ריב הפקולטות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ריב הפקולטות
הוספה למועדפים

ריב הפקולטות

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

עמנואל קאנט (גרמנית: Immanuel Kant;‏ 22 באפריל 1724 - 12 בפברואר 1804) היה פילוסוף פרוסי. מגדולי הפילוסופים בעת החדשה ואחד מהוגי הדעות החשובים ביותר בכל הזמנים.

המונח 'ניאו קאנטיאניזם' מתייחס, כהכללה, להתחדשות מאוחרת (בעיקר מן המחצית השנייה של המאה ה-19) של אופן החשיבה הפילוסופי שהניח עמנואל קאנט במאה ה-18, בראש ובראשונה בתחומה של תורת ההכרה (אפיסטמולוגיה). ישנם זרמים שונים של נאו-קאנטיאניות, אך הסיסמה המקושרת עם מונח זה היא 'השיבה אל קאנט', מגמה פילוסופית בעיקר במרחב התרבות הגרמנית מאז מחצית המאה ה-19. אין זאת אומרת שכל ניאו קאנטיאני מסכים לחלוטין עם כלל עמדותיו של קאנט, אך חשובה כאן ההשפעה הישירה של קביעותיו, בדגש על ההבחנה בין מושאי ההכרה שלנו לבין העולם האמיתי או 'הדבר כשהוא לעצמו'. לצד השפעתו הישירה של קאנט על הוגים נאו-קאנטיאנים, יש לציין גם את סיכומה הביקורתי של משנת קאנט בידיו של שופנהאואר בשנת 1818 (בנספח לספרו: העולם כרצון וכייצוג). זה האחרון מותח ביקורת על התעלמותו של קאנט מיכולת ההכרה האינטואטיבית, כלומר גם ללא תיווכם של מושגים מופשטים. הוגים פוסט-קאנטיאנים נוספים השפיעו אף הם על השיבה הנאו-קאנטיאנית המאוחרת, למשל יעקב פרידריך פרייס (Fries), יוהאן פרידריך הרבארט (Herbart).

נושאים

תקציר

ריב הפקולטות (פורסם בשנת 1798) – המתורגם כאן לראשונה לעברית – מקבץ שלושה מאמרים שאותם חיבר עמנואל קאנט בין השנים 1794-1796. פרסומם המאוחר של המאמרים ביחס לזמן כתיבתם לא היה מקרי; הוא נבע מהתחייבות שנטל על עצמו קאנט להפסיק לפרסם או להרצות בנושאי דת. התחייבות זו, אשר ממנה חש עצמו קאנט משוחרר רק בשנת 1798, עם מותו של פרידירך וילהלם השני, הייתה תולדה של מאבק כוחות עיקש שהתנהל בין השלטון לבין האזרח קאנט על הזכות לעצב את הספֵרה הציבורית ולהשפיעה עליה. 
 
את ריב הפקולטות ניתן לראות במידה רבה בתור ניסיונו של קאנט לתת לאותו מאבק קונקרטי לבוש פילוסופי עקרוני שבו הוא מבקש להסדיר את מערכת היחסים המורכבת והמתוחה שבין השלטון הפוליטי ותביעותיו לבין תביעותיה של התבונה האנושית האוטונומית. ייחודה של ההנמקה הפילוסופית בריב הפקולטות נעוץ בעובדה שהטענה הקאנטיאנית היסודית, הרואה את האוטונומיה כמאפיינה המהותי של התבונה האנושית, מבוררת דרך שאלת מקומה ומיסודה הציבורי של התבונה. בירור פילוסופי ייחודי זה מושג באמצעות בחינה כפולת פנים: פן אחד של הבירור נעשה על ידי בחינת המבנה האוניברסיטאי עצמו, על חלוקתו הפנימית לפקולטות עליונות (תיאולוגיה, משפטים, רפואה) ולפקולטה תחתונה (פילוסופיה); הפן האחר של הבירור נעשה על ידי בחינת היחס שבין האוניברסיטה כמוסד המעורב בעיצובה של הספֵרה הציבורית לבין השלטון. 
 
ריב הפקולטות הוא חיבור יוצא דופן בקורפוס הקאנטיאני. הוא מזמן לקורא הזדמנות לא שכיחה לראות את האופן שבו קאנט "עובד" עם התבונה לא רק בקונקרטיזציה המוסדית והפוליטית שלה, אלא גם בקונקרטיזציה שלה אל מול הגוף האנושי החי וביחס אליו. בקונקרטיזציה זו מתמקד החיבור השלישי שבו דן קאנט בפקולטה הרפואית. 
 
לספר מצורפת אחרית דבר מקיפה – מאת ד"ר פיני איפרגן, האוניברסיטה העברית בירושלים - על ההקשר החברתי-פוליטי שבו נכתב הספר.

פרק ראשון

הקדמה
 
היה זה רעיון לא רע בכלל מצד מי שהגה אותו ואחר כך הציע את ביצועו באופן ציבורי — לטפל במכלול המלוּמדוּת (למעשה באנשים המקדישים עצמם לכך) באופן כמעט תעשייתי על ידי חלוקת עבודה. במקום שבו ישנם מקצועות מדעיים כה רבים, יועסקו מורים ציבוריים בכמות תואמת — פרופסורים, כממונים על הלימוד, והם ביחד ייצרו מעין ישות משותפת הקרויה אוניברסיטה (או בית ספר גבוה). לאוניברסיטה זו תהיה האוטונומיה שלה (מכיוון שרק מלומדים יכולים לשפוט את השכלתם של מלומדים אחרים), והיא, באמצעות הפקולטות8 שלה (חברות שונות קטנות, לפי סוגי המקצועות הראשיים של המלומדות שאליהם מחולקים מלומדי האוניברסיטה), תוסמך לקבל תלמידים שאפתניים מבתי ספר נמוכים יותר, ולהעניק למורים חופשיים אחרים (שאינם שייכים לאותה האוניברסיטה), לאחר שיעמדו בבחינת הפקולטה, את דרגת הדוקטור המוכרת על ידי כולם (להעניק תארים), כלומר ליצור דוקטורים.
מלבד מלומדים מקצועיים אלה, יכולים להיות מלומדים שאינם מקצועיים, שאינם שייכים לאוניברסיטה, והם מתעסקים רק בחלק אחד מתוך מכלול המלומדות, ויוצרים איגודים עצמאיים מסוימים (הנקראים אקדמיות ואגודות מדעיות) כמו גם סדנאות רבות; במילים אחרות, ניתן לומר שהם חיים במצב הטבעי של המלומדות שבו כל אחד מתעסק לעצמו כחובב בהרחבת ההשכלה והתפשטותה, ללא תכתיבים וכללים ציבוריים.
יש להבחין בין המלומדים גרידא לבין בעלי ההשכלה הרשמית — האחרונים הם כלים בידי הממשל ומשמשים במשרה ציבורית לטובתם האישית (כלומר לא לטובת המדע). הם אמנם חייבים היו לסיים לימודים בתחומם באוניברסיטה, אך ייתכן ששכחו חלק ניכר מן החומר (בכל הנוגע לתיאוריה), ובזיכרונם נותר רק מה שנחוץ לאיוש המשרה הציבורית הדורשת השכלה גבוהה, כלומר ידיעות אמפיריות הדרושות בעבור מִשׂרתם (כלומר מה שנוגע לפרקטיקה); לפיכך ניתן לכנותם אנשי מקצוע או טכנאים של הלמידה. אנשים אלה, מכיוון שהם משמשים ככלי עבודה של השלטון (תיאולוגים, עובדים במערכת החוק ורופאים), יש להם השפעה חוקית על הציבור, וכך נוצר מעמד מיוחד של בעלי תארים אקדמיים שאינו חופשי להשתמש באופן ציבורי בהשכלתו ובידיעותיו לפי הבנתו אלא רק תחת הצנזורה של הפקולטות. מכיוון שאנשים אלה פונים באופן בלתי אמצעי אל העם המורכב מהדיוטות (בערך כמו יחס הכומר למתלמד), ומכיוון שהם בעלי סמכות שאמנם אין היא מחוֹקקת, אבל לעתים היא כן ביצועית, הם חייבים להיות מרוסנים על ידי השלטון כדי שלא ינכסו לעצמם מהסמכויות המחוקקות השמורות לפקולטות.
חלוקה כללית של הפקולטות
 
לפי המקובל, ניתן לחלק את הפקולטות לשתי רמות: האחת של שלוש הפקולטות העליונות, והשנייה — של הפקולטה התחתונה. ברור שחלוקה זו ושמות אלה אינם שאולים מן המלומדים, אלא מן השלטון. מכיוון שלפקולטות העליונות שייכות אלה שבדוקטרינות שלהן יש עניין לשלטון, הן בתוכנן והן בצורך להפיצן בציבור, ניצבת מולן הפקולטה שעניינה הוא המדע בלבד, והיא קרויה התחתונה מכיוון שהיא יכולה לנהוג בקביעותיה כפי שהיא מוצאת לנכון. הדבר שלרוב מעניין את השלטון הוא כיצד ישיג את ההשפעה החזקה והממושכת ביותר על העם, ובהתאם לכך נקבעים נושאי הלימוד של הפקולטות העליונות. לכן השלטון שומר לעצמו את הזכות לפקח על חומר הלימוד של פקולטות אלה; את הפיקוח על התחתונות הוא משאיר לתבונתו של העם המלומד. גם אם השלטון מפקח על הלימודים, אין זה אומר שהוא מלמד בעצמו, אלא הוא רק מעוניין שהפקולטות המתאימות תלמדנה את הציבור נושאים מסוימים, ואת הנושאים המנוגדים להם תשמיט. הממשל אינו מלמד, אלא רק נותן הוראות לאלה המלמדים (בין אם זה באמת כך ובין אם לאו), מכיוון שעם קבלתם את התפקיד9 הסכימו לכך המלמדים באמצעות חוזה עם השלטון. שלטון המעסיק עצמו גם בשיפור הדוקטרינות, כלומר בהרחבת המדעים ובשיפורם, וכך מגלם בעצמו את תפקיד המלומד, יגרום על ידי התערבות זו לערעור הכבוד שרוחשים לו. יהיה זה אף מתחת לכבודו להתערב בעם (עם מעמד המלומדים שבו), שהוא נטול ההומור, ושנוהג גזירה שווה בכל העוסקים במדע.
חשוב מאוד שהקהילה המלומדת באוניברסיטה תקבל פקולטה משלה שתהיה חפה מהוראות השלטון בקביעת החומר הנלמד בה,10 פקולטה שאינה צריכה לחלק הוראות ועקב כך הנה חופשייה להעריך כל דבר הקשור לעניין המדעי, כלומר לאמת, ושיש לה הזכות להביע עצמה באופן ציבורי בכל הקשור לתבונה: שכן ללא פקולטה כזו לא תצא האמת לאור (וזה לרעת הממשל עצמו). התבונה הנה חופשית מטבעה ואינה מכירה בפקודות כאמת (לא crede [הציווי — האמן!], אלא רק credo [אני מאמין] חופשי). הסיבה שפקולטה זו נקראת התחתונה, תוך התעלמות ממעלתה הגדולה (החופש), נעוצה בטבע האדם: אדם שיכול לתת פקודות, בין אם הוא משרת כנוע ובין אם לאו, נחשב מכובד יותר מאדם שהוא אמנם חופשי, אבל אין לו על מי לפקוד.

עמנואל קאנט (גרמנית: Immanuel Kant;‏ 22 באפריל 1724 - 12 בפברואר 1804) היה פילוסוף פרוסי. מגדולי הפילוסופים בעת החדשה ואחד מהוגי הדעות החשובים ביותר בכל הזמנים.

המונח 'ניאו קאנטיאניזם' מתייחס, כהכללה, להתחדשות מאוחרת (בעיקר מן המחצית השנייה של המאה ה-19) של אופן החשיבה הפילוסופי שהניח עמנואל קאנט במאה ה-18, בראש ובראשונה בתחומה של תורת ההכרה (אפיסטמולוגיה). ישנם זרמים שונים של נאו-קאנטיאניות, אך הסיסמה המקושרת עם מונח זה היא 'השיבה אל קאנט', מגמה פילוסופית בעיקר במרחב התרבות הגרמנית מאז מחצית המאה ה-19. אין זאת אומרת שכל ניאו קאנטיאני מסכים לחלוטין עם כלל עמדותיו של קאנט, אך חשובה כאן ההשפעה הישירה של קביעותיו, בדגש על ההבחנה בין מושאי ההכרה שלנו לבין העולם האמיתי או 'הדבר כשהוא לעצמו'. לצד השפעתו הישירה של קאנט על הוגים נאו-קאנטיאנים, יש לציין גם את סיכומה הביקורתי של משנת קאנט בידיו של שופנהאואר בשנת 1818 (בנספח לספרו: העולם כרצון וכייצוג). זה האחרון מותח ביקורת על התעלמותו של קאנט מיכולת ההכרה האינטואטיבית, כלומר גם ללא תיווכם של מושגים מופשטים. הוגים פוסט-קאנטיאנים נוספים השפיעו אף הם על השיבה הנאו-קאנטיאנית המאוחרת, למשל יעקב פרידריך פרייס (Fries), יוהאן פרידריך הרבארט (Herbart).

עוד על הספר

נושאים

ריב הפקולטות עמנואל קאנט
הקדמה
 
היה זה רעיון לא רע בכלל מצד מי שהגה אותו ואחר כך הציע את ביצועו באופן ציבורי — לטפל במכלול המלוּמדוּת (למעשה באנשים המקדישים עצמם לכך) באופן כמעט תעשייתי על ידי חלוקת עבודה. במקום שבו ישנם מקצועות מדעיים כה רבים, יועסקו מורים ציבוריים בכמות תואמת — פרופסורים, כממונים על הלימוד, והם ביחד ייצרו מעין ישות משותפת הקרויה אוניברסיטה (או בית ספר גבוה). לאוניברסיטה זו תהיה האוטונומיה שלה (מכיוון שרק מלומדים יכולים לשפוט את השכלתם של מלומדים אחרים), והיא, באמצעות הפקולטות8 שלה (חברות שונות קטנות, לפי סוגי המקצועות הראשיים של המלומדות שאליהם מחולקים מלומדי האוניברסיטה), תוסמך לקבל תלמידים שאפתניים מבתי ספר נמוכים יותר, ולהעניק למורים חופשיים אחרים (שאינם שייכים לאותה האוניברסיטה), לאחר שיעמדו בבחינת הפקולטה, את דרגת הדוקטור המוכרת על ידי כולם (להעניק תארים), כלומר ליצור דוקטורים.
מלבד מלומדים מקצועיים אלה, יכולים להיות מלומדים שאינם מקצועיים, שאינם שייכים לאוניברסיטה, והם מתעסקים רק בחלק אחד מתוך מכלול המלומדות, ויוצרים איגודים עצמאיים מסוימים (הנקראים אקדמיות ואגודות מדעיות) כמו גם סדנאות רבות; במילים אחרות, ניתן לומר שהם חיים במצב הטבעי של המלומדות שבו כל אחד מתעסק לעצמו כחובב בהרחבת ההשכלה והתפשטותה, ללא תכתיבים וכללים ציבוריים.
יש להבחין בין המלומדים גרידא לבין בעלי ההשכלה הרשמית — האחרונים הם כלים בידי הממשל ומשמשים במשרה ציבורית לטובתם האישית (כלומר לא לטובת המדע). הם אמנם חייבים היו לסיים לימודים בתחומם באוניברסיטה, אך ייתכן ששכחו חלק ניכר מן החומר (בכל הנוגע לתיאוריה), ובזיכרונם נותר רק מה שנחוץ לאיוש המשרה הציבורית הדורשת השכלה גבוהה, כלומר ידיעות אמפיריות הדרושות בעבור מִשׂרתם (כלומר מה שנוגע לפרקטיקה); לפיכך ניתן לכנותם אנשי מקצוע או טכנאים של הלמידה. אנשים אלה, מכיוון שהם משמשים ככלי עבודה של השלטון (תיאולוגים, עובדים במערכת החוק ורופאים), יש להם השפעה חוקית על הציבור, וכך נוצר מעמד מיוחד של בעלי תארים אקדמיים שאינו חופשי להשתמש באופן ציבורי בהשכלתו ובידיעותיו לפי הבנתו אלא רק תחת הצנזורה של הפקולטות. מכיוון שאנשים אלה פונים באופן בלתי אמצעי אל העם המורכב מהדיוטות (בערך כמו יחס הכומר למתלמד), ומכיוון שהם בעלי סמכות שאמנם אין היא מחוֹקקת, אבל לעתים היא כן ביצועית, הם חייבים להיות מרוסנים על ידי השלטון כדי שלא ינכסו לעצמם מהסמכויות המחוקקות השמורות לפקולטות.
חלוקה כללית של הפקולטות
 
לפי המקובל, ניתן לחלק את הפקולטות לשתי רמות: האחת של שלוש הפקולטות העליונות, והשנייה — של הפקולטה התחתונה. ברור שחלוקה זו ושמות אלה אינם שאולים מן המלומדים, אלא מן השלטון. מכיוון שלפקולטות העליונות שייכות אלה שבדוקטרינות שלהן יש עניין לשלטון, הן בתוכנן והן בצורך להפיצן בציבור, ניצבת מולן הפקולטה שעניינה הוא המדע בלבד, והיא קרויה התחתונה מכיוון שהיא יכולה לנהוג בקביעותיה כפי שהיא מוצאת לנכון. הדבר שלרוב מעניין את השלטון הוא כיצד ישיג את ההשפעה החזקה והממושכת ביותר על העם, ובהתאם לכך נקבעים נושאי הלימוד של הפקולטות העליונות. לכן השלטון שומר לעצמו את הזכות לפקח על חומר הלימוד של פקולטות אלה; את הפיקוח על התחתונות הוא משאיר לתבונתו של העם המלומד. גם אם השלטון מפקח על הלימודים, אין זה אומר שהוא מלמד בעצמו, אלא הוא רק מעוניין שהפקולטות המתאימות תלמדנה את הציבור נושאים מסוימים, ואת הנושאים המנוגדים להם תשמיט. הממשל אינו מלמד, אלא רק נותן הוראות לאלה המלמדים (בין אם זה באמת כך ובין אם לאו), מכיוון שעם קבלתם את התפקיד9 הסכימו לכך המלמדים באמצעות חוזה עם השלטון. שלטון המעסיק עצמו גם בשיפור הדוקטרינות, כלומר בהרחבת המדעים ובשיפורם, וכך מגלם בעצמו את תפקיד המלומד, יגרום על ידי התערבות זו לערעור הכבוד שרוחשים לו. יהיה זה אף מתחת לכבודו להתערב בעם (עם מעמד המלומדים שבו), שהוא נטול ההומור, ושנוהג גזירה שווה בכל העוסקים במדע.
חשוב מאוד שהקהילה המלומדת באוניברסיטה תקבל פקולטה משלה שתהיה חפה מהוראות השלטון בקביעת החומר הנלמד בה,10 פקולטה שאינה צריכה לחלק הוראות ועקב כך הנה חופשייה להעריך כל דבר הקשור לעניין המדעי, כלומר לאמת, ושיש לה הזכות להביע עצמה באופן ציבורי בכל הקשור לתבונה: שכן ללא פקולטה כזו לא תצא האמת לאור (וזה לרעת הממשל עצמו). התבונה הנה חופשית מטבעה ואינה מכירה בפקודות כאמת (לא crede [הציווי — האמן!], אלא רק credo [אני מאמין] חופשי). הסיבה שפקולטה זו נקראת התחתונה, תוך התעלמות ממעלתה הגדולה (החופש), נעוצה בטבע האדם: אדם שיכול לתת פקודות, בין אם הוא משרת כנוע ובין אם לאו, נחשב מכובד יותר מאדם שהוא אמנם חופשי, אבל אין לו על מי לפקוד.