הסיפור שלי עם אליס
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הסיפור שלי עם אליס
מכר
מאות
עותקים
הסיפור שלי עם אליס
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

הסיפור שלי עם אליס

4.3 כוכבים (9 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    פרנצ'סקה ג'קובי למדה פסיכולוגיה באוניברסיטת ססקס ולאחר מכן נסעה ללמד אנגלית בטורקיה ובצ'כיה. לאחר שובה לעיר הולדתה לונדון החלה לעבוד כעיתונאית והיום היא משמשת כעורכת ב-Financial Times. הסיפור שלי עם אליס הוא רומן הביכורים שלה.

    תקציר

    1969. בעוד לונדון חוגגת "קיץ של אהבה", גילדה מאייר שקועה בחרטה על שגיאות העבר. היא עזבה את ביתה ואת בנה האהוב רוּבּן כשהיה רק ילד ופוחדת שהוא לעולם לא יסלח לה.
    כשרוּבּן מתחתן עם אליס, גויה בלונדינית קטנטונת, גילדה רואה בזה את הדחייה האולטימטיבית. נראה שבנה הקר והמנוכר השתנה כליל בעקבות האהבה, אותה אהבה שהיא רצתה להעניק לו כל חייו. מה יש לאשתו הטרייה שלה אין? עד כמה תרחיק לכת כדי למצוא את התשובה? האובססיה של גילדה תוביל לחשיפת אמיתות מזעזעות מהעבר.
    הסיפור שלי עם אליס הוא רומן מרגש ומטלטל על ההחלטות שמגדירות את חיינו, על שבריריותה של האהבה ועל הקשר המחבר בין אם ובנהּ.
    פרנצ'סקה ג'קובי למדה פסיכולוגיה באוניברסיטת ססקס ולאחר מכן נסעה ללמד אנגלית בטורקיה ובצ'כיה. לאחר שובה לעיר הולדתה לונדון החלה לעבוד כעיתונאית והיום היא משמשת כעורכת ב-Financial Times. הסיפור שלי עם אליס הוא רומן הביכורים שלה.
    ***************
    "מטלטל וכתוב בכישרון... התוצאה מצחיקה ומעוררת מחשבה. ג'קובי בוחנת את דמותה התובענית של האם היהודייה ומחבבת על הקורא את גילדה חסרת המעצורים." – The Guardian
    "רומן שאפתני שפרקיו מדלגים בקדחתנות בין עבר והווה... טרגי, סוחף ומעורר בד בבד אהדה וסלידה כלפי גילדה וכלפי הנסיבות שהגדירו אותה." – Financial Times
    "רומן מרתק על אישה שלקחה את הדאגה האימהית למחוזות קיצוניים קמעה... הקורא מגלה בהדרגה שגילדה מעולם לא שלטה בחייה... ושבכוחם של הסודות המזעזעים מעברה לשנות את חייה בהווה." – Daily Mail
    "רומן שמפוצץ את הלב." – א.ג'. פין, מחבר "האישה בחלון"

    פרק ראשון

    פרק 1
     
    היא קטנה כמו ילדה, כלתי הטרייה, למרות ה"כוורת" הבלונדינית הנפוחה שתקועה על ראשה. עיני תכלת, או תמימוֹת או שהיא מטומטמת, ואף קטן של שיקסע שמתאים לתינוקת.
    כל הבוקר ניגשו אלי זָרים כדי לומר לי כמה היא מקסימה. אני מהנהנת ונושכת את הלשון ושומרת את המחשבות שלי לעצמי.
    אני שואלת את עצמי אם רוּבֶּן שלי עשה את זה בכוונה: חיפש בכל מקום את ההפך ממני. הוא לא התחתן עם יהודייה — אז מה? — אבל למה לא שחרחורת? למה לא אישה גבוהה?
    האמת היא שחששתי מהחתונה הזאת: לראות את הגָרוּש שלי, להיות פה לבד. חודשים תיכננתי מה ללבוש, אבל החליפה הלבנה והצמודה הזאת צמודה מדי ולבנה מדי. והכובע הזה, כל הרשת הזאת, מה חשבתי לעצמי? כשיצאתי הבוקר מהדירה חשבתי שאיראה כל כך אלגנטית, אבל באתי לחתונה של הבן שלי בחליפה לבנה ובהינומה.
     
    היום הזה לא נגמר. עברו חמש שעות, והנאומים רק התחילו. אני מסתכלת מסביבי על כל החברים של רובן ואני לא מזהה אף אחד. כל הבחורות הן צצקעס בבגדים מכווצים — רגליהן בגרבונים החיוורים דומות למקלות סלרי רכים. הבחורים עומדים לידן כפופים בעניבות צעקניות. שמן פצ'ולי מתערבב עם עשן סיגרים.
    זה מלון חדש לגמרי, אופנתי נורא: שמפניה ומתאבנים, שלושים שילינג לראש. במחיר הזה חשבתי שיגישו ארוחה בישיבה, אבל זה לא באופנה, הם אומרים. אני מעבירה משקל מרגל לרגל. יהיה נחמד לשבת לרגע. אני בולעת בקושי כמה קונכיות בצק עם כבד עוף למרות הבטן המכווצת.
    הגרוש שלי פרנק ובֶּרטה האהובה שלו מפטפטים ממש לידי. אנחנו נורא תרבותיים בימים אלה, תבינו. אבל אני לא יכולה שלא להבחין שהשיער של ברטה נראה קצת נחושתי — אדום בגוון קשה כזה, לא מחמיא לעור מזדקן. פרנק נראה טוב. הוא באמת היה כל כך נמוך כשהיינו נשואים?
    "כמה טוב לראות אתכם," אני אומרת.
    כן, אנחנו כל כך תרבותיים בימים אלה, פרנק, ברטה ואני. אני לא חושבת שהם ראו אותי מתכווצת כשהחבר הטיפש של רובן ניגש לברך את ברטה על "הבן הנפלא שלה". היא לא אמא שלו. סתמתי את הפה בביצה ממולאת.
    נאום השושבין נמשך ונמשך ונמשך. בסוף אנחנו מתבקשים להרים כוסית לחיי הזוג המאושר. חומצה תוססת שורפת לי את הגרון.
     
    אני בטוחה שברטה משתדלת, אבל אף פעם לא היה לה טעם מי־יודע־מה — רק תראו את השמלה שהיא לובשת עכשיו, את הנעליים האלה עם כובע הבז' הנורא.
    אני זוכרת: זה היה בסוף החופשה מבית הספר ורובן בא לבקר אותי בדירה. ברטה הלבישה אותו במכנסיים קצרים בצבע חום כהה והיתה לו תספורת קצרה מדי כמו של פליט מכוּנָם. על ברכו השמאלית הודבק פלסטר מלוכלך, במקום הרך ממש מתחת לפיקת הברך. שאלתי את עצמי איך הוא נפל, אם היא חיבקה אותו לפני שטיפלה בו.
    הוא נכנס לחדרי כשישבתי מול המראה. ענדתי את העגילים שלי לבילוי ערב בתיאטרון.
    הוא הושיט את המתנה בזהירות רבה בשתי ידיים והיסס לפני שהניח אותה לידי על שולחן האיפור. הוא לא אמר כלום, רק חיכה עד שלקחתי אותה. הסתכלתי עליו, והוא השפיל את עיניו אל רגליו.
    כשפתחתי אותה, ראיתי שישה ספלי קפה מכוערים מקננים בקופסת קרטון דקה. עוד היתה עליהם תווית המחיר של וולוורת. קרמיקה כרסתנית וקלוקלת בצבע צהוב מלוכלך.
    מעליב, אבל אופייני לברטה — כאילו כמה ספלים זולים יכולים לתקן את המצב. מחווה סמלית מאישה שנייה חדורת אשמה שלא הזיז לה מספיק כדי לתלוש את תווית המחיר.
    אז אמרתי לרובן שלי בדיוק מה אני חושבת על הספלים האלה: כמה הם זולים, כמה הם עבים, איזה צבע של שתן יש להם.
     
    ועכשיו הגיע תורו של רובן לנאום וכולם מריעים לו כשהוא מתכונן. בעיני הוא נראה לחוץ מדי, אבל קולו חזק וצלול. אני נושמת עמוק ומחייכת אליו. אני רוצה שהוא ידע כמה אני גאה. אני מנופפת בידיים, מנסה לצוד את מבטו, אבל הוא לא מעיף אלי מבט אפילו פעם אחת.
    הוא מספר לכולם איך פגש את אליס וידע מההתחלה שהיא נועדה לו. הוא כמעט נשאר בבית לבדו באותו ערב כי מסיבות קוקטייל עושות לו כאב ראש. המוזיקה היתה חזקה מדי, והוא הצטער שהוא בא. המארחת המשיכה להשקות אותו בכוסות מרטיני יבש וקטלני. הוא הלך להתחבא במטבח ושם מצא אותה. היא לגמה מַתֵיאוּס רוזֶה מסֵפל.
    הוא ביקש ממנה יין, וכך הם התחילו לדבר. כשהיין נגמר, שתו במקומו לימונדה.
    הוא אומר: "התאהבתי בחום שלה ובחיוך הקורן שלה ופיתיתי אותה בעניבת הפֵּייזלי הרחבה שלי."
    וכולם צוחקים, למרות שאני לא מבינה מה מצחיק בזה. הוא יודע שכולם לצדו והוא זוקף את כתפיו ומגחך.
    הוא מספר לנו על הדייט הראשון שלהם, איך הוא בירבר שעות על סדַר דפוס וגופנים. איך השתדל יותר מדי, שפך מרק על חולצתו, ואז שכח איפה החנה את הקורטינה שלו.
    הוא אומר שהוא ואליס הלכו קילומטרים בהמפסטד. היא לא רטנה אפילו פעם אחת כשירד עליהם גשם שוטף. הם נרטבו עד לשד עצמותיהם וקפאו מקור ולא מצאו את המכונית, אבל זה לא ממש שינה להם. הם יכלו להמשיך ללכת כל הלילה.
    והוא מספר לכולם שהוא לא האמין שלמרות כל פגמיו היא הסכימה להיפגש איתו שוב. הוא חושב שזה יותר מדהים מהנחיתה על הירח, שהיא עומדת פה לצדו כאשתו.
    דממה משתררת בחדר מלבד קולו, שמספר לנו עד כמה הוא אוהב את האישה הזאת. הוא אומר שהיא לימדה אותו איך לאהוב, שהיא לימדה אותו מה זאת אהבה.
    ואני לא יכולה להסתכל עליו, כי הוא לא למד ממני על אהבה.

    פרנצ'סקה ג'קובי למדה פסיכולוגיה באוניברסיטת ססקס ולאחר מכן נסעה ללמד אנגלית בטורקיה ובצ'כיה. לאחר שובה לעיר הולדתה לונדון החלה לעבוד כעיתונאית והיום היא משמשת כעורכת ב-Financial Times. הסיפור שלי עם אליס הוא רומן הביכורים שלה.

    סקירות וביקורות

    הבן יקיר לי 'הסיפור שלי עם אליס' רחוק מלהיות ספרות גדולה, אבל בדרכו הסולידית הוא רומן אמין ואנושי באחת הסצנות ב'תמונות מחיי נישואין', סרטו של אינגמר ברגמן, מראה הגיבור, גבר נשוי במשבר אמצע החיים, שירים שכתב לקולגה בעבודה. כשהיא מתמהמהת לחוות את דעתה עליהם, הוא שואל אותה אם הם עד כדי כך גרועים. "הלוואי שהם היו גרועים", עונה הקולגה, ומתכוונת לכך שהשירים בינוניים, ושזה הדבר הגרוע ביותר ליצירה. בכל הנוגע לסיפורת, לפחות, אני נאלץ לחלוק על הקביעה הזאת. בעיניי, יש בהחלט דבר כזה – ספר בינוני טוב. אני מתכוון ליצירה לא יומרנית, יצירה שמונעת מהיכרות מספקת עם חיי הגיבורים שלה, יצירה רגישה אבל לא רגשנית, שמשרטטת פיסת חיים באמינות ובחום אנושי. ליצירה כזו בהחלט יש מקום, גם אם היא אכן בינונית, כלומר לא מעוררת התפעלות לא באופן כתיבתה ולא במה שנכתב בה. וזו אולי גם עצה לכותבים צעירים: ביצירות "אקספרימנטליות" אין מקום לבינוני, משום שהמאמץ שנתבע בהן מהקורא מוצדק רק אם הן מעולות. אם אינכם בטוחים שיש תחת ידכם יצירה מעולה כזו, עדיף ללכת בדרך ה"בינונית", כלומר באופן כתיבה לא מאתגר, אבל בתכנים כנים ואמיתיים. זה לא קל כל כך כפי שאולי נדמה. יצירה בינונית טובה כזו היא 'הסיפור שלי עם אליס', רומן ביכורים שיצא השנה בבריטניה ותורגם לאחרונה לעברית. עם סיום הקריאה בו, אתה מודה לסופרת ולא ניחם על הזמן שבוזבז על הקריאה, שאיפשרה לך לגעת באנושיותך גם אם לא הביאה אותך לפסגות. גיבורת הרומן והמספרת היא גילדה מאייר, גרושה לונדונית בת ‭ .52‬השנה היא ‭ ,1969‬וגילדה היהודייה מחתנת את בנה, רובן, עם צעירה חיננית אך לצערה לא יהודייה בשם אליס. הספר מחולק לפרקונים קצרים בני שניים-שלושה עמודים כל אחד, שנעים לסירוגין, באופן עקבי, בין אירועי ההווה לאירועי העבר. מבנה הסיפור השמרני הזה מאפשר לקורא לשייט בקריאה ולמקד את התעניינותו בתוכן ולא בצורה. והתוכן הזה הוא בהחלט בעל ערך: הומניסטי, מרגש, עדין ואפילו מותח (ג'קובי אינה שוכחת את חובת בניית העלילה). כבר למן ההתחלה אנחנו למדים שיחסיה של גילדה עם בנה אינם חמים, בלשון המעטה, לדאבונה הרב של האם. "אני שואלת את עצמי אם רובן שלי עשה את זה בכוונה: חיפש בכל מקום את ההפך ממני", היא אומרת. "הוא לא התחתן עם יהודייה – אז מה? – אבל למה לא שחרחורת? למה לא אישה גבוהה?" בפרקוני העבר אנחנו מגלים את שורשי הקשר. גילדה, שנולדה בהמבורג למשפחה יהודית עשירה וצוננת, הייתה הכבשה השחורה של המשפחה. מעט לפני עליית הנאצים לשלטון היא נשלחה לפנימייה באנגליה ולא מצאה בה את מקומה, פרט לחברה לחיים שרכשה שם, נערה שמנה ולא מקובלת כמוה. באופן אופייני להתרחקות של הסופרת מסנסציוניות, כל משפחתה של גילדה נמלטה מגרמניה, על כספה, ברגע הנכון ("לעתים קרובות אנשים מתאכזבים כשאני מספרת להם שעזבתי את גרמניה בזמן [‭...‬] אני מחפשת בזיכרונות ילדותי אחר תקריות שיספקו אותם. שאריות קטנות של סבל"). אביה העריץ שידך אותה לאיש עסקים טוב לב, והם חיו חיים אמידים באנגליה בתקופת מלחמת העולם השנייה. אלא שגילדה לא אהבה את בעלה, ואחרי שנולד בנה והיא חשה שאינה יודעת להיות אם טובה, ניהלה גילדה רומן שהוביל לקץ נישואיה, לנישואים שניים שלה ולהוצאת בנה, בהסכמתה, ממשמורתה. בפרקי העבר האלה אנחנו למדים על הטעויות שעשתה בגידול בנה וביחסים ביניהם, למרות אהבתה הרבה אליו. בפרקי ההווה אנחנו מתלווים אל גילדה בניסיונות ההתקרבות הכושלים שלה לבנה הנשוי הטרי. הניסיונות האלה הופכים לסטוקריות של ממש, כשהיא מרגלת אחר בנה והאישה החדשה שלו. כשגילדה מגלה, למשל, במהלך משימות הביון שלה, שאליס מחוזרת במקום עבודתה על ידי עמית דון ז'ואן, היא מתערבת על מנת להגן על בנה. בצד זה, מתוארים ברגישות חיי הגרושה המזדקנת, המתנחמת בוויסקי לעיתים קרובות מדי, המתכננת בקפידה את יומה כדי שלא תחוש בבדידות הצורבת, המתבוננת ברתיעה בצעירים הבריטים ובאורחות חייהם החדשים (גילדה מביטה בתיעוב למשל בהערצתן של הצעירות ל"מיק", כלומר למיק ג'אגר הצעיר). אבל זו לא קלישאה על "האם היהודייה". מלבד כמה ביטויי חמיצות של גילדה – ביטויים של חמיצות קומית, שאופייניים אולי לעדות אשכנז, כפי שגורסת הקלישאה על "הפולנייה" – הסיפור של ג'קובי אינדיבידואלי ואינו "סיפור תזה" סוציולוגי, כפי שקורה בספרות לא אחת. אנחנו לומדים לחבב את גילדה, אישה לא קלה אך בעלת רגש חם, שלאורך הרומן יוצרת מערכת יחסים מורכבת ומפתיעה עם כלתה המקסימה. לומדים לחבב אותה ועוקבים במתח אחר גורלה וגורל יחסיה עם בנה. ככה נראית ספרות בינונית טובה. עוד 3 ספרים על יחסי אמהות ובנים: דולי סיטי > אורלי קסטל-בלום אמהות ובנים > קולם טויבין זה הדברים > סמי ברדוגו אריק גלסנר 7 לילות 17/08/2018 לקריאת הסקירה המלאה > 7 לילות

    עוד על הספר

    סקירות וביקורות

    הבן יקיר לי 'הסיפור שלי עם אליס' רחוק מלהיות ספרות גדולה, אבל בדרכו הסולידית הוא רומן אמין ואנושי באחת הסצנות ב'תמונות מחיי נישואין', סרטו של אינגמר ברגמן, מראה הגיבור, גבר נשוי במשבר אמצע החיים, שירים שכתב לקולגה בעבודה. כשהיא מתמהמהת לחוות את דעתה עליהם, הוא שואל אותה אם הם עד כדי כך גרועים. "הלוואי שהם היו גרועים", עונה הקולגה, ומתכוונת לכך שהשירים בינוניים, ושזה הדבר הגרוע ביותר ליצירה. בכל הנוגע לסיפורת, לפחות, אני נאלץ לחלוק על הקביעה הזאת. בעיניי, יש בהחלט דבר כזה – ספר בינוני טוב. אני מתכוון ליצירה לא יומרנית, יצירה שמונעת מהיכרות מספקת עם חיי הגיבורים שלה, יצירה רגישה אבל לא רגשנית, שמשרטטת פיסת חיים באמינות ובחום אנושי. ליצירה כזו בהחלט יש מקום, גם אם היא אכן בינונית, כלומר לא מעוררת התפעלות לא באופן כתיבתה ולא במה שנכתב בה. וזו אולי גם עצה לכותבים צעירים: ביצירות "אקספרימנטליות" אין מקום לבינוני, משום שהמאמץ שנתבע בהן מהקורא מוצדק רק אם הן מעולות. אם אינכם בטוחים שיש תחת ידכם יצירה מעולה כזו, עדיף ללכת בדרך ה"בינונית", כלומר באופן כתיבה לא מאתגר, אבל בתכנים כנים ואמיתיים. זה לא קל כל כך כפי שאולי נדמה. יצירה בינונית טובה כזו היא 'הסיפור שלי עם אליס', רומן ביכורים שיצא השנה בבריטניה ותורגם לאחרונה לעברית. עם סיום הקריאה בו, אתה מודה לסופרת ולא ניחם על הזמן שבוזבז על הקריאה, שאיפשרה לך לגעת באנושיותך גם אם לא הביאה אותך לפסגות. גיבורת הרומן והמספרת היא גילדה מאייר, גרושה לונדונית בת ‭ .52‬השנה היא ‭ ,1969‬וגילדה היהודייה מחתנת את בנה, רובן, עם צעירה חיננית אך לצערה לא יהודייה בשם אליס. הספר מחולק לפרקונים קצרים בני שניים-שלושה עמודים כל אחד, שנעים לסירוגין, באופן עקבי, בין אירועי ההווה לאירועי העבר. מבנה הסיפור השמרני הזה מאפשר לקורא לשייט בקריאה ולמקד את התעניינותו בתוכן ולא בצורה. והתוכן הזה הוא בהחלט בעל ערך: הומניסטי, מרגש, עדין ואפילו מותח (ג'קובי אינה שוכחת את חובת בניית העלילה). כבר למן ההתחלה אנחנו למדים שיחסיה של גילדה עם בנה אינם חמים, בלשון המעטה, לדאבונה הרב של האם. "אני שואלת את עצמי אם רובן שלי עשה את זה בכוונה: חיפש בכל מקום את ההפך ממני", היא אומרת. "הוא לא התחתן עם יהודייה – אז מה? – אבל למה לא שחרחורת? למה לא אישה גבוהה?" בפרקוני העבר אנחנו מגלים את שורשי הקשר. גילדה, שנולדה בהמבורג למשפחה יהודית עשירה וצוננת, הייתה הכבשה השחורה של המשפחה. מעט לפני עליית הנאצים לשלטון היא נשלחה לפנימייה באנגליה ולא מצאה בה את מקומה, פרט לחברה לחיים שרכשה שם, נערה שמנה ולא מקובלת כמוה. באופן אופייני להתרחקות של הסופרת מסנסציוניות, כל משפחתה של גילדה נמלטה מגרמניה, על כספה, ברגע הנכון ("לעתים קרובות אנשים מתאכזבים כשאני מספרת להם שעזבתי את גרמניה בזמן [‭...‬] אני מחפשת בזיכרונות ילדותי אחר תקריות שיספקו אותם. שאריות קטנות של סבל"). אביה העריץ שידך אותה לאיש עסקים טוב לב, והם חיו חיים אמידים באנגליה בתקופת מלחמת העולם השנייה. אלא שגילדה לא אהבה את בעלה, ואחרי שנולד בנה והיא חשה שאינה יודעת להיות אם טובה, ניהלה גילדה רומן שהוביל לקץ נישואיה, לנישואים שניים שלה ולהוצאת בנה, בהסכמתה, ממשמורתה. בפרקי העבר האלה אנחנו למדים על הטעויות שעשתה בגידול בנה וביחסים ביניהם, למרות אהבתה הרבה אליו. בפרקי ההווה אנחנו מתלווים אל גילדה בניסיונות ההתקרבות הכושלים שלה לבנה הנשוי הטרי. הניסיונות האלה הופכים לסטוקריות של ממש, כשהיא מרגלת אחר בנה והאישה החדשה שלו. כשגילדה מגלה, למשל, במהלך משימות הביון שלה, שאליס מחוזרת במקום עבודתה על ידי עמית דון ז'ואן, היא מתערבת על מנת להגן על בנה. בצד זה, מתוארים ברגישות חיי הגרושה המזדקנת, המתנחמת בוויסקי לעיתים קרובות מדי, המתכננת בקפידה את יומה כדי שלא תחוש בבדידות הצורבת, המתבוננת ברתיעה בצעירים הבריטים ובאורחות חייהם החדשים (גילדה מביטה בתיעוב למשל בהערצתן של הצעירות ל"מיק", כלומר למיק ג'אגר הצעיר). אבל זו לא קלישאה על "האם היהודייה". מלבד כמה ביטויי חמיצות של גילדה – ביטויים של חמיצות קומית, שאופייניים אולי לעדות אשכנז, כפי שגורסת הקלישאה על "הפולנייה" – הסיפור של ג'קובי אינדיבידואלי ואינו "סיפור תזה" סוציולוגי, כפי שקורה בספרות לא אחת. אנחנו לומדים לחבב את גילדה, אישה לא קלה אך בעלת רגש חם, שלאורך הרומן יוצרת מערכת יחסים מורכבת ומפתיעה עם כלתה המקסימה. לומדים לחבב אותה ועוקבים במתח אחר גורלה וגורל יחסיה עם בנה. ככה נראית ספרות בינונית טובה. עוד 3 ספרים על יחסי אמהות ובנים: דולי סיטי > אורלי קסטל-בלום אמהות ובנים > קולם טויבין זה הדברים > סמי ברדוגו אריק גלסנר 7 לילות 17/08/2018 לקריאת הסקירה המלאה > 7 לילות
    הסיפור שלי עם אליס פרנצ'סקה ג'קובי
    פרק 1
     
    היא קטנה כמו ילדה, כלתי הטרייה, למרות ה"כוורת" הבלונדינית הנפוחה שתקועה על ראשה. עיני תכלת, או תמימוֹת או שהיא מטומטמת, ואף קטן של שיקסע שמתאים לתינוקת.
    כל הבוקר ניגשו אלי זָרים כדי לומר לי כמה היא מקסימה. אני מהנהנת ונושכת את הלשון ושומרת את המחשבות שלי לעצמי.
    אני שואלת את עצמי אם רוּבֶּן שלי עשה את זה בכוונה: חיפש בכל מקום את ההפך ממני. הוא לא התחתן עם יהודייה — אז מה? — אבל למה לא שחרחורת? למה לא אישה גבוהה?
    האמת היא שחששתי מהחתונה הזאת: לראות את הגָרוּש שלי, להיות פה לבד. חודשים תיכננתי מה ללבוש, אבל החליפה הלבנה והצמודה הזאת צמודה מדי ולבנה מדי. והכובע הזה, כל הרשת הזאת, מה חשבתי לעצמי? כשיצאתי הבוקר מהדירה חשבתי שאיראה כל כך אלגנטית, אבל באתי לחתונה של הבן שלי בחליפה לבנה ובהינומה.
     
    היום הזה לא נגמר. עברו חמש שעות, והנאומים רק התחילו. אני מסתכלת מסביבי על כל החברים של רובן ואני לא מזהה אף אחד. כל הבחורות הן צצקעס בבגדים מכווצים — רגליהן בגרבונים החיוורים דומות למקלות סלרי רכים. הבחורים עומדים לידן כפופים בעניבות צעקניות. שמן פצ'ולי מתערבב עם עשן סיגרים.
    זה מלון חדש לגמרי, אופנתי נורא: שמפניה ומתאבנים, שלושים שילינג לראש. במחיר הזה חשבתי שיגישו ארוחה בישיבה, אבל זה לא באופנה, הם אומרים. אני מעבירה משקל מרגל לרגל. יהיה נחמד לשבת לרגע. אני בולעת בקושי כמה קונכיות בצק עם כבד עוף למרות הבטן המכווצת.
    הגרוש שלי פרנק ובֶּרטה האהובה שלו מפטפטים ממש לידי. אנחנו נורא תרבותיים בימים אלה, תבינו. אבל אני לא יכולה שלא להבחין שהשיער של ברטה נראה קצת נחושתי — אדום בגוון קשה כזה, לא מחמיא לעור מזדקן. פרנק נראה טוב. הוא באמת היה כל כך נמוך כשהיינו נשואים?
    "כמה טוב לראות אתכם," אני אומרת.
    כן, אנחנו כל כך תרבותיים בימים אלה, פרנק, ברטה ואני. אני לא חושבת שהם ראו אותי מתכווצת כשהחבר הטיפש של רובן ניגש לברך את ברטה על "הבן הנפלא שלה". היא לא אמא שלו. סתמתי את הפה בביצה ממולאת.
    נאום השושבין נמשך ונמשך ונמשך. בסוף אנחנו מתבקשים להרים כוסית לחיי הזוג המאושר. חומצה תוססת שורפת לי את הגרון.
     
    אני בטוחה שברטה משתדלת, אבל אף פעם לא היה לה טעם מי־יודע־מה — רק תראו את השמלה שהיא לובשת עכשיו, את הנעליים האלה עם כובע הבז' הנורא.
    אני זוכרת: זה היה בסוף החופשה מבית הספר ורובן בא לבקר אותי בדירה. ברטה הלבישה אותו במכנסיים קצרים בצבע חום כהה והיתה לו תספורת קצרה מדי כמו של פליט מכוּנָם. על ברכו השמאלית הודבק פלסטר מלוכלך, במקום הרך ממש מתחת לפיקת הברך. שאלתי את עצמי איך הוא נפל, אם היא חיבקה אותו לפני שטיפלה בו.
    הוא נכנס לחדרי כשישבתי מול המראה. ענדתי את העגילים שלי לבילוי ערב בתיאטרון.
    הוא הושיט את המתנה בזהירות רבה בשתי ידיים והיסס לפני שהניח אותה לידי על שולחן האיפור. הוא לא אמר כלום, רק חיכה עד שלקחתי אותה. הסתכלתי עליו, והוא השפיל את עיניו אל רגליו.
    כשפתחתי אותה, ראיתי שישה ספלי קפה מכוערים מקננים בקופסת קרטון דקה. עוד היתה עליהם תווית המחיר של וולוורת. קרמיקה כרסתנית וקלוקלת בצבע צהוב מלוכלך.
    מעליב, אבל אופייני לברטה — כאילו כמה ספלים זולים יכולים לתקן את המצב. מחווה סמלית מאישה שנייה חדורת אשמה שלא הזיז לה מספיק כדי לתלוש את תווית המחיר.
    אז אמרתי לרובן שלי בדיוק מה אני חושבת על הספלים האלה: כמה הם זולים, כמה הם עבים, איזה צבע של שתן יש להם.
     
    ועכשיו הגיע תורו של רובן לנאום וכולם מריעים לו כשהוא מתכונן. בעיני הוא נראה לחוץ מדי, אבל קולו חזק וצלול. אני נושמת עמוק ומחייכת אליו. אני רוצה שהוא ידע כמה אני גאה. אני מנופפת בידיים, מנסה לצוד את מבטו, אבל הוא לא מעיף אלי מבט אפילו פעם אחת.
    הוא מספר לכולם איך פגש את אליס וידע מההתחלה שהיא נועדה לו. הוא כמעט נשאר בבית לבדו באותו ערב כי מסיבות קוקטייל עושות לו כאב ראש. המוזיקה היתה חזקה מדי, והוא הצטער שהוא בא. המארחת המשיכה להשקות אותו בכוסות מרטיני יבש וקטלני. הוא הלך להתחבא במטבח ושם מצא אותה. היא לגמה מַתֵיאוּס רוזֶה מסֵפל.
    הוא ביקש ממנה יין, וכך הם התחילו לדבר. כשהיין נגמר, שתו במקומו לימונדה.
    הוא אומר: "התאהבתי בחום שלה ובחיוך הקורן שלה ופיתיתי אותה בעניבת הפֵּייזלי הרחבה שלי."
    וכולם צוחקים, למרות שאני לא מבינה מה מצחיק בזה. הוא יודע שכולם לצדו והוא זוקף את כתפיו ומגחך.
    הוא מספר לנו על הדייט הראשון שלהם, איך הוא בירבר שעות על סדַר דפוס וגופנים. איך השתדל יותר מדי, שפך מרק על חולצתו, ואז שכח איפה החנה את הקורטינה שלו.
    הוא אומר שהוא ואליס הלכו קילומטרים בהמפסטד. היא לא רטנה אפילו פעם אחת כשירד עליהם גשם שוטף. הם נרטבו עד לשד עצמותיהם וקפאו מקור ולא מצאו את המכונית, אבל זה לא ממש שינה להם. הם יכלו להמשיך ללכת כל הלילה.
    והוא מספר לכולם שהוא לא האמין שלמרות כל פגמיו היא הסכימה להיפגש איתו שוב. הוא חושב שזה יותר מדהים מהנחיתה על הירח, שהיא עומדת פה לצדו כאשתו.
    דממה משתררת בחדר מלבד קולו, שמספר לנו עד כמה הוא אוהב את האישה הזאת. הוא אומר שהיא לימדה אותו איך לאהוב, שהיא לימדה אותו מה זאת אהבה.
    ואני לא יכולה להסתכל עליו, כי הוא לא למד ממני על אהבה.