אידיליה משפחתית
אידיליה משפחתית ואושר שוררים בקרב כל בני משפחת דלאלל. הם חיים ברווחה רבה ואף אפשר לומר בעושר רב. גם השם דלאלל פירושו פינוק.
שני האחים דלאלל מתגוררים בבית אחד רחב ידיים, מרוהט ומאובזר ברמה גבוהה. בקומה העליונה מתגורר הבכור, סלים, עם רעייתו מרסל ושני בניהם: הצעיר בן ארבע ושמו ג׳ק, על שם הסבא האהוב שנרצח בפוגרום הגדול, פַרְהוֹד, שהתחולל ביהודי בגדאד בחג השבועות בשנת 1941, ובנם הבכור אלבר, בן התשע-עשרה, בוגר בית הספר היהודי שָׁמָאשׁ. בית ספר זה נחשב לטוב ביותר במזרח התיכון. רוב הלומדים בו יהודים ורק מעטים מאוד מוסלמים, מהמשפחות המיוחסות בעלות המעמד השלטוני והמבוסס — שכן גם שכר הלימוד גבוה. שיטת הלימוד בריטית והמדעים המדויקים נלמדים בשפה האנגלית. אלבר הוא עילוי וגמר בהצטיינות את לימודי התיכון, בזכות כישרונו הרב במדעים המדויקים. הוא גם השלים את תעודת המטרוקלישן — הבגרות, המאפשרת לו להתקבל ללימודים באוניברסיטאות באנגליה. סלים האב גאה מאוד בבנו וחפץ שילמד באוניברסיטת אוקספורד שבאנגליה. הוא מייעד אותו להיות מנכ״ל החברה המשפחתית המצליחה של שני האחים דלאלל — “יבואני תבלינים ופירות יבשים״. אלבר התקבל בינתיים לסייע לרואה החשבון של החברה לתקופה קצרה בשכר נדיב, ובהקדם יישלח להשלמת לימודיו באנגליה.
בקומה התחתונה של הבית גר יוסף, האח הצעיר של סלים, עם משפחתו: רעייתו מרסל, שהיא “קַאבְּלִי״ — מיילדת, ושתי בנותיו: הצעירה, אוולין, בת ארבע-עשרה, והבכירה, קלייר, בת שבע-עשרה, ובסוף השנה תסיים את לימודי התיכון. אהבה וכבוד הדדי שוררים בין שתי משפחות אלה. הן אינן מכנות זו את זו בשמות פרטיים כי אם בשמות של כבוד: איבני — בני, או בינתי — בתי, ואילו הילדים מכנים את אביהם אַבּוֹיֵי או נָאנָא ואת אימם מָמִי — אימי. הקשר חזק כל כך ביניהם כיוון ששני האחים התחתנו עם בנות הדוד שלהם. זו שיטה שהייתה מקובלת מאוד בעבר בגלל שתי סיבות מרכזיות: הראשונה היא הרצון העז להשאיר את הרכוש ואת העושר הנצבר לצאצאים הקרובים ולמנוע ממנו להתפצל ולהתפזר למשפחות אחרות, והשנייה היא שהרי אותו דם זורם בעורקיהם, והמיועדים לנישואים מכירים היטב ולא דרך שדכניות הידועות לשמצה, המוכרות את מרכולתן כחתול בשק. בשיטה זו מייעדים לנישואין ילדים רכים, עוד בשנותיהם הראשונות, והדבר נחשב כמעשה מכובד המעניק כבוד להורים — וכולם שמחים. שיטה זו ידועה עוד מתקופת התנ״ך: בנות צלופחד, הפמיניסטיות הראשונות, דרשו ממשה זכאות של נשים לירושה, ובהתערבותו של האל אושרה להן זכאות זו, בתנאי שיתחתנו עם בני שבטן וכך רכוש הקרקע יישאר בתוך השבט. כך גם בחברות רבות בעולם, לרוב בקרב האצולה הבכירה ובייחוד בקרב המלוכה. גם כיום, תורת ישראל מתירה להתחתן עם בני דודים, אך בתנאי שאיש מהם אינו נושא מחלות תורשתיות.
בבית משפחות דלאלל חיים במעין קומונה שיתופית, למרות העובדה שהם מתגוררים במדינה מלוכנית אוטוריטרית. הבית המשותף הוא ירושת הסב. המטבח והמקלחת משותפים לשתי המשפחות והנשים מבשלות במשותף לשתי המשפחות גם יחד, ללא חשבון עלות וללא העדפות אישיות, כי הקופה הרי משותפת והמאכלים קבועים ליהודי בגדאד זה עידנים. למשל, ביום חמישי תמיד אוכלים קִיצְ׳רִי עם לבן או גבינה ולקינוח אבטיח בתוספת פירות. ובשבת? נו, התבית העיראקי כמובן, החמין המפורסם, שהוא יצירת אומנות המוקדשת לשבת הקדושה. ביום ראשון אוכלים את מה שנשאר משבת. נכון, אין הפתעות.
והימים ימי קיץ חמים בעיר בגדאד, בירתה של עיראק, מקום מושבם של היהודים זה אלפי שנים. מאז החורבן הראשון התרבו היהודים בה, התעצמו, שגשגו ופרחו. הם תרמו רבות לחברה הערבית בזכות תרבותם העשירה, ואף היה להם חלק בפיתוח הכלכלי ובשגשוג של כל הממלכה.
לכבוד חג השבועות, הבן סלים נכנס למקלחת להתרענן קמעה מהמצוקה שבה הוא שרוי ולהירגע מהלחץ הנפשי הסוער שבו הוא נתון בימים אלה. אף ביקש לקבל את פני חג השבועות, שעבור משפחת דלאלל יש לו משמעויות סותרות: הרי בחג השבועות המבורך, בחג מתן תורה לישראל, לפני ארבע שנים בלבד, נרצח ג׳ק האהוב, סבהּ של משפחת דלאלל, שהיה מנכ״ל חברת “דלאלל״. כן, ב״פרהוד״, הפוגרום הערבי ביהודי בגדאד בשנת 1941.
הפוגרום בוצע ביהודים שהיו מסורים ונאמנים לשלטונות עיראק במשך דורות רבים. הגינותם וכישרונם לא עזרו להם — אדרבה, דווקא שגשוגם והצלחתם הגבירו את חמתם של המְפגעים, כי השנאה והקנאה ביהודים מושרשות בקרבם ובתורתם. האמת ניתנת להיאמר, זה גורלו של עם ישראל, בכל הזמנים ובכל הארצות השונות.