בעד ההזיה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
בעד ההזיה
הוספה למועדפים

בעד ההזיה

3.5 כוכבים (2 דירוגים)

עוד על הספר

  • הוצאה: אפיק
  • תאריך הוצאה: יולי 2018
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 151 עמ' מודפסים

יותם ראובני- נולד ב-1949 ביאשי, רומניה. בישראל מ-1964. למד בתיכון העירוני באשדוד. לאחר הצבא עבר לתל אביב, שם עבד כעורך בעיתונים "הארץ" ו"ידיעות אחרונות". ספרו הראשון, "בעד ההזיה", שהופיע ב-1988, זכה להצלחה רבה אצל הביקורת ובקרב הקוראים. לאחר מכן פרסם רומנים, בהם "ימי דגון", "הרוצח השכיר של העם היהודי" וספרי שירים. לאחר תקופה ממושכת בתל אביב, עבר להתגורר באשדוד.

תקציר

בעד ההזיה הוא ספרו הראשון של יותם ראובני. הספר ראה אור בשנת 1978 ועורר סנסציה בשל עיסוקו הישיר וחסר הפחד בחיים של ההומוסקסואלים בארץ. באותה תקופה קשר הומואי היה אסור על פי חוק. הספר התקבל בהתלהבות על ידי הביקורת והפך עם הזמן לספר קאלט שצעירים ישראלים קראו בחושות בסיני ובהודו, ובהוסטלים בדרום אמריקה. בדברי המבוא של הסופר פנחס שדה נאמר כי הספר מצטרף למסורת גדולה של ספרות וִדוית. שנים לאחר שאזל מהחנויות ונקרא כמעט במחתרת מוגש עתה הספר לקורא, בדיוק כפי שהופיע לראשונה

פרק ראשון

השערות על מותו של פייר פאולו פזוליני
 
השערות
השערות
השערות
השערות
 
השערות השערות השערות השערות השערות השערות השערות השערות השערות השערות השערות השערות השערות השערות השערות השערות השערות השערות השערות השערות השערות משוער משערים שיערו נשער משער משערים השערות בלתי מבוססות על מותו של פייר פאולו פאוזליני זין זיין לזיין מזיינים.
בלילות מזיינים בבתי שימוש ציבוריים, מזיינים מציצים אל אולמות סגורים, היה חשש של אברכים חיילים פועלים נערים מתעמלים חושבים על אלוהים, מי שאינו גוֹליסט חושב על אלוהים. לכתוב בלי לחשוב לכתוב בלי לחשוב כמו בזיון על שולחן יציב על שולחן יציב עד שהדיו יהיה שחור ברדיו מבקשים תישארו איתנו. מהירות המחשבה לעומת האיטיות ההכרחית של הכתיבה. החדשות מייד. כאן שידורי ישראל. השעה שלוש. מהומות הכושים. מעשי אלימות במקומות אחרים. לפתוח את הלב. ברובע סווטו. ביוהאנסבורג. עוד שתי שורות. הדיו שחור. להיות לבד ולכתוב בדיו שחור. ריימונד באר ישלים הערב את הרכבת הממשלה.
קולה של ויקטוריה דה לוס אנחֶלֶס, כאשר האזנת לראשונה לרקוויאם של פוֹרֵא? לא. אולי נגינתו של אנדרֶה סֶגוביָה, הקונצ'רטו באָרנחוּאֶז. רוֹדריגוֹ בערב גשום, בקיבוץ צפוני. איך הגעת לשם? עכשיו אין סיבה שאפשר להצביע עליה ולומר — את היא. המיאוס מהלימודים והרצון לעשות מעשה של מרד, כבר אינם מציעים את עצמם כסיבה. גופו של יפתח, עיניו של יפתח, הנסיעה עם יפתח עד קריית שמונה, ואורות העמק והתקווה הירוקה ההיא, מיתקפה של התקווה כי משהו יבוא בינך ובין יפתח, בחדרו, בלילה, ואיזה מחסור יועם. נועם יבוא ונחמה וטוּב. אבל יפתח היה מיסיונר של רעיון אשר הוא לא האמין בו, ונסעת אחריו רק בגלל שרצית לשכב איתו. רמזים יפים, בתוך שיחה לילית, המון קפה, ורודריגו. ומה אני הייתי אומרת המחשבה ההיא, על הזין של יפתח, על גופו העירום של יפתח, על התחת של יפתח באור המועט של הירח, ברמות נפתלי? מה אני הייתי אומרת המחשבה ההיא. אל תאמר לי שלא הייתי, אומרת המחשבה ההיא, ראה איפה אתה עומד.
אתה עומד בבית השימוש של התחנה המרכזית, בתל־אביב. יוצא ומשוטט בין הרציפים, באולם הכניסה, חוזר לבית השימוש. מגניב מבט לעבר המשתינים. מי שמסתכל בך, שלך הוא. הסכמה מיידית, מיברקית, מיבזקית. הפרטים ייקבעו בחוץ, אם ייקבעו, אם מישהו ילכוד את המבט שלך, המבט המבוהל והחושק שלך, הנשלח אל הגברים המיוגעים שיוצאים ונכנסים אל בית השימוש של התחנה המרכזית. הנה, חייל. אתה מסתכל בזין של החייל והמבט שמרחף על הזין של החייל מכריח אותך לחשוב על הדבר הכי יפה שראית אי פעם, ששמעת אי פעם, שאהבת אי פעם, אם אהבת. קולה של ויקטוריה דה לוס אנחלס? רודריגו? מה, מה, מהר. המבט מרחף על הזין של החייל וממלא אותך תשוקה. מה היה הדבר הכי יפה שראית אי פעם, מהו הדבר היפה ההוא, שיכול להצדיק או להסביר או לקשור או להבהיר את המעמד הזה, בבית השימוש הציבורי הזה? המבט עולה מהזין של החייל אל המבט של החייל. המבט מוכן לכול: לזעם ולקללה ולרחמים ולהיענות. מה היה הדבר הכי יפה, ולא היה המצאה. מה היה הדבר הכי יפה, ולא היית לבד. מה היה הדבר הכי יפה ולא חיכית בעת ההתרחשות של הדבר הכי יפה — לרגע אשר בו מישהו, הקשור לדבר הכי יפה, המעניק את היופי לדבר הכי יפה, המהווה את הדבר הכי יפה, יתפשט.
המבט מצא עיניים מיוגעות שמבען אינו נהיר. אין היענות ואין סירוב. עיניו של החייל משוטטות על פניך. יש לו תת מקלע ותיק נסיעות כחול מפלסטיק. חייל סטריאוטיפי. הנה, אני כאן, אומר האני שהיית כאשר היית בן שתיים עשרה (?) ועברת ליד מגדל צניחה בעיר כלשהי והסתכלת בשני החיילים שבשער, בשני החיילים שבשער. אני כאן, אומר האני ההוא, ואתה מחייך בבית השימוש של התחנה המרכזית ויוצא בעיקבות החייל, שמבטך ריחף על הזין שלו והמבט הזה, או הזין שלו, עורר תשוקה לגעת בזין הזה, בחייל הזה, באני ההוא, בדבר הכי יפה, הכי רחוק מבית השימוש הציבורי הזה, אי שם ברמות נפתלי או על שפת הים. אתה רוצה להיות חייל (ונחשק, על כן) ואינך מסוגל להיות חייל (ונחשק, על כן) על כן אתה רוצה לשכב עם חיילים, לגעת בחיילים העירומים ממדיהם, לגעת במדיהם, ולהרגיע, לשנייה, את התשוקה להיות חייל ואכן את התשוקה המינית הכרוכה, איכשהו, בזה.
אתה יוצא בעיקבות החייל. הוא מתרחק לכיוון המנוגד לגמרי לכיוון שלך; אבל אתה הולך בעיקבותיו. כי מהרגע ההוא — בו נגע המבט בזין של החייל, והמבט עורר את הצורך להיזכר בדבר הכי יפה וכו', לא נזכרת בדבר הכי יפה וכו' — חדלת להיות האני שצריך היה לנסוע למקום כלשהו, ונעשית אני חדש, שנולד רק למעין החייל הזה, למען הזין של החייל הזה, ויתקיים לעד, בלי שום קשר לחייל הזה, אשר לא תיגע במדיו ולא תיגע בזין שלו גם אם תלך בעיקבותיו חצי הלילה. אבל אתה הולך בעיקבותיו. הוא משתהה בבית קפה. אתה עומד ממול. ממתין. בפניו של החייל (בבית השימוש) לא עמדה הבעה של דחייה או הבעה של היענות. הסיכויים עומדים בפריחתם. החייל נעלם — מעבר לאחת הפינות, נוסע באחת המוניות — ואתה עושה סיבוב נוסף בין הרציפים ובאולם הכניסה. האני שנועד לחייל ההוא (כבר החייל ההוא) נע לעבר הזיכרון. אינך דואג. הוא יצטרף אל האני ההוא, שראה את שני החיילים עומדים בשער מחנה האימונים שליד מגדל הצניחה, ייטמע באני ההוא בפעם הבאה, למראהו של חייל אחר, למראה הזין של חייל אחר, בבית שימוש ציבורי אחר, יבוא כדי לחזק את האני שיווצר בנסיבות ההן. אתה עומד להיכנס לבית השימוש הציבורי, ומבחין שוב בחייל. אתה חוצה את הכביש בלי להסתכל לצדדים. אתה יודע שאין כל טעם ואין כל סיכוי. אבל אתה לא טורח להסתכל לצדדים. אתה שב להיות האני של החייל, האני של הזין של החייל. כמהופנט אתה צופה בהיעלמותו — הסופית, הפעם — בין האנשים. אתה מוותר. האני של החייל נע שוב לעבר הזיכרון ואתה הולך בתוך חלל, בתוך זמן, חסר אני, שכן עכשיו — לאחר שהחייל אבד, לאחר שאין מוצא מהמצב הבלתי נסבל שנקלעת אליו: הזיכרון מלא אניים שבאו ואינם — אתה רק התשוקה שהמבט ההוא, שנגע בזין של החייל, הצית בך. בדרכך חזרה לבית השימוש הציבורי חוזר אליך, בלי חמדה, אני מוכר שהיה קיים לפני האני של הזין של החייל, שהיה קיים לפני הופעתם של כל האניים האחרים, האני השואל אותך בלי הרף מה הוא הדבר הכי יפה שראית, הדבר הכי יפה שעשית, הדבר הכי יפה שאהבת וכו'.
אבל אין באני הזה כדי להשמיד את התשוקה. אתה מואס בתחנה המרכזית והולך לגן החשמל, לבית שימוש ציבורי אחר ומשם לבית שימוש ציבורי אחר. למראה גברים שונים אניים שונים מבקשים להיוולד; אבל הם מתים באיבם בשל הנסיבות. נשאר רק האני המבקש תשובה, המסוגל להתקיים לצד התשוקה, לצד האני החשוק. המולטיפליקאציה הזאת של האני, שאפשר לצחוק עליה בשיחה בטלה בירושלים, אינה מבדחת הלילה. שוב, בית השימוש של התחנה המרכזית. הופעה קצרה מאוד של האני של החייל האבוד. מה עושה כעת החייל ההוא, עם מי הוא שוכב, אם הוא שוכב, אם הוא הבחין בך, ודאי לא הבחין בך, ואם הבחין בך ואמר בליבו הומו מסופלס, מה איכפת לך. איך שלא יהיה, מספיק עם האובססיות המיניות: לך הבייתה ואונן — נקודת מיפגש בלתי ניתנת לתיאור עם אלפי אניים — ואחר כך עשה אמבטיית קצף ואחר כך אכול ארוחת ערב ואחר כך עסוק במשהו מועיל, עשה שימוש נכון בכישורן שלך, שימוש קונסטרוקטיבי בכישרון שלך, ואז תתפרסם ותשיג את כל החיילים, שיבואו אליך במקום שתחפש אותם בבית השימוש או בגן החשמל או ברחובות הקטנים שליד הטיילת. אמרתי לך. איך כותבת לאה גודלברג: אמרתי לך, לא לעשן. עכשיו — אחרי האוננות, שהייתה נקודת מיפגש בלתי ניתנת לתיאור של כל־כך הרבה אניים שלך ושל אחרים (שלמה, למשל. אותו יום שכוח באשדוד, בחורף. למדתם יחד לאיזו בחינה. אילו יכולת לומר אז: בוא, נתפשט. אילו יכולת לומר אז את המילים האלה לאנשים שרצית לדבר איתם כדברים האלה, מה היה קורה. ספקולציה אסורה. טונות של איסורים, טונות של טאבו. לפני עשר שנים אפילו בהולנד חשבו שהומוסקסואליות היא חטא. ומפני שכך לא העזת להאמין, אז, כי אתה יכול לומר: שלמה, בוא נתפשט. אבל הוא אמר, בפירוש: בוא נשכב במיטה. הוא לא העז לגעת בך ואתה כל כך רצית לגעת בו, כל כך נדהמת מפני שהדבר היה לפתע אפשרי, עד שלא נגעת בו. אבל האני ההוא, האני של שלמה בעת האוננות, עכשיו רחוק, כמו הזייה. ושלמה, כפי שהיה בפגישה מאוחרת, בנסיבות משרדיות — אתה יכול לבחור באיזה אני שמתחשק לך. לא רק אני מיני, שבלאו הכי כבר אינו נחוץ לך עכשיו, ואשר מחייב אותך לשתף עוד מישהו בענייניך, על כל מה שכרוך בזה.
אתה יכול לבחור באני שיקרע את כל הדפים האלה, באני שאינו מסוגל לקרוא אותם, אפילו, מפני שהוא יודע כי מקומם הנכון של וידויים כאלה איננו בכתב עת זר לחלוטין. אתה יכול לבחור באני של שלמה ולהלך, במתינות, בשביל שנסלל במיוחד לצורך זה בין האניים האחרים שהיית, בין האניים של המסעות ושל התשוקה ושל בתי השימוש, בין כל האניים שיעמדו בדומיה בצידי השביל ויאפשרו לך להביט באני של שלמה, באחד האניים השייכים לעידן אשר קדם לוויתור על היופי, אשר קדם להשערה כי פעם תיאלץ להגיע לבית השימוש של התחנה המרכזית ואשר קדם, כמובן, לבתי השימוש האלה. כל האניים שהיו מאז — יעמדו כזקיפים לנוכח המלך, בעודך רואה איך האני של שלמה, יפה ובלתי נגוע, מתקרב אליך ונוגע בך וממתין שכדור השינה יישן אותך ויברך אותך בלכתך אל השינה ויבוא אחריך עד החלום. אתה יכול לבחור באני של קולה של ויקטוריה דה לוס אנחלס. או של רודריגו. יש לך תקליטים. או באני של יפתח, שמוכן כבר לבוא אליך. הלא עכשיו אתה במצב המופלא ביותר, המשגע ביותר ביופיו. אתה מסך שעליו אתה יכול להקרין את סרטו של האני אשר תבחר בו, ולצפות בסרט הזה עד שתירדם, ומעבר לשינה, בתוך החלום, וחיוך של אושר ירחף על שפתי הפנים הישנות. ברור שכעת אינך מעלה על דעתך לצאת לתחנה המרכזית או לגן החשמל. עכשיו אתה חיה מתורבתת, עירונית, ריקה. מקלט טלוויזיה בלתי מופעל; אבל אתה יכול ללחוץ על הכפתור ולצפות בעלילות פטרוצ'לי או באני של שלמה או באני של סטיב כהן או באני השיכור או באני שאובד או באני של יואב, של המילואים, של בית הספר, של הגילוי, של הכותב. חיה מתורבתת וריקה, נעולה בדירתה, שם, עכשיו, כל מחשבה על יציאה החוצה מעוררת בהלה. הרחובות מלאים צ'חצ'חיים המחפשים תיגרה. ג'וסֶפֶא פֶלוּסי השתחרר מבית הכלא והוא מושך ומפתה, אני של פֶלוּסי יוולד, והוא יילך אחר פֶלוּסי אף שיהיה מודע לסכנה. ולא בגלל הסכנה יילך. הוא יילך רק בגלל שמבטו ייגע, נניח, ברגלו של פֶלוּסי, הכלואה בתוך מכנסיו, המתפתלת והמעוררת את הדם כי ישטוף את המוח ואת הדימיון, וישיב חיים בחיה הבודדת והריקה, המחפשת אני שלא ניתן למצוא אלא במציאות — הוא יילך אחרי פֶלוּסי וכאשר נשכב עירומים במיטה, ייגש פֶלוּסי למטבח וייקח את הסכין ויבוא חמוש, ואני הרוצה לחיות יוולד ויחיה אם יוכל להינצל.
אתה יכול לבחור באני של מחר. באני של הזמרים. אוֹשיק לוי שר: איפה טעינו, מה עשינו רע. והאני המאזין מבקש להשיב: בכל מקום טעינו. כל מה שעשינו רע. ולפי איזה קנה מידה אתה בודק את הדבר — שואל האני הרגוע, בחלוק הלבן, באור המיטיב והחמים של מנורת הלילה — והאם יכולנו לעשות אחרת? לבסוף בחרת באני הישן — וישנת. מי שמשתמש בכדור שינה אינו זוכה בחלומות. אבל אתה חלמת, סמוך ליקיצה. מין ואלימות ושוטרים העומדים מנגד. אחד האניים של התחנה המרכזית, אשר נוצר כדי לרחם ולקלל איזה פֶלוּסי מנתניה או מכפר ערבי כלשהו, אשר מקיא ליד התחנה של קו 46, הקו ליפו, הקו אל הפֶלוּסים שגופם מעורר תשוקה מטורפת, רוצחים ומזיינים בשביל כסף, בזים לכל תקווה ולכל אשכנזי. האם פֶלוּסי כזה נהנה מעצם העובדה שהוא שוכב עם גבר. התגובות הגופניות מצביעות על תשובה חיובית; אבל בעת ההנאה המינית הזאת מתחולל קרב בין האני הנהנה ובין האני שחייב לבוז לסוג כזה של הנאה — מחוץ לבית הסוהר, מקום שם היא מותרת.
עכשיו אתה מלא את כל האניים שהיית, המצטרפים לאיזו יכולת להתקיים, לכתוב ולזכור אותם, את כולם יחד. חיה מתורבתת וריקה, נעדרת תשוקה מינית אשר לפעמים היא מסגולת לצאת החוצה, שם יבואו אניים שונים בכוח הנסיבות. עם זאת, יכולים להיברא כאן אניים מסוג אחר, שאפשר לכתוב עליהם ללא כל מורא, ללא כל בושה. הדיווח — המדוייק או המשוער — על כל אחד מהם, אם דיווח זה ייעשה בלשון סבירה, עשוי להימכר כספרות, עשוי לעבור לסוחר אחר באניים שלו, המתחבט בשעה הזאת — שבת בבוקר — במצב הדומה לשלך: הוא נמל תעופה שומם המחכה למטוס כלשהו שינחת בו; תודעה ערה הממתינה למישהו שיבוא וייגע באחד האניים הנמצאים בה, כך שהאיש ייצא מאלמוניותו ואפשר יהיה להתמלא בזר ולעבור איכשהו את השעות הבאות, עד שמשהו יתרחש. אם אתה מסוגל או רוצה לדווח על ההתרחשות האפשרית הזאת, שעשויה להתרחש גם לאחד הקוראים הפוטנציאליים של הדברים האלה (קורא אשר קורא רק מפני שהוא לא מסוגל להימצא זמן רב במצב שבו הוא נמל תעופה שומם הממתין לנחיתתו של מטוס כלשהו), אתה יכול לזכות במחמאה על כוח ההתבוננות שלך — מחמאה שאין לך צורך בה, כמובן. ומלבד זאת אינך שומע אותה — ואף למילות תודה, שכן אז אתה בכלל ממלא חובה אזרחית: מספק סחורה מסוג מסויים לסוג מסויים של לקוחות, הנזקק לסחורה מסוג זה.
מצבו של קורא פוטנציאלי כזה הוא רע מאוד, ועליי להתנחם בהשערה שקורא פוטנציאלי כזה כותב בשעה הזאת אל קורא פוטנציאלי כמוני. בניגוד להצעה מיידית, פגישה בין שני קוראים־כותבים פוטנציאליים כאלה, אינה מומלצת כלל. אילו היית אומר לשלמה, אז, בוא נתפשט, לא היית מסוגל לזכור אותו עד היום בגעגועים כאלה. שלמה נשוי עכשיו והוא אב לבת. כאשר אתה מאונן ונבלע בתוך האני של שלמה, אתה משתעשע ברעיון ששלמה ינטוש את אשתו ואת בתו ויבוא לגור איתך, כדי שתוכל לשכב איתו שעה שאין לך אני אחר לעסוק בו. אין לך כוח להשערות על הסידורים החיצוניים הכרוכים בזה, כגון מגורים משותפים עם שלמה וכו'. עכשיו רק פֶלוּסי מסוגל לפתור את הבעיה המינית שלך, אם בעיה זו ניתנת לפיתרון ואם אתה רוצה לפתור אותה. השיטוטים בגנים ובבתי השימוש הציבוריים — אתה יודע מראש כי אין בהם כל תועלת וכי תחזור לבד הבייתה — נועדו, יש לשער, כדי לאפשר את קיומם של אניים, כזה של שלמה. עליך להודות כי גם אם שלמה יסכים לעזוב את אשתו ואת בתו ויבוא להתגורר איתך, תמשיך לשוטט בבתי השימוש הציבוריים ובגנים, ולוּ רק כדי שתהיה לך סיבה טובה לחזור אל שלמה. עליך לשער כי גם אם לא היית נתקל בסירובים של אנשים כמוך (אלה שקראו את הספרים שקראת, ראו את הסרטים שראית, התגעגעו את הגעגועים שהתגעגעת וכו'), ואשר יבוזו לך, יש לשער, לאחר פירסום הדברים האלה — הלא הם קצינים בחילות השונים וכן במודיעין וטייסים ואנשי שייטות ומה לא — היית מגיע אל האני של פֶלוּסי.
פגישה בין כותב פוטנציאלי וקורא פוטנציאלי, אם כן, אינה מומלצת כלל. כל מה שהשניים יוכלו לעשות יסתכם באוננות ביחד, בחדר אחד או בחדרים נפרדים באותה דירה. אתה משער כי קומוניקציה מינית עם אניים כמוך, כפי שניסחת זאת קודם, היא בלתי אפשרית, בשל סירובם של אלה בעבר — סירוב אשר הביא אותך לאני של פֶלוּסי — ועל כן נשארת רק אפשרות קומוניקציה בכתב. אתה כותב לאנשים שאתה רוצה — או רצית — לשכת איתם, ללטף את שיערותיהם, לתת להם יין ולקרוא להם שירים או פרקים נבחרים מהתנ"ך; אנשים שאתה יכול לדבר איתם בלשון שבה אתה כותב (האני של פֶלוּסי נזקק ללשון נמוכה הרבה יותר); אנשים שאתה יכול לטלפן אליהם, אבל אתה נאלץ לכתוב אליהם מפני ששום קומוניקציה אחרת לא מתקבלת על הדעת.
האני הכותב יכול לבחור בכל אני שהוא רוצה. קיימות רק הפרעות חיצוניות, שאתה משקיע מאמץ רב כדי לא לשים לב אליהן — כגון שכן המשתעשע במכונת קידוח, דפיקת שטיחים, צווחות של ילדים — ומפני שאתה משקיע בכך מאמץ, אתה נהפך לאני המשקיע מאמץ רב בדחיית קולות מבחוץ, קולות מיותרים בהחלט, כמו המאמץ לא לשים לב אליהם. כאן מופיע, לרוב, האני המפונק, הדוחה את האני הכותב ומעדיף לשכב במיטה ולהאזין לרדיו במקום לעסוק בדחיית הרעשים החיצוניים המפריעים את האני הכותב. אבל בבחירה הזאת — באני המתפנק — השתמשת פעמים רבות מדי, ואם תמשיך לבחור בה, לא תכתוב שום דבר, לעולם. אין כל צורך, כמובן, בדברים האלה שאתה כותב. ואלמלא הנסיבות — צריך לכתוב משהו ולפרסם משהו כדי להרוויח כסף (הכסף הזה, כל אימת שהוא בא, מתמיה אותי. אבל הוא נחוץ); צריך לכתוב משהו כדי להצדיק את עצמך על כך שאינך מתאבד; צריך לכתוב משהו בשביל אותו אני קורא, הממתין עכשיו, כמו נמל תעופה שומם וכו', לכל דבר, אפילו לדברים שאתה כותב — לא הייתי כותב כלל. המלחמה עם הרעשים הבאים מבחוץ נמשכת זמן רב מאוד, ואני מקווה שאוכל לעבור בקרוב לירושלים, למקום הכי שקט בירושלים, בלי שום קשר לסטיב, רק כדי להימלט מהרעשים האלה. כמו כן, אני — כאשר מלה זאת באה ללא הערה, הכוונה היא לאני הכותב, סך־כל האניים שהייתי, שיכולתי להיות ושאהיה, בעזרת האל — אסביר במקום אחר מדוע אני מתעקש להישאר במחיצתו של המדיום הגווע הזה, ולא לעסוק, דרך משל, בטלוויזיה.
האני הכותב, אם כן, יכול לבחור בכל אני שהוא רוצה, ולכתוב עליו. אין טעם להתעכב על אניים קצרים ויוצאי דופן — האני שבא אחרי האני של החייל מבית השימוש של התחנה המרכזית, אשר שם אלוהי הפועלים והזונות, אלוהי החיילים, תן לי את החייל הזה, אלוהי החיילים, ואביא לך מינחה, אלוהי האלוהים, ואומר קדיש, אלוהי האלוהים, על החייל הזה, אלוהי האלוהים, ועל אלוהי האלוהים, אלוהי האלוהים, ועל הניסים ועל נפלאות, אלוהי האלוהים, ועל הספרים ועל הסופרים, אלוהי האלוהים, ועל ההשערות ועל הזיונים, אלוהי האלוהים, ועל הסירוס ועל המתאבדים, אלוהי האלוהים, ועל האלוהים האלוהים, הוי אלוהי האלוהים וכו', או על האני שבא לאחר מכן, מקץ שיטוטים בגנים ושר שיר קינה נוסף על התקווה למצוא אהבה, וכיוון שאיחר לשוב לדירתו לן בבית ידידים בתל אביב, ושוחח עם בת הידידים על ספרים שונים, כופר באני שהיה שעה לפני כן — אם כן, אין טעם להתעכב על אניים קצרים ויוצאי דופן, כפי שאין טעם להתעכב על האניים האחרים.
אבל, אם אושיק לוי שר: עוד חודש, עוד שנה, איפה טעינו, מה עשינו רע — אם אושיק לוי שר את הדברים האלה באוזניהם של נמלי תעופה שוממים, הרי שאני מחמיר יתר על המידה, ואני סולד מנמלי התעופה השוממים האלה (למרות שהם יפים, שהם קראו ספרים ושהם בהחלט מושכים מבחינה מינית), שלא בצדק. האם פני הדברים היו שונים אילו יפתח היה נעתר ואורי היה נענה וגלעד ויוסי וכל הקצינים והסטודנטים האחרים לא היו אומרים לא? האם הם לא היו נעלמים עם הופעתו של פֶלוּסי — הצ'חצ'ח המסוגל להשיב חיים בנמל התעופה השומם, שאינספור אניים חבויים בחדריו ובאולמותיו הסודיים?
אני נוגע בדברים רבים מדיי, כנראה, ואין שום עלילה. בהעדר פֶלוּסי — המרצה עדיין את עונשו בבית סוהר איטלקי — מי ישיב חיים בנמלי התעופה השוממים האלה, שבימי החול מחזיקים את מדינת ישראל ושומרים עליה מכל פגע והם גאוותה ותפארתה? אני? האני הכותב והמאונן הזה, שלא שמע ירייה אפילו בטלפון? והדמיתיפיקאציה של הצבר מעניינת אותי כקליפת השום. הם הפכו את עצמם למיתוס — בעזרת הוריהם, כמובן — ועכשיו הם מתפשטים מהמיתוס הזה והם מחכים לג'וֹסֶפֶא פֶלוּסי. לי אין שום עלילה שאוכל למכור, ומלבד זה אני מבוהל כעת מפני שיש לי כאבים ברגלי הימנית. אבל שירו של אושיק לוי — חבל שאינני זוכר את שמות מחבריו — בא באיחור רב מדי. והוא לא מגיע לסיני, שם משחקים נערים בני עשרים בקצונה ובזכויות שהיא מעניקה לשמנת האשכנזית ולעלית הספרדית הנסבלת, איכשהו, ושם, בסיני, ישראל היא עדיין מעצמת־על וראש הממשלה הוא יותר מגנרל בינוני שאיננו תופס באיזה מקום בהיסטוריה היהודית הוטל עליו להופיע ולשעשע אותנו בהכרזותיו וביועצים שלו לענייני ביטחון וממלכתיות, שכרזות משונות על קשריהם עם עולם הפשע מתפרסמות בחוצות תל אביב.
אני צריך לסלק מייד את האני המוכיח הזה, את האני הנרגז הזה, את האני הכותב את בדיחת ראש הממשלה ויועציו השונים, בעט נובע, על נייר משובץ, לצלילי קול השלום, כשהוא זוכר את קולו של אושיק לוי השר איפה טעינו, מה עשינו רע, בעודו שותה קפה או מתכנן לבשל לעצמו קפה, כי אסור לשתות יין או ויסקי, ויבוא מותו האומלל של סטיב כהן, בירושלים, בין זרים, ויעיד.
אין עלילה. אין סיפור. איפה טעינו. מה עשינו רע.
קחו קצת אופטימיות. קחו קצת ואליום. קצת קפה. קצת שינה. קצת פרנסיס בייקון. קצת מיכלאנג'לו. אני לוקח אופטימיות משירו של אושיק לוי. לקחתי ממנו אופטימיות, בדרך מירושלים לתל אביב, לאחר לווייתו של סטיב, אף שנהג המונית התעכב באיזו תחנת דלק והיה רעש, ואי אפשר היה לשמוע את כל המילים. ואליום כתבתי סתם. אני לוקח נומבון, כדור אחד לפני השינה, כדי להירדם. כדי למנוע את פלישתם של אניים רבים מדיי, בלתי נהירים, מסוכסכים עם עצמם, התובעים את תשומת הלב או את התודעה, שתודֶה כי הם קיימים, הם הרי קיימים. אפשר לשתות קפה אחרי הנומבון, אבל אין טעם. אני חי במושבה אמריקאית אומללה, אני שלפני השינה אומר ברגעים האחרונים שלפני השינה, כאשר טעם השינה מתקרב, אפשרות השינה מתקרבת, כטעם שוקולד, שבניה הם אמריקאים לכל דבר, ושותים מכבי ורוקדים בדיסקוטקים ברחוב הירקון או בבתים פרטיים ברמת השרון או בירושלים או, הנבונים יותר, מפגינים את אומללותם בחצר הירושלמית, צפופים בתוך עצמם, בחיק החשיש או הבירה — מכבי בירה בינלאומית — וייתכן כשאף הם חולמים או חושבים, לעיתים נדירות, אבל בכל זאת, על אותה תקווה ירוקה שלא תוגשם לעולם, חושבים בצער על כך שהעולם מסוגל להציע רק את פֶלוּסי. ועל כן ייאמר ויילחש וייצעק: אבינו מלכנו, אלוהי אלוהינו, מלך מלכי המלכים. חננו ועננו. כי אין בנו אלוהים. ואין בנו תקווה ירוקה ורק פחד וספק — בחצר הירושלמית, במלון המלך דויד, בברסלונה, בפריז — ואני לא אומר דבר, אני כותב כדי לא לומר דבר מכל אלה שרציתי לומר פעם, כגון זה שצריך לבדוק את האפשרות לנצח את הזמן.
חוץ מזה, איש איננו מעוניין ברשמי התבוננות בו או בסביבתו מאת משקיף זר, עויין במקצת, לא טוב מזה שמשקיפים עליו אם כי גם לא רע ממנו. המהלך — שנראה בלתי אפשרי — מהרישומים היפים כל־כך של מיכלאנג'לו לציורים המכוערים (מילים, מילים) של בייקון, נראה כל־כך אפשרי. ואפילו נחוץ, ברגעים האחרונים שלפני השינה. כל הגברים היפים שהיו לידי, במיטה, ואשר חמקו, אבדו, מתו, אינם עוד. כל אלה — שכן הזיכרון איננו מסוגל לשמור שום דבר כפי שהדבר היה באמת — זקוקים למשהו קבוע, לא חומק, כמו הצילומים של מַייברידְג', 1877, שרק אליהם נוטים הגעגועים ברגעים האחרונים שלפני השינה, כמו נער יגע השוכב סוף־סוף במיטתו ונוגע בגופו כלא מאמין, ורק בהם אפשר להטביע את פֶלוּסי ורק בהם אפשר להירגע.
מהי הרגיעה הזאת לעומת הצווים לשוב אל בית השימוש של התחנה המרכזית — עם כל הסלידה מפני הצ'חצ'חים, עם כל הבוז, עם הידיעה כי בית השימוש מסריח ופֶלוּסי איננו נקי במיוחד — הצורך לשוב אל בית השימוש, אל האניים המחכים שם, כדי להתקיים רגעים אחדים ולמות, בחיק האמנות, בחיק הצילומים של במייברידג', או בציורים של בייקון או בסונטה ה-37 של מיכאלאנג'לו In me la morte: in te la vita mia ולא כל אחד חי בתקופה שבה הוא יכול לפגוש את תוֹמאסו דה קאבָלייֶרוֹ, או אפילו את שני הגברים אשר דיגמנו בפני מייברידג' ב-1877. וכך, ברגעים האחרונים שלפני השינה, על פני נמל התעופה השומם והחשוך, מוקרנת תמונתו של ג'וספא פֶלוּסי, אשר בתקופה אחרת, בנסיבות אחרות, הייתה צריכה להיות תמונתו של איזה אל.
1976

יותם ראובני- נולד ב-1949 ביאשי, רומניה. בישראל מ-1964. למד בתיכון העירוני באשדוד. לאחר הצבא עבר לתל אביב, שם עבד כעורך בעיתונים "הארץ" ו"ידיעות אחרונות". ספרו הראשון, "בעד ההזיה", שהופיע ב-1988, זכה להצלחה רבה אצל הביקורת ובקרב הקוראים. לאחר מכן פרסם רומנים, בהם "ימי דגון", "הרוצח השכיר של העם היהודי" וספרי שירים. לאחר תקופה ממושכת בתל אביב, עבר להתגורר באשדוד.

עוד על הספר

  • הוצאה: אפיק
  • תאריך הוצאה: יולי 2018
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 151 עמ' מודפסים
בעד ההזיה יותם ראובני
השערות על מותו של פייר פאולו פזוליני
 
השערות
השערות
השערות
השערות
 
השערות השערות השערות השערות השערות השערות השערות השערות השערות השערות השערות השערות השערות השערות השערות השערות השערות השערות השערות השערות השערות משוער משערים שיערו נשער משער משערים השערות בלתי מבוססות על מותו של פייר פאולו פאוזליני זין זיין לזיין מזיינים.
בלילות מזיינים בבתי שימוש ציבוריים, מזיינים מציצים אל אולמות סגורים, היה חשש של אברכים חיילים פועלים נערים מתעמלים חושבים על אלוהים, מי שאינו גוֹליסט חושב על אלוהים. לכתוב בלי לחשוב לכתוב בלי לחשוב כמו בזיון על שולחן יציב על שולחן יציב עד שהדיו יהיה שחור ברדיו מבקשים תישארו איתנו. מהירות המחשבה לעומת האיטיות ההכרחית של הכתיבה. החדשות מייד. כאן שידורי ישראל. השעה שלוש. מהומות הכושים. מעשי אלימות במקומות אחרים. לפתוח את הלב. ברובע סווטו. ביוהאנסבורג. עוד שתי שורות. הדיו שחור. להיות לבד ולכתוב בדיו שחור. ריימונד באר ישלים הערב את הרכבת הממשלה.
קולה של ויקטוריה דה לוס אנחֶלֶס, כאשר האזנת לראשונה לרקוויאם של פוֹרֵא? לא. אולי נגינתו של אנדרֶה סֶגוביָה, הקונצ'רטו באָרנחוּאֶז. רוֹדריגוֹ בערב גשום, בקיבוץ צפוני. איך הגעת לשם? עכשיו אין סיבה שאפשר להצביע עליה ולומר — את היא. המיאוס מהלימודים והרצון לעשות מעשה של מרד, כבר אינם מציעים את עצמם כסיבה. גופו של יפתח, עיניו של יפתח, הנסיעה עם יפתח עד קריית שמונה, ואורות העמק והתקווה הירוקה ההיא, מיתקפה של התקווה כי משהו יבוא בינך ובין יפתח, בחדרו, בלילה, ואיזה מחסור יועם. נועם יבוא ונחמה וטוּב. אבל יפתח היה מיסיונר של רעיון אשר הוא לא האמין בו, ונסעת אחריו רק בגלל שרצית לשכב איתו. רמזים יפים, בתוך שיחה לילית, המון קפה, ורודריגו. ומה אני הייתי אומרת המחשבה ההיא, על הזין של יפתח, על גופו העירום של יפתח, על התחת של יפתח באור המועט של הירח, ברמות נפתלי? מה אני הייתי אומרת המחשבה ההיא. אל תאמר לי שלא הייתי, אומרת המחשבה ההיא, ראה איפה אתה עומד.
אתה עומד בבית השימוש של התחנה המרכזית, בתל־אביב. יוצא ומשוטט בין הרציפים, באולם הכניסה, חוזר לבית השימוש. מגניב מבט לעבר המשתינים. מי שמסתכל בך, שלך הוא. הסכמה מיידית, מיברקית, מיבזקית. הפרטים ייקבעו בחוץ, אם ייקבעו, אם מישהו ילכוד את המבט שלך, המבט המבוהל והחושק שלך, הנשלח אל הגברים המיוגעים שיוצאים ונכנסים אל בית השימוש של התחנה המרכזית. הנה, חייל. אתה מסתכל בזין של החייל והמבט שמרחף על הזין של החייל מכריח אותך לחשוב על הדבר הכי יפה שראית אי פעם, ששמעת אי פעם, שאהבת אי פעם, אם אהבת. קולה של ויקטוריה דה לוס אנחלס? רודריגו? מה, מה, מהר. המבט מרחף על הזין של החייל וממלא אותך תשוקה. מה היה הדבר הכי יפה שראית אי פעם, מהו הדבר היפה ההוא, שיכול להצדיק או להסביר או לקשור או להבהיר את המעמד הזה, בבית השימוש הציבורי הזה? המבט עולה מהזין של החייל אל המבט של החייל. המבט מוכן לכול: לזעם ולקללה ולרחמים ולהיענות. מה היה הדבר הכי יפה, ולא היה המצאה. מה היה הדבר הכי יפה, ולא היית לבד. מה היה הדבר הכי יפה ולא חיכית בעת ההתרחשות של הדבר הכי יפה — לרגע אשר בו מישהו, הקשור לדבר הכי יפה, המעניק את היופי לדבר הכי יפה, המהווה את הדבר הכי יפה, יתפשט.
המבט מצא עיניים מיוגעות שמבען אינו נהיר. אין היענות ואין סירוב. עיניו של החייל משוטטות על פניך. יש לו תת מקלע ותיק נסיעות כחול מפלסטיק. חייל סטריאוטיפי. הנה, אני כאן, אומר האני שהיית כאשר היית בן שתיים עשרה (?) ועברת ליד מגדל צניחה בעיר כלשהי והסתכלת בשני החיילים שבשער, בשני החיילים שבשער. אני כאן, אומר האני ההוא, ואתה מחייך בבית השימוש של התחנה המרכזית ויוצא בעיקבות החייל, שמבטך ריחף על הזין שלו והמבט הזה, או הזין שלו, עורר תשוקה לגעת בזין הזה, בחייל הזה, באני ההוא, בדבר הכי יפה, הכי רחוק מבית השימוש הציבורי הזה, אי שם ברמות נפתלי או על שפת הים. אתה רוצה להיות חייל (ונחשק, על כן) ואינך מסוגל להיות חייל (ונחשק, על כן) על כן אתה רוצה לשכב עם חיילים, לגעת בחיילים העירומים ממדיהם, לגעת במדיהם, ולהרגיע, לשנייה, את התשוקה להיות חייל ואכן את התשוקה המינית הכרוכה, איכשהו, בזה.
אתה יוצא בעיקבות החייל. הוא מתרחק לכיוון המנוגד לגמרי לכיוון שלך; אבל אתה הולך בעיקבותיו. כי מהרגע ההוא — בו נגע המבט בזין של החייל, והמבט עורר את הצורך להיזכר בדבר הכי יפה וכו', לא נזכרת בדבר הכי יפה וכו' — חדלת להיות האני שצריך היה לנסוע למקום כלשהו, ונעשית אני חדש, שנולד רק למעין החייל הזה, למען הזין של החייל הזה, ויתקיים לעד, בלי שום קשר לחייל הזה, אשר לא תיגע במדיו ולא תיגע בזין שלו גם אם תלך בעיקבותיו חצי הלילה. אבל אתה הולך בעיקבותיו. הוא משתהה בבית קפה. אתה עומד ממול. ממתין. בפניו של החייל (בבית השימוש) לא עמדה הבעה של דחייה או הבעה של היענות. הסיכויים עומדים בפריחתם. החייל נעלם — מעבר לאחת הפינות, נוסע באחת המוניות — ואתה עושה סיבוב נוסף בין הרציפים ובאולם הכניסה. האני שנועד לחייל ההוא (כבר החייל ההוא) נע לעבר הזיכרון. אינך דואג. הוא יצטרף אל האני ההוא, שראה את שני החיילים עומדים בשער מחנה האימונים שליד מגדל הצניחה, ייטמע באני ההוא בפעם הבאה, למראהו של חייל אחר, למראה הזין של חייל אחר, בבית שימוש ציבורי אחר, יבוא כדי לחזק את האני שיווצר בנסיבות ההן. אתה עומד להיכנס לבית השימוש הציבורי, ומבחין שוב בחייל. אתה חוצה את הכביש בלי להסתכל לצדדים. אתה יודע שאין כל טעם ואין כל סיכוי. אבל אתה לא טורח להסתכל לצדדים. אתה שב להיות האני של החייל, האני של הזין של החייל. כמהופנט אתה צופה בהיעלמותו — הסופית, הפעם — בין האנשים. אתה מוותר. האני של החייל נע שוב לעבר הזיכרון ואתה הולך בתוך חלל, בתוך זמן, חסר אני, שכן עכשיו — לאחר שהחייל אבד, לאחר שאין מוצא מהמצב הבלתי נסבל שנקלעת אליו: הזיכרון מלא אניים שבאו ואינם — אתה רק התשוקה שהמבט ההוא, שנגע בזין של החייל, הצית בך. בדרכך חזרה לבית השימוש הציבורי חוזר אליך, בלי חמדה, אני מוכר שהיה קיים לפני האני של הזין של החייל, שהיה קיים לפני הופעתם של כל האניים האחרים, האני השואל אותך בלי הרף מה הוא הדבר הכי יפה שראית, הדבר הכי יפה שעשית, הדבר הכי יפה שאהבת וכו'.
אבל אין באני הזה כדי להשמיד את התשוקה. אתה מואס בתחנה המרכזית והולך לגן החשמל, לבית שימוש ציבורי אחר ומשם לבית שימוש ציבורי אחר. למראה גברים שונים אניים שונים מבקשים להיוולד; אבל הם מתים באיבם בשל הנסיבות. נשאר רק האני המבקש תשובה, המסוגל להתקיים לצד התשוקה, לצד האני החשוק. המולטיפליקאציה הזאת של האני, שאפשר לצחוק עליה בשיחה בטלה בירושלים, אינה מבדחת הלילה. שוב, בית השימוש של התחנה המרכזית. הופעה קצרה מאוד של האני של החייל האבוד. מה עושה כעת החייל ההוא, עם מי הוא שוכב, אם הוא שוכב, אם הוא הבחין בך, ודאי לא הבחין בך, ואם הבחין בך ואמר בליבו הומו מסופלס, מה איכפת לך. איך שלא יהיה, מספיק עם האובססיות המיניות: לך הבייתה ואונן — נקודת מיפגש בלתי ניתנת לתיאור עם אלפי אניים — ואחר כך עשה אמבטיית קצף ואחר כך אכול ארוחת ערב ואחר כך עסוק במשהו מועיל, עשה שימוש נכון בכישורן שלך, שימוש קונסטרוקטיבי בכישרון שלך, ואז תתפרסם ותשיג את כל החיילים, שיבואו אליך במקום שתחפש אותם בבית השימוש או בגן החשמל או ברחובות הקטנים שליד הטיילת. אמרתי לך. איך כותבת לאה גודלברג: אמרתי לך, לא לעשן. עכשיו — אחרי האוננות, שהייתה נקודת מיפגש בלתי ניתנת לתיאור של כל־כך הרבה אניים שלך ושל אחרים (שלמה, למשל. אותו יום שכוח באשדוד, בחורף. למדתם יחד לאיזו בחינה. אילו יכולת לומר אז: בוא, נתפשט. אילו יכולת לומר אז את המילים האלה לאנשים שרצית לדבר איתם כדברים האלה, מה היה קורה. ספקולציה אסורה. טונות של איסורים, טונות של טאבו. לפני עשר שנים אפילו בהולנד חשבו שהומוסקסואליות היא חטא. ומפני שכך לא העזת להאמין, אז, כי אתה יכול לומר: שלמה, בוא נתפשט. אבל הוא אמר, בפירוש: בוא נשכב במיטה. הוא לא העז לגעת בך ואתה כל כך רצית לגעת בו, כל כך נדהמת מפני שהדבר היה לפתע אפשרי, עד שלא נגעת בו. אבל האני ההוא, האני של שלמה בעת האוננות, עכשיו רחוק, כמו הזייה. ושלמה, כפי שהיה בפגישה מאוחרת, בנסיבות משרדיות — אתה יכול לבחור באיזה אני שמתחשק לך. לא רק אני מיני, שבלאו הכי כבר אינו נחוץ לך עכשיו, ואשר מחייב אותך לשתף עוד מישהו בענייניך, על כל מה שכרוך בזה.
אתה יכול לבחור באני שיקרע את כל הדפים האלה, באני שאינו מסוגל לקרוא אותם, אפילו, מפני שהוא יודע כי מקומם הנכון של וידויים כאלה איננו בכתב עת זר לחלוטין. אתה יכול לבחור באני של שלמה ולהלך, במתינות, בשביל שנסלל במיוחד לצורך זה בין האניים האחרים שהיית, בין האניים של המסעות ושל התשוקה ושל בתי השימוש, בין כל האניים שיעמדו בדומיה בצידי השביל ויאפשרו לך להביט באני של שלמה, באחד האניים השייכים לעידן אשר קדם לוויתור על היופי, אשר קדם להשערה כי פעם תיאלץ להגיע לבית השימוש של התחנה המרכזית ואשר קדם, כמובן, לבתי השימוש האלה. כל האניים שהיו מאז — יעמדו כזקיפים לנוכח המלך, בעודך רואה איך האני של שלמה, יפה ובלתי נגוע, מתקרב אליך ונוגע בך וממתין שכדור השינה יישן אותך ויברך אותך בלכתך אל השינה ויבוא אחריך עד החלום. אתה יכול לבחור באני של קולה של ויקטוריה דה לוס אנחלס. או של רודריגו. יש לך תקליטים. או באני של יפתח, שמוכן כבר לבוא אליך. הלא עכשיו אתה במצב המופלא ביותר, המשגע ביותר ביופיו. אתה מסך שעליו אתה יכול להקרין את סרטו של האני אשר תבחר בו, ולצפות בסרט הזה עד שתירדם, ומעבר לשינה, בתוך החלום, וחיוך של אושר ירחף על שפתי הפנים הישנות. ברור שכעת אינך מעלה על דעתך לצאת לתחנה המרכזית או לגן החשמל. עכשיו אתה חיה מתורבתת, עירונית, ריקה. מקלט טלוויזיה בלתי מופעל; אבל אתה יכול ללחוץ על הכפתור ולצפות בעלילות פטרוצ'לי או באני של שלמה או באני של סטיב כהן או באני השיכור או באני שאובד או באני של יואב, של המילואים, של בית הספר, של הגילוי, של הכותב. חיה מתורבתת וריקה, נעולה בדירתה, שם, עכשיו, כל מחשבה על יציאה החוצה מעוררת בהלה. הרחובות מלאים צ'חצ'חיים המחפשים תיגרה. ג'וסֶפֶא פֶלוּסי השתחרר מבית הכלא והוא מושך ומפתה, אני של פֶלוּסי יוולד, והוא יילך אחר פֶלוּסי אף שיהיה מודע לסכנה. ולא בגלל הסכנה יילך. הוא יילך רק בגלל שמבטו ייגע, נניח, ברגלו של פֶלוּסי, הכלואה בתוך מכנסיו, המתפתלת והמעוררת את הדם כי ישטוף את המוח ואת הדימיון, וישיב חיים בחיה הבודדת והריקה, המחפשת אני שלא ניתן למצוא אלא במציאות — הוא יילך אחרי פֶלוּסי וכאשר נשכב עירומים במיטה, ייגש פֶלוּסי למטבח וייקח את הסכין ויבוא חמוש, ואני הרוצה לחיות יוולד ויחיה אם יוכל להינצל.
אתה יכול לבחור באני של מחר. באני של הזמרים. אוֹשיק לוי שר: איפה טעינו, מה עשינו רע. והאני המאזין מבקש להשיב: בכל מקום טעינו. כל מה שעשינו רע. ולפי איזה קנה מידה אתה בודק את הדבר — שואל האני הרגוע, בחלוק הלבן, באור המיטיב והחמים של מנורת הלילה — והאם יכולנו לעשות אחרת? לבסוף בחרת באני הישן — וישנת. מי שמשתמש בכדור שינה אינו זוכה בחלומות. אבל אתה חלמת, סמוך ליקיצה. מין ואלימות ושוטרים העומדים מנגד. אחד האניים של התחנה המרכזית, אשר נוצר כדי לרחם ולקלל איזה פֶלוּסי מנתניה או מכפר ערבי כלשהו, אשר מקיא ליד התחנה של קו 46, הקו ליפו, הקו אל הפֶלוּסים שגופם מעורר תשוקה מטורפת, רוצחים ומזיינים בשביל כסף, בזים לכל תקווה ולכל אשכנזי. האם פֶלוּסי כזה נהנה מעצם העובדה שהוא שוכב עם גבר. התגובות הגופניות מצביעות על תשובה חיובית; אבל בעת ההנאה המינית הזאת מתחולל קרב בין האני הנהנה ובין האני שחייב לבוז לסוג כזה של הנאה — מחוץ לבית הסוהר, מקום שם היא מותרת.
עכשיו אתה מלא את כל האניים שהיית, המצטרפים לאיזו יכולת להתקיים, לכתוב ולזכור אותם, את כולם יחד. חיה מתורבתת וריקה, נעדרת תשוקה מינית אשר לפעמים היא מסגולת לצאת החוצה, שם יבואו אניים שונים בכוח הנסיבות. עם זאת, יכולים להיברא כאן אניים מסוג אחר, שאפשר לכתוב עליהם ללא כל מורא, ללא כל בושה. הדיווח — המדוייק או המשוער — על כל אחד מהם, אם דיווח זה ייעשה בלשון סבירה, עשוי להימכר כספרות, עשוי לעבור לסוחר אחר באניים שלו, המתחבט בשעה הזאת — שבת בבוקר — במצב הדומה לשלך: הוא נמל תעופה שומם המחכה למטוס כלשהו שינחת בו; תודעה ערה הממתינה למישהו שיבוא וייגע באחד האניים הנמצאים בה, כך שהאיש ייצא מאלמוניותו ואפשר יהיה להתמלא בזר ולעבור איכשהו את השעות הבאות, עד שמשהו יתרחש. אם אתה מסוגל או רוצה לדווח על ההתרחשות האפשרית הזאת, שעשויה להתרחש גם לאחד הקוראים הפוטנציאליים של הדברים האלה (קורא אשר קורא רק מפני שהוא לא מסוגל להימצא זמן רב במצב שבו הוא נמל תעופה שומם הממתין לנחיתתו של מטוס כלשהו), אתה יכול לזכות במחמאה על כוח ההתבוננות שלך — מחמאה שאין לך צורך בה, כמובן. ומלבד זאת אינך שומע אותה — ואף למילות תודה, שכן אז אתה בכלל ממלא חובה אזרחית: מספק סחורה מסוג מסויים לסוג מסויים של לקוחות, הנזקק לסחורה מסוג זה.
מצבו של קורא פוטנציאלי כזה הוא רע מאוד, ועליי להתנחם בהשערה שקורא פוטנציאלי כזה כותב בשעה הזאת אל קורא פוטנציאלי כמוני. בניגוד להצעה מיידית, פגישה בין שני קוראים־כותבים פוטנציאליים כאלה, אינה מומלצת כלל. אילו היית אומר לשלמה, אז, בוא נתפשט, לא היית מסוגל לזכור אותו עד היום בגעגועים כאלה. שלמה נשוי עכשיו והוא אב לבת. כאשר אתה מאונן ונבלע בתוך האני של שלמה, אתה משתעשע ברעיון ששלמה ינטוש את אשתו ואת בתו ויבוא לגור איתך, כדי שתוכל לשכב איתו שעה שאין לך אני אחר לעסוק בו. אין לך כוח להשערות על הסידורים החיצוניים הכרוכים בזה, כגון מגורים משותפים עם שלמה וכו'. עכשיו רק פֶלוּסי מסוגל לפתור את הבעיה המינית שלך, אם בעיה זו ניתנת לפיתרון ואם אתה רוצה לפתור אותה. השיטוטים בגנים ובבתי השימוש הציבוריים — אתה יודע מראש כי אין בהם כל תועלת וכי תחזור לבד הבייתה — נועדו, יש לשער, כדי לאפשר את קיומם של אניים, כזה של שלמה. עליך להודות כי גם אם שלמה יסכים לעזוב את אשתו ואת בתו ויבוא להתגורר איתך, תמשיך לשוטט בבתי השימוש הציבוריים ובגנים, ולוּ רק כדי שתהיה לך סיבה טובה לחזור אל שלמה. עליך לשער כי גם אם לא היית נתקל בסירובים של אנשים כמוך (אלה שקראו את הספרים שקראת, ראו את הסרטים שראית, התגעגעו את הגעגועים שהתגעגעת וכו'), ואשר יבוזו לך, יש לשער, לאחר פירסום הדברים האלה — הלא הם קצינים בחילות השונים וכן במודיעין וטייסים ואנשי שייטות ומה לא — היית מגיע אל האני של פֶלוּסי.
פגישה בין כותב פוטנציאלי וקורא פוטנציאלי, אם כן, אינה מומלצת כלל. כל מה שהשניים יוכלו לעשות יסתכם באוננות ביחד, בחדר אחד או בחדרים נפרדים באותה דירה. אתה משער כי קומוניקציה מינית עם אניים כמוך, כפי שניסחת זאת קודם, היא בלתי אפשרית, בשל סירובם של אלה בעבר — סירוב אשר הביא אותך לאני של פֶלוּסי — ועל כן נשארת רק אפשרות קומוניקציה בכתב. אתה כותב לאנשים שאתה רוצה — או רצית — לשכת איתם, ללטף את שיערותיהם, לתת להם יין ולקרוא להם שירים או פרקים נבחרים מהתנ"ך; אנשים שאתה יכול לדבר איתם בלשון שבה אתה כותב (האני של פֶלוּסי נזקק ללשון נמוכה הרבה יותר); אנשים שאתה יכול לטלפן אליהם, אבל אתה נאלץ לכתוב אליהם מפני ששום קומוניקציה אחרת לא מתקבלת על הדעת.
האני הכותב יכול לבחור בכל אני שהוא רוצה. קיימות רק הפרעות חיצוניות, שאתה משקיע מאמץ רב כדי לא לשים לב אליהן — כגון שכן המשתעשע במכונת קידוח, דפיקת שטיחים, צווחות של ילדים — ומפני שאתה משקיע בכך מאמץ, אתה נהפך לאני המשקיע מאמץ רב בדחיית קולות מבחוץ, קולות מיותרים בהחלט, כמו המאמץ לא לשים לב אליהם. כאן מופיע, לרוב, האני המפונק, הדוחה את האני הכותב ומעדיף לשכב במיטה ולהאזין לרדיו במקום לעסוק בדחיית הרעשים החיצוניים המפריעים את האני הכותב. אבל בבחירה הזאת — באני המתפנק — השתמשת פעמים רבות מדי, ואם תמשיך לבחור בה, לא תכתוב שום דבר, לעולם. אין כל צורך, כמובן, בדברים האלה שאתה כותב. ואלמלא הנסיבות — צריך לכתוב משהו ולפרסם משהו כדי להרוויח כסף (הכסף הזה, כל אימת שהוא בא, מתמיה אותי. אבל הוא נחוץ); צריך לכתוב משהו כדי להצדיק את עצמך על כך שאינך מתאבד; צריך לכתוב משהו בשביל אותו אני קורא, הממתין עכשיו, כמו נמל תעופה שומם וכו', לכל דבר, אפילו לדברים שאתה כותב — לא הייתי כותב כלל. המלחמה עם הרעשים הבאים מבחוץ נמשכת זמן רב מאוד, ואני מקווה שאוכל לעבור בקרוב לירושלים, למקום הכי שקט בירושלים, בלי שום קשר לסטיב, רק כדי להימלט מהרעשים האלה. כמו כן, אני — כאשר מלה זאת באה ללא הערה, הכוונה היא לאני הכותב, סך־כל האניים שהייתי, שיכולתי להיות ושאהיה, בעזרת האל — אסביר במקום אחר מדוע אני מתעקש להישאר במחיצתו של המדיום הגווע הזה, ולא לעסוק, דרך משל, בטלוויזיה.
האני הכותב, אם כן, יכול לבחור בכל אני שהוא רוצה, ולכתוב עליו. אין טעם להתעכב על אניים קצרים ויוצאי דופן — האני שבא אחרי האני של החייל מבית השימוש של התחנה המרכזית, אשר שם אלוהי הפועלים והזונות, אלוהי החיילים, תן לי את החייל הזה, אלוהי החיילים, ואביא לך מינחה, אלוהי האלוהים, ואומר קדיש, אלוהי האלוהים, על החייל הזה, אלוהי האלוהים, ועל אלוהי האלוהים, אלוהי האלוהים, ועל הניסים ועל נפלאות, אלוהי האלוהים, ועל הספרים ועל הסופרים, אלוהי האלוהים, ועל ההשערות ועל הזיונים, אלוהי האלוהים, ועל הסירוס ועל המתאבדים, אלוהי האלוהים, ועל האלוהים האלוהים, הוי אלוהי האלוהים וכו', או על האני שבא לאחר מכן, מקץ שיטוטים בגנים ושר שיר קינה נוסף על התקווה למצוא אהבה, וכיוון שאיחר לשוב לדירתו לן בבית ידידים בתל אביב, ושוחח עם בת הידידים על ספרים שונים, כופר באני שהיה שעה לפני כן — אם כן, אין טעם להתעכב על אניים קצרים ויוצאי דופן, כפי שאין טעם להתעכב על האניים האחרים.
אבל, אם אושיק לוי שר: עוד חודש, עוד שנה, איפה טעינו, מה עשינו רע — אם אושיק לוי שר את הדברים האלה באוזניהם של נמלי תעופה שוממים, הרי שאני מחמיר יתר על המידה, ואני סולד מנמלי התעופה השוממים האלה (למרות שהם יפים, שהם קראו ספרים ושהם בהחלט מושכים מבחינה מינית), שלא בצדק. האם פני הדברים היו שונים אילו יפתח היה נעתר ואורי היה נענה וגלעד ויוסי וכל הקצינים והסטודנטים האחרים לא היו אומרים לא? האם הם לא היו נעלמים עם הופעתו של פֶלוּסי — הצ'חצ'ח המסוגל להשיב חיים בנמל התעופה השומם, שאינספור אניים חבויים בחדריו ובאולמותיו הסודיים?
אני נוגע בדברים רבים מדיי, כנראה, ואין שום עלילה. בהעדר פֶלוּסי — המרצה עדיין את עונשו בבית סוהר איטלקי — מי ישיב חיים בנמלי התעופה השוממים האלה, שבימי החול מחזיקים את מדינת ישראל ושומרים עליה מכל פגע והם גאוותה ותפארתה? אני? האני הכותב והמאונן הזה, שלא שמע ירייה אפילו בטלפון? והדמיתיפיקאציה של הצבר מעניינת אותי כקליפת השום. הם הפכו את עצמם למיתוס — בעזרת הוריהם, כמובן — ועכשיו הם מתפשטים מהמיתוס הזה והם מחכים לג'וֹסֶפֶא פֶלוּסי. לי אין שום עלילה שאוכל למכור, ומלבד זה אני מבוהל כעת מפני שיש לי כאבים ברגלי הימנית. אבל שירו של אושיק לוי — חבל שאינני זוכר את שמות מחבריו — בא באיחור רב מדי. והוא לא מגיע לסיני, שם משחקים נערים בני עשרים בקצונה ובזכויות שהיא מעניקה לשמנת האשכנזית ולעלית הספרדית הנסבלת, איכשהו, ושם, בסיני, ישראל היא עדיין מעצמת־על וראש הממשלה הוא יותר מגנרל בינוני שאיננו תופס באיזה מקום בהיסטוריה היהודית הוטל עליו להופיע ולשעשע אותנו בהכרזותיו וביועצים שלו לענייני ביטחון וממלכתיות, שכרזות משונות על קשריהם עם עולם הפשע מתפרסמות בחוצות תל אביב.
אני צריך לסלק מייד את האני המוכיח הזה, את האני הנרגז הזה, את האני הכותב את בדיחת ראש הממשלה ויועציו השונים, בעט נובע, על נייר משובץ, לצלילי קול השלום, כשהוא זוכר את קולו של אושיק לוי השר איפה טעינו, מה עשינו רע, בעודו שותה קפה או מתכנן לבשל לעצמו קפה, כי אסור לשתות יין או ויסקי, ויבוא מותו האומלל של סטיב כהן, בירושלים, בין זרים, ויעיד.
אין עלילה. אין סיפור. איפה טעינו. מה עשינו רע.
קחו קצת אופטימיות. קחו קצת ואליום. קצת קפה. קצת שינה. קצת פרנסיס בייקון. קצת מיכלאנג'לו. אני לוקח אופטימיות משירו של אושיק לוי. לקחתי ממנו אופטימיות, בדרך מירושלים לתל אביב, לאחר לווייתו של סטיב, אף שנהג המונית התעכב באיזו תחנת דלק והיה רעש, ואי אפשר היה לשמוע את כל המילים. ואליום כתבתי סתם. אני לוקח נומבון, כדור אחד לפני השינה, כדי להירדם. כדי למנוע את פלישתם של אניים רבים מדיי, בלתי נהירים, מסוכסכים עם עצמם, התובעים את תשומת הלב או את התודעה, שתודֶה כי הם קיימים, הם הרי קיימים. אפשר לשתות קפה אחרי הנומבון, אבל אין טעם. אני חי במושבה אמריקאית אומללה, אני שלפני השינה אומר ברגעים האחרונים שלפני השינה, כאשר טעם השינה מתקרב, אפשרות השינה מתקרבת, כטעם שוקולד, שבניה הם אמריקאים לכל דבר, ושותים מכבי ורוקדים בדיסקוטקים ברחוב הירקון או בבתים פרטיים ברמת השרון או בירושלים או, הנבונים יותר, מפגינים את אומללותם בחצר הירושלמית, צפופים בתוך עצמם, בחיק החשיש או הבירה — מכבי בירה בינלאומית — וייתכן כשאף הם חולמים או חושבים, לעיתים נדירות, אבל בכל זאת, על אותה תקווה ירוקה שלא תוגשם לעולם, חושבים בצער על כך שהעולם מסוגל להציע רק את פֶלוּסי. ועל כן ייאמר ויילחש וייצעק: אבינו מלכנו, אלוהי אלוהינו, מלך מלכי המלכים. חננו ועננו. כי אין בנו אלוהים. ואין בנו תקווה ירוקה ורק פחד וספק — בחצר הירושלמית, במלון המלך דויד, בברסלונה, בפריז — ואני לא אומר דבר, אני כותב כדי לא לומר דבר מכל אלה שרציתי לומר פעם, כגון זה שצריך לבדוק את האפשרות לנצח את הזמן.
חוץ מזה, איש איננו מעוניין ברשמי התבוננות בו או בסביבתו מאת משקיף זר, עויין במקצת, לא טוב מזה שמשקיפים עליו אם כי גם לא רע ממנו. המהלך — שנראה בלתי אפשרי — מהרישומים היפים כל־כך של מיכלאנג'לו לציורים המכוערים (מילים, מילים) של בייקון, נראה כל־כך אפשרי. ואפילו נחוץ, ברגעים האחרונים שלפני השינה. כל הגברים היפים שהיו לידי, במיטה, ואשר חמקו, אבדו, מתו, אינם עוד. כל אלה — שכן הזיכרון איננו מסוגל לשמור שום דבר כפי שהדבר היה באמת — זקוקים למשהו קבוע, לא חומק, כמו הצילומים של מַייברידְג', 1877, שרק אליהם נוטים הגעגועים ברגעים האחרונים שלפני השינה, כמו נער יגע השוכב סוף־סוף במיטתו ונוגע בגופו כלא מאמין, ורק בהם אפשר להטביע את פֶלוּסי ורק בהם אפשר להירגע.
מהי הרגיעה הזאת לעומת הצווים לשוב אל בית השימוש של התחנה המרכזית — עם כל הסלידה מפני הצ'חצ'חים, עם כל הבוז, עם הידיעה כי בית השימוש מסריח ופֶלוּסי איננו נקי במיוחד — הצורך לשוב אל בית השימוש, אל האניים המחכים שם, כדי להתקיים רגעים אחדים ולמות, בחיק האמנות, בחיק הצילומים של במייברידג', או בציורים של בייקון או בסונטה ה-37 של מיכאלאנג'לו In me la morte: in te la vita mia ולא כל אחד חי בתקופה שבה הוא יכול לפגוש את תוֹמאסו דה קאבָלייֶרוֹ, או אפילו את שני הגברים אשר דיגמנו בפני מייברידג' ב-1877. וכך, ברגעים האחרונים שלפני השינה, על פני נמל התעופה השומם והחשוך, מוקרנת תמונתו של ג'וספא פֶלוּסי, אשר בתקופה אחרת, בנסיבות אחרות, הייתה צריכה להיות תמונתו של איזה אל.
1976