ערפל

1

כאשר הופיע אָאוּגוּסְטוֹ בדלת ביתו, הוא הושיט את זרועו הימנית, כפו פרושה כלפי מטה, נשא עיניו לשמים ועמד לרגע במקומו, כמו פסל חגיגי. לא היה זה כדי להשתלט על העולם החיצון, אלא כדי לבדוק אם יורד גשם. וכשחש בגב ידו את רעננותו של הטפטוף הדקיק, קימט את מצחו. לא הגשם הפריע לו, אלא הצורך לפתוח את המטרייה. מה נאה, מה צנומה המטרייה כשהיא מקופלת בנרתיקה! מטרייה סגורה הריהי נאה ממש כשם שמטרייה פתוחה היא מכוערת.
"זה איום ונורא שצריך להשתמש בחפצים," חשב לו אָאוּגוּסְטוֹ, "שמוכרחים לעשות בהם שימוש. השימוש עושה שמות ביופי ואף מחסל אותו. תכליתם האצילית ביותר של הדברים היא להיות מושא להתבוננות. מה יפה התפוז לפני שהוא נאכל! מצב זה ישתנה בשמים, כאשר כל מלאכתנו תצטמצם, או ליתר דיוק תתרחב, לכדי התבוננות באלוהים ובכל אשר בו. אבל כאן, בחיינו העלובים, איננו חושבים אלא כיצד להשתמש באלוהים; אנו מתיימרים לפתוח אותו כמו מטרייה, כדי שיגן עלינו מכל מיני צרות."
כך אמר בלבו והתכופף להפשיל את שולי מכנסיו. לבסוף פתח את המטרייה ולרגע שב ושקע במחשבות: "ועכשיו, לאן אלך? ימינה או שמאלה?" שהרי אָאוּגוּסְטוֹ לא היה הולך רגל, אלא עובר אורח בחיים. "אחכה עד שיעבור פה כלב," חשב, "ואלך בכיוון שהוא יוביל אליו."
לא כלב עבר ברחוב כי אם עלמה יפת תואר, ואָאוּגוּסְטוֹ נמשך אחרי עיניה כמהופנט מבלי משים.
וכך לאורך רחוב אחד, ועוד אחד, ועוד אחד.
"והנה הילדון ההוא," אמר לעצמו אָאוּגוּסְטוֹ, שיותר משחשב היה מדבר עם עצמו, "מה הוא עושה שם, שוכב אפיים על הארץ? מסתכל באיזו נמלה, מן הסתם! נמלה, נו באמת! אחת הבריות הצבועות ביותר! רק מסתובבת ומסתובבת ורוצה שנאמין שהיא עובדת. בדיוק כמו העצלן שמסתובב שם, צועד כנחפז, מְמַרְפֵּק כל מי שעובר על פניו, ואין לי ספק שאין לו מה לעשות. מה כבר יכול להיות לו לעשות, בנאדם, מה כבר יכול להיות לו לעשות? הוא בטלן, בטלן כמו... לא, אני לא בטלן! דמיוני איננו נח. בטלנים הם אלה שאומרים שהם עובדים, ולמעשה רק בוהים ותוהים ומחניקים את החשיבה. ניקח לדוגמה את הטיפוס המגוחך הזה, מוכר השוקולד שבוחש ודש בעיסה שלו מאחורי חלון הראווה כדי שנשים לב אליו, אקסהיביציוניסט של עבודה שכמותו, מה הוא אם לא בטלן? ומה אכפת לנו אם הוא עובד או לא? העבודה, העבודה! צביעות! אם כבר עבודה, אז שתהיה העבודה של המשותק המסכן הזה כאן שבקושי גורר את עצמו... אבל מה אני בכלל יודע? סלח לי, אחי!" אמר לעצמו בקול רם. "אח? אח לְמה? לחולירע! אומרים שכולנו בניו של אדם. וזה, חוֹאָקִינִיטוֹ, גם הוא בנו של אדם? שלום, חוֹאָקִין! והנה שוב המכונית הבלתי-נמנעת, רעש ואבק! מה כבר מרוויחים כשמצמצמים כך מרחקים? שיגעון הנסיעות נובע מטוֹפּוֹפוֹבְּיָה* ולא מפִילוֹטוֹפְּיָה;** המרבה בנסיעות שוב ושוב בורח מכל מקום שהוא משאיר מאחוריו, ואיננו תר את המקום שהוא מגיע אליו... לנסוע... לנסוע... איזה חפץ מעצבן זה המטרייה!.. שתוק כבר. ומה קורה כאן?"
[* יוונית: פחד מפני המקום.]
[** יוונית: אהבת המקום.]
אָאוּגוּסְטוֹ נעצר בפתחו של בית שלתוכו נכנסה העלמה יפת התואר, אשר משכה אותו אחרי עיניה כמו היה מהופנט. רק אז הבחין אָאוּגוּסְטוֹ שלאורך כל הדרך עקב אחריה. שוערת הבית הביטה בו בעיניים קטנות ומרושעות, ומבטה כמו יעץ לאָאוּגוּסְטוֹ מה עליו לעשות. "הקֶרְבֵּרוֹס* הזאת מחכה," אמר לעצמו, "שאשאל אותה מה שם הבחורה שעקבתי אחריה ואבקש עליה מידע, ומובן שזה מה שאני אמור לעשות. אפשרות אחרת היא לנטוש את המעקב בלי להכתירו בהצלחה. בשום פנים ואופן לא, יש להשלים את המלאכה. אני שונא את מה שאינו מושלם!" הוא תחב את ידו לכיסו ולא מצא אלא דוּרוֹ.** לא בא בחשבון ללכת לפרוט עכשיו; זה יהיה בזבוז זמן והחמצת הזדמנות.
[* במיתולוגיה היוונית: מפלצת בעלת דמות כלב השומרת על שערי ממלכתו של אֵל השאוֹל.]
[** מטבע של חמש פֵּסֵטוֹת.]
"תגידי, גברתי הטובה, אולי תוכלי לומר לי, בסודיוּת ובינינו, מה שמה של הבחורה שזה עתה נכנסה הנה?" בירר אָאוּגוּסְטוֹ אצל השוערת בלי לשלוף מכיסו את אצבעו ואת אגודלו.
"זה לא סוד, וגם אין בזה שום דבר פסול, קָבָּלְיֵרוֹ."*
[* המילה שציינה במקורה אביר ולימים התייחדה לציון אציל, משמשת כיום בפנייה מנומסת לגבר בכלל ולאדון בפרט.]
"בוודאי שלא."
"קוראים לה דוֹנְיָה אֵאוּחֶנְיָה דוֹמִינְגוֹ דֶל אַרְקוֹ."
"דוֹמִינְגוֹ? אולי דוֹמִינְגָה..."
"לא, אדוני, דוֹמִינְגוֹ; דוֹמִינְגוֹ הוא שם משפחתה הראשון."
"אבל כשמדובר בנשים, אמורים להחליף את שם המשפחה הזה בדוֹמִינְגָה. אחרת, איפה ההתאם?"
"לא מכירה אותו, אדוני."
"ותגידי לי... תגידי..." בלי לשלוף את האצבעות מכיסו, "איך זה שהיא יוצאת ככה לבד? היא רווקה או נשואה? יש לה הורים?"
"היא רווקה ויתומה. גרה אצל הדוד והדודה שלה..."
"מצד אביה או מצד אמה?"
"אני יודעת רק שהם הדוד והדודה שלה."
"זה די והותר."
"היא מתפרנסת משיעורי פסנתר."
"ומנגנת היטב?"
"אין לי מושג."
"טוב, בסדר, מספיק; וזה בעבור הטרחה."
"תודה, אדוני, תודה. יש עוד משהו שאתה רוצה לדעת? עוד משהו שאני יכולה לעשות בשבילך? אולי למסור לה איזושהי הודעה?"
"אולי... אולי... בינתיים לא... שלום!"
"סמוך עלי, קָבָּלְיֵרוֹ, ואל תחשוש, הדיסקרטיוּת שלי מוחלטת."
"אז זהו זה, אדוני," עמד אָאוּגוּסְטוֹ לומר לעצמו כשנפרד מן השוערת, "תראה איך הפקדת את עצמך בידי האישה הטובה הזאת. ברור שעכשיו לא אוכל לסגת בכבוד. וָלא, מה תאמר עלי השוערת-למופת הזאת? ככה ש... אֵאוּחֶנְיָה דוֹמִינְגָה, כלומר דוֹמִינְגוֹ דֶל אַרְקוֹ? בסדר גמור, ארשום לי את זה, רק שלא אשכח. אין אמנות זיכרון טובה מפנקס כיס. כבר אמר זאת דוֹן לֵאוֹנְסְיוֹ הבלתי-נשכח: אל תכניסו לראש מה שנכנס לכיס! ויש להוסיף ולהשלים את דבריו: אל תכניסו לכיס מה שנכנס לראש! והשוערת, איך קוראים לשוערת?"
הוא חזר כמה צעדים לאחור.
"עוד דבר אחד, גברתי הטובה..."
"מה שתרצה..."
"ולך, איך קוראים לך?"
"לי? מַרְגָרִיטָה."
"טוב מאוד, טוב מאוד... תודה!"
"אין בעד מה."
אָאוּגוּסְטוֹ הלך לדרכו, וכעבור שעה קלה הגיע לשדרות אָלָמֵדָה. הטפטוף פסק. אָאוּגוּסְטוֹ סגר את מטרייתו, קיפל אותה והחזירה לנרתיק. משהתקרב לאחד הספסלים, מישש אותו וגילה שהוא רטוב. אז שלף עיתון, פרש אותו על הספסל והתיישב. אחר-כך הוציא את פנקסו והכין את העט הנובע לכתיבה. "איזה חפץ שימושי; בלעדיו הייתי נאלץ לכתוב את שמה של הבחורה בעיפרון, והוא היה עלול להימחק. האם תימחק דמותה מזיכרוני? ובעצם מה טיבה? איך היא, אֵאוּחֶנְיָה המתוקה? אני זוכר רק זוג עיניים... יש לי תחושה שהעיניים האלה נוגעות בי... כשהייתי שקוע בשוטטות שירית, שָׁבָה במתק את לבי זוג עיניים. בואו נראה! אֵאוּחֶנְיָה דוֹמִינְגוֹ, כן, דוֹמִינְגוֹ, דֶל אַרְקוֹ. דוֹמִינְגוֹ? איני מצליח להסתגל לשמה! דוֹמִינְגוֹ... לא, עלי לשכנע אותה לשנות את שם המשפחה שלה, ואז תיקרא דוֹמִינְגָה. אבל, האם יצטרכו בנינו הזכרים לשאת את דוֹמִינְגָה בתור שם משפחתם השני? וכיצד ייפטרו משמי, מאותו פֵּרֶס חצוף, היותירו ממנו פ' ותו לא? הנגזר על בננו הבכור להיקרא אָאוּגוּסְטוֹ פ' דוֹמִינְגָה? אבל... לאן אתה נושא אותי, דמיוני המשוגע?" והוא רשם בפנקסו: אֵאוּחֶנְיָה דוֹמִינְגוֹ דֶל אַרְקוֹ. שדרות אָלָמֵדָה 58. ומעל לאותן מילים היו כתובות שתי שורות שיר בנות אחת-עשרה הברות:

מִן הָעֶרֶשׂ בָּא אֵלֵינוּ הָעֶצֶב
וּמִן הָעֶרֶשׂ בָּאָה גַּם הַשִּׂמְחָה...

"הנה," אמר אָאוּגוּסְטוֹ לעצמו, "אֵאוּחֶנְיָה זו, המורה לפסנתר, חתכה לי התחלה מצוינת של שיר לירי טרנסצנדנטי. השיר נשאר קטוע. קטוע?.. כן, כי האדם מחפש בהתרחשויות, בתהפוכות המזל, מזון לכלכל בו את עצבו או את שמחתו המולדים. אותו מקרה עצמו נראה בעינינו עצוב או שמח בהתאם לאופיינו מבטן ומלידה. ואֵאוּחֶנְיָה? עלי לכתוב לה, אבל לא מכאן אלא מהבית. ואולי מוטב שאלך לקזינו?* לא, הביתה, הביתה. דברים כאלה עושים מהבית, מדל"ת אמותי. אילו דל"ת אמות? ביתי איננו דל"ת אמות. דל"ת אמות... דל"ת אמות... אם כבר, הוא מאפרה! אוי, אֵאוּחֶנְיָה שלי!"
[* במילה "קזינו" אין הכוונה למקום הימורים, אלא למועדון לבילוי חברתי. כמעט בכל עיר ועיירה בספרד ישנו לפחות קזינו אחד, המשרת את צורכי התושבים כמקום מפגש.]
ואָאוּגוּסְטוֹ חזר לביתו.