פרולוג
הדוב
כעסתי על העולם. על הוויסקי שלא היה חזק מספיק, על הסמים שלא החזיקו יותר זמן, על הזונות המחורבנות שדפקתי ולא גרמו לי לגמור כשזאת בעצם הייתה אשמתי שהזין שלי פאקינג לא תפקד אחרי דלי של קוק מזוין. הגעתי אפילו עד כדי עצבים על אנשים זרים ברחוב, שצחקו או חייכו כשאני הרגשתי שאף פעם לא אוכל לצחוק או לחייך שוב.
איך הם מעזים?
איך הם פאקינג מעזים להמשיך בחייהם כאילו החבר שלי לא מת?
הייתי על סף אובדן המעט שנשאר מהשפיות שלי כשרכבתי אל מחוץ ללוגאנס ביץ' בדרכי לחפש מקום, או מקומות, שבהם אוכל להקהות את עצמי בפני התחושות שעקבו אחריי מעיירה לעיירה, ממוטל זול למוטל זול, מבחורה לבחורה, מסוטול לסוטול מזוין.
ואז, הילדה הזאת מהעבר, עם השיער הוורוד, התגלגלה לי לחיים וכאילו בפעם הראשונה מצאתי תכלית. תכלית אמיתית, לא סתם פקודות מחורבנות שצ'ופ ירק ואני וכל שאר החברים בחלאות החוף צייתנו להן כאילו היו התנ"ך, אלא סיבה אמיתית לחיות שוב.
לרצות לחיות שוב.
מישהו לחיות למענו.
תי הייתה הסיכוי שלי לאושר אמיתי, ואלוהים יודע שלפניה לא היה לי שמץ של מושג מה זה בכלל. ההצצה היחידה שקיבלתי אי-פעם לאושר אמיתי ממשי הייתה עם פרופסור, קינג וגרייס כמובן. כמו כשקינג קעקע אותנו בפעם הראשונה וזה מצא חן בעינינו, אפילו שהקעקועים היו עקומים וממש פאקינג גרועים. כמו כשגרייס הכינה לי את עוגת יום ההולדת הראשונה שלי. כמו הפעם שקינג, פרופ ואני ישבנו על ראש מגדל המים וחשבנו שהעולם רק מחכה שניקח אותו.
כי באותם ימים, הוא חיכה.
ואז הגיעה תי, והאושר החדש שלי היה לראות אותה מחייכת בפעם הראשונה. הפעם הראשונה שנישקתי אותה. הפעם הראשונה שטעמתי את הכוס שלה ליד בור המדורה. הפעם הראשונה שהיא נתנה לי לחדור אליה, להידחף בחוצפה כנגד הבתולין שלה מתוך צורך מטורף להפוך אותה לשלי.
כי זה מה שהיא הייתה.
זה מה שהיא תמיד תהיה.
ואני אהרוג כל בן זונה שיעז לנסות לקחת אותה ממני.
שלי.
