כמובן אהבה וביטחון, מופיע גם אצל גאולה: ׳בזיכרוני אבא מחלק קוגל או חמין של שבת. כנראה זה היה מאכל שבישלו בבית המרגוע, ואולי נשאר מאירוע כלשהו. כולם שמחים וגם אני שמחה מאוד שהוא מחלק, וגם כן אקבל משהו. זהו זיכרון עמום מאוד׳.
גאולה אומרת בנשימה אחת כי איננה זוכרת את אביה, אך בכל זאת מעלה זיכרונות אחדים. דמותו של האב מצטיירת בשברירים אלה:

אבא ואימא הרבו לטייל עמנו בשבתות, לעתים סביב המשק ולעתים עד משואות יצחק. אבא זכור לי גם מנסיעות. נסענו פעם להתפלל ליד הכותל וכיוון שאוטובוס יהודי היה רק פעם אחת ביום, חזרנו באוטובוס ערבי עד הצומת, ומהצומת הלכנו ברגל. אבא היה איש חינוך ודאג לחינוכי. הוא ציפה שאגיע לבית הכנסת בשבתות ואם לא הגעתי, העיר לי על כך. הוא גם העיר לי כאשר שיעורי הבית לא הוכנו כראוי.

תמונה תחושתית של הילד או של הילדה הקטנים אוחזים בידו המיטיבה והמגוננת של אביהם, מופיעה באחדים מהזיכרונות.* כך, למשל, אצל רותי, שטיול עם אביה הוא הזיכרון הבלעדי שיש לה מכפר עציון:
[* גם לי עצמי זיכרון כזה עם אבי, הקשור לכפר עציון דווקא... ראו מבוא.]

אבי היה אחראי למטעים בכפר עציון, אף שלא היה חקלאי במוצאו. אני זוכרת אותו הולך אתי יד ביד במטע ומסביר לי על העצים. היה קר, העצים היו נשירים והייתה עונת הפריחה. אגס ותפוח אני רואה בתמונה הזו. זה הזיכרון הממשי היחיד שלי מכפר עציון. עד היום אני אוהבת מאוד עצים וקשורה אליהם. יש לי אלבום תמונות מכפר עציון, בצבע תכלת, קשור בסרט כחול. יש שם תמונה אחת שלי עם בני כיתתי, כולנו תינוקות, שוכבים במיטה אחת לרוחבה, ואני באמצע, בת יחידה בין הבנים.

זיכרון בודד, של משחק בחדר ההורים בכפר עציון, נותר ליפת מאביו: ׳אני זוכר פינה אחת בחדר ההורים. הייתה להוריי מיטה בצורת ריש בפינת החדר והיינו משחקים שם. אני הייתי רץ מצד לצד, מאבא לאימא ומאימא לאבא. זה היה הרבה זמן לפני שאחי הקטן נולד׳.
הקישור בין זיכרון מוקדם של האב שנפל לבין חדר ההורים בכפר עציון מופיע גם אצל חנה נוס׳, שהייתה בת שנתיים וחצי בסך הכול כשהתייתמה. ׳יש לי תמונה של חדר ההורים בכפר עציון, אבא ואימא בתוך החדר הזה. אני רואה לנגד עיניי את הדלת, השולחן והמיטה בצד השני. אני עצמי עומדת על המיטה, בזמן שאבי יושב עליה, ואני מאחוריו, מטפסת עליו מהגב, נתלית עליו ומשחקת בשערותיו, מסרקת אותו. זה אחד הזיכרונות היחידים שיש לי מאבי׳.
גדעון מעלה על הכתב זיכרונות אחדים מאביו בכפר עציון:

אני זוכר את אבי שהיה עגלון. הוא היה לוקח אותי על העגלה, כשהוא לובש סוודר שחור עם רוכסן, שאותו פתחתי וסגרתי בהנאה. לימים, סרגו לו סוודר חדש, שבו לא היה רוכסן, ועבורי זו הייתה אכזבה. מה גדולה הייתה שמחתי, כאשר באחד הערבים, כשהלכתי לביתנו, פגשתי את אבי יוצא מהבית, לבוש בסוודר הישן ומעודד אותי לפתוח ולסגור את הרוכסן. ככל הנראה יצא אז לשמירה.

ניסיונות הדוברים להיצמד לזיכרונות המנציחים את דמות האב באים לידי ביטוי גם במקבץ זיכרונות נוספים של גדעון. האב מצטייר כגיבור, שומר, המבין את בנו, וכחלק מקהילת המבוגרים:

הביאו סרט לכפר עציון ואני ראיתי על המרקע בעלי חיים שהפחידו אותי מאוד, במיוחד כאשר אחד מהם הלך והתקרב ונעשה גדול יותר ויותר. תקף אותי פחד אימים ובכיתי מרה. הוריי ניסו בלא הצלחה להסביר לי שזו רק תמונה. אחרי הסרט, כשהשכיבו אותי לישון, אמי ניסתה שוב ושוב להסביר לי מדוע לא היה עליי לפחד, ודבריה לא נכנסו ללבי. לבית הילדים חדר פס אור מתוך פנס מבחוץ והשתקף על הקיר סמוך למיטתי. אבי טפח על אותו מקום ואמר לי: אתה רואה את זה? זה מה שראית. ואז נרגעתי.
יום אחד ליוויתי את אבי למחסן הנשק, לקראת צאתו לשמירה, וראיתי אותו נוטל את הרובה. אני זוכר את אבי אומר לעתים קרובות: ׳אני רעב׳. כיוון שהייתי ילד שלא אהב לאכול, עשו עלי אותן מלים רושם מיוחד. את התפילה בכפר עציון אינני זוכר, אבל אני זוכר את אבי ואת החברים שרים בהתלהבות סמוך למוצאי שבת, אחרי סעודה שלישית. גם אני השתתפתי בשירה. במהלך השירה נדלקה נורת חשמל בחוץ, והדבר הותיר בי רושם עז, כיוון שכנראה כבר ידעתי שאסור להדליק חשמל בשבת והבנתי שההדלקה הייתה אוטומטית.

המתח הביטחוני בזיכרונות הדור השני

מלבד הסיפורים על אבא, נושא משותף אחר בזיכרונות הדור השני נוגע לבידודו של המקום, למתח הביטחוני הכרוך במצבו של כפר עציון כיישוב מרוחק בין כפרים ערביים עוינים.* ייתכן מאוד, כי סופו המר של כפר עציון במלחמה תרם להבלטת זיכרונות אלה דווקא, שכן יש בהם כעין נבואה לעתיד לבוא.
[* נושא נוסף הקשור לעניין זה הם זיכרונות של אחדים מהמספרים מלווייתם של חללי שיירת העשרה, שנערכה בכפר עציון. אחד אפילו זוכר את הלוויה של הל״ה - אף שברור כי כבר לא היו ילדים בכפר עציון בזמן התרחשות זו... נושא הלוויות מופיע בפרק רביעי, ׳הזמן, הקהילה והמוות׳.]
לעתים, דווקא הלקוניות של הזיכרון מעצימה אותו, כפי שמספר אורי, בתמונה המאחדת נושא זה עם הנושא הקודם: ׳מכפר עציון אני זוכר רק תמונה אחת, הייתי בן שלוש בערך. אני מתנדנד בנדנדה בחוץ, ואבא שלי עובר עם ערבי כלשהו׳.
ארבעה גברים תיארו אירוע דומה ביותר וטעון מתח ביטחוני, כזיכרון ראשון שהם נושאים עמם. בזיכרונותיו של מרדכי עולה ׳ערב ב״נוה עובדיה״. במסדרון פנימי המפולש למזרח ולמערב דולקת נורת חשמל חזקה. סולם מתכת הצמוד לקיר מוביל אל גג המבנה, שעליו מוצבת עמדת תצפית. ברשותו של השומר אני מטפס בסולם ועולה לגג דרך אשנב בתקרה. השומר סוגר את מכסה האשנב ומשתרד חושך מוחלט. אני מביט מסביב - לא רואים כלום׳.
ובדברי יהושע: ׳אבי עסק בענייני הביטחון של היישוב. פעם אחת הוא לקח אותי לגג של ״נוה עובדיה״, היה שם זרקור שהאיר על כל הסביבה. לא ראיתי שם כפרים, אלא סלעים גדולים כאלה, שבשבילי כילד היו מאיימים, כאילו מאחורי כל סלע מסתתר מישהו׳.
בלא לבטא את הצד הביטחוני מופיע זיכרון דומה לזה אצל גדעון: ׳באחת השבתות עליתי עם אבי על הגג של ״נוה עובדיה״, ממנו אפשר היה לצפות בכל הסביבה. יחד אתנו הייתה עוד ילדה אחת עם אביה. הם ירדו לפנינו וסגרו את הגג במכה. אבי שאל מדוע הוא סוגר, הרי גם אנחנו צריכים לרדת. אחר כך הוא פתח בשקט את המכסה וירדנו׳.
סיפור דומה מופיע גם בזיכרונותיו המוקדמים של חנן (ראו פרק חמישי), שם הוא מונה בשמותיהם את כל הכפרים הערביים שכיתרו את כפר עציון ושאותם ראה בלילה מן המגדל, ומזכיר כי צילום של אלומת אור מן המגדל החשוך מופיע אף בספר גוש עציון במלחמתו. ברור כי זהו מעין זיכרון מפתח, המגלם בתמונה אחת את החרדות הכבדות ועמן האתגרים, שריחפו בעולמם של הילדים שגדלו בכפר עציון טרם תש״ח. העובדה כי צילום מנציח תמונה מעין זו, תרמה לחיזוק הזיכרון ולשימורו.
מלבד תמונה חוזרת זו, מופיעים בזיכרונות תיאורים של פחד, חשש ואיום ביחס לתושבים הערבים, פרי המתיחות של תקופת המאבק. הצירוף של זיכרונות מאבא וענייני הביטחון רווח בזיכרונותיו המפורטים של יאיר בנושא זה:

אבא שלי היה יערן, הוא התמצא בחקלאות. אני זוכר שלפעמים הלכתי אתו לעבודה, כרינו גומות ועזרתי לו לשתול עצים. אני זוכר דברים קשים... שהיו יריות, ואבי היה מביא אותי לבית הילדים בתוך תעלות, תעלות קשר צרות שהיו שם. הלכנו והסתתרנו מאחורי עמודים, עד שהגענו לבית הילדים. אז נתקלתי בראשונה בכל העניין הזה של עוינות מהצד השני, של ערבים. פעם, בשבת, הלכנו לטייל ופתאום פרחחים, ילדים ערבים, התחילו לזרוק עלינו אבנים. שאלתי את אבא: ׳מה זה?׳ בחיים בקיבוץ אין אלימות. אתה אף פעם אינך רואה אלימות, אתה אינך שומע צעקות. ופתאום זורקים עלינו אבנים. והוא אומר לי: ׳הם ככה׳. ובזה נגמר העניין. לא היו הסברים פילוסופיים, מדיניים או תרבותיים - ׳ככה הם וככה זה׳. אני זוכר את השיחה הזו.
בערך שנתיים לפני נפילת הכפר נסעתי עם אבא שלי לירושלים. הוא קנה לי גלידה, בפעם הראשונה בחיי אכלתי גלידה. הלכתי עם גביע הגלידה ברחוב ופתאום עבר ילד ערבי והוריד לי את כל הגלידה שמעל הגביע. ושוב אני שואל ׳למה הוא עשה את זה?׳ לא ידעתי מה זו אלימות, בקיבוץ לא היינו רואים דברים כאלה. והתשובה: ׳ככה זה׳.
בקיבוץ היו לנו כלבים, והכלבים שלנו היו מתקיפים אותם, את הילדים.* הם היו קשורים לגדר אבל אם התקרבו אליהם, הם היו קופצים. היה לנו כלב אחד שקראו לו ׳שטן׳, תמיד היה נובח, מפחיד. גם לי היו כלבים משלי, מאז הייתי קטן.
[* לא ברור לאילו ילדים התכוון המספר. האם לערבים? מכל מקום, גם זיכרון זה הועלה כדי לתאר לי את החששות והאיומים שהקיפו את הסביבה.]

כאן התערבתי בשיחה ושאלתי: ׳זה אומר שבתור ילד חשת שאתה נמצא במקום עוין, והיו פחדים?׳ תשובתו של יאיר הייתה:

לא, לא היו פחדים. אני לא זוכר שהיו פחדים. זה היה... מין עובדה כזו, שזהו זה, יש ערבים מסביב. אבל לא פחדת. בטח לא בתוך הקיבוץ עצמו. אני זוכר סבל יותר מפחד, במיוחד מאוחר יותר, כשהייתי בן שבע, שמונה, כשנהרגו החברים בשיירת העשרה. כשהגיעו הארונות, זה היה נורא. היו צעקות... אני בתור ילד לא ידעתי מהו מוות, אבל הבנתי שזה גרוע מאוד. אחר כך המצב החמיר כנראה, אמנם אנחנו המשכנו לחיות בבית ילדים וכאילו כילדים לא חשנו בזה, אבל המצב היה קשה.

קטע אחר, המשקף את המצוקה הביטחונית, מופיע בסיפורה של אחת הנשים:

אני זוכרת נסיעה אחת באוטובוס, נכנסתי עם אמי לרכב וראיתי שיש אבנים ליד הכיסאות. שאלתי את אימא: ׳מה זה?׳ והיא אמרה לי ש׳אם ערבים יזרקו עלינו אבנים, נוכל לזרוק עליהם בחזרה׳. ויש עוד תמונה שאני רואה ממש בבירור: יצאנו עם הגננת לטייל מחוץ לשער המשק, יגאל השומר בא על הסוסה הלבנה שלו ואמר לגננת שאסור לצאת מהשער כי זה מסוכן, כי ערבים באים. זו התמונה האחרונה שיש לי מכפר עציון עד הפינוי.

תמונת החזרה החפוזה לתוך היישוב לאחר שהושמעה אזהרה מפי השומר הרכוב על סוסו מופיעה אצל עוד שלוש נשים שסיפרו את זיכרונותיהן המוקדמים, ובהן רחל (ראו פרק שני).
אירוע נוסף הקשור למצב הביטחוני, מסופר מפי גדעון: ׳בוקר אחד, כשעדיין הייתי במיטה, היה פיצוץ חזק בשמשת החלון בבית הילדים. חברים באו להרגיע אותנו, ואני זוכר את אחד האבות אומר: ״לא קרה ש־ו־ם דבר!״ אחר כך שאלנו את המטפלת מי עשה זאת, והיא אמרה: ״הערבים והאנגלים״׳.
מפחיד פחות נשמע הסיפור הבא מזיכרונותיו של יהושע: ׳היה תרגיל ביטחון כלשהו, לבחון את ערנות התושבים, וירו כמה יריות באוויר. הייתי עם אימא שלי, והיינו צריכים להיכנס למבוא כלשהו של בית, ושם ישבנו עד יעבור זעם. עדיין לא היו מקלטים׳.
שכנות הערבים השאירה בזיכרון המספרים גם זיכרונות טובים או לפחות אמביוולנטיים, אם כי אלה נדירים הרבה יותר מהחששות. גם הדברים האלה לקוחים מזיכרונותיו של יהושע: ׳אני זוכר חגיגה כלשהי, שהיו שותפים לה גם ערבים בלוויית גמלים מקושטים בשטיחים, כמו שרואים כיום בדרך לים המלח. זו הייתה חאפלה כלשהי, כנראה עוד לפני שהתחילה המתיחות בינינו לבין השכנים הערבים, והיו לפעמים מסיבות משותפות׳.
אולם קרוב לוודאי שהמעבר העמום מקשרי שכנות ליחסי איום בלבל את הילדים הקטנים, כמתואר בזיכרונותיו של גדעון:

ימים אחדים לפני הפינוי הלכנו עם המטפלת בדרך היורדת מכפר עציון. במרחק קצר מאתנו רעה עדר צאן של ערבים. לפתע קראה לנו המטפלת להסתובב לאחור וללכת לכיוון הקבוצה, ככל הנראה משום שהערבים החלו ליידות בנו אבנים. בדרכנו חזרה פגשנו ערבי חבוש כפייה שישב ליד אחד העצים. הוא בירך אותנו לשלום ושוחח אתנו בעברית רהוטה, ואנחנו שמחנו אתו. הדבר עשה עליי רושם מוזר, רק כמה דקות קודם לכן ברחנו מערבי אחד ופתאום אנו חברים של ערבי אחר.

זיכרונות ורודים?

חוויה של מחלות קשות או פציעות מותירה כנראה בזיכרון חותם לטווח ארוך. גם לכך נמצאו הדים לא מעטים בסיפורי המרואיינים. היו שסיפרו על אשפוזם בבית החולים ׳הדסה׳ בהר הצופים עקב מחלה, על נסיעות לרופאים בירושלים, על פציעות, כוויות ועקיצות. הדברים יודגמו גם בסיפורה של רחל שמופיע בפרק השני.
אולם לסיום פרק זה על אודות זיכרונות כפר עציון, יש לציין כי מלבד קטעי הנוסטלגיה והנופים, שבהם פתחתי פרק זה, כמעט לא היו זיכרונות ילדות יפים, מתוקים או שובביים בסיפורי האנשים על תקופה זו, בניגוד גמור לתיאורי השובבות המרובים בפרק על גבעת עליה. אולי סופם הטרגי של מרבית האבות הצעירים, ושל המקום, מחק את החוויות הוורודות, העליזות, שהיו בוודאי גם הן מנת חלקם של המספרות והמספרים בילדותם. נראה כי גם הצורך להבליט ולחזק בזיכרון דווקא את ההווי המיוחד והשונה, ולא את זה המקובל בתקופת הילדות, הניב מצב זה. אולי דווקא באמצעות הסיפורים הקשים אפשר להיאחז בעבר המיוחד שנעלם יחד עם אתר התרחשותו, ולשמר אותם. לבסוף, לרוב הילדים אין זיכרונות של ממש מכפר עציון, שכן היו צעירים מדי בעת נפילתו. הילדים הבוגרים יחסית היו ׳ילדים של כולם׳ במובן מסוים, ואולי היו מה שהפסיכולוגים מכנים ׳ילדים הוריים׳ - כדרכם של בכורים רבים, שהיו קשובים יותר לסביבה והרשו לעצמם פחות להתפרק כילדים. כך או כך, יוצאי דופן הם הקטעים האלה, שבהם אסיים את זיכרונות כפר עציון הישן, הראשון מפיה של גאולה:

אני זוכרת את האוטובוס שהיה מגיע פעם ביום לקיבוץ. הייתי בכיתה א׳ או ב׳, והיינו יוצאים כל יום לחכות לאוטובוס ליד העץ, שם היינו עולים עליו ונוסעים עם הנהג לסיבוב בכל הגוש. הנהג הכיר אותנו וידע שאנחנו אוהבים את הנסיעה. כבר היו קיימים עין צורים, רבדים ומשואות יצחק. היינו ׳מטיילים׳ עם הנהג בכל הגוש וחוזרים לכפר עציון. אני זוכרת שפעם המורה בבית הספר רצתה להעניש ילד אחד ואמרה לו: ׳אם לא תתנהג יפה, אני אגיד לנהג שלא ייקח אותך טרמפ׳.

נעמי נושאת עמה זיכרון שבכל זאת מלווה גם בכאב:

היינו חברים טובים, ארבעת הגדולים. במיוחד אני ויאיר, היינו ממש יד ביד, הקונדסים של הקיבוץ, שובבים גדולים. היינו מוציאים אוויר מהגלגלים של האוטובוס, היינו עושים דברים שאף אחד לא ידע! אורה וגאולה לא ממש השתתפו במעשי הקונדס שלנו, אבל אינני זוכרת שהיו לנו ריבים על משהו (בהתפעמות). הייתה הרמוניה יוצאת מהכלל בין כולנו, לרבות ילדי החוץ שהצטרפו אלינו. עשינו אגודה אחת נגד המטפלות. בבית הילדים היינו משתוללים, וכששמענו שהמטפלת באה, עשינו עצמנו כישנים. משהלכה, המשכנו בחגיגה. ככה כל לילה.
אני זוכרת שדודי מתל אביב קנה לי מתנה ליום ההולדת - אופניים על שלושה גלגלים. אופניים היו אז דבר נדיר מאוד בחברה הענייה שלנו. כינסו ישיבת קיבוץ - מה לעשות עם האופניים שלי, בגלל השותפות והשוויון כמובן. אחרי הישיבה באו אליי ואמרו לי שהחליטו, שאני צריכה לתת את האופניים האלה גם לילדים האחרים. אני זוכרת איך עמדתי ואמרתי: ׳האופניים האלה הם שלי! ואני אתן אותם רק למי שאני רוצה׳. (צוחקת) ׳מה זה! אני קיבלתי אותם למתנה! אתם תחליטו מה אני אעשה אתם?׳ זהו רגע שאינני שוכחת אותו. כבר בתור ילדה הייתי מרדנית. אחר כך אמרתי ליאיר, שהיה הבן היחיד בקבוצה שלנו: ׳אם אתה רוצה את האופניים, תתחתן אתי׳.

לסיכום - ראייה רטרוספקטיבית

אחדים מהמרואיינים, אף שלא זכרו מאומה מכפר עציון מאחר שהיו צעירים מדי כשנפל, התייחסו במבט לאחור, מזווית הראייה של מבוגרים, לעתים אף חוקרי העבר, אל הקיבוץ הישן. יש לציין, כי דבריהם גומרים את ההלל על היצירה המופלאה של הוריהם, שהגיעו להישגים גשמיים ורוחניים כה מצוינים בפרק זמן קצר של חמש שנים. אביא כאן רק מדבריו של יוחנן, המייצג דברים דומים שנאמרו על ידי אחרים:

תקראי מה שעגנון כותב, תקראי מה שרבי בנימין כותב - שניהם היו מרבים לבקר בבית המרגוע, שניהם בחרו לחיות בכפר עציון זמן ניכר, להכיר את החברה. והם היו אנשים שהסתכלו במקום מבחוץ וגם מבפנים, לא רק כאורחים לרגע - איזו קבוצה זו הייתה, איך הם שמרו על העקרונות, גם תורה וגם עבודה. כמובן הם היו בני אדם וכמו כל בני האדם - לא היו מושלמים. אבל הרושם מכל מה שקראתי הוא שזו הייתה חבורה של תלמידי חכמים, שעברה התמיינות עצומה, ומי שנשארו היו אנשים בעלי ערך. רובם הזדהו ערכית עם רעיון הקיבוץ, עם הרעיונות של תורה ועבודה, וגם היו מחוברים חברתית היטב לתוך הסיפור הזה. אמנם קיבוץ כפר עציון של ימינו מתמודד טוב למדי עם כל האתגרים העומדים מול קיבוצים כיום, אבל אנחנו רחוקים מההוויה שהם פיתחו אז.

הפינוי לירושלים

פינוי הילדים והאמהות מכפר עציון לירושלים מסמן עבור המספרים את הפרידה מילדותם/משפחתם המאושרת ואת ראשית תקופת הנדודים שלהם.* במסע ארוך ומייגע הם יצאו למנזר רטיסבון בירושלים, משם לבית הספר ׳נצח ישראל׳ בפתח תקוה, אחר כך למתחם המשותף בגבעת עליה, ולבסוף איש איש לדרכו, ליעדים שונים, במועדים שונים.
[* המונח ׳פינוי׳ הוא המילה שבה השתמשו המספרים לתיאור היציאה של הילדים והאמהות מכפר עציון בחודש טבת תש״ח. בימים אלה, שבהם אני כותבת, וכאשר בקרב הציבור הישראלי ניטש המאבק על פינוי גוש קטיף, מתבררת חשיבות המינוח - פינוי ולא עקירה, היינו מעשה מוסכם על התושבים, שנחשב לזמני, כמובן. בכל זאת משתמש חנן, המודע יותר לשיח הפוליטי, בביטוי רך יותר - ׳העברה׳.]
אחדים מהמספרים זוכרים את חוויית הפרידה מכפר עציון, מהאבות שנשארו במקום, ואת הנסיעה ברכב המשוריין בליווי הצבא הבריטי לירושלים. כמה מספרים עוברים בקטע זה להסתכלות בוגרת ומציינים כמה קשה היה בוודאי למבוגרים להגיע לידי החלטה זו, להפריד בין בני המשפחה, לרוקן את היישוב מההוויה הנורמלית שמעניקים למקום ילדים ואמהות, ולהרחיק אותם לירושלים. מלבד הדאגה לביטחון הילדים והאמהות בדרכים המסוכנות, וארגון הציוד הרב שלקחו, כדי לשכן את הילדים במנזר רטיסבון בנוחות בסיסית, שרתה אווירה טרגית על כל הנוכחים ברגע הפרידה. איש לא תיאר לעצמו כי זוהי פרידה סופית וכי רובם של הגברים לא יזכו עוד לראות את נשותיהם וילדיהם. עם זאת, ייתכן כי האווירה הטרגית המרחפת על פני התיאורים שיובאו בהמשך היא השתלה מאוחרת של הזיכרון, בגלל מה שידוע לאחר מעשה.
לפי זיכרונם של מספרים אחדים, פינוי הילדים •משוריינים בריטיים נעשה בנפרד מפינוי האמהות, שהתרחש יום או יומיים לאחר מכן. אחרים זוכרים כי הפינוי של הילדים והאמהות נעשה יחד, אולם לא כולם נסעו באותו רכב. אפילו לילדי קיבוץ, הרגילים לשהות עם המטפלת ועם בני גילם, קרוב לוודאי שזו הייתה חוויה מחרידה, שכללה נסיעה ברכב זר אל הבלתי ידוע, תוך פרידה, זמנית לפחות, משני ההורים. אחדים מהמספרים זוכרים את אביהם ברגע הפינוי, וזוהי תמונת האב האחרונה שנשתמרה בזיכרונם. זה היה אפוא יום דרמטי של פרידה לזמן ארוך: פרידה מעולם הילדות, פרידה תמידית מרבים מהאבות, ופרידה זמנית מהאמהות, שנסעו בנפרד. כל זאת, בצל תחושת הסכנה הגדולה המרחפת על מי שנשארים בכפר עציון ועל השיירה היוצאת לדרכה. בגלל העומס הרגשי של אירוע זה, לא פלא שזיכרונות הפינוי של המספרים, מי שבעת הפינוי גילם היה מעל ארבע בערך, מציירים תמונות חדות, עתירות רשמי חושים, אך לא זהות כלל, על נסיעתם לירושלים. יעידו על כך הדוגמאות האלה:
זיכרון פיזי ממש של תחושותיו ברכב, לרבות הפרידה האחרונה מאביו, מופיע אצל יפת, שהתייתם מאביו במלחמה:

איך הגעתי למשוריין אינני יודע, אבל אני זוכר שהושיבו אותנו בתוך המשוריין. היה צפוף מאוד, מלא מאוד, כמעט לא היה אוויר בפנים. כדי שיהיה מקום, כל אחד פיסק את הרגליים והושיבו אותנו זה בתוך זה. ככה מילאו את כל רצפת המשוריין בילדים. נחנקנו מרוב חום, עם כל הבגדים שהלבישו לנו נגד הקור... זה היה חודש טבת, אחרי חנוכה, בשיא החורף, ואני זוכר שאבא הסתכל בי מלמעלה. היה חריץ בין הגג לדופן של המשוריין, חוץ מחריצי הירי, היה חריץ למעלה, ושם ראיתי אותו בפעם האחרונה, כשהוא מציץ פנימה.
אני חושב שהיינו רק ילדים במשוריין הזה, ׳המשוריין של הילדים׳. יכול להיות שהיו אתנו המטפלות שלנו, כי הרי לא יכלו לשלוח ילדים לבד. האמהות נסעו במשוריינים אחרים. אבל לא אימא שלי, כי אימא שלי לא יצאה בפינוי הזה! היא לא הייתה מוכנה לעזוב את אבא. היו עוד כמה זוגות כמוהם שנשארו, לרוב זוגות שלא היו להם ילדים. זוג הורים אחד נספה לבסוף, הוריו של יוסי.* זהו סיפור מפורסם מאוד.
[* סיפורו המלא של יוסי מובא בפרק הרביעי.]
מכל מקום, גם אימא שלי לא רצתה לצאת מכפר עציון. מאחר שבשיירת הילדים כבר לא היה מקום, היא החליטה להישאר עם אבי, וביקשה מחביבה, החברה הקרובה לה ביותר, שתטפל בי. אמי נשארה בגוש עוד יומיים לאחר פינוי הילדים, ובסופו של דבר הצטרפה לשיירה שחזרה לירושלים בכ״ה בטבת, לאחר שהביאה כוחות רעננים לגוש. ביומיים האלה הייתי לבדי ברטיסבון, כלומר עם חביבה, שלקחה אותי לחסותה, ועם יתר האמהות והילדים.
בעת צאתם של הילדים, אמי כבר הייתה בהיריון, אבל עדיין לא ידעה על כך בזמן הפינוי. מהסיפורים ששמעתי אני יודע, שכאשר התברר להוריי שאמי בהיריון, אבא אמר לה: ׳עכשיו את יוצאת, לא יעזור לך שום דבר׳. לכן, כעבור יומיים היא הצטרפה לשיירה שחזרה לירושלים ונסעה אפילו לא במשוריין, אלא בטנדר פתוח, שבו ישבה מאחור. אף אחד חוץ מאבא לא ידע שהיא בהיריון, ואבא רץ אחריה לפני שהרכב נסע והביא לה ארגז ׳תנובה׳, שיהיה לה נוח יותר לשבת ברכב. זה הזיכרון האחרון שלה ממנו. כשאימא הגיעה לרטיסבון היא קיבלה אותי. זהו.

זיכרון סנסורי מפורט יש גם למרדכי (שכתב עבורי את הדברים):

בתחילת ינואר 1948 מפנים לירושלים את הנשים והילדים. אני בן ארבע וחצי. איני זוכר את הפרידה מאבא. מלבישים אותנו היטב, סוודרים, מעילים ו׳כובעי־גמדים׳ סרוגים, המכסים את האוזניים ונקשרים בשרוך מתחת לסנטר. אנו, ׳הילדים הגדולים׳, ממתינים שעה ארוכה ברחבה שממנה אמורות המשאיות לצאת לירושלים, משחקים ומתרוצצים כדי להתגבר על הקור, אולם אנו מוגבלים בתנועה בגלל פריטי הלבוש הרבים שהעמיסו עלינו. ברור שזהו אירוע מיוחד, אבל המשמעות המדויקת שלו אינה ברורה לנו. ההמתנה מתמשכת.
המשאית מגיעה. לאורך ארגז המשאית מקובעים ארבעה ספסלים צרים. אנו נדחקים פנימה, אמהות וילדים, ויושבים בצפיפות רבה. אמי נושאת על ידיה את אחי הקטן וילד נוסף. אנו יושבים עמוק בתוך ארגז המשאית החשוך ורואים את האור המגיע מהפתח האחורי המכוסה בחלקו בברזנט. במשאית שוררים מועקה ומתח רב. הילדים הקטנים בוכים מדי פעם והאמהות מנסות להסותם. משום מה נראה לי שהמשאית נוסעת לאחור במקום קדימה והדבר מדאיג אותי מאוד. כנראה נרדמתי לבסוף, שכן איני זוכר את הכניסה לירושלים.

ומפי גאולה:

מה שאני זוכרת מהפינוי הוא שהביאו משוריינים כלשהם או אוטובוסים גדולים מאוד ונכנסנו כולנו לשם. אימא כבר הייתה בירושלים, כי נסעה ללדת את אחותי הקטנה. אני רצתי פנימה עם הילדים, ואבא שלי בא לפתח הרכב ואמר לי שלום, וגם ׳תשמרי על אחותך׳ - כלומר על אחותי הבינונית, שהייתה גם היא בפינוי. העובדה שהיינו שתינו בפינוי הייתה תאורטית בלבד, משום שאחותי הייתה עם קבוצת הילדים שלה ואני עם שלי. זהו, נסענו.

גם לגדעון זיכרון מפורט:

יום הפינוי זכור לי היטב. הייתי בן ארבע. זה היה יום קודר מבחינת מזג האוויר. כילדים אהבנו לנסוע ושאלנו במשך היום מתי כבר ניסע. לא הבנתי את מטרת הנסיעה, אבל חשתי לפי האווירה שאין זה יום שמח. המשוריין הגיע בשעות אחר הצהריים המאוחרות. אני זוכר היטב שאבי העלה אותי עליו. המשוריין היה חשוך ודחוס. אחד החברים המבוגרים נסע אתנו, אני זוכר את קולו וניסיונותיו החוזרים להרגיע את הילדים. כעבור יום יומיים הגיעה גם אמי לרטיסבון.

יהושע מציג תמונה דו קוטבית, פרידה או לא פרידה, איננו בטוח, אך הוא מדבר על ׳תמונות אחרונות׳ בשני מובנים שונים, בהתייחס לילדים מנקודת מבטם של האבות, ובהתייחס לנופים - מנקודת מבטם של האמהות והילדים. דבריו, הגולשים שוב ושוב לזמן ההווה, ממחישים עד כמה חיה התמונה בזיכרונו:

אני זוכר במובהק ובמדויק את היציאה מכפר עציון, עם השיירה של הפינוי. המשוריין היה עבור התינוקות והאמהות... והיו כמה משאיות פתוחות לילדים גדולים יותר או לנשים בלי ילדים. תחילה עלו האמהות והתינוקות על משוריין סגור, גם אימא שלי, עם אחי התינוק בן החצי שנה. ואנחנו, הילדים הגדולים, עלינו על טנדר פתוח, מין משאית עם ברזנט. אנשי משטרה בריטית ישבו בקצה המשאית. אני זוכר את הכומתות האדומות שלהם. אנחנו הילדים יושבים פנימה יותר, והחברים עומדים סביב... כלומר האבות, עומדים ומסתכלים. המשפחה שלי הייתה משפחה גדולה יחסית, היינו כבר שלושה ילדים. האבות לא יודעים ממי להיפרד תחילה, וגם לתת הצצה אחרונה ולהיפרד מאימא, כי גם האמהות עלו למשוריין. אני זוכר במובהק מאוד את האבות המנסים להיפרד מאתנו, הילדים הגדולים יותר, ומהתינוקות הקטנים, להציץ בחרכים של המשוריין, של המשאית, ולראות את התמונות האחרונות.
אני חושב שזו לא הייתה הרגשה של פרידה, כי הייתה תחושה שהנה, עוד מעט ייגמר המתח ואנחנו חוזרים, אבל היה לחץ. רצו שנסיים את הארגון, נעלה כולם על המכוניות ו... השיירה תוכל לנסוע לדרכה.
אני זוכר היטב איך ממש כשעזבנו, כולם מנסים להיות קרובים ליציאה, כדי להסתכל דרך אחורי המשאית ולראות את ה...נופים האחרונים. זה היה לקראת סוף החורף, סוף טבת, כ״ג בטבת אני חושב, תקופת הפריחה בכפר עציון. הייתה כמיהה כלשהי לראות את התמונות האחרונות, עד שהמשאית כבר מסתובבת ואין רואים... אינני יכול להגיד שאני זוכר את הדרך, רק את ההגעה למנזר רטיסבון.

בצורה קרה ובוגרת יותר מספר יאיר:

אני זוכר שפינו אותנו. זה היה כמה חודשים לפני שהכפר נפל. הוציאו את כל הילדים, עם האמהות, ונסענו בליווי הצבא הבריטי. הם אבטחו אותנו בדרך. הייתה התייעצות, התייעצו עם גורמי הצבא... כאדם מבוגר אני מבין איזו החלטה קשה זו הייתה. אבל אנחנו הילדים שמחנו, בשבילנו זה היה כמו טיול. חיינו במקום קטן וסגור, לא היינו נוסעים משם לשום מקום ופתאום - נוסעים לירושלים.

אחדים מהמספרים מתארים את הפינוי לא מזיכרונם האישי, אלא כפי שסופר להם. מספרת, למשל, סימה:

אבי היה פצוע בבית החולים, ואמי הייתה חולה והרופא אסר עליה לנסוע לירושלים. היא ביקשה מחברה שלה שתיקח גם אותי. זה היה בשיא החורף. היינו עטופים מכף רגל עד ראש, שכבות שכבות, בכובעים עם אוזניות, כפפות ומעילים - רק הפנים היו גלויות. היה מחניק וצפוף והחברה הזו לא שמעה את קולי ופחדה שמא אינני נושמת, אינני חיה, כי היה דחוס ומחניק נורא. אז היא פשוט צבטה אותי כל פעם באצבעותיה, שפשפה את עורי בציפורניה והצליפה בי כדי שאבכה. כל הדרך בכיתי. כמובן אינני זוכרת, אבל היא סיפרה לי והייתה מסיימת: ׳מה זו שעה של בכי לעומת הפחד שמא אינך נושמת ואינך חיה, הרי הבטחתי לאמך שאקח אותם ואשמור עלייך עד שגם היא תצטרף אלינו׳...

אחדים המתיקו את הגלולה של סיפור הפינוי והפחד הגדול שבנסיעה בעזרת הסיפור המנוגד של קבלת הפנים בביתו של רבי בנימין, שם עצרו לפי זיכרונם כאשר הגיעו לירושלים. מתוך הגרסה של חנן, שמופיעה גם בסיפורו המפורט (ראו פרק חמישי), אצטט רק את ראשיתה וסופה של הפסקה: ׳אני זוכר תחילה את לקיחתנו מהבית...* זה היה חצי שנה לפני נפילת הגוש בערך, בטבת תש״ח׳. את תיאור הנסיעה הוא מסיים במילים ׳כשהגענו לירושלים... לפני שהביאו אותנו למנזר רטיסבון, לקחו אותנו לביתו של רבי בנימין, שהיה ידיד גדול של כפר עציון וגר בירושלים. הוא ואשתו קיבלו אותנו במאור פנים ונתנו לנו תה בספלי חרסינה דקים. זכור לי היטב המעבר: מהחושך, מהצפיפות ומהלחץ של המשוריינים - לבית רבי בנימין, בית יפיפה ומואר. אחר כך היינו במנזר׳.
[* הביטוי ׳לקיחתנו׳ הוא מיוחד כאן. כולם אומרים ׳פינוי. בנוסח זה, הוא מדגיש את הפסיביות של ה׳נלקחים׳, שהיו קורבנות, או בדומה לכך. ייתכן שחנן נמנע מלומר ׳פינוי׳ בימים אלה, כשהמילה קשורה לפינוי יישובים בנסיבות אחרות לגמרי.]
נעמי מתארת את הפינוי על רקע השתלשלות העניינים בסביבה:

המצור בכפר עציון התחיל בעצם כבר ב־29 בנובמבר. כל אוטובוס שהגיע היה מפוצץ מאבנים. התחילו לנסוע רק בשיירות. ואחר כך קרה מה שקרה לשיירת העשרה בחנוכה. אני זוכרת שחיכינו לשיירה ליד הגדר וראינו אורות מרחוק. אמרו לנו לא לדאוג, שאלו רק פצצות תאורה... מאותו רגע היינו מוגבלים, לא יכולנו לצאת או לנסוע לשום מקום. ואז התחילו לדבר על כך שמעבירים אותנו, ואמרו להיות מוכנים בבוקר המחרת, כי אנחנו צריכים לנסוע לירושלים. כמובן לא אמרו לנו שאנחנו מתפנים לתמיד או משהו כזה. שנים לאחר מכן היו נשים שהצטערו על הדברים שלא לקחו אתן בפינוי, בעיקר אלבומים של תמונות מהבית, דברים שלעולם לא נמצא להם תחליף.
בבוקר אני זוכרת שנתנו לי מעיל חדש והעלו אותנו על שתי משאיות מתקופת המנדט. נתנו לי רובה שאחביא מתחתיי, כי היו שני ג׳יפים מלווים של הצבא הבריטי, שהיו אמורים לחפות עלינו במעבר, ולא רצו שהם ידעו שיש לנו נשק. התברר שבן־גוריון ביקש מהבריטים ללוות את שיירת הילדים, שלא יהיה טבח. אז ככה ישבתי, רובה תחתיי ותינוק על הידיים, כי לא היה מקום... אימא לא הייתה אתי, וגם אבא נשאר בקיבוץ. אימא יצאה יום או יומיים אחר כך. היינו רק ילדים גדולים וכמה תינוקות, עם המטפלות שלנו. כשהגענו לבית לחם, השוטרים הבריטים עזבו אותנו לאנחות, כמו שאומרים. אני זוכרת את המתח העצום במשאית. אמרו לנו לשתוק, להיות בשקט. החבר שהיה ברכב לקח ממני את הרובה, ניגש לחרך כלשהו באחורי המשאית וכיוון את הרובה החוצה. יכולת לחוש מתח נורא באוויר. נסענו בשקט נורא, היו כמה ילדים שהתחילו לבכות, אבל מיד השתיקו אותם... עד שהגענו לרחוב בן יהודה בירושלים, והלכנו לבקר בבית אחד. בינתיים ארגנו לנו את המקום ברטיסבון.

אפשר לסכם נושא זה בסיפורה המפורט של אורה:

יום הפינוי היה יום עצוב, אפור. גשם טפטף. ארזו את כל הדברים. מזרנים, אוכל, סירים, כלי אוכל ובגדים. אני חושבת שלקחו גם את המיטות.
בבוקר הלכנו להיפרד מהענפים השונים של המשק, להיפרד מהחברים, מהאבות, להגיד שלום. כמובן לא הבנו מה קורה! לא קלטנו כמה זה רציני. אני אפילו לא יודעת כמה החברים ידעו שזו פרידה ל... ל... לכל כך הרבה זמן, לפני אסון גדול כזה. כילדים, היינו קצת סקרנים לקראת הנסיעה לירושלים. כי כמה נסענו לירושלים? אני זוכרת טיול אחד להר הצופים ולכותל, או נסיעות לקופת חולים - אבל לא טיולים. היינו נרגשים לקראת הנסיעה הזו. נפרדים, אומרים שלום ולפנות ערב עולים על המשוריין... מושיבים אותנו בצפיפות, ילדים על ילדים. כבר חשוך ואין אוויר, יש רק חרכים צרים כאלה. הבחורים עולים להגיד שלום ... (שותקת). אני לא ישבתי קרוב לקצה המשאית, אלא יותר בפנים. היו שני ילדים מעליי, האמהות גם כן נכנסו - צפיפות גדולה, אבל לא כל האמהות נסעו אתנו. היו כמה הסעות של אמהות. אימא שלי הגיעה לאחר יומיים. נדמה לי שגם התינוקות הקטנים לא היו אתנו באותו רכב. מהנסיעה בדרך אני זוכרת בכי וחוסר אוויר. זו הייתה עבורנו נסיעה ארוכה מאוד. לא ראינו כלום, כי לא היו חלונות, רק כמה פתחים גבוהים, וכבר היה חושך.
ואז מגיעים לירושלים, ל׳בית המעלות׳, לביתו של רבי בנימין. ופתאום יש אור ומרחב גדול - אנחנו יושבים בביתו על השטיח. אני זוכרת את מאור הפנים של רבי בנימין, הוא היה איש יפה, ואשתו מרת דבורה; הם אהבו אותנו והכירו אותנו בשמות. הם קיבלו אותנו בלבביות, באהבה. הם חילקו לנו ביסקוויטים מרובעים וחלב חם - זה מה שאני זוכרת... את החום הזה, החום של המשקה החם ואת מאור הפנים שלהם.... פתאום היו חיוכים, אחרי הנסיעה העצובה הזו... אני מתארת לי שבינתיים חלק מהחברים הלכו לפרוק את הדברים ברטיסבון, מעבר לכביש.

לבסוף, על מקומה המיתולוגי־דרמטי של חוויית הגירוש מגן עדן בהיסטוריה הקיבוצית של קבוצת הילדים ניתן ללמוד מקטע שכתבה יונה, אשר נולדה ימים אחדים אחרי נפילת כפר עציון. כתרגיל בכתיבה יוצרת רשמה מעין זיכרון של התינוקת שטרם נולדה, כשהיא חווה את הגירוש בבטן אמה (ומדמה את מנזר רטיסבון אף הוא לבטן). משפטים ספורים אלה יעבירו אותנו אל הפרק הבא, העוסק בתקופת השהות של הילדים והאמהות במנזר רטיסבון בירושלים.

אחרי לילות של ויכוחים ודיונים פומביים ובהם חיבוטי נפש של כל אדם עם עצמו, יצאו משוריינים בחשכת הלילה מכפר עציון ואל תוכם נבלעו ילדים רכים, אמהות, נשים הרות ומלווים אחדים. את הנסיעה האפלה במשוריין האנגלי הסגור והצפוף חוותה הילדה בבטן אמה, החובקת בחוזקה את אחיה הבכור, ילד בן שלוש וחצי.* גם לאולמות המנזר ומרתפיו הרחבים והקרים הייתה קשובה ממקומה המוגן בבטן אמה המתוחה ועמוסת התחושות המעיקות. במשך חודשים אלה בירושלים הנצורה מחלחלים אליה הקולות והצלילים שרחשו בתוך המנזר. צרחות של תינוקות רכים וקולות רמים של משחק ומשובת ילדים. האמהות המנסות בדיבורן החרישי והאסוף קמעא לכלוא פנימה את חרדתן ולהמשיך את שגרת היום־יום. הנזירים המטופפים ברגליהם הזריזות, שצליליהן נבלעים במרצפות הגדולות, והם מנסים להתחשב בצורכי האוכלוסייה הפליטה שנבלעה בבטן הבניין.
[* מה שמעצים אמירה זו הוא הידיעה כי אותו ׳ילד׳ הוא מאיר שנור ז״ל, שנהרג לימים כחייל צה״ל בקרב על ירושלים במלחמת ששת הימים.]

מרטיסבון לפתח תקוה

הזיכרון ממנזר רטיסבון, שבו שהו האמהות והילדים חודשים אחדים, נושא בחובו שלושה רכיבים עיקריים: היותו מקלט זר, ובתקופת המלחמה בירושלים לא לגמרי בטוח לעומת החיים בכפר עציון; היותו האתר שמסמל את פרידת הילדים מאבותיהם והנשים מבני זוגן, לצד התקשורת החלקית, אך החשובה, שהתקיימה ביניהם לאורך תקופת המצור. לכן, במובן מסוים, זוהי התחלה של קיום במשפחות בלתי שלמות; והיותו מקום שבו חוו את השבר הגדול עת נהפכו ליתומים מאב, כאשר נקלטה ההודעה האלחוטית ׳מלכה נפלה׳, וביתר פירוט, כאשר הגיעה למקום רשימת השבויים, שהעידה על גודל האסון שפקד את הקהילה. שלושת הרכיבים האלה, ועמם תוספות אישיות אחדות, מופיעים במינון שונה בזיכרונות המספרים והמספרות, שנדרשו לתקופה זו בסיפור חייהם.
את המצב הכללי אפשר להציג באמצעות דבריה של סימה:

ברטיסבון היינו יוצאי דופן, כי אבי היה אתנו. הוא ניצל לאחר שנפצע בשיירת העשרה והעמיד פני מת. כששוחרר מבית החולים בירושלים, שלחו אותו להבריא אצל משפחה אחת ברחוב החבצלת. יום אחד, כשהוא ארז את חפציו כדי לעבור אלינו, למנזר רטיסבון, בדיוק אירע בקרבת מקום פיצוץ גדול בעירייה, והחדר שאבא אמור היה לשהות בו נהרס. אימא אמרה שהוא ניצל בנס פעמיים... ומוטב שיעבור אלינו לרטיסבון. הוא היה עדיין חלש והיה זקוק להחלמה. בגלל שהיה אחד הגברים היחידים שם, אימא דאגה שמא הוא עובד קשה מדי. החיים ברטיסבון היו צפופים מאוד. לא היו מים זורמים והיה צריך לשאוב מים בדליים מהבור שבחצר. אולי היו ברזים אחדים, אבל אלה לא הספיקו לכל כך הרבה אנשים. הרי פונו 57 ילדים והאמהות שלהם, שחלקן היו בהיריון, ועוד כמה גברים שהצטרפו, כמו אבא שלי...

כאמור, לרוב המספרים זו הייתה תקופה של פרידה מהאבות. מספר יהושע:

כשהגענו למנזר רטיסבון זה היה זר, משהו אחר לגמרי. היינו בנים שובבים, ופתאום במקום להיות במרחבים ובמקום פתוח, נכנסנו למרתף של בניין... אמנם קיבלו אותנו יפה מאוד והשתדלו להנעים לנו את הזמן, היו גם חברים שעזרו לטפל בקבוצה שהגיעה. המרתף היה מחולק בעזרת דיקטים למחיצות. לכל משפחה הוקצה מרובע, שסומן באמצעות הדיקטים, ושם היו המיטות ... היה די בלגן, לא מסודר עד מאוד. כולם היו נתונים במתח גדול, בעיקר המבוגרים: מה קורה שם ומה קורה פה. אנחנו, ילדי הגן, התרוצצנו יחד במסדרונות שבין החדרונים הקטנים האלה, או בחצר, כשהיה מותר לצאת. זו הייתה תקופה מתוחה גם בירושלים, כי בלילות היו הפגזות. כשעבר נזיר, עם הכובע השחור הגדול, זו הייתה אטרקציה בשבילנו. מן הסתם עשינו לנזירים הרבה בלגן, אבל כלפינו הם היו חביבים. לא הייתה לנו שפה משותפת, אבל אני זוכר נזיר מחייך, משום מה כך זה זכור לי.

תמונה נרחבת יותר מופיעה בסיפורה של אורה, שבתקופת רטיסבון כבר הייתה תלמידה בבית הספר:

ברטיסבון הקצו לנו אולם גדול, שהיה אולם הקולנוע שלהם. שם בנו מחיצות עץ קטנות לחדרים - לכיתות של ילדים, לתינוקות, חדרים לנשים. אנחנו, כל הילדים הגדולים, גרנו יחד, 15 ילדים, כמו בבית ילדים, עם אימא שלי שהייתה המטפלת שלנו וישנה אתנו בפינה של החדר, כשהמיטה שלה הייתה מוקפת בסדין.
בסך הכול זו תקופה שאני זוכרת בעצב רב. הלכנו לבית הספר ׳מעלה׳, שהיה כמעט מעבר לכביש. היינו בכיתה ב׳, ׳מכינה ב׳׳, קראו לזה. קיבלו אותנו יפה מאוד, והמורה שלנו, דבורה לבנון, אישה צנומה, קטנה, הייתה בעלת אישיות מיוחדת. היא לימדה אותנו ספר ׳בראשית׳, ועד היום אני זוכרת את השיעורים שלה. היה צפוף בכיתה, כי הגענו באמצע השנה, אבל כולם רצו לשבת לצדנו וכולם רצו לשחק אתנו. היה לנו מעמד של... פליטים, שבעצם מעמדם צריך להיות נחות, אבל במקום זה - זכינו במעמד מכובד. היה לנו טוב מאוד בבית הספר. בשבתות הלכנו להתפלל בבית הכנסת ׳ישורון׳, שהיה ממש קרוב - ונראה לנו אז רחוק כל כך (צוחקת) - וגם שם הכול היה נראה חגיגי ויפה.
אבל ברטיסבון היה צפוף ועצוב. הנשים גרו בצפיפות גדולה והיו עצובות ומתוחות. תינוקות בוכים ורעש! אינני זוכרת את זה לטובה. אוכל לא היה חסר. אני חושבת שבאוכל היינו די מפונקים. כשהיה שקט, היינו משחקים בחוץ. ירושלים הייתה במצור, שיחקנו בתרמילים של כדורים... ילדי מלחמה. היו שם גם ילדים שדיברו באנגלית, ונזיר אחד שאהב אותנו ופינק אותנו.
גרנו בקומת ביניים ברטיסבון. הייתה שם מרפסת שלפעמים יכולנו לצאת אליה, אבל לא בזמן ההפגזות. כשההפגזות התחזקו, היו מעירים אותנו בלילה והיינו יורדים למטה למרתף. היה שם בית דפוס, אני זוכרת ניירות שדורכים עליהם וריח של דפוס. בהתחלה היינו שם רק בלילות. אחרי זמן מה ממש עברנו לגור למטה, במרתף, במקלט. גרנו שם די הרבה זמן.* היו שם חלונות עגולים קטנים כאלה. היה לי מסמר ליד המיטה, נקודה שחורה כלשהי בקיר, תמיד הייתי מתבוננת בו ובונה לי חלומות, סיפורים על עולם שבו הכול טוב ויפה, כמו ילדה קטנה־גדולה, שחולמת לה בלילה בזמן ההפגזות.
[* כפי שראינו לעיל, היו אנשים שזכרו את כל תקופת רטיסבון כמגורים במרתף.]
לפנות ערב, כמעט מדי יום, היה שידור באלחוט וכולם היו מתאספים. אלה היו הקטעים הטובים, כשדיברנו עם הבית. מדי פעם מישהו מהילדים היה מצליח לדבר עם אבא שלו. היינו מקבלים מכתבים מהאבות ופרחים מיובשים. היו במכתבים קטעים נפלאים של עידוד, אם כי ברור שהם הבינו שמצבם קשה. המכתבים והתשדורות היו נקודות אור במצבנו שם.
חגגנו את החגים בעצמנו, כמובן. אני זוכרת כמה היה שמח ברטיסבון בחג הפורים ואיך התחפשנו. ואחר כך פסח. היה אתנו יהודה, אבא של סימה, שהיה נגר, כבר אז התחיל לעשות... ייצור של ארגזים. הוא הקים צריף מפח, שהיה חדר אוכל. לליל הסדר ערכו שולחן יפה, לבן. דיברו על זה שקיבלנו אוכל טוב יותר מהילדים ומהאנשים תושבי ירושלים. הייתה חסה בשפע. היו גם מעט אורחים מהעיר. כך חגגנו את ליל הסדר. אנחנו, הילדים, וכל הציבור של החברות - רובן בעליהן עוד בחיים, מנותקות ודואגות. מכפר עציון הגיעה הידיעה שהם שמחו לשמוע על מהלך הקרבות, בדיוק אז כבשו את חיפה, והייתה תקווה. זה היה ליל סדר שהיו בו גם שמחה וגם צער, געגועים. ובכל זאת חוגגים. אינני זוכרת מי היה ה׳מלך׳ שניהל את הסדר. אבל אני זוכרת את ליל הסדר כנקודת אור.

אצל רוב המספרים מופיעות בקטעי הזיכרון מתקופה זו בעיקר חוויות של פחד וזרות, מלוות בחשש למה שקורה בינתיים לאבות בכפר עציון. מספר דני, אף הוא מהמבוגרים שבחבורה:

בהתחלה ישנו בחדרים למעלה. שם היה מסודר יותר, עם מחיצות דיקט כאלה, שבנו כדי להפריד בין המשפחות. אבל כל הילדים ישנו יחד בקבוצות הגיל, כמו בבית ילדים. אחרי כן, כשהתחילו ההפגזות בצורה רציפה יותר, העבירו אותנו לחדרים למטה במרתף, ואז פשוט פרשו מזרנים פחות או יותר על כל הרצפה והיינו ישנים ככה, בלי מיטות, רק על המזרונים. אני זוכר את הירידה למרתף בזמן ההפגזות. המדרגות היו צרות כאלה, לולייניות, כמו בתוך צריח, והיינו צריכים לרדת שלוש קומות,* היינו המון ילדים. פעם, בזמן הירידה, חדר פגז או רסיס של פגז דרך החלון. אחרי זה כנראה החליטו שעדיף שנגור כל הזמן למטה.
[* מתבקש להשוות את הזיכרונות החוזרים מהירידה למטה למרתף, למקלט - לזיכרונות שהובאו לעיל של העלייה לראש המגדל לצפות בסביבה, מעין ׳מאיגרא רמא לבירא עמיקתא׳.]
כשהיה שקט, לפעמים שיחקנו בחצר של המנזר. היה לי שם משחק הרכבה, ׳המהנדס הצעיר׳, שאהבתי מאוד לשחק בו, בעיקר עם בן דודי. זה העסיק אותי שעות. אני זוכר את הנזירים, עטופים בגלימות שלהם, ואת השפנים שהם גידלו שם. תמיד היינו הולכים לראות את השפנים, ומדי פעם שפנים היו נעלמים. אחרי כן הבנו שהם פשוט אוכלים אותם (צוחק). נו... היו הפגזות, אבל אינני זוכר פחד. העניינים הדרמטיים בשבילנו לא היו שם בירושלים, אלא בכפר עציון. אני חושב שבגילי לא הפנמתי בדיוק את הסכנה. הבנו שזה מצב כזה, יש מלחמה, אבל היהודים ינצחו בסוף. לשבת מול הרדיו ולשמוע את השידורים, את התקשורת מכפר עציון - זה היה הדבר המרגש ביותר. אינני זוכר מי היה משדר, אבל את הרדיו הזה אני עדיין רואה לנגד עיניי. אינני זוכר את הרגע ששמעו בו את התשדורת האחרונה. אולי אנחנו, הילדים, לא היינו שם כלל ברגע זה.

משלימים תיאור זה הדברים להלן, המובאים בסגנון שונה, אך נוגעים בנקודות דומות מאוד, בדברים שרשם עבורי מרדכי:

אנו מגיעים לירושלים ומתמקמים במנזר רטיסבון. זוהי תקופת הקרבות ומדי פעם יש אזעקה או התרעה על הפגזה קרבה, ואנו יורדים בשורה ארוכה של מדרגות למרתף הבניין. כשזה קורה בשעות הלילה, אימא באה ומעירה אותי ואנו יורדים ביחד, כשאני אוחז בידה ישן למחצה. אנו שוהים במרתף ימים ולילות ארוכים. המרתף מואר באור עמום. כשמגיעה הפוגה אני מתגנב החוצה לבדי, יוצא אל החצר הפנימית של הבניין ומרגיש כאסיר שיצא לחופשי. אור היום מסנוור עד כדי עיוורון - גם בצל. אינני יכול לשבוע את האור.
אין כמעט קשר בינינו לבין הנזירים החיים בבניין. הם חולפים על פנינו כדמויות מהאגדה, עטופים בגלימות חומות המכסות אותם עד כפות רגליהם. יום אחד ראינו נזיר נושא מגש ובו אפרוחים צהבהבים שזה עתה בקעו מהביצים. מישהו אמר שהם הולכים כעת לאכול את האפרוחים - אכזריות שלא תיאמן. מאז קצת חששתי מהם.

גם הסיפורים שיובאו להלן מציגים בעיקר את הפחד והסכנה שחוו הילדים, פחד מהמלחמה המתרחשת סביבם, בקטעים הראשונים, וחשש מהנזירים הזרים וממעשיהם - בהמשך. כך מספרת נעמי:

ברטיסבון שיכנו את כל הילדים למטה במרתף, כי היו צליפות ויריות. אימא שלי ישנה בחדר למעלה, אבל אני התעקשתי לישון יחד אתה. יום אחד אחר הצהריים היו יריות ממש מקרוב, ואיש אחד, שהלך לשאוב מים מהבאר שבחצר, נפצע. בדיוק שיחקתי קלאס עם ילדה אחת, והיא נפצעה מכדור ברגל. באותו לילה אמי רצתה שאלך לישון במרתף, אבל אני דרשתי לישון אתה יחד, עד שהיא אמרה: ׳את יודעת מה, גם אני אישן במרתף׳. למחרת בבוקר החדר שבו היא הייתה צריכה לישון למעלה היה מפוצץ מכדורים! מפוצץ! אחר כך כולנו כבר ישנו במרתף.

ולפי זיכרונה של רותי:

יש לי זיכרון בהיר אחד מרטיסבון. הייתי קטנה מאוד. אנחנו במרתף, שוכבים יחד, אינני זוכרת אם כל הילדים יחד או עם האמהות, ומעלינו תקרות גבוהות ומקומרות, ועוברים עליהן מעין אורות. ריקושטים. היו יריות, כנראה, אינני יודעת. אבל את מראה האורות חולפים על פני התקרה אני ממש רואה לנגד עיניי. בבגרותי הלכתי לראות את רטיסבון, ירדתי למטה למרתף ואיתרתי את החדר - יש שם ספרייה עכשיו. זיהיתי את התקרות המקומרות. היום זה מיניאטורי, אבל כשהייתי קטנה זה היה מרתף ענק בעיניי.

הפחד כזיכרון כמעט יחיד מרטיסבון מופיע בסיפורו של גדעון: ׳ממנזר רטיסבון אני זוכר שירו כל הזמן, כל הזמן. האם ידעתי שזה מנזרי ודאי שלא. אני רק זוכר את המקלט שבו ישנו, ושהיו יורים בלא הפסק. לא הרשו לנו לצאת לחצר. זו הייתה תקופה קשה מאוד ולחוצה׳.
גם המפגש עם הנזירים, הזרים כל כך במדיהם הכהים, שידר לילדים פחד או לפחות מסתורין. סיפר יפת:

היו נזירים בחדר כלשהו, משהו מסתורי מאוד. כיוון שהיה לי דמיון מפותח מאוד כילד, פעם אחת היה נדמה לי שאני רואה שם אריה. נכנסתי עם אחד הילדים בשקט, וגילינו שזה היה אשכול של תמרים, שנראה לי כמו רעמה... המנזר היה גדול והיו שם הרבה חדרים ריקים, היה מפחיד לשוטט בהם. פעם, אחד הנזירים לקח חבר שלי וסגר אותו בחדר, אינני זוכר מדוע. חיפשו אותו וחיפשו אותו, עד שהוציאו אותו.

עבור חנה נוס׳ נשמר זיכרון הפחד בצורת פנטזיה מוזרה: ׳אני זוכרת ברטיסבון שהיו מיטות, ומתחת למיטה ארגז לכלי מיטה. אני זוכרת שהיה שם כלב, הוא נכנס לארגז כלי המיטה שלנו. אמי אומרת שלא היה שם שום כלב, בקושי היה מקום לבני אדם, אז כלבים - ודאי שלא! אבל זו כנראה הצורה שבה אני זוכרת את האווירה הזו של הפחד והחשש׳.
כפי שכבר הוזכר לעיל, לאחדים מהמספרים תקופת רטיסבון קשורה באופן הדוק לעניין התקשורת האחרונה עם האבות שהיו בכפר הנצור, בין באמצעות שידורי הרדיו האלחוטי ובין באמצעות מכתבים ששלחו האבות לנשים ולילדים, מכתבים שאותם הם נוצרים במסירות עד היום.
בעניין זה מספרת רותי:

הייתי בת ארבע, ועדיין לא ידעתי לקרוא, אבל אבא כתב לי לרטיסבון המון מכתבים, והיה מוסיף דרישת שלום לאחי, שהיה קטן עוד יותר, ו ... זה יש לנו, יש לי עד היום. ומה עוד...היו פעם קופסאות פח של סוכריות, אז אבא שם לי בקופסה כזו סוכריות וחרובים ושלח לירושלים. שמרתי את זה שנים. זה היה כבר מלא תולעים. זרקתי את זה רק כשהייתי בת שמונה או תשע. לאימא היו מכתבים מאבי שהוא שלח אליה לרטיסבון, היא לא רצתה במשך החיים להראות לי אותם... היא אמרה שזה שלה. אבל כשהזדקנה וחלתה, מצאתי אותם, והם המזכרת מאבא החשובה ביותר בעיניי.

מעניין שחנה נוס׳ מספרת, כי לאחר ארבעה חודשי מצור, ומשהתגברה התחושה של הסוף הקרב, כנראה החליט אביה לשלוח לאמה את האלבומים המשפחתיים שנשארו בביתם בכפר עציון, וכך נשארו ברשותה תמונות של הוריה מביתם בפולין ומראשית דרכם בארץ. רוחמה סיפרה על שטרות כסף אחדים ששלח אביה לאמה ברטיסבון, כדי שתקנה מתנות לבנותיו, וכך יש ברשותה שרשרת זהב ובה הקדשה מאביה, שנחשבת בעיניה לאוצר אישי יקר מכול עד היום.
הנושא רב הרושם ביותר בזיכרונות רטיסבון נוגע לבשורה על נפילת הכפר, ועוסק בתגובות ראשונות על מצב היתמות של הילדים. לאחדים זהו זיכרון עמום ביותר. מספרת, למשל, רותי: ׳אני זוכרת את התחושה, כשהודיעו לאמהות שהאבות נהרגו. אני זוכרת רק את הצרחות ואת הבכי, לא את התוכן׳.
על הנסיבות המדויקות כביכול של ההודעה שמעתי בפירוט מסימה, שהסתמכה על סיפורי אביה שניצל:

אבי היה פצוע בבית החולים בהר הצופים, עד שהצטרף אלינו לרטיסבון. כאשר הרגו בשיירה להר הצופים שבעים רופאים ואחיות, היו ביניהם מי שטיפלו בו. לכן אחרי חודש, כשערכו ׳שלושים׳ לשיירה בבית הכנסת ׳ישורון׳, קרוב מאוד למנזר רטיסבון, הוא הלך לשם. הייתה שם אזכרה גדולה מאוד. באמצע ההספד של הרב הראשי, נכנסו שני אנשים לבית הכנסת, ניגשו אל הרב ולחשו לו משהו. הרב הפסיק את ההספד שלו ואמר שקיבלו שדר ש׳מלכה נפלה׳. אבא שלי, שישב שם בין האנשים, הבין ומיד קם והלך לרטיסבון וקרא לאמי ולעוד חברה אחת, שבעלה כבר נהרג בשיירת העשרה, ואמר - הגיע שדר לרב הראשי, זה מה שקרה. הם התלבטו שלושתם איך לבשר לנשים... איך עושים את זהי הם אמרו שאין להם כוחות להגיד את זה ולכן החליטו רק לפתוח את הרדיו בקול רם, כדי שמי שישמע את החדשות כבר יודיע לכולם. באמת הם הצליחו לגרום לכך שמישהי שמעה ומיד קראה לכל יתר החברות לשמוע אתה יחד את החדשות מהרדיו. כך נודע הדבר. זה היה, כמובן, קשה מאוד מאוד.

לא כל המרואיינים מסכימים לגרסה זו, ולא ברור באיזה סוג רדיו מדובר, כפי שמדגימים הציטוטים שיובאו להלן. יהושע, שמדבריו לקוחה הציטטה הבאה, עושה הפסקות רבות בדבריו בקטע זה:

היו שעות שידור מסוימות, היה רדיו בגלים קצרים בכיוון אחד, והיינו מקבלים ברדיו את התשדורות מכפר עציון. בשעות האלה הייתה הצטופפות גדולה מאוד סביב הרדיו. אני זוכר שקראו לי בשלב כלשהו, יכול להיות שזה היה ביום האחרון, ׳הנה, עכשיו אבא שלך מדבר׳. זה היה מלווה בצפצופים ואינני יכול להגיד שאני זוכר את התשדורת, אבל אני זוכר את החוויה של השידור עצמו, כי זה היה במרכז תשומת הלב - הנה מדברים משם אלינו כאן. לא בעניין של המלחמה, אלא האבות, האבות מדברים אל האמהות והילדים. אני מניח שהתשדורות היו קצרות.
אני זוכר את ההודעה ברדיו... בשלב כלשהו כששודרה ההודעה ׳מלכה נפלה׳, אינני יודע אם זה ניתן ברדיו או שזה ניתן באמצעי קשר אחר, הייתה שתיקה נוראה. מין... חיוורון כזה של האמהות, אה... אינני יודע אם היה מיד בכי, אבל היו גם קולות של בכי. כי לא ידעו כל כך מה משמעות הדבר. אני לפחות לא ידעתי מה משמעות ׳מלכה נפלה׳ באותו שלב. זה היה, כנראה, קוד מוסכם. הבנו שנפל דבר, אבל לא ידענו מהו. אה... אבל היה קטע כלשהו של אה... שתיקה רועמת. כמו שאמרתי, פה ושם נשים בכו בכי חלש ואחרות ניסו להשתיקן ולהרגיען. אבל גם כשמאוחר יותר התחילו לדבר על ׳כפר עציון נפל׳ במשמעות הזו, איש לא ידע מה המשמעות מבחינת מי שנותר שם. הלכו בשבי, נפצעו, נפלו חללים? אה... הקטע הזה נשאר בלתי ברור עוד תקופה ארוכה מאוד... אני מניח שידעו שקרה אסון. קרה...לא רק הבית הפיזי נפל, אלא בוודאי גם נפלו קורבנות רבים, אבל מה המשמעות של מי נשאר ומי לא - הדברים האלה הגיעו הרבה יותר מאוחר. גם כשהתחילו להגיע השמות מהשבי, עוד קיוו שאולי מישהו הצליח בכל זאת להסתנן ועוד יגיע, וכדומה.

לדברי יאיר:

אינני יודע איך היה הקרב האחרון, וגם לא איך אבי נהרג. אבל אני זוכר, כשהודיעו לנו ברטיסבון שהכפר נפל. הגיע שידור באלחוט ׳מלכה נפלה׳ - זה היה הצופן למה שקרה. מיד ביקשו מאתנו, מכל הילדים, לרדת למטה לשחק. אני זוכר את הצעקות ששמעתי מהאמהות מלמעלה, צעקות איומות, בכי. אחר כך היו המון מבקרים, ישבו ׳שבעה׳ כנראה, אף על פי שלא הייתה לוויה... אימא שלי הייתה אישה חזקה, תמיד הייתה מהחזקות, והיא הייתה מנחמת את האחרות, היא לא נשברה אף פעם.

ואצל גאולה:

כשהגיעה ההודעה על נפילת כפר עציון, כל מה שאני זוכרת זה בכי וצעקות. גם אימא שלי בכתה, ואני זוכרת שהלכתי לחפש את אחותי הקטנה, כדי לצאת מהבכי. אחותי הבינה עוד פחות ממני ואמרה: ׳אני אקח מקל גדול וארביץ לכל הערבים׳. לא הבנו מה קרה, אבל חשנו שקרה אסון. לאחר כמה ימים הגיע המברק מעבר הירדן, ובו רשימת השבויים. המברק הגיע בשבת. כל אישה הבינה טוב מאוד שאם בעלה איננו ברשימה, סימן שהוא נהרג. ואז התחילו צעקות ממש... הייתה אחת שניסתה להתאבד... ואימא של אורה, שדווקא נודע לה שבעלה בחיים, בשבי, צעקה עם כולן: ׳למה לי מגיע?׳ את הצעקות האלה לא אשכח כל ימי חיי. אבל אני חושבת שניסו להרחיק אותנו, את הילדים, וירדנו למטה.

ועוד עדות של נעמי:

תמיד הרגשתי שהמוות קרוב מאוד לחיי. אני זוכרת את היום ש... לא קיבלנו את התשדורת מכפר עציון. כל ערב ברטיסבון היינו באים לחדר האוכל, ושם היינו שומעים את האבות משדרים, שומרים על קשר. באותו ערב אני זוכרת שלא קלטו כלום, רק רעש מונוטוני. ואז התחילו הנשים לצרוח. אני סגרתי מסך כאילו. יצאתי החוצה. למחרת בבוקר כבר הייתה ההודעה ממש על נפילת כפר עציון.

בין הסיפורים הללו של ראשית היתמות, בולט סיפורה של אורה, שאביה נשאר בחיים. אורה מדגישה בתיאורה דווקא את הרגע שבו הגיעה רשימת השבויים לרטיסבון (מה שתיארו גם יהושע וגאולה לעיל), ולא את עצם הבשורה על נפילת הגוש:

אבא שלי נפצע עשרה ימים לפני הקרב האחרון. דיברו על זה שיעבירו אותו במטוס לתל אביב, ובסוף כבר לא היו טיסות. בלילה האחרון הוא הועבר עם הפצועים למשואות יצחק וככה ניצל. כשהודיעו לאימא על הפציעה שלו, היא הייתה עצובה, אבל מאופקת מאוד. גם אני זוכרת את הידיעה הזו, אבל מאוד במעורפל. אחר כך, אני זוכרת את אימא שלי... אחרי נפילת כפר עציון (בוכה בשקט), כשהגיעה רשימת השבויים. זה היה רגע נורא! מי שנשארו בחיים ונישבו היו בחברון, ומחברון שלחו רשימה של השבויים שלנו במכתב לקיבוץ גת־גלאון, ובה כל השמות. והשם של אבי היה שם, אבל... לא חשבו שזה סוף פסוק! חשבו שבטח אנשים נוספים מתחבאים ועוד מסתתרים או פצועים, ולא הגיעו אל כולם. אחרי שבועיים עוד אפשר היה לצפות ל... מכל מקום, השם של אבא כבר היה ברשימה. ואני זוכרת את אימא בחדר הקטן הזה ברטיסבון על המיטה מעבר לסדין, שוכבת ובוכה: ׳למה לי מגיע, למה לי מגיע׳.

את הרגשת הבלבול וחוסר האונים של ילד יתום לאחר הבשורה ניתן להבין מתוך הקטע הבא שכתב מרדכי:

מגיעה לרטיסבון הידיעה על נפילת כפר עציון ומותם של האבות. היום זה נראה תמוה, אולם איני זוכר שסיפרו לי שאבא מת, אולי ניסו להסתיר את זה ממני? אולי כדי להשהות ולרכך את המכה? או שאני הדחקתי את הזיכרון של אותו רגע שכה הכאיב עד שהעדפתי לשכוח אותו? אולי לאימא לא היה אומץ לספר לי? איני יודע. אחר כך, כשכבר ידעתי, לא רציתי לשאול ולהביך אותה. אבל יום אחד קמתי והידיעה כבר שתולה עמוק עמוק בתודעה כאילו תמיד הייתה שם, וזה כבר לא כואב, לכאורה לפחות.

לסיכום פרשיית רטיסבון, אפשר לקרוא על כל ההשתלשלות בסיפורו של חנן:

אחר כך היינו במנזר. המשכנו במסגרת קיבוצית שם. חברת הילדים בינם לבין עצמם הייתה הדוקה מאוד, והיו מטפלות - לא כל משפחה לעצמה. הנשים היו... בסך הכול הן היו נתונות בלחץ גדול, גם בגלל שירושלים עצמה הייתה במצור וגם בגלל הדאגה הבלתי פוסקת לבעלים שנשארו בכפר. אני זוכר אזעקות שהקפיצו אותנו למקלטים, לעתים בימים, לעתים בלילות. היינו יורדים במדרגות לבושים בפיג׳מות, בטור ארוך למרתפי המנזר. אני ממש זוכר את המרתף, מבנה צר ומוארך, טפטים מתקלפים על הקיר. לא רצינו לשבת, כי הרצפה הייתה קרה נורא, אז הביאו לשם רדיו. בעצם זה היה רדיו שלנו, של אבא שלי, שיכול היה לקלוט ולשדר בגלים קצרים. הרדיו הזה נהפך למעין מכשיר קשר שדרכו קיבלנו כל הזמן דיווחים ממה שקורה בכפר עציון. בכל פעם שנהרגו אנשים, היו פותחים בזה את השידור... והיו מספרים לנו מה קורה בכפר. אני ממש זוכר מבזקים כאלה. למשל, היה כלב ענק בכפר עציון שקראנו לו ׳שטן׳ (במלעיל). יום אחד דיווחו לנו ששטן השתחרר מכלאו ועכשיו הוא עושה שמות בתוך הכפרים של הערבים. (צוחק...) אני זוכר את ההודעה האחרונה באלחוט, את היום האחרון של נפילת הגוש, את הדיווח על כניעתו של הגוש.
זה היה בד׳ באייר, ממש בד׳ באייר תש״ח. ישבנו שם מלאי חרדה כי ידענו שמתחוללים קרבות, ושמענו את השידור מהמנזר הרוסי. האנשים היו המומים. הם אמרו ש׳יש כאן מערכה ואנחנו פועלים ומתקיפים והם הודפים את ההתקפות׳. המפקד האחרון של כפר עציון היה יעקב אלטמן. שלושת הבנים שלו יספרו לך. הוא היה כנראה אישיות. אני זוכר אותו מדבר אלינו בקשר, ביום האחרון. הוא אמר: ׳אנחנו מחזיקים מעמד ורוחנו איתנה. תחזיקו גם אתם מעמד׳, ואז פתאום נשמעים פצפוצים ככה במכשיר הקשר והוא נדם. הבנו שקורה שם משהו, וזמן קצר אחר כך ההודעה, בקוד, ׳מלכה נפלה׳. כפר עציון נקרא בקוד ׳מלכה׳... את זה אני זוכר שאנחנו שומעים במרתף: ׳מלכה נפלה׳.
אני לא בטוח מדוע היינו במרתף. אולי היו הפגזות, אף שאני חושב שאז הייתה הפוגה בירושלים. אולי היינו במרתף בגלל ששם עמד מכשיר הקשר ושם התכנסנו. אחרי שנשמעה ההודעה, השתררה דומיה והייתה חרדה גדולה. אנחנו, הילדים, לא בדיוק הבנו מה קורה שם. אבל הייתה חוויה שלא אשכח אותה - אחת הנשים רצתה כנראה לשלוח יד בנפשה מרוב צערה, והיא לקחה בקבוק של נפט והתחילה לשתות אותו. לא אגיד את שמה עכשיו. אולי היא שתתה, אינני בטוח, בדיוק התחילו לצעוק: ׳צריך להציל אותה׳. זה אולי במידה מסוימת נתן לנו אפשרות להבין את עומק המשבר שאליו נקלענו.

ומה קרה אחר כך? פרט לרמזים שהובאו לעיל, מעטים מאוד שיירי הזיכרון המתארים מנקודת הראות של הילדים את אווירת החיים ברטיסבון אחרי קבלת הבשורה, בקרב האמהות הצעירות שהתאלמנו ואפילו קבר לבכות עליו לא היה להן. קרוב לוודאי שנעשה מאמץ עילאי לתת לילדים להמשיך בצורה כלשהי את שגרת חייהם. עד כמה הייתה האווירה קשה אפשר ללמוד מסיפוריהם של אחדים שזכו, ואביהם נשאר בחיים, ושעזבו את רטיסבון בהקדם, מסיבות מובנות. קטעים ספורים אלה מעלים את סוגיית אשמת הניצולים, שבה נעסוק בהרחבה בפרק הבא. כך, למשל, מספרת נעמי:

אבי היה פצוע וכשהוא שוחרר מבית החולים, הוא הגיע לרטיסבון חודש או חודש וחצי אחרי נפילת הקיבוץ. זה לא היה פשוט כלל. כילדה הייתה לי תמיד ההרגשה: למה אבא שלי ניצל? אני חושבת שגם לאבי ולאמי היה קשה מאוד שם ברטיסבון בין כל האלמנות. משנפרצה הדרך לירושלים, דרך בורמה, למחרת אבי ואמי החליטו שהם אינם יכולים לחיות בתוך ה... בתוך החבורה הזו. הם לקחו אותי ואת אחותי התינוקת, לקחו תיק אחד ביד, ואת כלי הסנדלרות של אימא, ועלינו על אוטובוס לשפלה. עצרנו ברחובות לכמה ימים, אחר כך קיבלנו דיור כלשהו ביפו, שהייתה ריקה והרוסה, בין כל העולים. אני זוכרת חוויה של פליטים נודדים, ממש, ככה הרגשנו.

פרט לזיכרון המרכזי, המשויך לסיפור הקולקטיבי של כפר עציון ותולדותיו, נדירים מאוד בפרק זה סיפורים על נושאים יומיומיים יותר שאפיינו את חיי השגרה ברטיסבון מנקודת מבטם של הילדים. על משחקי הבנים הגדולים (שנודעו בשנים הבאות בשובבותם), במרחב המנזר, בחצר וברחובות הסמוכים, מספר רק יפת:

אחת החידות בעיניי היא איך יצאנו כולנו נורמלים... כבר ברטיסבון התחלנו בריצות המשוגעות שלנו. היו לנו מיטות קומותיים, והיינו רצים על השוליים של המיטות האלה מסביב לכל האולם. כאשר לא הרשו לנו לצאת לחצר בזמן ההפגזות, היינו משתוללים בפנים, מוציאים את המרץ. אני גם זוכר איך פעם טיפס חנן על גדר המנזר, לראות מגרש כדורגל סמוך, שבו שיחקו החיילים הבריטים, ונפל לצד השני. עמדתי שם והייתי המום - חנן נעלם לצד השני! צעקתי: ׳חנן נפל, חנן נפל!׳ ותביני, למונח ׳נפל׳ הייתה אז משמעות מיוחדת מאוד... מכל מקום הבחור יצא בשלום מהנפילה לצד השני של הגדר, הסתובב וחזר לאחר כבוד דרך השער הראשי. אלה היו הרפתקאות שהקדימו את מה שהתפתח אחר כך בגבעת עליה.

גם עניין קיבוצי אחר, שיתפוס מקום ניכר בסיפורי גבעת עליה - נושא האכילה וההאכלה, היה נדיר בקטע זה של הזיכרונות, אולם מופיע אצל גאולה: ׳אני זוכרת את המטפלת מטיפה לנו מוסר ברטיסבון על הגישה שלנו לאוכל. אנשים בקושי השיגו משהו לאכול אז בירושלים, עמדו בתור בחנויות וערבים ירו עליהם - ואנחנו, המפונקים, איננו רוצים לאכול. מה, לאכול תרד עוד פעם???׳ אך נראה כי כל זה מתגמד בזיכרון על רקע הגעגועים לאבא והדאגה לשלומו: ׳היה לי יום הולדת אחרי פסח, ואני זוכרת כמה שמחתי כשבאלחוט מסרו בשם אבא ברכת מזל טוב ליום ההולדת׳. בסך הכול, סיפורים כאלה נדירים מאוד בפרק על רטיסבון, ונראה לי כי הבשורה המרה שהתקבלה בעת שהותם שם, והתגובה הקשה של הילדים, האמהות ויתר החברים, ׳בלעה׳ למעשה את הזיכרונות של ההוויה הנורמלית שהייתה ודאי גם היא חלק ממציאות החיים במקום.
מפתח תקוה - התחנה הזמנית הבאה והקצרה במסע הנדודים של הקבוצה, יש רק זיכרונות מעטים. קרוב לוודאי שהמגורים בחדרי הכיתות של בית הספר ׳נצח ישראל׳, שהיה סגור לחופשת הקיץ, לא יכלו להקנות תחושה של קביעות ובית למשפחות ולילדים. עם זאת, הייתה תחושה כי בהפוגה הראשונה יצאו מהמצור שהעיק על ירושלים. מתוך הסיפורים ברור, כי מנזר רטיסבון גילם עבור הילדים ואמהותיהם את המקום והזמן שבו קיבלו את הבשורות המרות ונגוזה תקוותם לשוב ולחבור לאבות ולבית שבכפר עציון. אם הזמניות שברטיסבון נשאה אופי של המתנה לשובם לכפר עציון הנצור עם שוך הקרבות, הרי הארעיות שבפתח תקוה היוותה שלב לקראת העתיד הבלתי ידוע של שיקום החיים ובניית חיים אחרים. אכן, בזיכרונות הבודדים מפתח תקוה עולים סיפורים על יציאה מן הסכנה לחופש, לאור היום, לתקופה טובה יותר בחיי הילדים. מי שהרבו להשתובב בגבעת עליה תיארו את ראשית ההשתוללויות גם כאן, כמבוא למה שיפורט בהמשך.

מספר יפת:

ראי, בפתח תקוה היינו תקופה קצרה מאוד. זה היה בית ספר ויכולנו לגור בו כל זמן שנמשך החופש הגדול. אני זוכר שהיינו משתוללים שם! תמיד חיפשנו מקומות גבוהים, שלהורים או למטפלות יהיה קשה להגיע אלינו. הייתה שם שדרה גדולה של פיקוסים והיינו משחקים עליהם בטרזן, קופצים מעץ לעץ ומסתובבים בכל השדרה. היינו מתרוצצים בחדרים ובכיתות בכל הבניין. המטפלות ניסו קצת לארגן אותנו, אבל היה קשה. היינו כשישים ילדים, והנשים היו בעצמן שבורות מכל מה שעבר עליהן. היינו עדר קשה מאוד בשביל הכוחות שלהן.

חוויות הקשורות בגינה או בשדרת העצים מסמלות כמובן את השיפור במצב, היציאה מהמצור בירושלים וממנזר האבן הקודר שבו שהו. גם רותי מתארת את הגינה היפה שהייתה כנראה בקרבת בית הספר, שבה שיחקו הילדים, וטענה כי היא עדיין זוכרת את הצמחייה שהייתה שם. סיפור נוסף מפי רותי מדגיש אף הוא את תחושות השחרור מהמצור, מהבידוד ומהמחסור בירושלים: ׳מפתח תקוה יש לי תמונות בחברת דוד ובנות דודה, שגרו שם. הם באו לבקר אותנו הרבה והיו מפנקים אותי, משחקים אתי. פעם אחת הם לקחו אותי לבריכת שחייה - עד אז לא ידעתי מה זה בכלל!׳
אולם אחדים נושאים גם מפרק קצר זה בעיקר זיכרונות של זרות, פחד וחשש, ואפילו משתמשים כאן במילה ׳טראומה׳ בנוגע לאירועים קלים למדי, כפי שמספר צביקי:* ׳אנחנו, הילדים, שתלנו גן ירק בחצר בפתח תקוה. צמח לנו אבטיח אחד גדול לתפארת. בא ערבי רכוב על גמל ולקח לנו אותו. זו הייתה שיירה שלמה של רוכבי גמלים, אני זוכר את זה כמו היום... ויש לי זיכרון נוסף, אישי יותר. הייתה בריכה של דגי נוי בסביבה ויצאנו לשם בלוויית כמה אמהות. עמדתי ליד הבריכה, ופתאום נפלתי, או מישהו דחף אותי... בסך הכול אלה היו מי אפסיים, שלולית בעומק של חצי מטר אולי, אבל אני זוכר את הפחד ואת הטראומה הזו באופן ברור מאוד׳. גם לרחל, שסיפורה המלא מופיע בפרק השני, היה זיכרון טראומטי (בלשונה) מרחובות פתח תקוה, הכולל רגע שבו כמעט נדרסה על ידי רוכב אופניים. זיכרונות אלה ממחישים את השבריריות של הילדים עקב החוויות הקשות שעברו, וכן את חוויית הזרות שלהם, לאחר שנעקרו מסביבה בטוחה, שבה כולם הכירו אותם ובוודאי לא היו כלי רכב שיש להיזהר מהם. עתה עליהם ללמוד להסתגל לסביבה עירונית בעלת אופי שונה לחלוטין - מה שיתחדד בפרק הבא בחייהם.
[* על השימוש במונח ׳טראומה׳ בשני האירועים המתוארים כאן ניתן כמובן להגיד מבחינה פסיכולוגית שהם מהווים מעין מסך שעליו מוקרנת הטראומה הגדולה, האמיתית, שעברו הילדים לא מכבר.]

סיכום הפרק

לסיכום חלק זה, החיים ברטיסבון נשאו אופי דרמטי מאוד, בגלל המהפך האישי והקבוצתי שחל שם בחיי כל המספרים, ואף שהיו בהם גם נקודות של אור וקלילות, הם נחרתו בזיכרון בעיקר כתקופה מרה. התחנה הזמנית עוד יותר של פתח תקוה מטושטשת מאוד בין שני הפרקים המסעירים - החיים ברטיסבון מצד אחד, והפרק המרגש של החיים בגבעת עליה מצד אחר. טבעו של הזיכרון שהוא משמר רגעי חרדה וכאב יותר מאשר את הנעימות הרגילה של חיי היום־יום השוטפים, אולם במקרה שבו אנו עוסקים, דומני כי אכן זו הייתה המציאות שאותה חוו בני הדור השני בתקופה זו שבמהלכה חיו כפליטים נודדים ונהפכו ברובם ליתומים מאב. עד כמה שנעשה מאמץ להגן על הילדים ולסוכך עליהם מפני האירועים הקשים שחוו המבוגרים, ילדותם בשלבים אלה התרחשה בצל הטראומה הקולקטיבית של כפר עציון, ובזמן מלחמת קיום קשה של היישוב היהודי כולו. לכן, אין זה מפליא כלל כי סיפורי פחדים וחששות כה רווחים בקטעים שהובאו. כפי שנראה, השתנתה רוח הקבוצה מן הקצה אל הקצה בפרק הבא בנדודיהם הקיבוציים, כשהשתכנו בגבעת עליה.