שלוש נשיקות אחרונות מאמא

פרק א - ילדות

 

לודז׳ (Lodz), העיר השנייה בגודלה בפולין, הייתה ידועה כמנצ׳סטר (Manchester) הפולנית בהיותה עיר תעשיית הטקסטיל של פולין. יהודי העיר תרמו תרומה נכבדת לפיתוחה וייסדו בה מפעלים רבים. הקהילה היהודית בעיר הייתה השנייה בגודלה בפולין, אחרי זו של עיר הבירה, ורשה Warszawa בכל בניין מגורים בלודז׳ פעלו כמה בתי מלאכה שעיבדו את הטקסטיל בשלבי הייצור השונים.

משפחתי נטועה בעיר לודז׳ ובעסקי הטקסטיל שלה שנים רבות. הורי אמי, אריה ולאה סר, נולדו במזרח פולין, בגבול רוסיה. בשנת 1905, כנראה, נדדו ללודז׳. לפרנסתו ייצג אריה בתי חרושת לטקסטיל ונסע, באמתחתו דוגמאות של בדים, לרוסיה ולגרמניה. באחת מנסיעותיו לרוסיה בחורף נפל ושבר את הירך, ומאז צלע. סבא היה איש גבוה, התהדר בזקן ארוך, לבש קפוטה שחורה וחבש כובע עגול עם מצחייה. הוא ביקר בבית הכנסת פעם בשבוע, אך מדי בוקר הניח תפילין בבית. מיום שאני זוכר אותו כבר לא יצא יותר לנסיעותיו הארוכות. הוא נהג לספר לי על ילדותו ושמח כשהתלוויתי אליו לבית הכנסת. כמנהג אותם ימים קירב לאפי טבק שהוציא מקופסת הכסף המיוחדת ושמח כשהתעטשתי. סבא דיבר ארבע שפות: רוסית, פולנית, יידיש וגרמנית שלמד בנסיעותיו הרבות.

עשרה ילדים הביאו לעולם סבי וסבתי, שבעה בנים ושלוש בנות. משה, מנדל, הרמן, סאנא, שלמה, פינחס, דוד, שיינדל, סלצ׳ה ופלה, אמא שלי, הצעירה מבין הבנות. לסבתא היה שטופראי בבית, בית מלאכה לתיקון בדים לפני צביעתם. לא זכיתי להכיר אותה ממש משום שנפטרה מאבנים בכיס המרה כשהייתי בן שלוש בערך, אבל הכרתי את כל ילדיה ונכדיה, הדודים ובני הדודים שלי. עשרים וחמישה נכדים ונינים היינו וקיימנו קשר יומיומי, הרי גרנו כולנו באותו אזור. חלק מהנכדים נולדו לפני מלחמת העולם הראשונה.

משה היה מהנדס טקסטיל וסוחר מצליח, ואף ניהל בית חרושת לייצור בדים של יהודי בשם גרשובסקי. משה היה אמיד והתגורר עם משפחתו בבית יפה. כשנולדתי היה כבר סבא. סך הכול הביא לעולם חמישה ילדים, שלושה בנים ושתי בנות, אברהם, מוטי וויו, פלה הצעירה ודינה המבוגרת, והתברך בשלושה נכדים. כמו יתר אחיו התרחק מהדת וביקר בבית הכנסת רק בחגים. שני בנים הוא שלח ללמוד רפואה בצרפת. דוד משה רצה לראות מה עושים הבנים עם הכסף שהוא שולח להם. הוא לא ידע צרפתית, אבל שתי הבנות של דוד מנדל, שלמדו גם כן בצרפת (בלה למדה רפואת שיניים, ואלה למדה עיצוב אפנה), הבטיחו לו שכשיגיע לפריז Paris הן תטפלנה בו. הוא נסע לפריז, ואלה ובלה לקחו אותו למלון זול, שבו התגוררו כסטודנטיות, ובילו אתו ועם מוטי בנו.

ביחד הלכו לביתו של אברהם. אשתו ננט פתחה להם את הדלת. היא התפלאה לדעת שלבעלה יש אח שמתגורר בפריז כבר כמה שנים. אברהם לא היה לבבי אל אביו ואל שאר בני המשפחה ולא הזמין את אביו להתאכסן בביתו. דוד משה שמח מאוד לפגוש את נכדו, יואל, בנם בן השש של אברהם וננט.

 

 

 

 

אמא

 

כשנה או שנתיים לפני המלחמה חיתן דוד משה את בתו הצעירה פלה עם מהנדס מהעיר לבוב (Lewow) בשם באומגרטן. שיירה של כעשרים כרכרות הובילה את בני המשפחה אל ביתו של הרבי שבו נערכה החופה. לאחר מכן חזרה השיירה אל ביתו של דוד משה להמשך החגיגה, ואז הצטרפו גם אורחים נוספים. המסיבה ארכה עשרים וארבע שעות. אנחנו הילדים חגגנו בחדר נפרד שהוכן במיוחד עבורנו. במרכז החדר עמד שולחן נמוך ועליו הונח כיבוד. מוטי הגיע לחתונה מפריז. הוא נכנס לחדר שבו חגגנו אנחנו הילדים, ושאל כל אחד מאתנו מי ההורים שלו משום שלא הכיר אותנו אחרי שהות ארוכה כל כך בפריז. דוד משה הצטער מאוד שבנו אברהם לא הגיע לחתונת אחותו.

דינה, בתו הבכורה של דוד משה, הייתה כבר נשואה ואם לשתי בנות, אלינה וילינקה. ב-1937 נסע בעלה של דינה, ישעיהו ברדקובסקי, שהיה יהודי עשיר בעל בית חרושת לייצור חוטים בלודז׳, לפלסטינה וקנה פרדסים. דוד שלמה סידר את העברת הכסף מלודז׳ לפלסטינה. זמן קצר לפני המלחמה מכר ישעיהו את הפרדסים ומשך את הכסף בחזרה לפולין, שוב בעזרתו של דוד שלמה.

גם דוד מנדל היה מהנדס טקסטיל. הוא התגורר בבית יפה (שלא נראה ישן ומוזנח כמו רוב הבתים באזור שלנו) במרחק שני בתים מביתו של דוד משה. שלושה ילדים גידל מנדל, שתי בנות ובן. שלושתם למדו בצרפת. דוד מנדל נסע ב-1937 עם אשתו לרומניה כמומחה, לסייע בהקמת בית חרושת לטקסטיל וחזר ללודז׳ לפני המלחמה. הרמן התפרנס כסוכן נסיעות של מוצרי טקסטיל. הוא הרבה לנסוע למערב פולין. דוד שלמה היה רואה חשבון ואב לשני ילדים. סאנא היה לא יוצלח ונחשב לכבשה השחורה של המשפחה. כל מעשי ידיו לא צלחו. הוא גר במרחק שני בתים מאתנו, ושני בתים מביתו של דוד שלמה (בכיוון האחר). אצל דוד שלמה היה חדר השירותים בתוך הדירה, לא דבר של מה בכך בלודז׳ של שנות השלושים, ומדי ערב בא דוד סאנא לבקרו מצויד בעיתון, נכנס לשירותים וישב שם זמן רב. דוד שלמה כעס על אחיו וטען שהוא מנצל אותו.

לדוד פינחס הייתה חנות לחולצות גברים במרכז העיר. לא פעם ביקרתי בחנותו. הכרתי אותה היטב. דָּוִד נשא אישה מהעיר לבוב ועבר לגור אתה שם, אך כשנה לפני שפרצה המלחמה חזר ללודז׳ עם אשתו ושני בניו.

לשיינדל, האחות הבכורה, ולבעלה, ישעיהו שטרקמן, הייתה חנות נעליים מצליחה ברחוב הראשי של לודז׳. כשנה לפני המלחמה נקלעה החנות לקשיים, ובני הזוג נאלצו לסגור אותה. ישעיהו עבר לנהל סניף של בית החרושת למרגרינה ״צרס״ ((Ceres. פעם הלך אבא להעיד בבית משפט על גילו של מקס, אחד מארבעת ילדיהם של שיינדל וישעיהו, כדי שיוכל לקבל את תעודת הבגרות שלו.

גם לסלצ׳ה היה שטופראי כמו לסבתא (וכמו לנו). היא הייתה נשואה ואם לשני בנים, מונייק ואברהם.

כשהכיר את אמא היה אבי, הירש, חיל בצבא הפולני. הוא שירת בקרבת הגבול הצ׳כי. שם משפחתו, פקולה, פירושו פשתן הנקטף בשדה. זהו שם פולני, לאו דווקא יהודי. אביו, יידל (יהודה), נולד בטומשוב (Tomaszów) למשפחת חסידים, ובבגרותו נשא לאישה את אידה. אידה ילדה ארבעה ילדים, ליפצ׳ה, אריה, הירש וחיים. לפרנסתו עבד סבא יידל בייצור קופסאות קרטון, ענף נוסף שעסקו בו יהודי לודז׳. גם בנו חיים עסק בתחום בבגרותו. אידה, סבתי, נפטרה ממחלה, וסבי, על פי המנהג היהודי, נשא לאישה את לייבה, אחותה של אידה. לייבה התנהגה אל ילדי אחותה כמו אם חורגת מהאגדות. היא הייתה אישה קשה וממש התעמרה בהם. במפגין העדיפה את ארבע בנותיה, שנולדו מהנישואים לסבא, על פני ילדי אחותה. הירש לא יכול היה לסבול את התנהגותה של אמו החורגת וברח מהבית והוא רק בן שלוש־עשרה. גם אחיו אריה עשה כמוהו, הרחיק עד לבלגיה והתגייס לצבא. לפני מלחמת העולם השנייה חזר ללודז׳. הירש עבד למחייתו בהעברת בולי עץ על דוברות. זו הייתה עבודה פיזית קשה, אך הוא התמיד בה עד שהתגייס לצבא הפולני ולא חזר יותר לבית אביו ואמו החורגת. כשהכרתי אני את סבא יידל נמוך הקומה, היה כבר כבן שבעים וחמש לערך.

ליפצ׳ה, אחותו הבכורה של אבא, עזבה את לודז׳ לפני המלחמה, בערך בשנת 1920, והיגרה לגרמניה. היא נישאה לבן דודה, ולכן המשיכה להיקרא פקולה. כשעלה היטלר לשלטון ברחה עם בעלה וילדיה, שתי בנות ובן, להולנד. בשנת 1937 כתבה דודה ליפצ׳ה מכתב לאבא וסיפרה לו שחלמה חלום, ובחלום אמרה לה אמה שהמצבה לוחצת לה על הראש. אבא ואחיו חיים נסעו לבית הקברות של טומשוב וגילו לתדהמתם שהמצבה על קבר אמם שקעה. הם הזמינו מצבה חדשה, ודודה ליפצ׳ה באה במיוחד מהולנד לראות אותה.

הוריי התחתנו בשנת 1925. אני נולדתי שלוש שנים אחר כך. לפניי נולדה להוריי תינוקת, אך היא נפטרה בלידתה. יותר לא הביאו ילדים לעולם. לאמא היה שיער ארוך, ובדרך כלל אספה אותו וקשרה לראשה מטפחת. היא הייתה אופטימית ושמחה כמעט תמיד וחייכה הרבה.

ביתנו היה בית חילוני, לכן שלחו אותי הוריי כשמלאו לי שבע שנים ללמוד בבית ספר פולני. בחודש הראשון ללימודים הלכתי בשעות אחר הצהריים גם ל״חדר״ בביתו של הרבי. על כל דבר קטן הכה אותנו הרבי בישבן. ״הקנצ׳יק״, מקל שהיו מחוברות אליו רצועות מעור, הכאיב מאוד עד שיום אחד חזרתי הביתה והודעתי להוריי של ״חדר״ אני לא חוזר. לשמחתי הקשיבו לי והסכימו אתי, ויותר לא ידעתי את נחת זרועו של הרבי. בהפסקות שבין השיעורים בבית הספר שיחקנו בכדור עשוי מסמרטוטים וגם ב״תופסת״ וב״מחבואים״.

החשמליות (טרמוואי - Tramwai) חצו את העיר לודז׳ לאורכה ולרוחבה ככלי התחבורה העיקרי. בנוסף שימשו גם כרכרות את תושבי העיר, ובכל פינת רחוב עמדה תחנה. רכב אחר שנועד להובלות בדים מבתי החרושת לבתי המלאכה ובחזרה נסע אף הוא ברחובות. היו אלה עגלות רתומות לשני סוסים בריאים, ועל כל עגלה כזאת עבדו שלושה עד ארבעה פועלים ואחראי לסחורות.

משפחתי השתייכה אל המעמד הבינוני. אבא היה סוחר טקסטיל, ואמא בעזרתו של אבא, ניהלה שטופראי והעסיקה כעשר עד תריסר בנות שסייעו לה בעבודה. עד שנת 1935 גרנו ברחוב צגלניאני 38 (Cegelniana) בבית גדול ממדים בעל שתי חצרות. אבא, אמא ואני גרנו בבית האמצעי בקומה השלישית בדירה אחת עם דוד שלמה סר, אשתו ובתו שהסתפקו בשני חדרונים קטנים, ואילו אנחנו שניהלנו בבית מפעל קטן, גרנו בחדר גדול. המטבח היה משותף. יהודי שהגיע ללודז׳ מעיירה במזרח פולין כדי לחפש פרנסה התגורר במטבח ביתנו. בלילה פתח לעצמו מיטה מתקפלת ושכב לישון. היה קשה לנהל את בית המלאכה בקומה השלישית. בהיעדר מעלית נזרקו הבדים המתוקנים מהחלון לעגלה שבחצר, אבל כשהגיעה סחורה חדשה נאלצו הפועלים לסחוב אותה על הגב במדרגות, משימה לא פשוטה כלל, ואילו אנחנו נאלצנו לשלם בעבור זאת תשלום הגון.

מטבעי הייתי סקרן גדול ועשיתי הכול כדי לספק את סקרנותי. יום אחד, כשבאו לקחת סחורה, עמדתי ליד העגלה והסתכלתי כיצד חבילות הבד הרכות, שטרם נצבעו ונארזו, מתעופפות באוויר. לפתע נחתה עליי חבילה אחת והפילה אותי על האבנים שריצפו את החצר. מעצמת המכה לא הצלחתי לקום. אמא ודודה חנה ירדו בריצה לחצר וסחבו אותי לקומה השלישית. הן השכיבו אותי במיטה, אבל אני הקאתי ללא הפסקה. שכבתי כך יומיים. כשהבראתי ירד אתי אחיה של דודה חנה לגן שבקצה הרחוב כדי שאתאושש. בהזדמנות אחרת, כשחליתי באבעבועות רוח, השכיבו לידי במיטה את בת דודתי לוסיה כדי שתידבק ממני ותיפטר מהמחלה בגיל צעיר.

יום אחד, בערך כשמלאו לי חמש שנים, באה לבקרנו הדסה פרנקל, דודה של אבא מפלסטינה. הדסה, בעלה ובנם אושר היו בעליהם של בית חרושת למוצרי קרטון בפלסטינה. הדודה הגישה לנו מתנה - חמישה תפוזים.

עם הזמן פתח דוד שלמה משרד לניהול חשבונות באחד החדרים וקיבל שם את לקוחותיו, אך בהמשך חיפש ומצא מקום מרווח יותר. הוא עבר לדירת שני חדרים גדולים עם מטבח, שירותים ואמבטיה שעמדה ברחוב ז׳רומסקיגו 9 (Zerromskiego). אני לא שמחתי למעבר כי נאלצתי להיפרד מלוסיה שאתה ביליתי רוב שעות היום. הוריי חיפשו גם הם דירה חדשה, ותוך זמן קצר עברנו למרכז העיר לרחוב ידנסטגו ליסטופדה 46 Yedenastego listopada)) והתקרבנו שוב אל דוד שלמה ואל לוסיה. בסמוך לדירתם, ברחוב זבצקה (44 Zawacka) פינת רחוב ז׳רומסקיגו 9, עמד בית הספר קונשטטה (Konsztata) שאליו רשמו אותי הוריי כשמלאו לי שבע שנים. בשעות הפנאי שיחקנו בחצרות הבתים עם ילדי השכנים. כך יכולנו להיפגש בלי חשש מפגיעת החשמליות או כרכרות הסוסים.

לודז׳, עיר תעשייתית באופייה, הייתה מלאת פיח. מי שהגיע אל העיר ברכבת ראה לנגד עיניו יער של ארובות עשנות, שעבדו עשרים וארבע שעות ביממה, ואופק כהה ומפויח הנפלט מהארובות. כל אמא רצתה שילדיה ינשמו לפחות בתקופת הקיץ קצת אוויר צח כדי לנקות את הריאות. אחת המחלות הנפוצות והמסוכנות באותם ימים הייתה השחפת, והתמותה ממחלה חשוכת מרפא זו הייתה גדולה. משפחה שיכולה הייתה להרשות לעצמה יצאה בקיץ לכפר כדי לנשום אוויר נקי. בתחילת החופשה הגדולה של בתי הספר ארזו משפחות שכאלה את מיטלטליהן, והעמיסו אותם על עגלה שבאה מן הכפר שבו שכרו חדר. העגלה יצאה לדרך, שנמשכה על פי רוב יום שלם, ואם המשפחה וילדיה יצאו ברכבת והגיעו על פי רוב לפני הכבודה. האבות נשארו בעיר כדי לעבוד או לנהל את העסק, והצטרפו אל בני המשפחה ביום שישי בצהריים לסוף שבוע ארוך שנמשך עד יום שני בבוקר.

גם הוריי נהגו כך, וכמעט מדי שנה נסענו לנפוש בכפר אחר. בדרך כלל דאגו לכך שלאותו כפר יצאו גם מכרים או בני משפחה נוספים. כיוון שהייתי בן יחיד מצא הסידור הזה חן בעיניי, כי כך יכולתי לשחק עם חברים ובני דודים בגילי, כפי שנהגתי לעשות בבית. גם במהלך החופשה בכפר נבדלו המשפחות זו מזו ברמת החיים שאפשרו לעצמן. משפחות שכלל לא יכלו להרשות לעצמן לצאת לחופשה בכפר הוזמנו להתארח לפרקי זמן קצרים אצל קרובי משפחה שכן זכו לנפוש. גם אנחנו אירחנו קרובי משפחה כאלה במהלך חופשת הקיץ, שנמשכה חודשיים וחצי.

מדי יום שישי בצהריים טיילתי עם אמא לתחנת הרכבת, שהייתה קרובה מאוד לבית האיכר שבו התגוררנו, כדי לחכות לאבא. כמונו עשו גם משפחות אחרות שבאו לקבל את פני אבי המשפחה. יכולנו לראות אותו עוד לפני שהרכבת עצרה בתחנה משום שנהג לעמוד ליד החלון ולחפש אחרינו בעיניו. תמיד הביא לי משהו, ובקיץ של שנת 1938 הביא לי אופניים על שני גלגלים, שעלו בוודאי ביוקר ונחשבו למותרות, אבל לאבא שלי שום דבר עבורי לא היה יקר מדי. הייתי בן יחיד ומסור להוריו, והם אהבו אותי מאוד.

דירתנו בלודז׳ ברחוב ידנסטגו ליסטופדה 46 שכנה בקומה ראשונה ופנתה לחזית. בקומת הקרקע הייתה שורת חנויות. הדירה הייתה בת חדר אחד, גדול במיוחד, ופינת בישול. היות וגובה פנים הדירה היה כארבעה מטרים וחצי בנינו בחלקה גלריה. הדירה שימשה למגורים ולניהול בית המלאכה לתיקון אריגי טקסטיל. אספנו את האריגים מבתי החרושת, ולאחר שתוקנו בבית המלאכה שלנו נשלחו לבתי החרושת לאשפרה1 ולצביעה, באותן עגלות גדולות להובלת בדים.

באותו חדר ששימש למגורים עבדו גם כעשר בנות בתיקון הבדים. הדירה הייתה מלאה כל העת בערמות בדים ובבנות היושבות על כיסאות, מתקנות ובודקות את האריגים. במהלך יום העבודה היה שמח בבית. תוך כדי שעשו את מלאכתן אהבו הבנות לשיר ולספר לי סיפורים. למרות אי הנוחות והצפיפות בדירה, ששימשה גם כדירת מגורים וגם כבית מלאכה, ביליתי בה את שנות הילדות היפות והמאושרות ביותר שלי. לא ידעתי אז שתקופת ילדותי תסתיים פלצכשימלאו לי אחת־עשרה שנים ותשעה־עשר ימים בדיוק.

תנאי המגורים בלודז׳ היו קשים ביותר ויקרים. רוב הבניינים היו בני שלוש עד ארבע קומות, ובדירות לא היו מים זורמים ולא שירותים. הבניין שלנו היה מורכב משלושה בניינים לאורכה של החזית. בקומת הקרקע ניצב שער רחב ובתוכו פשפש קטן, ששימש למעבר אנשים כשהשער נסגר, שעה לפני חצות הלילה. בצד אחד של הבניין היו חדרי מדרגות ואחריהם התחילה חצר צרה וארוכה שהגיעה עד לבניין נוסף בן חמש קומות עם שני חדרי מדרגות. בקצה החצר עמד בניין נוסף זהה במבנהו לקודמיו.

בקומת הקרקע שכן ״שטיבל״2, ובקצה החצר פעלה המאפייה של משפחת פופר. אחריה, ממש בקצה, עמדו בתי השימוש לנוחיותם של דיירי הבניין כולו, שבדירותיו לא הותקנו חדרי שירותים. אנחנו הצלחנו אמנם לחבר לדירה שלנו מים זורמים, שנחשבו לקדמה של ממש, אולם רוב הדיירים שאבו מים מהבאר שעמדה במרכז החצר באמצעות משאבה ידנית. את הדליים המלאים סחבו הביתה במעלה המדרגות או שנעזרו בשירותיו של אדם, שואב מים במקצועו, שתלה על כתפיו מוט וחיבר אליו משני צדדיו דליים וכך העלה אותם, מלאי מים, אל הדירות, תמורת תשלום כמובן.

החצר שימשה, כאמור, את ילדי הבניין גם למשחקים. כאלה היו תנאי המגורים אצל מרבית תושביה היהודים של העיר לודז׳, שהיו עלפי רוב בני מעמד הביניים ומטה. לאחר שישה חודשי מגורים בדירה צירפנו עוד שני חדרים מדירה אחרת שהתפנתה, ותנאי המגורים שלנו השתפרו מאוד.

בלודז׳ חיו גם משפחות ואנשים עשירים יותר, יהודים ושאינם יהודים, בעלי בתי חרושת וסוחרים. הם חיו כמובן ברמת חיים גבוהה יותר שהתבטאה גם במגורים. אבל גם הם התגוררו בדירות קטנות יחסית אף על פי שהיה באפשרותם לשלם עבור דירות גדולות יותר, וזאת מפני שלודז׳ סבלה ממחסור בדירות מגורים. לא נבנו בה בניינים חדשים משום שלא נמצאו שטחים מתאימים לבנייה בעיר המאוכלסת בצפיפות, ואפשר היה רק למצוא דירות להשכרה. הדירות בבניין שאנחנו גרנו בו הושכרו בעיקר ליהודים, ורק גרמנים ופולנים בודדים זכו לקבוע בו את מגוריהם. במשפחה שלנו לדוד משה ולדוד מנדל היו דירות יפות, והם חיו ברמת חיים גבוהה.

בימים האחרונים של חודש אוגוסט 1939 אפשר היה לחתוך את המתיחות באוויר בסכין. משפחות חזרו מהחופשות הכפריות העירה מוקדם מהרגיל. גם אנחנו חזרנו חודש מוקדם יותר. ההסבר לקיצור החופשה היה שהעונה בענף שלנו בשנה זו מתחילה מוקדם יותר. בהלת קניות הורגשה ברחובות, וחנויות המכולת התרוקנו במהירות. אף על פי שמלאו לי רק אחת־עשרה שנים הרגשתי שמאורעות בלתי רגילים עומדים להתרחש.

צבא פולין היה מיושן ופרמיטיבי, ורובו היה מורכב מחיל רגלים ומעגלות רתומות לסוסים. גם הקריאה לגיוס נעשתה בדרך מיושנת, על ידי הדבקת כרוזים בחוצות העיר בצבעים שונים. הגיוס לא התנהל לפי יחידות צבאיות ואינני יודע כיצד נקבעה הצבת המגויסים ליחידות. לכל מי שהוכרז ככשיר לשירות בצבא היה כרטיס בצבע מסוים, ואם התפרסמה מודעה בצבע הכרטיס שבידי האיש, היה עליו להתייצב בהתאם לכתוב בכרוז. קבוצות קבוצות התגודדו אזרחים ליד לוחות המודעות כדי לבדוק מה צבעם של הכרוזים וכדי לצפות בבני המשפחה של המגויסים לצבא נפרדים מיקיריהם. חלק גדול מהמגויסים היו יהודים.

ברחוב שלנו, במרחק של כעשרה בתים מהבניין שלנו, עמד קסרקטין גדול,3 ואנו ילדי הבניין, עמדנו על המדרכה ליד השער והסתכלנו על הזרם הבלתי פוסק העושה את דרכו ברגל, בכרכרות ובחשמליות לכיוון הקסרקטין.

אמא עקבה בדריכות ובדאגה רבה אחרי תוכנו וצבעו של כל כרוז גיוס שהודבק על לוחות המודעות ועל קירות הבניינים, שמא תיתקל בצבע הכרטיס של אבא. למזלנו החזיק אבא בכרטיס שצבעו לא התנוסס על הכרוזים. השתלשלות האירועים הבלתי מוסברת שקדמה לפרוץ המלחמה היא שהצילה אותו מחובת הגיוס. כמה חודשים לפני תחילת הגיוסים נקרא אבא להתייצב.

 

 

הכרטיס שהיה ברשותו נלקח ממנו ובמקומו ניתן לו כרטיס חדש בצבע אחר. עם תחילת הגיוס נקראו לשירות בעלי כרטיסים בצבע שהיה לאבא עד להחלפת הכרטיס. את בעלי הכרטיסים בצבע החדש כלל לא גייסו. האווירה הייתה מורטת עצבים, ובאוויר הורגש ריח של אבק שריפה. כל יום ראינו ברחוב שלנו יותר ויותר עגלות עמוסות במיטלטלי הקייטנים החוזרים מכפרי הסביבה הביתה. ביום האחרון של חודש אוגוסט לא באו הבנות לעבודה בבית המלאכה שלנו. איש לא היה מסוגל לשבת ולעבוד. הדירה הייתה מסודרת כמו ביום שבת. עמדתי עם הוריי ליד החלון הפונה לרחוב שהיה אחד הראשיים בעיר. הסתכלנו על התכונה המוזרה. השעה הייתה שעת בין ערביים, והחום של חודש אוגוסט הציק. כרכרות עמוסות חבילות, המסיעות קציני צבא ובני משפחותיהם, התקדמו מכיוון תחנת הרכבת. ניתן היה להבחין שהם באים ממרחקים או מנסיעה קשה, והעייפות נותנת בהם את אותותיה. גם השכנים שלנו עשו כמונו, עמדו ליד החלונות והתבוננו במתרחש. חרושת השמועות הייתה מפותחת מאוד בקרב היהודים, וחילופי דעות ביחס לכרכרות המובילות את אנשי הצבא נשמעו בין כותלי הדירות. התכונה המיוחדת הורגשה ברחוב עד סוף אותו יום, ה-31 באוגוסט 1939.