טבעו של הכיף
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
טבעו של הכיף
מכר
מאות
עותקים
טבעו של הכיף
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

טבעו של הכיף

4.5 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    דייוויד פוסטר וולאס (באנגלית: David Foster Wallace;‏ 21 בפברואר 1962 - 12 בספטמבר 2008) היה סופר אמריקאי שזכה בפרסים ספרותיים רבים. הרומן פרי עטו "Infinite Jest" בן 1,097 העמודים נכלל ברשימת השבועון "טיים" כאחד ממאה הרומנים הגדולים (שראו אור בין השנים 1923-2006).

    המוות והפחד הקיומי הם נוכחים קבועים ביצירתו של וולאס. עם זאת, כתיבתו מאופיינת בהומור חריף ומיוחד ובתפיסת עולם עמוקה ובסיסית של חמלה. הוא מציג ביצירותיו התבוננות חודרת ומעמיקה על החיים המודרניים המערביים בכלל ועל החברה האמריקאית בפרט. בתוך מצבי קיצון של ניכור הוא מציג את הרגש העז, את החום האנושי ואת הכמיהה להכלה.

    תקציר

    "טבעו של הכיף" הוא קובץ ראשון מסוגו בעולם, המאגד בתוכו כמעט את כל מאמריו ורשימותיו של דיוויד פוסטר וואלאס על כתיבה וספרות. כקורא ביקורתי וכסופר פורץ גבולות, וואלאס חזר שוב ושוב לעסוק בנושאים אלה וחקר באמצעותם סוגיות כמו אירוניה, אותנטיות, הומור, מוסר, תהילה וכיף.  
     
    "טבעו של הכיף" כולל דיונים בדוסטוייבסקי, קפקא, בורחס, הרברט, אפדייק ואחרים, כמו כן הוא כולל דיון מעמיק ורחב היקף על הקשר בין טלוויזיה וספרות, ניתוח נוקב על שירה אמריקאית עכשווית, וכן סילבוסים והנחיות מפורטות של קורס בספרות וסדנה בכתיבה יוצרת שוואלאס העביר לסטודנטים.
     
    המאמרים והרשימות בקובץ זה כתובים בחריפות, ברק, הומור, נוקדנות, בלי הנחות, כדרכו של וואלאס. מתוכם עולה תפיסת עולמו הספרותי ובוקעת אישיותו. זוהי קריאה מרתקת לאוהבי הספרות בכלל והכתיבה של וואלאס בפרט, קריאה מעוררת לשיח בתחום ביקורת הספרות והתרבות.
     
     
     
    דיוויד פוסטר וואלאס, 2008-1962, הוא מחשובי הסופרים האמריקאיים בני זמננו.

    פרק ראשון

    טבעו של הכיף
     
    המטפורה הכי טובה שאני מכיר להוויה של סופר מופיעה בספרו של דון דלילו מאו II, שם הוא מתאר ספר שנכתב עכשיו כמעין תינוק פגום להבעית שעוקב אחרי הסופר לכל מקום, לא מפסיק לזחול אחרי הסופר (כלומר, גורר את עצמו על הרצפה במסעדות שהסופר מנסה לאכול בהן, מתייצב למרגלות המיטה דבר ראשון על הבוקר וכו'), משובש להבעית, הידרוצפאלי וחסר אף, עם סנפירי־זרועות וחסר שליטה בצרכים ומפגר ומגיר מפיו נוזל מוח שדרה תוך שהוא מייבב ומלעלע וזועק אל הסופר ורוצה אהבה, רוצה בדיוק את מה שהמראה המבעית שלו מבטיח שיקבל: את מלוא תשומת לבו של הסופר.
    דימוי התינוק־הפגום הוא מושלם כי הוא לוכד את התערובת של סלידה ואהבה שהסופר מרגיש כלפי מה שהוא עובד עליו. הסיפורת תמיד יוצאת פגומה במידה מחרידה כל כך, בגידה כה מבעיתה בכל מה שקיווית שהיא תהיה - קריקטורה אכזרית ודוחה של השלמות של הקונספציה שלה - כן, הבינו: היא גרוטסקית מפני שהיא לא מושלמת. ועם זאת הוא שלך, התינוק, הוא אתה, ואתה אוהב אותו ומערסל אותו ומנגב את נוזל מוח השדרה מהסנטר הרפוי שלו בדש השרוול של החולצה הנקייה היחידה שנשארה לך כי לא עשית כביסה כבר איזה שלושה שבועות כי סוף כל סוף הפרק הזה או הדמות המסוימת הזאת נראים כאילו סוף כל סוף הם או־טו־טו מתגבשים ומתחילים לעבוד ואתה פוחד עד מוות לבזבז זמן על כל דבר שלא קשור לעבודה עליהם כי אם תסיט את מבטך לשנייה אחת תאבד את זה, וכך תחרוץ את גורלו של התינוק כולו להישאר מבעית. וגם אבל כך אתה אוהב את התינוק הפגום ומרחם עליו ומטפל בו; אבל אתה גם שונא אותו - שונא אותו - כי הוא מעוות, דוחה, כי משהו גרוטסקי קרה לו בזמן שנולד מהראש אל הדף; שונא אותו כי העיוות שלו הוא העיוות שלך (כי אילו היית סופר טוב יותר התינוק שלך היה נראה כמובן כמו אחד מאותם תינוקות שמופיעים בקטלוגים של בגדי תינוקות, מושלם וּורוד ושולט בנוזל מוח השדרה שלו) וכל נשימה מבעיתה וחסרת שליטה שלו היא כתב אישום הרסני נגדך, בכל הרמות... וכך אתה רוצה שהוא ימות, אפילו בה בשעה שאתה מכרכר סביבו ואוהב ומנגב ומערסל אותו ולפעמים אפילו עושה לו החיאה כשנראה שהגרוטסקיות שלו עצמו חוסמת את נשימתו והוא עלול למות לגמרי.
    כל העסק דפוק ועצוב מאוד, אבל בה בעת זה גם מלא עדנה ונוגע ללב ואצילי ומגניב - זאת ממש מערכת יחסים, מסוג מסוים - ואפילו כשהוא הכי מבעית, התינוק הפגום מרעיד ומעורר איכשהו כמה חלקים שלפי חשדך הם מהמיטב שבך: חלקים אמהיים, אפלים. אתה אוהב את התינוק שלך מאוד מאוד. ואתה רוצה שגם אחרים יאהבו אותו כשסוף כל סוף יגיע זמנו של התינוק הפגום לצאת ולהתייצב מול העולם.
    כך שאתה נמצא בעמדה קצת מסתכנת: אתה אוהב את התינוק ורוצה שאחרים יאהבו אותו, אבל זה אומר שאתה מקווה שאחרים לא יראו אותו נכון. אתה רוצה כאילו לעבוד על אנשים: אתה רוצה שהם יראו כמושלם את מה שבלבך אתה יודע שהוא בגידה בכל שלמות.
    או שבעצם אתה לא רוצה לעבוד על האנשים האלה; מה שאתה רוצה זה שאתה רוצה שהם יראו ויאהבו תינוק נלבב, פלאי, מושלם, תינוק מדוגם לפרסומות ושהם לא יטעו, שהם יצדקו במה שהם רואים ומרגישים. אתה רוצה לטעות טעות גדולה: אתה רוצה שיתברר שמראהו המבעית של התינוק הפגום לא היה אלא תעתוע מוזר או הזיה שלך בלבד. אבל המסקנה מכך תהיה שאתה היית משוגע: אתה ראית, נרדפת על ידי ונרתעת מפני עיוותים מבעיתים שלמעשה (כך משכנעים אותך אחרים) בכלל לא קיימים. מה שאומר שאתה מתחיל קצת לאבד את זה, ללא ספק. אבל גרוע מכך: זה אומר גם שאתה רואה ומתעב משהו מבעית בדבר־מה שאתה עשית (ואוהב), בפרי חלציך, במובנים מסוימים בך. והתקווה האחרונה הזאת, הטובה מכול - במקרה כזה היא תשקף משהו הרבה יותר גרוע מסתם הורות גרועה מאוד; היא תהיה התקפה עצמית מסוג איום ונורא, כמעט עינוי עצמי. ובכל זאת זה מה שאתה הכי רוצה: לטעות טעות מוחלטת, מטורפת, אבדנית.
    ובכל זאת כל העניין הוא כיף גדול. שלא תבינו אותי לא נכון. אשר לטבעו של הכיף הזה, אני כל הזמן נזכר בסיפור קטן ומוזר ששמעתי בבית הספר של יום א' כשהייתי בערך בגובה של ברז כיבוי. הסיפור מתרחש בסין או בקוריאה או באיזשהו מקום כזה. אז כנראה היה שם איכר זקן בקרבת איזה כפר בגבעות שעבד בחווה שלו כשלצדו רק בנו והסוס האהוב שלו. יום אחד הסוס, שהיה לא רק אהוב אלא גם חיוני לעבודת החווה המפרכת, פרץ את המנעול של המכלאה שלו או מה שזה לא יהיה וברח לגבעות. כל חבריו הוותיקים של האיכר באו ואמרו איזה מזל רע יש לו. האיכר רק משך בכתפיו ואמר ״מזל טוב, מזל רע, מי יודע?״ כמה ימים אחר כך הסוס האהוב חזר מן הגבעות ועמו עדר שלם של סוסי בר שערכם לא יסולא בפז, וכל חבריו של האיכר באו לברך אותו על המזל הטוב שהביאה לו בסופו של דבר בריחתו של הסוס. ״מזל טוב, מזל רע, מי יודע?״ זה כל מה שהאיכר אומר בתשובה, במשיכת כתף. עכשיו האיכר הזה נשמע לי קצת יידי יחסית לאיכר סיני זקן, אבל ככה אני זוכר את הסיפור. אבל כך האיכר ובנו מתחילים לאלף את סוסי הבר, ואחד הסוסים מנער את הבן מעל גבו בכזה כוח פראי שהבן שובר רגל. והנה באים החברים להשתתף בצערו של האיכר ולקלל את המזל הרע שבכלל הביא את סוסי הבר הארורים האלה לחווה. האיכר הזקן רק מושך בכתפיו ואומר, ״מזל טוב, מזל רע, מי יודע?״ כמה ימים אחר כך הצבא הקיסרי של סין־קוריאה או משהו כזה צועד אל תוך הכפר ומגייס כל זכר כשיר מגיל עשר עד שישים בערך לשמש בשר־תותחים באיזה סכסוך מבעית ועקוב מדם שכנראה מתבשל שם, אבל כשהם רואים את הרגל השבורה של הבן הם נותנים לו פטור על בסיס איזשהו סעיף פיאודלי, ובמקום להתגייס בכפייה הבן נשאר בחווה עם האיכר הזקן. מזל טוב? מזל רע?
    אלה הקשים האלגוריים שאתה נאחז בהם כשאתה מתמודד עם סוגיית הכיף, בתור סופר. בהתחלה, כשאתה רק מתחיל לנסות לכתוב סיפורת, זה רק בשביל הכיף. אתה לא מצפה שמישהו אחר יקרא את זה. אתה כותב כמעט אך ורק כדי להגיע לפורקן. כדי לתת מקום לפנטזיות וללוגיקה החריגה שלך ולברוח או לשנות חלקים של עצמך שלא מוצאים חן בעיניך. וזה עובד - וזה כיף לא נורמלי. ואז, אם מתמזל מזלך ונראה שאנשים אוהבים את מה שאתה עושה, ואתה זוכה ממש לקבל על זה תשלום, וזוכה לראות את הדברים שלך מעומדים ונכרכים בידי אנשי מקצוע ומקבלים המלצות על גב העטיפה וביקורות בעיתונים ואפילו (פעם אחת) נקראים בשעת בוקר ברכבת התחתית על ידי בחורה יפה שאתה אפילו לא מכיר, נדמה שזה נהיה אפילו עוד יותר כיף. לזמן מה. אחר כך דברים מתחילים להיעשות מסובכים ומבלבלים, שלא לומר מפחידים. עכשיו אתה מרגיש כאילו אתה כותב בשביל אנשים אחרים, או כך לפחות אתה מקווה. אתה כבר לא כותב רק כדי להגיע לפורקן, וזה - מאחר שאוננות מכל סוג היא בודדה וחלולה - כנראה דבר טוב. אבל מה מחליף את המניע האוננותי? גילית שאתה נהנה מאוד מאוד מכך שאנשים אוהבים את הכתיבה שלך, ואתה מגלה שאתה להוט במידה קיצונית שאנשים יאהבו את הדברים החדשים שאתה עושה. במקום הכיף האישי הטהור מתחיל להופיע כמניע הרצון שיאהבו אותך, שאנשים יפים שאתה לא מכיר יאהבו אותך ויתפעלו ממך ויחשבו שאתה סופר טוב. האוננות מפנה מקום לשאיפה לפתות, כמניע. ופיתוי זאת עבודה קשה, והכיף שיש בה לרוב מתקזז על ידי פחד נורא מפני דחייה. תהיה אשר תהיה המשמעות של ״אגו״, עכשיו האגו שלך נכנס למשחק. או שאולי ״יוהרה״ היא מילה טובה יותר. כי אתה שם לב שעכשיו חלק גדול מהכתיבה שלך הוא בעצם בשביל להשוויץ, בשביל לנסות לגרום לאנשים לחשוב שאתה טוב. אפשר להבין את זה. חלק גדול מעצמך מוטל עכשיו על כף המאזניים כשאתה כותב - היוהרה שלך בסכנה. אתה מגלה משהו טריקי לגבי כתיבת סיפורת: מינון מסוים של יוהרה הוא הכרחי כדי שתוכל בכלל לעשות את זה, אבל כל שמץ של יוהרה מעבר למינון הזה הוא קטלני. בנקודה זו למעלה מ-90% מהחומרים שאתה כותב מונעים ומתודלקים על ידי צורך עצום שיאהבו אותך. התוצאה היא סיפורת מחורבנת. והעבודה המחורבנת חייבת לנחות בפח האשפה, לאו דווקא בגלל איזו יושרה אמנותית אלא פשוט מפני שעבודה מחורבנת תגרום לכך שלא יאהבו אותך. בנקודה זו באבולוציה של הכיף הכתיבתי, אותו דבר עצמו שתמיד הניע אותך לכתוב הוא עכשיו גם מה שמניע אותך להטיס את הכתיבה שלך לפח האשפה. זהו פרדוקס ומעין מבוי סתום, והוא יכול לתקוע אותך בתוך עצמך למשך חודשים ואפילו שנים, שבמהלכם אתה מיילל וחורק בשיניים ומקונן על מזלך הרע ותוהה במרירות לאן נעלם כל הכיף של הדבר הזה.
    הדבר החכם לומר, לדעתי, הוא שהמוצא מהמבוי הסתום הזה הוא לפלס איכשהו דרך חזרה אל המניע המקורי שלך: כיף. ואז, אם תצליח למצוא את הדרך בחזרה אל הכיף, תגלה שהמזל הרע המבעית של המבוי הסתום של תקופת היוהרה המאוחרת למעשה היה ועודנו מזלך הטוב. כי הכיף, שאליו אתה חוזר בעמל רב, הותמר על ידי אי־הנעימות של היוהרה והפחד, אי־נעימות שעכשיו אתה משתוקק כל כך להימנע ממנה עד שהכיף שאתה מגלה מחדש הוא כיף מסוג הרבה יותר מלא ורחב־לב. הוא קשור איכשהו לעניין של עבודה כמשחק. או לגילוי שכיף ממושטר הוא כיפי יותר מכיף אימפולסיבי או הדוניסטי. או להבנה שלא כל פרדוקס חייב להיות משתק. תחת האדמיניסטרציה החדשה של הכיף, כתיבת סיפורת נהפכת לדרך להיכנס עמוק לתוך עצמך ולהאיר בדיוק את הדברים שאתה לא רוצה לראות או להניח למישהו אחר לראות, ובדרך כלל מתברר שהדברים האלה הם (למרבה הפרדוקס) בדיוק אותם דברים שמשותפים לכל הכותבים והקוראים ומעוררים אותם להגיב, להרגיש. הסיפורת נעשית דרך מוזרה לחזק את עצמך ולומר את האמת במקום שתהיה דרך לברוח מעצמך או להציג את עצמך בדרך שבה נדמה לך שיאהבו אותך במידה מקסימלית. התהליך הזה הוא מסובך ומבלבל ומפחיד, והוא גם עבודה קשה, אבל מתברר שהוא הכיף הכי גדול שיש.
    העובדה שעכשיו אתה יכול לשמר את הכיף שבכתיבה רק על ידי כך שתתייצב דווקא מול אותם חלקים לא־כיפיים של עצמך שמלכתחילה השתמשת בכתיבה כדי להימנע מהם או להסוות אותם היא פרדוקס נוסף, אבל הפרדוקס הזה אינו מבוי סתום כלל וכלל. למעשה זו מתת, מעין נס, ובהשוואה לזה התגמול שמעניקה חיבתם של זרים כמוהו כאבק, כמוץ.
     
    1998

    דייוויד פוסטר וולאס (באנגלית: David Foster Wallace;‏ 21 בפברואר 1962 - 12 בספטמבר 2008) היה סופר אמריקאי שזכה בפרסים ספרותיים רבים. הרומן פרי עטו "Infinite Jest" בן 1,097 העמודים נכלל ברשימת השבועון "טיים" כאחד ממאה הרומנים הגדולים (שראו אור בין השנים 1923-2006).

    המוות והפחד הקיומי הם נוכחים קבועים ביצירתו של וולאס. עם זאת, כתיבתו מאופיינת בהומור חריף ומיוחד ובתפיסת עולם עמוקה ובסיסית של חמלה. הוא מציג ביצירותיו התבוננות חודרת ומעמיקה על החיים המודרניים המערביים בכלל ועל החברה האמריקאית בפרט. בתוך מצבי קיצון של ניכור הוא מציג את הרגש העז, את החום האנושי ואת הכמיהה להכלה.

    סקירות וביקורות

    כיף זה לא מילה דיוויד פוסטר וואלאס מבקש להחזיר לספרות את שליחותה הרוחנית והוא עושה את זה בכוח אינטלקטואלי, מוסרי ורגשי חריף הקובץ הזה, שהרכיבה נגה אלבלך, מכנס רשימות ומאמרים שכתב דיוויד פוסטר וואלאס על ספרות ועל ספרים בין ‭ 1990‬ל-‭,2008‬ השנה שבה התאבד. יש כאן כמה מאמרים מפורסמים, כמו ההתקפה הבלתי מרוסנת על ג'ון אפדייק, לצד תיאורים שכתב וואלאס לקורסים בספרות ובכתיבה שהעביר במוסדות להשכלה גבוהה - טקסטים מעניינים ומשעשעים מאוד, שלצד הצגה של תפיסותיו הספרותיות ניתן לקוראם כסיפורים קצרים אקספרימנטליים (במובן הטוב של המילה, לשם שינוי), שמכוננים בקריאה את דמותו של המרצה הקפדן והשאפתן וואלאס ויחסו העקרוני לספרות.

    הדחף המרכזי שמפעם בטקסטים שקובצו כאן הוא הרצון של וואלאס לראות בספרות יותר מאשר בידור. לראות בה כוח רוחני ביקורתי ואולי אפילו כוח גואל בתרבות העכשווית. אחת השאלות הגדולות של התקופה היא אם זה רציני להיות רציני, או שהיחס הנכון לקיום הוא אירוני. וואלאס מחפש את הרצינות בלב תרבות אירונית וקלת דעת באופן מובנה, והוא עושה את זה ב"כוח אש" (אם לגנוב ביטוי מאחד מסיפוריו) אינטלקטואלי, מוסרי ורגשי עז ביותר. זה, בעיניי, חלק נכבד מחשיבותו ככותב.

    המגמה האנטי-בידורית הזו של הקובץ באה לידי ביטוי במסה שהעניקה לו את שמו, 'טבעו של הכיף', שבה וואלאס עומד על המתח בין כתיבה כצורך פרטי לבין כתיבה שנועדה לרכוש אהדת קוראים, ומתרה בעצמו ובקוראיו לא לשכוח את הצורך הראשון. המגמה הזו באה לידי ביטוי גם במסה הקצרה על קפקא, שיש בו צד מצחיק, מדגיש וואלאס, אך מדובר ב"הומור דתי" ש"אינו נגיש לצעירים שהתרבות שלנו אימנה אותם לראות בדיחות כבידור ובידור כהרגעה". הדחף האנטי-בידורי בא לידי ביטוי בטקסט הקצרצר בשבחו של המשורר הפולני זביגנייב הרברט, ש'מר קוגיטו' שלו "מתגושש באומץ ובמסירות עם השאלות הגדולות של הקיום האנושי". הוא בולט גם בביקורת המהללת את הספר 'הפילגש של ויטגנשטיין' על רצינותו הפילוסופית, וכמובן במסה שתופסת חלק נכבד מנפח הספר, 'טלוויזיה וסיפורת אמריקאית'. המסה הזו כוללת כמה תובנות מעניינות מאוד, אבל חשיבותה היא יותר בעצם קיומה מאשר באבחנותיה הספציפיות. כסופר רציני ואמביציוזי, וואלאס הבין שאי-אפשר לעסוק בספרות בלי להתעמת עם המדיום שבזמן כתיבת המסה (‭1990‬) האפיל עליה. ועדיין, המסה הזו אינה גולת הכותרת של הקובץ, כי לוואלאס חסר כאן טיעון מרכזי: השוואה בין המדיום הספרותי עצמו לזה הטלוויזיוני, וניתוח ההשלכות הרוחניות העמוקות של המדיום הספרותי כשלעצמו. לניתוח כזה היה צריך להמתין ארבע שנים, עד להופעת הספר 'האלגיות הגוטנברגיות' של מבקר הספרות האמריקאי סוון בירקרטס (לימים אחד המהללים של הרומן המונומנטלי של וואלאס, ‭ .(Infinite Jest ‬

    גולת הכותרת של הקובץ היא בעיניי 'דוסטויבסקי של ג'וזף פרנק' - מאמר ביקורת מהלל מ-‭1996‬ לביוגרפיה המונומנטלית שכתב פרנק. מה שקורץ לוואלאס בביוגרפיה הזו היא קודם כל המסירות של פרנק בו-זמנית לניתוח מדוקדק של הטקסטים שכתב דוסטויבסקי ולפריסת יריעה תרבותית שמסבירה את תפקידם בתוך המציאות הרוסית בכללותה (בכך מתעלה פרנק על שני המחנות היריבים הגדולים בחקר הספרות במאה ה-‭:20‬ אלה ש"מתייחסים לספריו של המחבר בצורה הרמטית, תוך התעלמות מעובדות על הנסיבות שבהן פעל המחבר ועל אמונותיו", לעומת אנשי ה"פוסט" למיניהם ש"מתמקדים כמעט בלעדית בהקשר"). אבל מה שמושך את וואלאס בעיקר הוא דוסטויבסקי עצמו (ולפחות אחד מסיפוריו המעולים של וואלאס, 'ניאון ותיק וטוב', הוא סיפור וידוי דוסטויבסקאי מובהק). כלומר, היכולת של סופר לעסוק בסוגיות החשובות ביותר, הרוחניות והרגשיות כאחד, להיות כוח משמעותי בלבטי התקופה - ועם זאת להיות סופר מהנה מאוד. לכן מצרף וואלאס ברצף הביקורת תהיות מסוג "האם אפשר באמת לאהוב אנשים אחרים?" "האם הטעם האמיתי לחיי הוא פשוט לחוות כמה שפחות כאב וכמה שיותר הנאה?" "מה זה 'אמריקאי'?" - תהיות שמדגימות שאלות בסיסיות שהספרות בת זמננו זנחה.

    מאמר ההתקפה המפורסם על אפדייק ו"הגברים הנרקיסיסטים הגדולים" של הספרות האמריקאית (וואלאס מצרף את פיליפ רות ונורמן מילר לרשימה) הוא מאמר אדיפלי, מאמר רצח-אב מעניין מאוד, אבל הוא חושף חולשה מסוימת שלוקים בה וואלאס ובני דורו. מתוך האשמה (האמריקאית כל כך) על הגברות העולה, כתחליף ל"גבר הנרקיסיסטי הגדול", בחרו בני הדור הזה בעמדת הילד ובתשוקת הילד להתחבב ולהיות "חמוד". אפילו וואלאס, כהטרמה של בן דור Y מרצה, סתגלן וחנפני, לוקה בהתיילדות הזו פה ושם.

    בביקורת שהזכרתי על 'הפילגש של ויטגנשטיין' משתמש וואלאס במטפורה נפלאה שמסבירה גם חלק מקסמו שלו. הספר הזה, כותב וואלאס, מצליח "להזכיר לנו את אינסוף האפשרויות של הסיפורת לשלוח יד וללפות, לגרום לראשים לפעום כמו לבבות". וואלאס מקיים ביצירתו שידוך נדיר בין שכל לרגש. הוא גורם לראשנו לפעום כמו לב.

    עוד 3 ספרים של פוסטר וואלאס:
    ילדה עם שיער מוזר‭ 1989 < ‬
    משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם‭ 1997 < ‬
    ראיונות קצרים עם גברים נתעבים > 1999

    בתמונה: דיוויד פוסטר וואלאס בהרצאה,‭ 2006 ‬
    אריק גלסנר 7 לילות 11/05/2018 לקריאת הסקירה המלאה > 7 לילות
    "טבעו של הכיף": ההנאה מדייוויד פוסטר וואלאס מגיעה לאחר תהליך קשה ליאת אלקיים הארץ ספרים 29/06/2018 לקריאת הסקירה המלאה >

    עוד על הספר

    סקירות וביקורות

    כיף זה לא מילה דיוויד פוסטר וואלאס מבקש להחזיר לספרות את שליחותה הרוחנית והוא עושה את זה בכוח אינטלקטואלי, מוסרי ורגשי חריף הקובץ הזה, שהרכיבה נגה אלבלך, מכנס רשימות ומאמרים שכתב דיוויד פוסטר וואלאס על ספרות ועל ספרים בין ‭ 1990‬ל-‭,2008‬ השנה שבה התאבד. יש כאן כמה מאמרים מפורסמים, כמו ההתקפה הבלתי מרוסנת על ג'ון אפדייק, לצד תיאורים שכתב וואלאס לקורסים בספרות ובכתיבה שהעביר במוסדות להשכלה גבוהה - טקסטים מעניינים ומשעשעים מאוד, שלצד הצגה של תפיסותיו הספרותיות ניתן לקוראם כסיפורים קצרים אקספרימנטליים (במובן הטוב של המילה, לשם שינוי), שמכוננים בקריאה את דמותו של המרצה הקפדן והשאפתן וואלאס ויחסו העקרוני לספרות.

    הדחף המרכזי שמפעם בטקסטים שקובצו כאן הוא הרצון של וואלאס לראות בספרות יותר מאשר בידור. לראות בה כוח רוחני ביקורתי ואולי אפילו כוח גואל בתרבות העכשווית. אחת השאלות הגדולות של התקופה היא אם זה רציני להיות רציני, או שהיחס הנכון לקיום הוא אירוני. וואלאס מחפש את הרצינות בלב תרבות אירונית וקלת דעת באופן מובנה, והוא עושה את זה ב"כוח אש" (אם לגנוב ביטוי מאחד מסיפוריו) אינטלקטואלי, מוסרי ורגשי עז ביותר. זה, בעיניי, חלק נכבד מחשיבותו ככותב.

    המגמה האנטי-בידורית הזו של הקובץ באה לידי ביטוי במסה שהעניקה לו את שמו, 'טבעו של הכיף', שבה וואלאס עומד על המתח בין כתיבה כצורך פרטי לבין כתיבה שנועדה לרכוש אהדת קוראים, ומתרה בעצמו ובקוראיו לא לשכוח את הצורך הראשון. המגמה הזו באה לידי ביטוי גם במסה הקצרה על קפקא, שיש בו צד מצחיק, מדגיש וואלאס, אך מדובר ב"הומור דתי" ש"אינו נגיש לצעירים שהתרבות שלנו אימנה אותם לראות בדיחות כבידור ובידור כהרגעה". הדחף האנטי-בידורי בא לידי ביטוי בטקסט הקצרצר בשבחו של המשורר הפולני זביגנייב הרברט, ש'מר קוגיטו' שלו "מתגושש באומץ ובמסירות עם השאלות הגדולות של הקיום האנושי". הוא בולט גם בביקורת המהללת את הספר 'הפילגש של ויטגנשטיין' על רצינותו הפילוסופית, וכמובן במסה שתופסת חלק נכבד מנפח הספר, 'טלוויזיה וסיפורת אמריקאית'. המסה הזו כוללת כמה תובנות מעניינות מאוד, אבל חשיבותה היא יותר בעצם קיומה מאשר באבחנותיה הספציפיות. כסופר רציני ואמביציוזי, וואלאס הבין שאי-אפשר לעסוק בספרות בלי להתעמת עם המדיום שבזמן כתיבת המסה (‭1990‬) האפיל עליה. ועדיין, המסה הזו אינה גולת הכותרת של הקובץ, כי לוואלאס חסר כאן טיעון מרכזי: השוואה בין המדיום הספרותי עצמו לזה הטלוויזיוני, וניתוח ההשלכות הרוחניות העמוקות של המדיום הספרותי כשלעצמו. לניתוח כזה היה צריך להמתין ארבע שנים, עד להופעת הספר 'האלגיות הגוטנברגיות' של מבקר הספרות האמריקאי סוון בירקרטס (לימים אחד המהללים של הרומן המונומנטלי של וואלאס, ‭ .(Infinite Jest ‬

    גולת הכותרת של הקובץ היא בעיניי 'דוסטויבסקי של ג'וזף פרנק' - מאמר ביקורת מהלל מ-‭1996‬ לביוגרפיה המונומנטלית שכתב פרנק. מה שקורץ לוואלאס בביוגרפיה הזו היא קודם כל המסירות של פרנק בו-זמנית לניתוח מדוקדק של הטקסטים שכתב דוסטויבסקי ולפריסת יריעה תרבותית שמסבירה את תפקידם בתוך המציאות הרוסית בכללותה (בכך מתעלה פרנק על שני המחנות היריבים הגדולים בחקר הספרות במאה ה-‭:20‬ אלה ש"מתייחסים לספריו של המחבר בצורה הרמטית, תוך התעלמות מעובדות על הנסיבות שבהן פעל המחבר ועל אמונותיו", לעומת אנשי ה"פוסט" למיניהם ש"מתמקדים כמעט בלעדית בהקשר"). אבל מה שמושך את וואלאס בעיקר הוא דוסטויבסקי עצמו (ולפחות אחד מסיפוריו המעולים של וואלאס, 'ניאון ותיק וטוב', הוא סיפור וידוי דוסטויבסקאי מובהק). כלומר, היכולת של סופר לעסוק בסוגיות החשובות ביותר, הרוחניות והרגשיות כאחד, להיות כוח משמעותי בלבטי התקופה - ועם זאת להיות סופר מהנה מאוד. לכן מצרף וואלאס ברצף הביקורת תהיות מסוג "האם אפשר באמת לאהוב אנשים אחרים?" "האם הטעם האמיתי לחיי הוא פשוט לחוות כמה שפחות כאב וכמה שיותר הנאה?" "מה זה 'אמריקאי'?" - תהיות שמדגימות שאלות בסיסיות שהספרות בת זמננו זנחה.

    מאמר ההתקפה המפורסם על אפדייק ו"הגברים הנרקיסיסטים הגדולים" של הספרות האמריקאית (וואלאס מצרף את פיליפ רות ונורמן מילר לרשימה) הוא מאמר אדיפלי, מאמר רצח-אב מעניין מאוד, אבל הוא חושף חולשה מסוימת שלוקים בה וואלאס ובני דורו. מתוך האשמה (האמריקאית כל כך) על הגברות העולה, כתחליף ל"גבר הנרקיסיסטי הגדול", בחרו בני הדור הזה בעמדת הילד ובתשוקת הילד להתחבב ולהיות "חמוד". אפילו וואלאס, כהטרמה של בן דור Y מרצה, סתגלן וחנפני, לוקה בהתיילדות הזו פה ושם.

    בביקורת שהזכרתי על 'הפילגש של ויטגנשטיין' משתמש וואלאס במטפורה נפלאה שמסבירה גם חלק מקסמו שלו. הספר הזה, כותב וואלאס, מצליח "להזכיר לנו את אינסוף האפשרויות של הסיפורת לשלוח יד וללפות, לגרום לראשים לפעום כמו לבבות". וואלאס מקיים ביצירתו שידוך נדיר בין שכל לרגש. הוא גורם לראשנו לפעום כמו לב.

    עוד 3 ספרים של פוסטר וואלאס:
    ילדה עם שיער מוזר‭ 1989 < ‬
    משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם‭ 1997 < ‬
    ראיונות קצרים עם גברים נתעבים > 1999

    בתמונה: דיוויד פוסטר וואלאס בהרצאה,‭ 2006 ‬
    אריק גלסנר 7 לילות 11/05/2018 לקריאת הסקירה המלאה > 7 לילות
    "טבעו של הכיף": ההנאה מדייוויד פוסטר וואלאס מגיעה לאחר תהליך קשה ליאת אלקיים הארץ ספרים 29/06/2018 לקריאת הסקירה המלאה >
    טבעו של הכיף דיוויד פוסטר וואלאס
    טבעו של הכיף
     
    המטפורה הכי טובה שאני מכיר להוויה של סופר מופיעה בספרו של דון דלילו מאו II, שם הוא מתאר ספר שנכתב עכשיו כמעין תינוק פגום להבעית שעוקב אחרי הסופר לכל מקום, לא מפסיק לזחול אחרי הסופר (כלומר, גורר את עצמו על הרצפה במסעדות שהסופר מנסה לאכול בהן, מתייצב למרגלות המיטה דבר ראשון על הבוקר וכו'), משובש להבעית, הידרוצפאלי וחסר אף, עם סנפירי־זרועות וחסר שליטה בצרכים ומפגר ומגיר מפיו נוזל מוח שדרה תוך שהוא מייבב ומלעלע וזועק אל הסופר ורוצה אהבה, רוצה בדיוק את מה שהמראה המבעית שלו מבטיח שיקבל: את מלוא תשומת לבו של הסופר.
    דימוי התינוק־הפגום הוא מושלם כי הוא לוכד את התערובת של סלידה ואהבה שהסופר מרגיש כלפי מה שהוא עובד עליו. הסיפורת תמיד יוצאת פגומה במידה מחרידה כל כך, בגידה כה מבעיתה בכל מה שקיווית שהיא תהיה - קריקטורה אכזרית ודוחה של השלמות של הקונספציה שלה - כן, הבינו: היא גרוטסקית מפני שהיא לא מושלמת. ועם זאת הוא שלך, התינוק, הוא אתה, ואתה אוהב אותו ומערסל אותו ומנגב את נוזל מוח השדרה מהסנטר הרפוי שלו בדש השרוול של החולצה הנקייה היחידה שנשארה לך כי לא עשית כביסה כבר איזה שלושה שבועות כי סוף כל סוף הפרק הזה או הדמות המסוימת הזאת נראים כאילו סוף כל סוף הם או־טו־טו מתגבשים ומתחילים לעבוד ואתה פוחד עד מוות לבזבז זמן על כל דבר שלא קשור לעבודה עליהם כי אם תסיט את מבטך לשנייה אחת תאבד את זה, וכך תחרוץ את גורלו של התינוק כולו להישאר מבעית. וגם אבל כך אתה אוהב את התינוק הפגום ומרחם עליו ומטפל בו; אבל אתה גם שונא אותו - שונא אותו - כי הוא מעוות, דוחה, כי משהו גרוטסקי קרה לו בזמן שנולד מהראש אל הדף; שונא אותו כי העיוות שלו הוא העיוות שלך (כי אילו היית סופר טוב יותר התינוק שלך היה נראה כמובן כמו אחד מאותם תינוקות שמופיעים בקטלוגים של בגדי תינוקות, מושלם וּורוד ושולט בנוזל מוח השדרה שלו) וכל נשימה מבעיתה וחסרת שליטה שלו היא כתב אישום הרסני נגדך, בכל הרמות... וכך אתה רוצה שהוא ימות, אפילו בה בשעה שאתה מכרכר סביבו ואוהב ומנגב ומערסל אותו ולפעמים אפילו עושה לו החיאה כשנראה שהגרוטסקיות שלו עצמו חוסמת את נשימתו והוא עלול למות לגמרי.
    כל העסק דפוק ועצוב מאוד, אבל בה בעת זה גם מלא עדנה ונוגע ללב ואצילי ומגניב - זאת ממש מערכת יחסים, מסוג מסוים - ואפילו כשהוא הכי מבעית, התינוק הפגום מרעיד ומעורר איכשהו כמה חלקים שלפי חשדך הם מהמיטב שבך: חלקים אמהיים, אפלים. אתה אוהב את התינוק שלך מאוד מאוד. ואתה רוצה שגם אחרים יאהבו אותו כשסוף כל סוף יגיע זמנו של התינוק הפגום לצאת ולהתייצב מול העולם.
    כך שאתה נמצא בעמדה קצת מסתכנת: אתה אוהב את התינוק ורוצה שאחרים יאהבו אותו, אבל זה אומר שאתה מקווה שאחרים לא יראו אותו נכון. אתה רוצה כאילו לעבוד על אנשים: אתה רוצה שהם יראו כמושלם את מה שבלבך אתה יודע שהוא בגידה בכל שלמות.
    או שבעצם אתה לא רוצה לעבוד על האנשים האלה; מה שאתה רוצה זה שאתה רוצה שהם יראו ויאהבו תינוק נלבב, פלאי, מושלם, תינוק מדוגם לפרסומות ושהם לא יטעו, שהם יצדקו במה שהם רואים ומרגישים. אתה רוצה לטעות טעות גדולה: אתה רוצה שיתברר שמראהו המבעית של התינוק הפגום לא היה אלא תעתוע מוזר או הזיה שלך בלבד. אבל המסקנה מכך תהיה שאתה היית משוגע: אתה ראית, נרדפת על ידי ונרתעת מפני עיוותים מבעיתים שלמעשה (כך משכנעים אותך אחרים) בכלל לא קיימים. מה שאומר שאתה מתחיל קצת לאבד את זה, ללא ספק. אבל גרוע מכך: זה אומר גם שאתה רואה ומתעב משהו מבעית בדבר־מה שאתה עשית (ואוהב), בפרי חלציך, במובנים מסוימים בך. והתקווה האחרונה הזאת, הטובה מכול - במקרה כזה היא תשקף משהו הרבה יותר גרוע מסתם הורות גרועה מאוד; היא תהיה התקפה עצמית מסוג איום ונורא, כמעט עינוי עצמי. ובכל זאת זה מה שאתה הכי רוצה: לטעות טעות מוחלטת, מטורפת, אבדנית.
    ובכל זאת כל העניין הוא כיף גדול. שלא תבינו אותי לא נכון. אשר לטבעו של הכיף הזה, אני כל הזמן נזכר בסיפור קטן ומוזר ששמעתי בבית הספר של יום א' כשהייתי בערך בגובה של ברז כיבוי. הסיפור מתרחש בסין או בקוריאה או באיזשהו מקום כזה. אז כנראה היה שם איכר זקן בקרבת איזה כפר בגבעות שעבד בחווה שלו כשלצדו רק בנו והסוס האהוב שלו. יום אחד הסוס, שהיה לא רק אהוב אלא גם חיוני לעבודת החווה המפרכת, פרץ את המנעול של המכלאה שלו או מה שזה לא יהיה וברח לגבעות. כל חבריו הוותיקים של האיכר באו ואמרו איזה מזל רע יש לו. האיכר רק משך בכתפיו ואמר ״מזל טוב, מזל רע, מי יודע?״ כמה ימים אחר כך הסוס האהוב חזר מן הגבעות ועמו עדר שלם של סוסי בר שערכם לא יסולא בפז, וכל חבריו של האיכר באו לברך אותו על המזל הטוב שהביאה לו בסופו של דבר בריחתו של הסוס. ״מזל טוב, מזל רע, מי יודע?״ זה כל מה שהאיכר אומר בתשובה, במשיכת כתף. עכשיו האיכר הזה נשמע לי קצת יידי יחסית לאיכר סיני זקן, אבל ככה אני זוכר את הסיפור. אבל כך האיכר ובנו מתחילים לאלף את סוסי הבר, ואחד הסוסים מנער את הבן מעל גבו בכזה כוח פראי שהבן שובר רגל. והנה באים החברים להשתתף בצערו של האיכר ולקלל את המזל הרע שבכלל הביא את סוסי הבר הארורים האלה לחווה. האיכר הזקן רק מושך בכתפיו ואומר, ״מזל טוב, מזל רע, מי יודע?״ כמה ימים אחר כך הצבא הקיסרי של סין־קוריאה או משהו כזה צועד אל תוך הכפר ומגייס כל זכר כשיר מגיל עשר עד שישים בערך לשמש בשר־תותחים באיזה סכסוך מבעית ועקוב מדם שכנראה מתבשל שם, אבל כשהם רואים את הרגל השבורה של הבן הם נותנים לו פטור על בסיס איזשהו סעיף פיאודלי, ובמקום להתגייס בכפייה הבן נשאר בחווה עם האיכר הזקן. מזל טוב? מזל רע?
    אלה הקשים האלגוריים שאתה נאחז בהם כשאתה מתמודד עם סוגיית הכיף, בתור סופר. בהתחלה, כשאתה רק מתחיל לנסות לכתוב סיפורת, זה רק בשביל הכיף. אתה לא מצפה שמישהו אחר יקרא את זה. אתה כותב כמעט אך ורק כדי להגיע לפורקן. כדי לתת מקום לפנטזיות וללוגיקה החריגה שלך ולברוח או לשנות חלקים של עצמך שלא מוצאים חן בעיניך. וזה עובד - וזה כיף לא נורמלי. ואז, אם מתמזל מזלך ונראה שאנשים אוהבים את מה שאתה עושה, ואתה זוכה ממש לקבל על זה תשלום, וזוכה לראות את הדברים שלך מעומדים ונכרכים בידי אנשי מקצוע ומקבלים המלצות על גב העטיפה וביקורות בעיתונים ואפילו (פעם אחת) נקראים בשעת בוקר ברכבת התחתית על ידי בחורה יפה שאתה אפילו לא מכיר, נדמה שזה נהיה אפילו עוד יותר כיף. לזמן מה. אחר כך דברים מתחילים להיעשות מסובכים ומבלבלים, שלא לומר מפחידים. עכשיו אתה מרגיש כאילו אתה כותב בשביל אנשים אחרים, או כך לפחות אתה מקווה. אתה כבר לא כותב רק כדי להגיע לפורקן, וזה - מאחר שאוננות מכל סוג היא בודדה וחלולה - כנראה דבר טוב. אבל מה מחליף את המניע האוננותי? גילית שאתה נהנה מאוד מאוד מכך שאנשים אוהבים את הכתיבה שלך, ואתה מגלה שאתה להוט במידה קיצונית שאנשים יאהבו את הדברים החדשים שאתה עושה. במקום הכיף האישי הטהור מתחיל להופיע כמניע הרצון שיאהבו אותך, שאנשים יפים שאתה לא מכיר יאהבו אותך ויתפעלו ממך ויחשבו שאתה סופר טוב. האוננות מפנה מקום לשאיפה לפתות, כמניע. ופיתוי זאת עבודה קשה, והכיף שיש בה לרוב מתקזז על ידי פחד נורא מפני דחייה. תהיה אשר תהיה המשמעות של ״אגו״, עכשיו האגו שלך נכנס למשחק. או שאולי ״יוהרה״ היא מילה טובה יותר. כי אתה שם לב שעכשיו חלק גדול מהכתיבה שלך הוא בעצם בשביל להשוויץ, בשביל לנסות לגרום לאנשים לחשוב שאתה טוב. אפשר להבין את זה. חלק גדול מעצמך מוטל עכשיו על כף המאזניים כשאתה כותב - היוהרה שלך בסכנה. אתה מגלה משהו טריקי לגבי כתיבת סיפורת: מינון מסוים של יוהרה הוא הכרחי כדי שתוכל בכלל לעשות את זה, אבל כל שמץ של יוהרה מעבר למינון הזה הוא קטלני. בנקודה זו למעלה מ-90% מהחומרים שאתה כותב מונעים ומתודלקים על ידי צורך עצום שיאהבו אותך. התוצאה היא סיפורת מחורבנת. והעבודה המחורבנת חייבת לנחות בפח האשפה, לאו דווקא בגלל איזו יושרה אמנותית אלא פשוט מפני שעבודה מחורבנת תגרום לכך שלא יאהבו אותך. בנקודה זו באבולוציה של הכיף הכתיבתי, אותו דבר עצמו שתמיד הניע אותך לכתוב הוא עכשיו גם מה שמניע אותך להטיס את הכתיבה שלך לפח האשפה. זהו פרדוקס ומעין מבוי סתום, והוא יכול לתקוע אותך בתוך עצמך למשך חודשים ואפילו שנים, שבמהלכם אתה מיילל וחורק בשיניים ומקונן על מזלך הרע ותוהה במרירות לאן נעלם כל הכיף של הדבר הזה.
    הדבר החכם לומר, לדעתי, הוא שהמוצא מהמבוי הסתום הזה הוא לפלס איכשהו דרך חזרה אל המניע המקורי שלך: כיף. ואז, אם תצליח למצוא את הדרך בחזרה אל הכיף, תגלה שהמזל הרע המבעית של המבוי הסתום של תקופת היוהרה המאוחרת למעשה היה ועודנו מזלך הטוב. כי הכיף, שאליו אתה חוזר בעמל רב, הותמר על ידי אי־הנעימות של היוהרה והפחד, אי־נעימות שעכשיו אתה משתוקק כל כך להימנע ממנה עד שהכיף שאתה מגלה מחדש הוא כיף מסוג הרבה יותר מלא ורחב־לב. הוא קשור איכשהו לעניין של עבודה כמשחק. או לגילוי שכיף ממושטר הוא כיפי יותר מכיף אימפולסיבי או הדוניסטי. או להבנה שלא כל פרדוקס חייב להיות משתק. תחת האדמיניסטרציה החדשה של הכיף, כתיבת סיפורת נהפכת לדרך להיכנס עמוק לתוך עצמך ולהאיר בדיוק את הדברים שאתה לא רוצה לראות או להניח למישהו אחר לראות, ובדרך כלל מתברר שהדברים האלה הם (למרבה הפרדוקס) בדיוק אותם דברים שמשותפים לכל הכותבים והקוראים ומעוררים אותם להגיב, להרגיש. הסיפורת נעשית דרך מוזרה לחזק את עצמך ולומר את האמת במקום שתהיה דרך לברוח מעצמך או להציג את עצמך בדרך שבה נדמה לך שיאהבו אותך במידה מקסימלית. התהליך הזה הוא מסובך ומבלבל ומפחיד, והוא גם עבודה קשה, אבל מתברר שהוא הכיף הכי גדול שיש.
    העובדה שעכשיו אתה יכול לשמר את הכיף שבכתיבה רק על ידי כך שתתייצב דווקא מול אותם חלקים לא־כיפיים של עצמך שמלכתחילה השתמשת בכתיבה כדי להימנע מהם או להסוות אותם היא פרדוקס נוסף, אבל הפרדוקס הזה אינו מבוי סתום כלל וכלל. למעשה זו מתת, מעין נס, ובהשוואה לזה התגמול שמעניקה חיבתם של זרים כמוהו כאבק, כמוץ.
     
    1998