שעות מתות

1

במהדורת החדשות דיברה החזאית על מזג אוויר אביבי יחסית לשיא הקיץ. ״לא להתעצל,״ אמרה ושלחה חיוך קורן למצלמה, ״לילה כל כך נעים כבר מזמן לא היה לנו. ההמלצה שלנו: במקום שינה, טיול רומנטי בשדות או בחוף הים. בלי תירוצים.״
נועם קילל בשקט והחזיר את מבטו אל מסך המחשב. הוא לא היה זקוק לתירוצים. הטיולים היחידים שיכול היה לחשוב עליהם הובילו לחדר המיון או לאחד מחדרי הניתוח. לא רומנטי, ובדרך כלל גם לא קצר. הוא היה מוותר עליהם אם זה היה תלוי בו.
בקשר לשינה - כן, זה בדיוק מה שתכנן לעשות ברגע שטטיאנה תגיע לחדר המיון. הוא העיף מבט בשעון. קצת לפני שמונה בערב. טטיאנה, הרופאה שהחליף, הבטיחה לחזור מהחתונה של אחותה עד חצות. עם קצת מזל, הוא יעביר ארבע שעות מתות של אפס פעילות. אחר כך הוא יכול ללכת הביתה ולישון עד הבוקר. או להתכונן כמה שעות לבחינת סיום ההתמחות. או להתחבר לאינטרנט ולחפש דירה בבוסטון. דירה קטנה, רצוי באזור קרוב לבית החולים. מקום שיתאים לאפרת ולו. או...
אמנון, המתמחה הזוטר, הציץ לחדר הרופאים. ״מגיע אמבולנס,״ אמר, ״תאונת אופנוע. שני נפגעים. בחורה, בחור, שניהם מתחת לעשרים.״
נועם המשיך להקליד את סיכום הניתוח שהסתיים לפני חצי שעה. ״דיברת עם הפַּרַמֶדיק באמבולנס?״
״הבחורה בלי הכרה,״ אמר אמנון, ״דופק חלש. לחץ דם תשעים על חמישים. הם מגיעים עוד שלוש דקות.״
נועם שמר את הקובץ. ניתוח תוספתן בגבר בן שלושים ואחת. עובד חברת החשמל. הוא התחיל להרגיש כאבים אחרי הצהריים, אבל היה בטוח שזה קשור לדג שהגישו בחדר האוכל. הוא לקח שני אקמול, או דקסמול, הוא לא זכר בדיוק. אולי רוקל. בערב לקח עוד שני כדורים והלך עם חברים מהעבודה לאיצטדיון יד אליהו, לראות משחק כדורסל של מכבי תל אביב. חמש דקות אחרי תחילת הרבע השני הוא התעלף. אמבולנס פינה אותו לבית החולים האוניברסיטאי החדש (בית החולים נבנה לפני שש שנים, אבל עדיין כונה, משום מה, ״חדש״). לפני חצי שעה סיים נועם להוציא לו את התוספתן.
״מה עם הבחור שהגיע איתה?״ שאל.
״לא רציני. נזוז?״
אמנון רשף היה צעיר מנועם. הוא התחיל התמחות לפני שנתיים. ידיים טובות ושיקול דעת טוב. טיפה עצבני אולי, אבל כל עוד לא מת לך חולה בידיים, לאף אחד לא היה אכפת אם אתה עצבני.
בחדר המיון חיכו להם שלושה אנשים מצוות הטראומה של משמרת הלילה. שתי אחיות ורופא מרדים. נועם ידע שהוא עומד בראש צוות מקצועי שכבר נתקל ברוב ההפתעות שעיר גדולה יכולה לספק. פיגועי טרור, תאונות דרכים, מקרי ירי, דקירות, תאונות ביתיות. ישראל היא מקום מצוין להתמחות בטראומה.
כעבור כמה שניות נשמעו הציוץ והחריקה המוכרים של אלונקה על גלגלים המתקדמת במהירות לאורך המסדרון. הדלתות החשמליות נפתחו.
״איזה פקקים,״ התנשף הפרמדיק, ״יש עצרת בכיכר רבין. כל העיר הזאת פקק אחד גדול.״
נועם הביט בבחורה ששכבה על האלונקה. פנים חיוורים, מכווצים בכאב. עיניים עצומות.
״היא מתקשרת?״ שאל את הפרמדיק, שדחף את האלונקה. ״לא.״ הפרמדיק עצר לשנייה וניגב את הזיעה מהמצח. ״ניסינו לדבר איתה. שום דבר.״
אחת האחיות החזיקה תעודת זהות מוכתמת. ״תמר בייליס,״ אמרה, ״בת שבע עשרה. כפר שמריהו.״
״כפר שמריהו,״ אמר הפרמדיק, ״הַיי סוסַייטי הבאתי לכם היום.״
״קדימה,״ אמר נועם, ״אני רוצה לעשות לה אולטרה־סאונד.״
תוך כדי תנועה לחדר הטראומה סיפר הפרמדיק את כל מה שידע. זה לא היה הרבה. הבחורה נהגה באופנוע ברחוב יהודה הלוי. בסביבות בלפור היא עלתה על המדרכה ונכנסה בקיר של בניין משרדים. נהג הרכב שנסע אחריה עצר והתקשר למד״א מהסלולרי שלו.
״היא היתה בהכרה?״
״ככה־ככה,״ אמר הפרמדיק, ״עד שהגענו היו שם מיליון אנשים. עשיתי לה קיבוע ונתתי גז.״
הסטאז׳ר של צוות הטראומה הצטרף אליהם. נועם ראה אותו בפעם הראשונה. הוא המשיך לדבר עם הפרמדיק. ״הבנתי שהיה איתה עוד מישהו על האופנוע.״
הפרמדיק משך בכתפיו. ״בחור צעיר. ילד. הוא לא נכנס איתנו למיון. אולי הוא מחכה בחוץ.״
״מה יש לו?״
״מכה קטנה בברך ימין, ועוד כמה שריטות.״

חדר הטראומה היה קר אפילו יותר מחדר המיון. הם העבירו את הפצועה למיטה, עם קרש הגב, ונועם קירב אליה את מכשיר האולטרה־סאונד.
הפעולות הבאות בוצעו ביעילות אוטומטית, בלי שנועם היה צריך לומר מילה. הרופא המרדים הכין את צינור ההנשמה בזמן שהסטאז׳ר לקח דם בשביל המעבדה; אחות אחת הפשיטה את הפצועה וכיסתה אותה בסדין; השנייה החדירה עירוי וחיברה את המוניטור.
״צוואר,״ אמר נועם. אמנון לחץ על הצוואר והרופא המרדים הכניס את צינור ההנשמה. בתוך שנייה היתה הבחורה שקועה בתרדמה. הרופא המרדים חיכה עוד כמה שניות. הוא בדק את הנערה והעיף מבט נוסף אל המכשירים. ״בסדר,״ אמר לנועם.
נועם העביר את שפופרת האולטרה־סאונד על הבטן החשופה, מחפש את קווי המתאר של האיברים הפנימיים. כבד, מעיים, טחול. הדבר היחיד שראה היה כתם כהה, עכור, שכיסה את המסך הצבעוני. הוא החזיר את השפופרת למקומה.
״נצטרך לפתוח אותה,״ אמר, ״תכניסו אותה לחדר ניתוח.״

זו היתה הפעם הרביעית באותו יום שנועם עבר את טקס ההכנה לניתוח. רחיצה יסודית של הידיים בתמיסת בֶּטַדין. אחר כך חלוק, אחר כך כפפות. כשנכנס לחדר הניתוח כבר סיימו האחיות לקשור את הפצועה לשולחן ולהסיר את הסדין שכיסה אותה.
נועם שפך תמיסת בטדין על ספוגית סטרילית ושפשף באופן יסודי את הסנטר והצוואר של הפצועה. באותה יסודיות רחץ גם את השדיים, הבטן, המפשעה והירכיים. הוא הזדקף ובדק שלא החמיץ אף נקודה. העור הלבן קיבל גוון לא טבעי, חום־צהבהב. נועם לקח את הסכין וחיכה שהאחיות יסיימו לכסות את הפצועה בסדינים סטריליים. הן ידעו איזה אזור בדיוק צריך להישאר חשוף: מלבן שהתחיל בקשת הצלעות והסתיים בעצם השת. המלבן הזה, נועם נזכר בהגדרה של פרופסור קינן, מנהל המחלקה, הוא שדה הקרב שבו מתנהל המאבק על חיי המנותח. ניסוח דרמטי מדי לטעמו של נועם, למרות שהיה שמח אם קינן היה עכשיו לצידו.
נועם ביצע חתך בשלוש תנועות מהירות, מלמעלה למטה, ממפתח הלב עד עצם השת. הוא הניח את הסכין ופתח את דופנות החתך, כדי שאמנון יוכל להכניס את המַפשֵק ולהרחיב את שולי החתך.
מה שראה לא שימח אותו, אך גם לא הפתיע. האולטרה־סאונד אינו משקר. כשלא רואים במסך דבר חוץ מדימום, אין סיבה לצפות למשהו שונה כשפותחים את הבטן. זה בדיוק מה שהיה שם. דם. הרבה דם, שהסתיר את התמונה הרגילה של בטן פתוחה.
״פדים,״ אמר נועם בשקט. הם כבר היו מוכנים ביד של האחות. נועם דחק בעדינות את הפדים הסטריליים אל ארבע פינות בבטן הפתוחה וחיכה. זה לא נמשך הרבה. הפדים ספגו ברעבתנות את הדם, וכעבור כמה שניות אפשר היה לזהות את האיברים העיקריים. מעיים, קיבה, חלק מהכבד, רחם מוגדל מעט. כל אחד מהם יכול היה להיות הגורם לדימום. הדימום יכול היה להגיע באותה מידה גם מהטחול, או מהעורק הראשי. לא חסרו אפשרויות.
״טחול,״ אמר נועם. מכל האפשרויות, היה מעדיף טחול מדמם. הכי קל לטיפול, הכי פחות דילמות. במקרה הגרוע, אפשר פשוט להוציא אותו. אמנון הרים את הדופן הימני העליון של החתך וחשף את הטחול.
״נראה תקין,״ אמר. הוא הביט בנועם בציפייה.
״תקין,״ אישר נועם, ״הלאה.״
גם העורק הראשי היה תקין, וגם כלי הדם הגדולים האחרים. אבל הדימום לא פסק. דם טרי הציף באיטיות את הבטן התחתונה. הפדים כבר היו חסרי תועלת.
״כבד,״ אמר נועם, והסטאז׳ר מתח את דופן החתך כדי לחשוף את הכבד. נועם הביט בכבד המדמם והבין מיד שהם בצרות. הוא לקח את הסכין החשמלית.
״איך זה נראה לך?״ שאל את אמנון.
הקרע בכבד לא היה גדול במיוחד. הדימום היה קלוש.
״זה הכול?״ אמר אמנון, ״לא נורא.״
נועם צרב את הדימום. ״זה לא הכול,״ אמר.
אמנון הביט בסכין החשמלית המרחפת בעדינות וצורבת את דופנות הקרע בכבד. הוא התפעל מקור הרוח של נועם ומהטכניקה שלו, אבל את המשפט האחרון לא הצליח להבין.
״אני מפספס משהו?״ שאל, ״חוץ מהקרע הזה, אני לא רואה כלום.״
״גם אני,״ אמר נועם. ״זה מה שמדאיג אותי. יותר מדי דם יחסית לקרע כל כך קטן.״
אמנון הזדקף. עכשיו הבין. ״יש קרע נוסף בכבד האחורי,״ אמר, ״זה מה שאתה אומר.״
״מוכרח להיות,״ אמר נועם, ״והוא מדמם כל הזמן.״
המרדים הנהן. הוא הסכים עם נועם. קרע בחלק האחורי של הכבד, חשב. לא טוב.
״עוד פדים?״ שאל אמנון.
ההתלבטות של נועם לא ארכה יותר משנייה. ״לא,״ אמר.
״אז איך אתה מתכונן לעצור את הדימום?״
נועם סיים לצרוב את הקרע והניח את הסכין. ״אני רוצה להרים את הכבד,״ אמר.
הוא לא יכול היה לראות את הבעת פניו של אמנון, אבל העיניים שהביטו בו מעל המסכה נצצו בדאגה.
גם הרופא המרדים נע בחוסר שקט. ״להרים את הכבד?״ שאל, מוטרד, ״אתה לא צריך לדבר עם פרוסט קודם?״
הוא עבד כרופא מרדים יותר מעשרים שנה, והכיר את הכללים. הרמת כבד היא פעולה מסוכנת. התוצאות לא תמיד צפויות. רק כירורגים בכירים רשאים לבצע הרמת כבד, וגם הם משתדלים להימנע מכך עד כמה שאפשר. יותר מדי צרות. יותר מדי כלי דם שעלולים להיקרע, להגביר את הדימום, לאפשר לאוויר לחדור ולהגיע ללב...
ונועם לא היה כירורג בכיר. הוא היה עדיין מתמחה. אסור לו להרים כבד.
״תשיגו לי את פרוסט,״ אמר נועם. הוא לא התיק את עיניו מהכבד.
״אני מִתקשרת,״ אמרה אחת האחיות.
פרופסור פרוסט, כירורג בכיר שהצטרף למחלקה לפני שנה, היה הכונן התורן. נועם השתתף איתו בעשרות ניתוחים, ולמד להעריך את הידע והמיומנות שלו.
״פרוסט על הקו,״ אמרה האחות. היא הצמידה את הטלפון הסלולרי לאוזנו של נועם. קשה היה למצוא בבית החולים קיר שלא נשא שלט אזהרה מפני שימוש בסלולרים, אבל זה היה הפתרון הנוח ביותר.
״מה המצב?״ שאל פרוסט. ברקע נשמעו קולות של טלוויזיה, ונועם דמיין את פרוסט בנעלי בית, על הכורסה בסלון.
״אני בחדר ניתוח,״ אמר נועם, ״בחורה צעירה, תאונת אופנוע, מונשמת. פתחתי את הבטן. סגרתי קרע בכבד הקדמי. יש חשד לקרע בכבד האחורי.״
״דימום רציני?״ שאל פרוסט. הטלוויזיה ברקע השתתקה, ונועם ידע שתוך כדי שיחה פרוסט כבר מחפש את הארנק ומפתחות הרכב.
״כן,״ אמר נועם. ואז ראה פֶרֶץ נוסף של דם מתחת לכבד.
״חכה לי,״ אמר פרוסט במהירות, ״אל תשחק עם הכבד.״
לנועם לא היה זמן לדיבורים נוספים. ״תגיע,״ אמר וסימן לאחות לקחת ממנו את הטלפון. מוחו היה עסוק בחישובים. פרוסט גר ברמת אביב. עשרים דקות? קשה לדעת, עם הפקקים והעצרת בכיכר רבין. אם הדימום לא ייחלש, הבחורה לא תחזיק מעמד. אובדן הדם יגרום להלם. היא תמות בתוך דקות.
״פרוסט בדרך?״ שאל המרדים.
״כן, אבל אני לא בטוח שאפשר לחכות,״ אמר נועם.
״אל תתעסק עם זה,״ אמר המרדים, ״אל תעשה שטויות.״
נועם לא ענה. שוב הביט בדם המצטבר מתחת לכבד, וקיווה שהזרם ייחלש. הזרם לא נחלש.
״פרוסט יהיה כאן תוך עשרים דקות,״ אמר אמנון. הוא דיבר בשקט, אך צליל האזהרה בקולו היה ברור: אל תשחק את הגיבור. קיבלת הוראה מהכונן הבכיר? מלא אותה. שים פדים חדשים, חכה בשקט עד שפרוסט יגיע וייקח את הפיקוד.
אבל נועם כבר החליט.
״אין לה זמן,״ אמר. כפות ידיו אחזו בדופנות הכבד. ברקע שמע את המרדים ממלמל משהו על נהלים, אבל לא ניסה אפילו להבין את המילים. הוא אטם את עצמו לכל הפרעה חיצונית, ואז נשם נשימה עמוקה והרים את הכבד.
המוות בא בתוך שניות, מהיר ואלים. פרפור ראשון קצר, ומיד אחריו פרפור נוסף, חזק יותר. הגוף הצעיר נמתח כלפי מעלה, החל לזוז בפראות מצד לצד, מתעוות ונחבט במיטה וברצועות שקשרו אותו, ואז צנח חזרה. לשלושת הרופאים, לשתי האחיות ולסטאז׳ר לא נותר אלא להביט.
נועם הרפה באיטיות מהכבד והסיר את המסכה, פניו אטומים.
״מה זה היה?״ שאל הסטאז׳ר, ״הפרעת קצב?״ ״אלא מה,״ אמר המרדים. שאלה טיפשית, חשב. שאלה של טירון.
״למה זה קרה?״ שאל הסטאז׳ר. לא אכפת היה לו להישמע בור. הוא השתוקק ללמוד.
נועם הביט בתמר בייליס, שוכבת מתה על שולחן הניתוחים. עיניים פעורות בבהלה נואשת, מתחננות לנס שכבר לא יתרחש.
״תסחיף אוויר, כנראה,״ אמר בקול קהה, ״אוויר נכנס דרך כלי דם קרוע ומגיע ללב.״ הוא הסיר גם את הכפפות והשליך אותן בכוח לפח. מוות כזה תמיד עורר בו כעס. מוות טיפשי של אנשים צעירים. לא היה בכך שום היגיון.
״תוריד אותה לפתולוגיה,״ אמר לסטאז׳ר, ״תגיד לפתולוג שאני רוצה ניתוח דחוף.״
היתה לו סיבה טובה. ניתוח פתולוגי יכול לאשר או לשלול תסחיף אוויר, אבל רק אם יבוצע בתוך עשרים וארבע שעות מהמוות. אחרי עשרים וארבע שעות התסחיף נספג ונעלם בלי להותיר עקבות. הפתולוג המנוסה ביותר כבר לא יבחין בו.
נועם ידע שהוא בצרות. הוא הזמין אותן ברגע שהחליט להרים את הכבד. אבל אם הניתוח שלאחר המוות יגלה שהבחורה אכן מתה בגלל תסחיף אוויר... טוב, במקרה כזה צפויות לו בעיות מסדר גודל אחר לגמרי.

*

זה היה הלילה הראשון של הסטאז׳ר בבית החולים, והוא לא היה בטוח שהוא יודע כיצד להגיע לפתולוגיה. נועם ליווה אותו לשם ושוחח עם הפתולוג.
כשעלו בחזרה לאזור חדרי הניתוח ראו את פרופסור פרוסט נשען על מכונת המשקאות החמים ומשוחח עם אמנון ועם הרופא המרדים. בידו החזיק ספל קפה. כשזיהה את נועם והסטאז׳ר נופף להם להצטרף. ״אני מבין שזה היה תסחיף אוויר,״ אמר.
״ככה זה נראה,״ אמר נועם. אפילו לאוזניו שלו התלווה לקולו צליל קודר של תבוסה.
״מה פתאום הרמת את הכבד?״ שאל פרוסט, ״למה לא חיכית לי?״
״דימום חזק מדי,״ אמר נועם.
פרוסט לגם מהקפה. ״לא היית צריך לעשות את זה,״ אמר. הוא
לא דיבר בכעס. כל כירורג, בכיר או מתמחה, נתקל במצבים שבהם חייבים לפעול מהר, בלי לחשוב על נהלים. פרוסט ידע זאת היטב.
״לא היתה לי ברירה,״ אמר נועם.
״מה היה לך למהר?״ אמר פרוסט, ״עוד חודש אתה מסיים את הבחינות ואתה כירורג בכיר. תוכל להרים כבד כמה שאתה רוצה.״
״הבחורה לא היתה מחזיקה חודש,״ אמר נועם.
כולם צחקו בקול, חוץ מהסטאז׳ר, שהביט בהם בתוכחה. הוא היה צעיר וחסר ניסיון. עדיין לא גילה שהומור הוא הדרך הטובה ביותר להתמודד עם מוות.

כמה דקות אחר כך ישבו נועם, אמנון והסטאז׳ר בחדר הרופאים של המחלקה. נועם היה עסוק בהקלדת פרטי הניתוח. שלושתם הופתעו כשהדלת נפתחה ואדם לא מוכר נכנס פנימה. הוא היה נמוך למדי, מוצק מאוד. פניו להטו בסומק עז.
״אני מחפש את דוקטור דנציג,״ אמר. קולו היה צרוד אך בכל זאת רם מהרגיל.
נועם קם.
״זה אני,״ אמר. עכשיו נזכר שראה את האיש יושב על ספסל במסדרון בזמן השיחה עם פרוסט.
האיש התקרב אליו. הוא לבש חליפה ועניבה. פני הבולדוג המרובעים שלו התעוותו בהבעה שבין בכי לכעס.
״אתה הרופא שניתח את תמר?״ שאל. דמעות התחילו לגלוש מעיניו, ונועם הבין מיד.
״מר בייליס,״ אמר, ״אני מצטער -״
הוא ראה את תנועת היד המהירה והספיק להזיז את ראשו לאחור, והאגרוף רק שפשף את סנטרו במקום להינעץ בו במלוא העוצמה. נועם נסוג לאחור. לא היתה לו כוונה להיאבק באדם שזה עתה איבד את בִּתו.
הכוונות של בייליס היו שונות. הוא פסע צעד קדימה, אבל אמנון היה זריז ממנו ולכד יד אחת שלו מאחור. הסטאז׳ר, חלקיק שנייה אחר כך, תפס את ידו השנייה.
בייליס, אף שנראה אדם חזק, לא ניסה להיאבק. הוא עמד, מתנשם, והביט בנועם.
״מר בייליס,״ אמר נועם, ״בבקשה -״
בייליס הניד בראשו בפראות. ״אל תגיד בבקשה, אל תגיד כלום.״ הוא דיבר במבטא דרום אמריקני שאי אפשר לטעות בו. ״אני שמעתי אתכם מדברים במסדרון על תמר. צוחקים! תמר מתה, ואתם צוחקים. אתם רופאים? אתה לא רופא. אתה תשב בכלא על מה שעשית לבת שלי.״
נועם לא ענה. בייליס הפנה את ראשו לצדדים והביט באמנון ובסטאז׳ר. ״תעזבו אותי,״ אמר בקול שהיה עכשיו שקט יותר, קולו של אדם שרגיל לחלק הוראות.
״תעזבו אותו,״ אמר נועם, והם שחררו את זרועותיו של האיש הנמוך. ידיו נשארו צמודות לגופו, אבל המבט שנעץ בנועם היה פראי ואלים. נועם כבר נתקל בכך לא פעם. התפרצויות של קרובי משפחה לא היו דבר חדש. לפעמים רק עלבונות, לפעמים איומים. במקרים מועטים, כמו עכשיו, גם אלימות פיזית.
נועם לא יכול היה לכעוס על אדם במצבו של בייליס. הוא רק קיווה שהאדם הנמוך שמביט בו בעיניים דומעות ימצא דרך להשלים עם האובדן ולהירגע. כולם נרגעים בסופו של דבר.

*

״ליכטנזון?״
יהודה ליכטנזון לא זיהה ברגע הראשון את הקול החנוק בצד השני של הקו. הוא שמע צפירות ורעש מנוע, והסיק שמי שהתקשר אליו מדבר מרכב נוסע. מי שזה לא יהיה, ליכטנזון לא התכוון להאריך בשיחה. לא באמצע ארוחת ערב שאשתו תכננה שבועות מראש. ליד הבריכה שלו עמד כל הסגל הבכיר של החוג לספרות באוניברסיטת תל אביב וטעם בנימוס מכריכי המלפפון. אשתו התקבלה כמרצה לחוג לפני כמה חודשים, וחשוב היה לה שהערב הזה יהיה מושלם.
״ליכטנזון? זה אנריקֶה.״
ליכטנזון התרומם מכיסאו. ״סליחה,״ אמר בשקט, ״אני אעשה את זה קצר.״
אשתו שלחה אליו מבט שואל. הוא לחש לה, ״בייליס,״ והלך לסלון עם הטלפון האלחוטי. לפני שסגר את דלת הזכוכית הספיק לשמוע אותה מסבירה להם שזה לקוח חשוב.
״אנריקה, אתה בסדר?״ שאל.
אנריקה בייליס לא ענה מיד. ליכטנזון שמע אותו מתנשם ומתנשף בקול, אבל לא היה בכך שום דבר חריג. ליכטנזון הכיר את המזג החם של הלקוח העיקרי שלו.
״אני רוצה שתבוא אלי עכשיו,״ אמר בייליס בקול מאומץ, וליכטנזון הבין פתאום שהלקוח שלו מתאמץ לא לבכות.
״מה קרה, אנריקה?״ שאל ברוך. הוא היה יותר מעורך דין בשביל בייליס. הוא היה יועץ, איש סוד, חבר.
בייליס נשך את שפתיו. הדמעות צרבו את עיניו, והמכוניות בכביש המהיר הפכו לכתמים מטושטשים. הוא ניגב את עיניו אבל לא האט את מהירות הנסיעה.
״תבוא עכשיו,״ אמר בקול צרוד, ״צריך לדבר עם עיתונאים, עם הטלוויזיה. זה חשוב. אני רוצה שתפעיל את כל הקשרים שלך.״ ליכטנזון הביט באורחים דרך דלת הזכוכית. הוא שמע קולות שיחה וצלצול כוסות. רובם היו כבר שיכורים מעט. אשתו אולי תכעס, אבל איש מהם לא ירגיש בחסרונו. הוא הרי לא מסוגל לומר משפט אחד על ג׳יימס ג׳ויס או על זרם התודעה. הוא בסך הכול עורך דין שמרוויח יותר מכולם יחד, ויכול לממן להם את הארוחה הזאת.
״מה קרה, אנריקה?״ שאל.
ההתייפחות של בייליס היתה עכשיו ברורה, וליכטנזון היה צריך להתאמץ כדי לסנן את ההברות ולהרכיב מהן מילים.
״הם הרגו אותה,״ אמר בייליס, ״הרופאים רצחו את הבת שלי.״