פחד
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
פחד
מכר
מאות
עותקים
פחד
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים
3.7 כוכבים (3 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

כשרנדולף רוכש דירה יפה בברלין הוא מרגיש שסוף סוף הגיע אל המנוחה והנחלה. כמובן שהוא לא חושד בדבר גם כאשר השכן, מר טיבֶּריוס התימהוני, מניח להם עוגה לפני הדלת. אולם עד מהרה השכן מקומת המרתף הופך לאִיוּם: הוא מתצפת על אשתו של רנדולף, כותב לה מכתבי אהבה ואז השמצה, ולבסוף אף מדווח עליהם למשטרה. 
נוכחותו של השכן מרעילה את שגרת חייהם. הנישואים עולים על שרטון, ואת מקומם של חיים שלווים תופסת חרדה מתמדת. רנדולף סומך על מדינת החוק שלו, אבל משזו מתגלה כחסרת אונים, הוא מתערער לגמרי ומתעורר בו רעיון מזעזע:  איך לקחת את החוק לידיים...
"פחד" הוא כרוניקה פסיכולוגית של מעשה אלים, תיאור של יחסים חריגים, מכמירי לב באילמותם, בין אב לבן, וניסוי ספרותי שבודק עד כמה עמיד בפני קריעה העור הדק של הציוויליזציה הבורגנית שלנו. 
 
דירק קוּרבּיוּפֵייט, יליד 1962, היה עורך בעיתון "די צייט", ומאז 1999 כותב בעיתון "דר שפיגל". עד היום פירסם שישה רומנים עטורי שבחים, ששלושה מהם עובדו לקולנוע. 
 
"מותחן פסיכולוגי שקט ומרתק שעונה בחוכמה על השאלה: כמה שווים הערכים הבורגניים שלנו כאשר חיינו מוטלים על הכף?" | Brigitte
"פחד מאשר במפגיע את התובנה של פסיכיאטרים פליליים רבים: כל אחד מאיתנו יכול להפוך לרוצח!" | Der Tagesspiege
"אכן הרוע אורב ממש מתחת למעטפת הציוויליזציה." | Stern

פרק ראשון

1
 
אבא?
הוא לא משיב לי, הוא לא מדבר, הוא כבר כמעט לא מדבר בכלל. הוא לא מעורפל, לא דמנטי כמו שקוראים לזה היום, הוא לא סובל מאלצהיימר, ואף מחלה אחרת לא טורפת לו את הזיכרון. זיכרונותיו לא עזבו אותו, את זה אנחנו יודעים, שכן לפעמים הוא בכל זאת מדבר, לעתים רחוקות, אבל אז משפטיו צלולים ונבונים, הם נובעים ממוח שעודנו מצוי בחיים שניהל ואיחסן בתוכו, חיים ארוכים, אבא בן שבעים ושמונה. הוא זיהה אותי כשבאתי לבקר היום אחר הצהריים, הוא תמיד מזהה אותי כשאני מבקר אותו, חיוך, קטן, לא גדול, ככה זה איתו, ריחוק, איפוק, אבל הוא מזהה את בנו, את בנו בכורו, והוא שמח כשהבן הזה בא אליו. זה לא מעט.
מר טיפֶנטאלֶר? מר קוֹטקֶה מנסה לשאול אחרי שהניסיון שלי נותר ללא מענה. לפעמים אבי מגיב דווקא למר קוטקה ולא לי. האם זה מעורר בי קנאה? מעט כן, עליי להודות. מצד שני מר קוטקה הוא האיש שאבי מעביר איתו את ימיו, ואני שמח, אני חייב לשמוח, שהם מסתדרים זה עם זה. מר קוטקה מעריץ את אבי, את זה אני יכול לומר בביטחון. אני לא יודע אם הוא מתייחס לכל הגברים כאן באותן התחשבות וחברותיות כמו לאבא שלי, אני מניח שלא, אבל מעולם לא ראיתי אותו עם האחרים.
היום אבי לא הגיב למר קוטקה. הוא ישב אילם לצד השולחן, אפוף דמדומים. עיניו עצומות למחצה, גבו ישר, זרועותיו שמוטות בצדי גופו. מדי פעם נהדף פלג גופו העליון קדימה, ואני נבהלתי, שכן אם ייחבטו פניו של אבי בשולחן המתכת, יכאב לו מאוד, הוא עלול אפילו להיפצע השולחן העשוי מתכת. אבל אבי אף פעם לא נופל קדימה, הוא עוצר את תנועת הרכינה ברגע שפלג הגוף העליון מגיע לזווית מסוימת ומזדקף שוב. כך היה גם היום. אלא שאני לא מצליח להתרגל לזה, נבהל בכל פעם מחדש. הבחנתי שמר קוטקה נרגע, גם הוא כבר היה מוכן להתערב. אנחנו משגיחים, היטב אנחנו משגיחים, ששום דבר רע לא יקרה לאבא.
מזה חצי שנה אני מבקר את אבא במקום הזה, ועדיין אני נעצב לראות אותו יושב ככה במכנסיים המרופטים שהוא לובש ללא חגורה, בחולצה המהוהה שלו. קנינו לו בגדים חדשים כדי שייראה כמו שצריך, אבל הוא מתעקש ללבוש את הבגדים הישנים שלו, ומדוע לא בעצם? הוא נראה מוזר כשהוא יושב לו שם, כי הכיסא שלו רחוק מדי מהשולחן, כמו הכיסא שלי. אנחנו יושבים זה מול זה, אבל לא באמת ליד השולחן שבשל כך אינו מחבר בינינו, אינו מאפשר לנו לשבת יחד. השולחן מפריד בינינו דווקא עכשיו, כשאנחנו קרובים זה לזה יותר מאי־פעם. כך, לכל הפחות, אני רואה את זה. למרבה הצער אין זה אפשרי להזיז את הכיסאות, שכן הם מוברגים לרצפה, וכך גם השולחן.
אבא שלי יכול לדבר, אבל הוא לא רוצה. הוא עייף, נראה לי, מותש מהחיים הארוכים האלה שהיו לו קשים. לא הבנו אותו, אם כי מה זה כבר משנה עכשיו? הוא היה חייב להתגבר על הקשיים, גם אם ייתכן שרק דמיין אותם. בסופו של דבר הוא ניהל את חייו כאילו הם ממשיים. ואנחנו לא יודעים הכול על החיים שלו. איש לא יודע הכול על חיי זולתו. רק בחיים של עצמנו אנחנו נוכחים תמיד, ואפילו זה לא אומר שאנחנו יודעים עליהם הכול, שכן דברים שנוגעים לנו יכולים לקרות בהיעדרנו. תכופות מתרחשים דברים רבי־חשיבות ללא ידיעתנו. אולי צריך לסכם את זה בכך שאיש לא יודע הכול על חיים כלשהם, אפילו לא על חייו שלו עצמו. עלינו להיות זהירים אפוא עם משפטים שנוגעים לחיים אחרים בכללותם. אני בכל אופן נזהר.
כשנפרדתי מאשתי הבוקר אמרתי לה שאני הולך לבקר את אבא שלי. אני תמיד אומר לה את זה ככה, וכשמגיע תורה לבקר אותו היא משתמשת באותו ניסוח: אני הולכת אחר כך לבקר את אבא שלך. אף אחד מאיתנו לא אומר: אני אלך היום לכלא לבקר את פאפה. אנחנו לא מייחסים ערך לדיוק הזה, הוא מכאיב לנו, עדיין. פרק זמן של חצי שנה אינו ארוך דיו שנוכל להגיד "כלא" ללא כאב, לא במשפחה שאף אחד מבניה מעולם לא ישב בכלא, ושעדיין צריכה להתרגל לכך שהמקום הזה הפך למרכיב בקיומה. מבחינתנו מה שעקרוני הוא שאבי, אם לומר ברורות, יושב בכלא. בגיל שבעים ושבע הוא הגיע לשם, יום הולדת אחד הוא כבר עבר שם כאסיר, על החגיגה אני מעדיף לא לדבר. עשינו מאמץ לארגן בשבילו שעה חגיגית, אך לשווא. לאו דווקא בגלל הכיסאות והשולחן המוברגים לרצפה, גם לא בגלל החלון המסורג שמסגיר גם הוא במפורש מדי שהמקום הזה אינו ביתי ונעים, שהוא אינו הולם לחגוג בו את עצם העובדה שנולדנו. אלא בגללי.
מחצית השעה הראשונה עברה נהדר, שרנו כולם "יום הולדת שמח", אני, אשתי רבּקה, הילדים שלנו, פול ופֵיי, אמא שלי ומר קוטקה, שהסכים לאפשר כמה חריגות לכבוד היום הזה. אכלנו את עוגת השקדים שאמא שלי אפתה לבעלה במשך כמעט חיים שלמים, ושאותה רצתה להגיש בתבנית הפח כמנהגה תמיד, שכן תמיד שמחה לפרוס את העוגה מול עינינו הצופות, רגע של שמחה משותפת לקראת התענוג הקרוב. אבל עד כדי כך לא איפשרו לנו לחרוג מהכללים. כאשר ערכו עלינו חיפוש בכניסה נאלצה אמי האומללה, אמי בת השבעים וחמש, לצפות בסוהר חותך את העוגה לחתיכות קטנות. אבל בחיי שלא שמתי פצירה במילוי, היא אמרה בעליצות מאולצת שהעציבה אותי. מן הסתם האמינו לה, אבל חוקים הם חוקים. אני שונא את המשפט הזה, שונא שמזכירים לי את קיומם של חוקים שחוסמים את התבונה. אבל אני שומע את המשפט הזה לא מעט מאז שאבי בבית הסוהר.
דיברנו על ימי הולדת אחרים של אבא שלי, ימי הולדת שחגג כאדם חופשי, ופתאום התייפחתי בעל כורחי, לגמרי בהפתעה. בהתחלה חשבתי שאוכל להשתלט על זה, נאבקתי ביפחות, אבל הן רק התגברו עד שהפכו לבכי חסר מעצורים. קלטתי היטב איך הגיבו בתא הביקורים לבכי הזה. ילדיי נעצו בי מבט מזועזע, הם מעולם לא ראו כך את אביהם. מר קוטקה, האיש החביב, הסב את מבטו הצדה בעצב. אמי שישבה על אחד הכיסאות המוברגים, קמה על רגליה וניגשה אליי, אבל אשתי היתה הראשונה להגיע אליי ואספה אותי בזרועותיה. בכיתי על כתפה, וכאשר פקחתי את עיניי, פגש מבטי המצועף במבטו של אבי. את מה שראיתי איני יכול לתאר אלא כסקרנות. הוא התבונן בי בסקרנות משונה, שפשרה חומק ממני. מאז חשבתי על כך תכופות, אך לא עלה בדעתי שום הסבר לאותו מבט. כעבור חמש דקות תמה התקרית הזאת, אמי הגישה לי ממחטת נייר, אני התנצלתי ונזכרתי מיד ובהתלהבות מופרזת בעוד יום הולדת של אבי, אבל זה כבר לא היה אלא ניסיון לזרז את מחוגי השעון. רציתי להסתלק משם. כולם רצו להסתלק משם.
לא הייתי צריך לכתוב את זה, משפטים כאלה מקרבים אותך אל השטן, כשאבא שלך יושב בבית סוהר. אם יש מישהו שצריך להסתלק משם זה אבי, אבל הוא לא יכול היה, בעוד אנחנו, קצת לפני ארבע אחר הצהריים, העברנו את שאריות עוגת השקדים מתבנית הפח לשתי צלחות קרטון, אחת לאבא שלי ואחת למר קוטקה ועמיתיו. אחר כך חיבקנו בחום את האבא, החם, הסבא, הבעל, והלכנו, לא בלי לומר תודה למר קוטקה. אבי נשאר. הוא קיבל שמונה שנים. חצי שנת המעצר לצורכי חקירה במתקן הכליאה מוֹאביט נכללת בחישוב, חצי שנה הוא ישב במוסד עונשין בטֶגֶל, שבע שנים נשארו. אם יתנהג יפה ישתחרר אולי בעוד שלוש־ארבע שנים. אנחנו בטוחים לגמרי שיתנהג יפה, מר קוטקה אמר לנו שוב ושוב שמעולם לא נתקל באסיר טוב מאבי, זה מזין את התקווה שלנו. הוא יוכל לחיות אחר כך עוד כמה שנים טובות כאדם חופשי, ככה אני אומר לאמי. אם הוא רק לא ימות שם, אמי אומרת תכופות ומיד חוזרת על המשפט: אם הוא רק לא ימות שם. הוא בריא, הוא יעמוד בזה, אני אומר לה אז.
אבא? שאלתי פעם נוספת, אחרי ששוחחתי קצת עם מר קוטקה. ככה אני לרוב מעביר את זמני כאן, מר קוטקה ואני משוחחים, כלומר כמעט תמיד הוא מדבר, אפשר בהחלט להגיד שהוא טיפוס דברן, אבל טוב שכך, זה עוזר לי. השקט בבית הסוהר בלתי נסבל, שכן מחלחלים ממנו אל תא הביקורים קולות זרים, מאיימים. אלה קולות מתכתיים שאני לא מסוגל לזהות, הצליל המתכתי שלהם אינו צלול אלא עמום, בהתחלה חשבתי שאני שומע קצב, כאילו מישהו דופק או משייף, אבל עם הזמן הבנתי שהפכתי לקורבן הציפיות שלי, כאילו כל רחשי בית הכלא הם בהכרח העברת מסרים חתרנית או ניסיונות מילוט. לא היו קולות קצביים, גם לא אנחות חרישיות, כפי שדמיינתי פעם שאני שומע. נשמעו רק קולות בלתי שגרתיים, בלתי מוסברים, שהגיעו ממעמקי הבניין. שמחתי בכל פעם שמר קוטקה האפיל עליהם במבטא הברלינאי המחוספס שלו. מאחוריו ניסיון ארוך כסוהר, למעלה מארבעים שנה בשירות החוק, ויש לו הרבה מה לספר. למען האמת מעולם לא רציתי לדעת כל כך הרבה על עולם הפשע והפושעים, אבל זה לא בלתי מעניין, ודאי לא מאז הפך העולם הזה לחלק מחיינו.
מר קוטקה הביט בשעון אחרי זמן קצר. הוא מסוגל לנחש בדייקנות מתי חלפה השעה המשותפת שלנו. הגיע הזמן, אמר אז כמו בכל פעם, והייתי אסיר תודה על הניסוח הזה שנשמע כאילו על שניהם לעזוב שולחן קפה נחמד ולנסוע הביתה. בשביל אבא שלי הבית הוא תא, זו האמת, אבל היא מתפוגגת תחת מילותיו המוקפדות של מר קוטקה. אמפתיה של סוהר, יש דבר כזה, היה לנו מזל.
במהלך הביקור שלי נשען מר קוטקה על הקיר מימין ליד החלון. הוא בקושי סיים את המשפט הזה וכבר עשה שני צעדים בחדר, נעמד ליד אבי ונגע בזרועו השמאלית. כך הוא תמיד עושה, יש כאן הרבה ריטואלים, הרבה חזרות והרבה דפוסי התנהגות קבועים. המחווה הזאת נראית כאן משטרתית, כמו סימן שנועד להזכיר שניסיונות בריחה לא שווים את המאמץ, שמר קוטקה עם כל האדיבות שלו לא יניח לאיש לעצור אותו ממילוי חובתו, ואף יפעיל כוח במידת הצורך. אבל אני מאמין שמדובר בדאגה, הוא רוצה לסייע לאבי, אף על פי שאין בכך צורך, אבא יכול לקום על רגליו בעצמו ללא קושי. הוא נעמד, גם אני, התחבקנו קצרות, עם הזמן למדנו לעשות את זה, ואז הוא הלך, מר קוטקה לצדו. אבי גבוה יותר מהמשגיח שלו, כמעט מטר תשעים לעומת מטר שבעים וקצת, מטר תשעים רזה לעומת מטר שבעים מלא, אבי עדיין רזה כמו שתמיד הכרתי אותו, אבל שערו אבד לו, ועם השנים רגליו הלכו והתעקלו החוצה. הליכתו מתנודדת בשל כך, כמו מישהו שעבד על אונייה, אבל הוא מעולם לא עבד על אונייה. אבי היה מוכר מכוניות, בהתחלה עבד כמכונאי ובהמשך נעשה מוכר.
אחרי שאבי עזב את החדר הופיע סוהר אחר שאיני זוכר את שמו, שמן באותה מידה, רבים מהסוהרים כאן שמנים, מבטו לא היה ידידותי אלא מקצועי, לא החלפנו זה עם זה אף מילה בשעה שליווה אותי אל השער. הרחוב, סוף־סוף, מכוניות, ציפורים, רוח בצמרות העצים. האאודי שלי היבהבה בעליזות כשלחצתי על השַלט ממרחק עשרים צעדים.

סקירות וביקורות

השכן שלא ישן 'פחד' של דירק קורביופייט מציג דילמה מעניינת ונושאים רלוונטיים, אבל מותיר את הקורא אדיש רנדולף טיפנטאלר, ארכיטקט מצליח, וזוגתו החכמה והיפה רבקה, עברו עם ילדיהם הקטנים לדירת גן משגעת במערב ברלין. הם הכירו מראש את כל השכנים, פרט לשכן בקומת המרתף, שבהתחלה היה נחמד ואפילו אפה עוגיות עם הילדים, אך בהמשך התאהב ברבקה, תיצפת עליה ושלח לה שירים ארוטיים מאיימים. האיום מסלים כשהשכן מתחיל לטעון שההורים מתעללים בילדיהם ומנסה לעניין בהשמצה זו את התקשורת. הזוג מבקש לשסות בשכן את שלטון החוק ושלוחיו, אך ללא הצלחה, שכן לא הופעלה נגדם אלימות של ממש. בסופו של דבר פונה הגיבור לעזרת אביו, וסוף-סוף, האקדח שהופיע במערכות כולן - יורה.

פרט לסופו - המוסגר חלקית כבר בראשיתו - מבוסס 'פחד' על סיפור אמיתי. חבל, כי אחרת ניתן היה לטעון שסימבוליקה נוסח "האויב נמצא במרתף ביתך!" היא זולה ופשוטה מדי לפענוח. אבל כך בדיוק קרה לדירק קורביופייט, סגן העורך של מגזין 'דר שפיגל', ש'פחד' - הרומן השביעי שלו (והרביעי שעובד למסך) - עוסק בנושא שהכי מעסיק את הגרמנים, מאז ומעולם, או לפחות מאז ניטשה: המתח בין תרבות לאלימות, בין עידון לברבריות, ובעיקר השאלה אם אלו אינם שני צדדים של אותו המטבע.

שם הספר בשפת המקור הוא ‭ ,ANGST‬שמקובל יותר לתרגם כ"חרדה". ואכן, חרדה היא מושג מתאים יותר לתיאור המצב שבו נתונה המשפחה הבורגנית לנוכח איומיו של השכן. זה גם שם הולם יותר לרומן, שבשונה ממכססת הציפורניים הקולנועית שאולי מצטיירת מתיאור עלילתו ומכריכתו האדומה שעליה מאויר אקדח, אינו מותחן, אלא יותר רשומון פסיכולוגי - במהלכו משתרג בכרוניקת ההטרדה שבהווה סיפור ילדותו של הגיבור והמספר בצילו של אב מסורס ומשותק מנטלית, שהחזיק בביתו אוסף אקדחים מאיים.

דמותו של טיפנטאלר בהווה נקראת כפרודיה על בורגנות משכילה מסוג מאוד מסוים: "אשתי חושבת שאני רגיש מדי. ציטטתי לה את שופנהאואר..." או "לארוחת ערב הכנתי לי מוצרלה עם עגבניות, והוספתי עלי בזיליקום מהעציץ בגינה", או "אוכל טוב, בגדים יפים, שוסטקוביץ', שיחה טובה". ובעיקר: "זה באמת לא הזמן להאשים אותנו בניכור כלפי השכבות החלשות... יש לנו בן חסות באפריקה שאנחנו מתכתבים איתו, לבקשת בתנו פיי אימצנו נמר בהודו, ואנחנו תמיד תורמים כסף במקרים של רעידות אדמה..."

'פחד' מלווה אפוא בתחושת חוסר המוצא - לא של המשפחה, אלא של הקורא, שאינו יודע דרכו של מי גרועה יותר - של אלו המציעים פתרון אלים, של הגיבור מיופייף הנפש שלא יורד לדירת השכן ומכניס לו איזו אחת, או של המכרה ש"מתנגדת לפריבילגיות שמתחילות כבר בילדות" ומצדדת בשכן בעל הרקע הקשה, ש"נאלץ לשמוע אותנו דופקים עם נעלי הגוצ'י שלנו על הפרקט ונתקל בילדים שלא יוכלו לחמוק מהקריירות המבטיחות שלהם".

בשונה מהמצוין על גב הספר, האירועים אינם מעלים את היחסים בין בני הזוג על שרטון, אלא בדיוק להפך. נקודת המוצא היא שעמום ומיאוס, היעלמות מנטלית - וגם פיזית - של הבעל מחיי הנישואים שלו. דווקא האיום החיצוני, הפיכתם ל"משפחה קטנה ומוקפת אויבים", מציל את הזוגיות, האהבה והתשוקה; הופך את חייהם לאמיתיים שוב. והנה לכם תשובה קלה לשאלה למה הימין בעולם משגשג דווקא עכשיו, כשכל כך טוב לנו: אנחנו זקוקים לאויב במרתף, למידה מדודה של אימה (כזו שנוגסת בשלוותנו אך לא מסכנת אותנו באמת), למישהו שמעמיד במבחן את המהוגנות שלנו, מישהו שאפשר לשנוא אותו, אולי אפילו להרוג. מישהו שינקז לתוכו את האלימות ואת הליבידו שישנם ותמיד היו.

הבעיה של 'פחד' היא שאף שלא מדובר בממואר, קורביופייט העניק את כל האינטליגנציה וחיבוטי הנפש שלו לגיבורו, מה שהופך את העסקה ל"הכל כלול". הגיבור מרבה לנתח את עצמו, את פעולותיו ואת פעולותיהן של שאר הדמויות, הוא מודע לרובד הסמוי שמאחוריהן וחולק אותו איתנו. "ייפיתי את העובדות", מכריז למשל טיפנטאלר, במקום להביא כלשונה שיחה שממנה יוכל הקורא לחשוד שהוא אינו מדייק במסירת העובדות לאשתו. "הנושא שקדח בי עכשיו היה הגבריות שלי", הוא אומר בהמשך, כאילו אי-אפשר להציג את ההתחבטות של הגיבור הפציפיסט ואת ההשוואה שהוא עורך בינו לגיסו השרירי
ושוחר הכוח, בלי להכריז על הנושא מראש.

כרגיל, כשהכל בחוץ, בפנים די ריק. וכך, על אף ש'פחד' מציג דילמה ראויה ומציף נושאים רבי-עניין
שממלאים כל מוסף הגון בימינו - הגבריות החדשה, מידת היתכנותה של המשפחה הגרעינית, שנאת האחר, הטרדות מיניות במשפחה, הדמוקרטיה הליברלית - במקום לשאול את עצמו "מה אתה היית עושה", הקורא נותר עצל ואדיש.

עוד 3 ספרים על שכנים בעייתיים:
תינוקה של רוזמרי > אירה לוין
מר מ' היקר > הרמן קוך
הזוג מהבית השכן > שרי לפניה
שרון קנטור 7 לילות 10/08/2018 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

השכן שלא ישן 'פחד' של דירק קורביופייט מציג דילמה מעניינת ונושאים רלוונטיים, אבל מותיר את הקורא אדיש רנדולף טיפנטאלר, ארכיטקט מצליח, וזוגתו החכמה והיפה רבקה, עברו עם ילדיהם הקטנים לדירת גן משגעת במערב ברלין. הם הכירו מראש את כל השכנים, פרט לשכן בקומת המרתף, שבהתחלה היה נחמד ואפילו אפה עוגיות עם הילדים, אך בהמשך התאהב ברבקה, תיצפת עליה ושלח לה שירים ארוטיים מאיימים. האיום מסלים כשהשכן מתחיל לטעון שההורים מתעללים בילדיהם ומנסה לעניין בהשמצה זו את התקשורת. הזוג מבקש לשסות בשכן את שלטון החוק ושלוחיו, אך ללא הצלחה, שכן לא הופעלה נגדם אלימות של ממש. בסופו של דבר פונה הגיבור לעזרת אביו, וסוף-סוף, האקדח שהופיע במערכות כולן - יורה.

פרט לסופו - המוסגר חלקית כבר בראשיתו - מבוסס 'פחד' על סיפור אמיתי. חבל, כי אחרת ניתן היה לטעון שסימבוליקה נוסח "האויב נמצא במרתף ביתך!" היא זולה ופשוטה מדי לפענוח. אבל כך בדיוק קרה לדירק קורביופייט, סגן העורך של מגזין 'דר שפיגל', ש'פחד' - הרומן השביעי שלו (והרביעי שעובד למסך) - עוסק בנושא שהכי מעסיק את הגרמנים, מאז ומעולם, או לפחות מאז ניטשה: המתח בין תרבות לאלימות, בין עידון לברבריות, ובעיקר השאלה אם אלו אינם שני צדדים של אותו המטבע.

שם הספר בשפת המקור הוא ‭ ,ANGST‬שמקובל יותר לתרגם כ"חרדה". ואכן, חרדה היא מושג מתאים יותר לתיאור המצב שבו נתונה המשפחה הבורגנית לנוכח איומיו של השכן. זה גם שם הולם יותר לרומן, שבשונה ממכססת הציפורניים הקולנועית שאולי מצטיירת מתיאור עלילתו ומכריכתו האדומה שעליה מאויר אקדח, אינו מותחן, אלא יותר רשומון פסיכולוגי - במהלכו משתרג בכרוניקת ההטרדה שבהווה סיפור ילדותו של הגיבור והמספר בצילו של אב מסורס ומשותק מנטלית, שהחזיק בביתו אוסף אקדחים מאיים.

דמותו של טיפנטאלר בהווה נקראת כפרודיה על בורגנות משכילה מסוג מאוד מסוים: "אשתי חושבת שאני רגיש מדי. ציטטתי לה את שופנהאואר..." או "לארוחת ערב הכנתי לי מוצרלה עם עגבניות, והוספתי עלי בזיליקום מהעציץ בגינה", או "אוכל טוב, בגדים יפים, שוסטקוביץ', שיחה טובה". ובעיקר: "זה באמת לא הזמן להאשים אותנו בניכור כלפי השכבות החלשות... יש לנו בן חסות באפריקה שאנחנו מתכתבים איתו, לבקשת בתנו פיי אימצנו נמר בהודו, ואנחנו תמיד תורמים כסף במקרים של רעידות אדמה..."

'פחד' מלווה אפוא בתחושת חוסר המוצא - לא של המשפחה, אלא של הקורא, שאינו יודע דרכו של מי גרועה יותר - של אלו המציעים פתרון אלים, של הגיבור מיופייף הנפש שלא יורד לדירת השכן ומכניס לו איזו אחת, או של המכרה ש"מתנגדת לפריבילגיות שמתחילות כבר בילדות" ומצדדת בשכן בעל הרקע הקשה, ש"נאלץ לשמוע אותנו דופקים עם נעלי הגוצ'י שלנו על הפרקט ונתקל בילדים שלא יוכלו לחמוק מהקריירות המבטיחות שלהם".

בשונה מהמצוין על גב הספר, האירועים אינם מעלים את היחסים בין בני הזוג על שרטון, אלא בדיוק להפך. נקודת המוצא היא שעמום ומיאוס, היעלמות מנטלית - וגם פיזית - של הבעל מחיי הנישואים שלו. דווקא האיום החיצוני, הפיכתם ל"משפחה קטנה ומוקפת אויבים", מציל את הזוגיות, האהבה והתשוקה; הופך את חייהם לאמיתיים שוב. והנה לכם תשובה קלה לשאלה למה הימין בעולם משגשג דווקא עכשיו, כשכל כך טוב לנו: אנחנו זקוקים לאויב במרתף, למידה מדודה של אימה (כזו שנוגסת בשלוותנו אך לא מסכנת אותנו באמת), למישהו שמעמיד במבחן את המהוגנות שלנו, מישהו שאפשר לשנוא אותו, אולי אפילו להרוג. מישהו שינקז לתוכו את האלימות ואת הליבידו שישנם ותמיד היו.

הבעיה של 'פחד' היא שאף שלא מדובר בממואר, קורביופייט העניק את כל האינטליגנציה וחיבוטי הנפש שלו לגיבורו, מה שהופך את העסקה ל"הכל כלול". הגיבור מרבה לנתח את עצמו, את פעולותיו ואת פעולותיהן של שאר הדמויות, הוא מודע לרובד הסמוי שמאחוריהן וחולק אותו איתנו. "ייפיתי את העובדות", מכריז למשל טיפנטאלר, במקום להביא כלשונה שיחה שממנה יוכל הקורא לחשוד שהוא אינו מדייק במסירת העובדות לאשתו. "הנושא שקדח בי עכשיו היה הגבריות שלי", הוא אומר בהמשך, כאילו אי-אפשר להציג את ההתחבטות של הגיבור הפציפיסט ואת ההשוואה שהוא עורך בינו לגיסו השרירי
ושוחר הכוח, בלי להכריז על הנושא מראש.

כרגיל, כשהכל בחוץ, בפנים די ריק. וכך, על אף ש'פחד' מציג דילמה ראויה ומציף נושאים רבי-עניין
שממלאים כל מוסף הגון בימינו - הגבריות החדשה, מידת היתכנותה של המשפחה הגרעינית, שנאת האחר, הטרדות מיניות במשפחה, הדמוקרטיה הליברלית - במקום לשאול את עצמו "מה אתה היית עושה", הקורא נותר עצל ואדיש.

עוד 3 ספרים על שכנים בעייתיים:
תינוקה של רוזמרי > אירה לוין
מר מ' היקר > הרמן קוך
הזוג מהבית השכן > שרי לפניה
שרון קנטור 7 לילות 10/08/2018 לקריאת הסקירה המלאה >
פחד דירק קורביופייט
1
 
אבא?
הוא לא משיב לי, הוא לא מדבר, הוא כבר כמעט לא מדבר בכלל. הוא לא מעורפל, לא דמנטי כמו שקוראים לזה היום, הוא לא סובל מאלצהיימר, ואף מחלה אחרת לא טורפת לו את הזיכרון. זיכרונותיו לא עזבו אותו, את זה אנחנו יודעים, שכן לפעמים הוא בכל זאת מדבר, לעתים רחוקות, אבל אז משפטיו צלולים ונבונים, הם נובעים ממוח שעודנו מצוי בחיים שניהל ואיחסן בתוכו, חיים ארוכים, אבא בן שבעים ושמונה. הוא זיהה אותי כשבאתי לבקר היום אחר הצהריים, הוא תמיד מזהה אותי כשאני מבקר אותו, חיוך, קטן, לא גדול, ככה זה איתו, ריחוק, איפוק, אבל הוא מזהה את בנו, את בנו בכורו, והוא שמח כשהבן הזה בא אליו. זה לא מעט.
מר טיפֶנטאלֶר? מר קוֹטקֶה מנסה לשאול אחרי שהניסיון שלי נותר ללא מענה. לפעמים אבי מגיב דווקא למר קוטקה ולא לי. האם זה מעורר בי קנאה? מעט כן, עליי להודות. מצד שני מר קוטקה הוא האיש שאבי מעביר איתו את ימיו, ואני שמח, אני חייב לשמוח, שהם מסתדרים זה עם זה. מר קוטקה מעריץ את אבי, את זה אני יכול לומר בביטחון. אני לא יודע אם הוא מתייחס לכל הגברים כאן באותן התחשבות וחברותיות כמו לאבא שלי, אני מניח שלא, אבל מעולם לא ראיתי אותו עם האחרים.
היום אבי לא הגיב למר קוטקה. הוא ישב אילם לצד השולחן, אפוף דמדומים. עיניו עצומות למחצה, גבו ישר, זרועותיו שמוטות בצדי גופו. מדי פעם נהדף פלג גופו העליון קדימה, ואני נבהלתי, שכן אם ייחבטו פניו של אבי בשולחן המתכת, יכאב לו מאוד, הוא עלול אפילו להיפצע השולחן העשוי מתכת. אבל אבי אף פעם לא נופל קדימה, הוא עוצר את תנועת הרכינה ברגע שפלג הגוף העליון מגיע לזווית מסוימת ומזדקף שוב. כך היה גם היום. אלא שאני לא מצליח להתרגל לזה, נבהל בכל פעם מחדש. הבחנתי שמר קוטקה נרגע, גם הוא כבר היה מוכן להתערב. אנחנו משגיחים, היטב אנחנו משגיחים, ששום דבר רע לא יקרה לאבא.
מזה חצי שנה אני מבקר את אבא במקום הזה, ועדיין אני נעצב לראות אותו יושב ככה במכנסיים המרופטים שהוא לובש ללא חגורה, בחולצה המהוהה שלו. קנינו לו בגדים חדשים כדי שייראה כמו שצריך, אבל הוא מתעקש ללבוש את הבגדים הישנים שלו, ומדוע לא בעצם? הוא נראה מוזר כשהוא יושב לו שם, כי הכיסא שלו רחוק מדי מהשולחן, כמו הכיסא שלי. אנחנו יושבים זה מול זה, אבל לא באמת ליד השולחן שבשל כך אינו מחבר בינינו, אינו מאפשר לנו לשבת יחד. השולחן מפריד בינינו דווקא עכשיו, כשאנחנו קרובים זה לזה יותר מאי־פעם. כך, לכל הפחות, אני רואה את זה. למרבה הצער אין זה אפשרי להזיז את הכיסאות, שכן הם מוברגים לרצפה, וכך גם השולחן.
אבא שלי יכול לדבר, אבל הוא לא רוצה. הוא עייף, נראה לי, מותש מהחיים הארוכים האלה שהיו לו קשים. לא הבנו אותו, אם כי מה זה כבר משנה עכשיו? הוא היה חייב להתגבר על הקשיים, גם אם ייתכן שרק דמיין אותם. בסופו של דבר הוא ניהל את חייו כאילו הם ממשיים. ואנחנו לא יודעים הכול על החיים שלו. איש לא יודע הכול על חיי זולתו. רק בחיים של עצמנו אנחנו נוכחים תמיד, ואפילו זה לא אומר שאנחנו יודעים עליהם הכול, שכן דברים שנוגעים לנו יכולים לקרות בהיעדרנו. תכופות מתרחשים דברים רבי־חשיבות ללא ידיעתנו. אולי צריך לסכם את זה בכך שאיש לא יודע הכול על חיים כלשהם, אפילו לא על חייו שלו עצמו. עלינו להיות זהירים אפוא עם משפטים שנוגעים לחיים אחרים בכללותם. אני בכל אופן נזהר.
כשנפרדתי מאשתי הבוקר אמרתי לה שאני הולך לבקר את אבא שלי. אני תמיד אומר לה את זה ככה, וכשמגיע תורה לבקר אותו היא משתמשת באותו ניסוח: אני הולכת אחר כך לבקר את אבא שלך. אף אחד מאיתנו לא אומר: אני אלך היום לכלא לבקר את פאפה. אנחנו לא מייחסים ערך לדיוק הזה, הוא מכאיב לנו, עדיין. פרק זמן של חצי שנה אינו ארוך דיו שנוכל להגיד "כלא" ללא כאב, לא במשפחה שאף אחד מבניה מעולם לא ישב בכלא, ושעדיין צריכה להתרגל לכך שהמקום הזה הפך למרכיב בקיומה. מבחינתנו מה שעקרוני הוא שאבי, אם לומר ברורות, יושב בכלא. בגיל שבעים ושבע הוא הגיע לשם, יום הולדת אחד הוא כבר עבר שם כאסיר, על החגיגה אני מעדיף לא לדבר. עשינו מאמץ לארגן בשבילו שעה חגיגית, אך לשווא. לאו דווקא בגלל הכיסאות והשולחן המוברגים לרצפה, גם לא בגלל החלון המסורג שמסגיר גם הוא במפורש מדי שהמקום הזה אינו ביתי ונעים, שהוא אינו הולם לחגוג בו את עצם העובדה שנולדנו. אלא בגללי.
מחצית השעה הראשונה עברה נהדר, שרנו כולם "יום הולדת שמח", אני, אשתי רבּקה, הילדים שלנו, פול ופֵיי, אמא שלי ומר קוטקה, שהסכים לאפשר כמה חריגות לכבוד היום הזה. אכלנו את עוגת השקדים שאמא שלי אפתה לבעלה במשך כמעט חיים שלמים, ושאותה רצתה להגיש בתבנית הפח כמנהגה תמיד, שכן תמיד שמחה לפרוס את העוגה מול עינינו הצופות, רגע של שמחה משותפת לקראת התענוג הקרוב. אבל עד כדי כך לא איפשרו לנו לחרוג מהכללים. כאשר ערכו עלינו חיפוש בכניסה נאלצה אמי האומללה, אמי בת השבעים וחמש, לצפות בסוהר חותך את העוגה לחתיכות קטנות. אבל בחיי שלא שמתי פצירה במילוי, היא אמרה בעליצות מאולצת שהעציבה אותי. מן הסתם האמינו לה, אבל חוקים הם חוקים. אני שונא את המשפט הזה, שונא שמזכירים לי את קיומם של חוקים שחוסמים את התבונה. אבל אני שומע את המשפט הזה לא מעט מאז שאבי בבית הסוהר.
דיברנו על ימי הולדת אחרים של אבא שלי, ימי הולדת שחגג כאדם חופשי, ופתאום התייפחתי בעל כורחי, לגמרי בהפתעה. בהתחלה חשבתי שאוכל להשתלט על זה, נאבקתי ביפחות, אבל הן רק התגברו עד שהפכו לבכי חסר מעצורים. קלטתי היטב איך הגיבו בתא הביקורים לבכי הזה. ילדיי נעצו בי מבט מזועזע, הם מעולם לא ראו כך את אביהם. מר קוטקה, האיש החביב, הסב את מבטו הצדה בעצב. אמי שישבה על אחד הכיסאות המוברגים, קמה על רגליה וניגשה אליי, אבל אשתי היתה הראשונה להגיע אליי ואספה אותי בזרועותיה. בכיתי על כתפה, וכאשר פקחתי את עיניי, פגש מבטי המצועף במבטו של אבי. את מה שראיתי איני יכול לתאר אלא כסקרנות. הוא התבונן בי בסקרנות משונה, שפשרה חומק ממני. מאז חשבתי על כך תכופות, אך לא עלה בדעתי שום הסבר לאותו מבט. כעבור חמש דקות תמה התקרית הזאת, אמי הגישה לי ממחטת נייר, אני התנצלתי ונזכרתי מיד ובהתלהבות מופרזת בעוד יום הולדת של אבי, אבל זה כבר לא היה אלא ניסיון לזרז את מחוגי השעון. רציתי להסתלק משם. כולם רצו להסתלק משם.
לא הייתי צריך לכתוב את זה, משפטים כאלה מקרבים אותך אל השטן, כשאבא שלך יושב בבית סוהר. אם יש מישהו שצריך להסתלק משם זה אבי, אבל הוא לא יכול היה, בעוד אנחנו, קצת לפני ארבע אחר הצהריים, העברנו את שאריות עוגת השקדים מתבנית הפח לשתי צלחות קרטון, אחת לאבא שלי ואחת למר קוטקה ועמיתיו. אחר כך חיבקנו בחום את האבא, החם, הסבא, הבעל, והלכנו, לא בלי לומר תודה למר קוטקה. אבי נשאר. הוא קיבל שמונה שנים. חצי שנת המעצר לצורכי חקירה במתקן הכליאה מוֹאביט נכללת בחישוב, חצי שנה הוא ישב במוסד עונשין בטֶגֶל, שבע שנים נשארו. אם יתנהג יפה ישתחרר אולי בעוד שלוש־ארבע שנים. אנחנו בטוחים לגמרי שיתנהג יפה, מר קוטקה אמר לנו שוב ושוב שמעולם לא נתקל באסיר טוב מאבי, זה מזין את התקווה שלנו. הוא יוכל לחיות אחר כך עוד כמה שנים טובות כאדם חופשי, ככה אני אומר לאמי. אם הוא רק לא ימות שם, אמי אומרת תכופות ומיד חוזרת על המשפט: אם הוא רק לא ימות שם. הוא בריא, הוא יעמוד בזה, אני אומר לה אז.
אבא? שאלתי פעם נוספת, אחרי ששוחחתי קצת עם מר קוטקה. ככה אני לרוב מעביר את זמני כאן, מר קוטקה ואני משוחחים, כלומר כמעט תמיד הוא מדבר, אפשר בהחלט להגיד שהוא טיפוס דברן, אבל טוב שכך, זה עוזר לי. השקט בבית הסוהר בלתי נסבל, שכן מחלחלים ממנו אל תא הביקורים קולות זרים, מאיימים. אלה קולות מתכתיים שאני לא מסוגל לזהות, הצליל המתכתי שלהם אינו צלול אלא עמום, בהתחלה חשבתי שאני שומע קצב, כאילו מישהו דופק או משייף, אבל עם הזמן הבנתי שהפכתי לקורבן הציפיות שלי, כאילו כל רחשי בית הכלא הם בהכרח העברת מסרים חתרנית או ניסיונות מילוט. לא היו קולות קצביים, גם לא אנחות חרישיות, כפי שדמיינתי פעם שאני שומע. נשמעו רק קולות בלתי שגרתיים, בלתי מוסברים, שהגיעו ממעמקי הבניין. שמחתי בכל פעם שמר קוטקה האפיל עליהם במבטא הברלינאי המחוספס שלו. מאחוריו ניסיון ארוך כסוהר, למעלה מארבעים שנה בשירות החוק, ויש לו הרבה מה לספר. למען האמת מעולם לא רציתי לדעת כל כך הרבה על עולם הפשע והפושעים, אבל זה לא בלתי מעניין, ודאי לא מאז הפך העולם הזה לחלק מחיינו.
מר קוטקה הביט בשעון אחרי זמן קצר. הוא מסוגל לנחש בדייקנות מתי חלפה השעה המשותפת שלנו. הגיע הזמן, אמר אז כמו בכל פעם, והייתי אסיר תודה על הניסוח הזה שנשמע כאילו על שניהם לעזוב שולחן קפה נחמד ולנסוע הביתה. בשביל אבא שלי הבית הוא תא, זו האמת, אבל היא מתפוגגת תחת מילותיו המוקפדות של מר קוטקה. אמפתיה של סוהר, יש דבר כזה, היה לנו מזל.
במהלך הביקור שלי נשען מר קוטקה על הקיר מימין ליד החלון. הוא בקושי סיים את המשפט הזה וכבר עשה שני צעדים בחדר, נעמד ליד אבי ונגע בזרועו השמאלית. כך הוא תמיד עושה, יש כאן הרבה ריטואלים, הרבה חזרות והרבה דפוסי התנהגות קבועים. המחווה הזאת נראית כאן משטרתית, כמו סימן שנועד להזכיר שניסיונות בריחה לא שווים את המאמץ, שמר קוטקה עם כל האדיבות שלו לא יניח לאיש לעצור אותו ממילוי חובתו, ואף יפעיל כוח במידת הצורך. אבל אני מאמין שמדובר בדאגה, הוא רוצה לסייע לאבי, אף על פי שאין בכך צורך, אבא יכול לקום על רגליו בעצמו ללא קושי. הוא נעמד, גם אני, התחבקנו קצרות, עם הזמן למדנו לעשות את זה, ואז הוא הלך, מר קוטקה לצדו. אבי גבוה יותר מהמשגיח שלו, כמעט מטר תשעים לעומת מטר שבעים וקצת, מטר תשעים רזה לעומת מטר שבעים מלא, אבי עדיין רזה כמו שתמיד הכרתי אותו, אבל שערו אבד לו, ועם השנים רגליו הלכו והתעקלו החוצה. הליכתו מתנודדת בשל כך, כמו מישהו שעבד על אונייה, אבל הוא מעולם לא עבד על אונייה. אבי היה מוכר מכוניות, בהתחלה עבד כמכונאי ובהמשך נעשה מוכר.
אחרי שאבי עזב את החדר הופיע סוהר אחר שאיני זוכר את שמו, שמן באותה מידה, רבים מהסוהרים כאן שמנים, מבטו לא היה ידידותי אלא מקצועי, לא החלפנו זה עם זה אף מילה בשעה שליווה אותי אל השער. הרחוב, סוף־סוף, מכוניות, ציפורים, רוח בצמרות העצים. האאודי שלי היבהבה בעליזות כשלחצתי על השַלט ממרחק עשרים צעדים.