פרולוג
פעמון בית הספר מצלצל, אני ממהרת לדחוף את הציוד לתיק ומעמיסה אותו על גבי. מתעלמת בדרכי מחבורות התיכוניסטים הצוחקים, וממהרת לצאת מהכיתה. יודעת שהיום שלי רק מתחיל.
דוד ויוסי, האחים שלי, מחכים לי בשער. אני משתרכת אחריהם, כמו בכל יום בחוסר רצון מוחלט. אנחנו פונים לרחוב צר, ואני שמה לב שזה אינו הכיוון הרגיל אליו אנו אמורים ללכת בשעה הזו.
"המסעדה של סעיד נמצאת בכיוון השני, אני אאחר למשמרת שלי", אני אומרת בבלבול.
"לא היום, יש מישהו חשוב שאנחנו רוצים שתפגשי", יוסי עונה לי מבלי להביט בי.
"למה אני צריכה לפגוש מישהו עכשיו במקום ללכת לעבודה?", אני תוהה בקול.
כעבור דקות ארוכות אנחנו מגיעים למבנה סגור וזר, מרוחק מהשכונה, ונכנסים מהכניסה האחורית. זהו מועדון עמוס אנשים. המוזיקה החזקה צורמת לי באוזניים, ועשן הסיגריות חודר לי לריאות. הגברים מסביב מביטים בי בתמיהה. אני מניחה כי לא בכל יום נכנסת לכאן ילדה עם ילקוט בית ספר על הגב, לבושה במכנסי ג'ינס קצרצרים, בסנדלים ובחולצת בית ספר דהויה. המבטים ננעצים בי מכל עבר, יוסי ודוד בשלהם, מתעלמים מכולם, ממוקדים במטרה שלשמה הגענו. הם מפלסים את הדרך בין ההמון ומובילים אותי במסדרון צר וארוך, שמשני צדדיו דלתות רבות, ומתוכם בוקעים קולות.
"אני מאחרת לעבודה, ולא סיימתי שיעורי בית, מה אנחנו עושים כאן בכלל?" אני עושה עוד ניסיון לשאוב מהם מידע, אבל פניהם נשארות חתומות. מה הסוד הגדול? אנחנו מגיעים לקצה המסדרון. הם נעצרים ונעמדים מימיני ומשמאלי, מחייכים זה לזה ודופקים על הדלת.
"כן, תיכנסו!" נשמע קול צרוד.
יוסי פותח את דלת החדר, ואנחנו נכנסים פנימה. המשרד אפוף עשן סיגריות, ואני נותרת מבולבלת, משחקת בקצוות שערי בעצבנות ובמבוכה, תוהה מי הגבר שיושב מאחורי שולחן העץ הגדול. גבו מופנה אלינו, וכשהוא מסובב את כיסאו בחריקה, עיניי נפערות ואני בוהה בו בבהלה. פניו מוכרות, אני מזהה אותו ומיד משפילה את ראשי, כשהוא מחייך אליי.
הוא לבוש בחליפה, כרס גדולה משתפלת מבטנו ולאורך פניו בולטת צלקת גדולה. הוא מביט בי ועורי מצטמרר. אני נעה במקומי באי נוחות, כשהוא בוחן את גופי. תחושת בטן מוזרה אומרת לי להסתובב וללכת.
"מה זה? איזה יופי! מאיפה הבאתם לי את הילדה היפה הזאת?", הוא פונה ליוסי ודוד, שעדיין עומדים משני צדדיי כמו חיילים ממושמעים. דוד עצבני, דוחף את מרפקו במותניי.
"נו, תגידי שלום לאדון עזריאן", אומר לי בשקט ארסי. אני מהנהנת לעבר האיש בבלבול, קפואה ולא מעזה לפצות את פי.
"מאיר, תכיר את ענת, אחותנו הקטנה". יוסי מציג אותי ביראת כבוד.
"יוסי, אני רוצה ללכת הביתה, בבקשה". אני מתעלמת מדוד ומפצירה ביוסי בקול סדוק.
"מה עם הכסף שלי, הבאתם אותו?" קולו של האיש המפחיד עם הצלקת תקיף.
"מאיר, אנחנו מצטערים, אבל עדיין לא השגנו את הכסף שלך". הוא מביט בהם, ועיניו רושפות מזעם.
"אז הבאתם לי את אחותכם הקטנה כדי למחוק את החוב שלכם, אה?" אני לא ממש מבינה את דבריו, צחוקו המזלזל צורם באוזניי.
"בת כמה את, ענת?" עזריאן מחייך אליי.
"בת חמש עשרה", אני משיבה בפחד ומסובבת את ראשי לאחור, מחפשת אחר יוסי ודוד. הם יוצאים מהחדר במהירות ומותירים אותי לבד אתו.
"צעירה ויפה, כמה שאני אוהב את זה". הוא מסמן לי באצבעו להתקרב.
"לא רוצה!" אני נדה בראשי מצד לצד.
"למאיר לא מסרבים לעולם. בואי למאיר, מותק, תתקרבי אלי, אני רוצה לראות אותך מקרוב. אל תפחדי ממני, ילדה". הוא מתקרב עם הכיסא, שחורק מכובד משקלו ורוכן לעברי. ריח נורא נודף ממנו, בחילה עזה עולה מבטני.
אני רוצה לצרוח, אבל המילים לא יוצאות. אני נאטמת, וידיו הגדולות והמגושמות נשלחות ואוחזות במותניי. מגען מחוספס, אני נרעדת ושערי סומר מפחד. כל גופי נדרך ואני רוצה לברוח ממנו. ארבעת קירות החדר נסגרים עלי והסיוט של חיי מתחיל...