סימנים כחולים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
סימנים כחולים
מכר
מאות
עותקים
סימנים כחולים
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

סימנים כחולים

4.8 כוכבים (4 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • הוצאה: תכלת
  • תאריך הוצאה: מאי 2018
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 246 עמ' מודפסים

אמילי מואטי

אמילי מואטי (נולדה ב-27 ביוני 1980) היא מגישת טלוויזיה, פובליציסטית ופעילה חברתית בישראל, עסקה חמש שנים בייעוץ תקשורת. מופיעה כפרשנית פוליטית בערוצים שונים בטלוויזיה ומנחה שותפה בתוכנית ברשת ב'.

תקציר

אישה צעירה נמלטת מהשוליים שבהם מתנהלים חייה ומגיעה לפריז, אך לשוליים יש תוכניות אחרות עבורה: הם שבים ומתנפלים עליה בדיוק כשהיא מתחילה להאמין שהתרחקה מהם לבלי שוב.
 
כל שביקשה היה להתחיל חיים חדשים, בשפה אחרת, בלי שאיש מכיר אותה. עם עבודה מסודרת ודירה שכורה, לחלום שלה היה סיכוי להתגשם. אבל אז בא האיש הזה. היא חשבה שהוא יפה כמו אלוהים, עם הצעיף שנכרך על צווארו ומבטו שלא מש ממנה. האיש שהיה לו שם פרטי בלבד. האיש שהיא רצחה.
 
בין כותלי הכלא נחשפת התהום של איריס, שלקחה אקדח וירתה באיש שאנס אותה. בקווים של זיכרונות עזים, בוטים, מתפתלת הדרך בין כאב לבין תקווה לגאולה. מהאב שנטש והותיר אחריו בית שהחשיך מצער ואם שקפאה בעלבונה, בין רחובות פריז שמיאנו לחבק אותה, ועד הערב הארור ההוא, שהאמינה שתוכל להשאיר מאחור. 
 
 
"סימנים כחולים" הוא ספר הביכורים של אמילי חיה מואטי, ילידת 1980, אם לשתי בנות, המתגוררת בתל אביב. הוא פותח בעדינות ובאומץ, אצבע אצבע, את האגרוף הקפוץ של הכאב, שוטף באור את נפשה של גיבורה פצועה, והופך את הזרות הבלתי נתפסת לאינטימיות. 

פרק ראשון

רוּ פּאראדי 
Rue Paradis
 
מה היא חיפשה, הילדה הקטנה בעיר המעושנת? מה היא ביקשה כשצעדה בצד החשוך של רו פאראדי ברובע העשירי, כשהסתכלו עליה הרוכלים מדוכני השרצים, שחלקם עוד חיים על משטח פתיתי הקרח תחת עיניהם החולפות של דרי השכונה, דועכים לאיטם אל מותם, לפני זמן־מה שמעה אישה מספרת לאישה שעמדה בתור שהגרסה הכי טעימה מתקבלת כאשר השרצים האלה, בעיקר זה האדום רב־הזרועות, הלובסטר, נזרקים למים רותחים בעודם חיים ומוטב כאשר נשמעת צרחה קלה ברגע נפילת השרץ אל המים. איריס לא אכלה אף אחד מהיצורים האלה, טעמי כשרות שעם הזמן, גם כשחשבה שהיא כבר לא מאמינה בדבר, הפכו להרגל כי בני אדם לא מתחילים לאכול מאכלים חדשים אחרי גיל עשרים, ככה אמרה לה סבתא שלה פעם, והיא קיבלה את כל ההסברים שלה תמיד ובלי להרהר בנחיצותם או בחשיבותם לחייה. היא הסתובבה ובאה ושוב חסרת מנוחה, מחפשת משהו ומתגעגעת לדברים שספק אם היו קיימים, והקור של דצמבר תמיד מקפיא למרות השמיים הכחולים כחולים והאור המסנוור והשעה המאוחרת שמסגירה את האמת על כל אלה שאין להם לאן ללכת ואיש לא מחכה להם עם חביתה וחפץ בחזרתם. איש לא מחכה להם, הם יכולים למות ואין מי שיחפש אותם. יש כאלה, וגם היא עצמה יכלה להיעלם או למות פתאום, בת עשרים וקצת שמחפשת בית יכולה למות כאן ממש כמו אותה אישה שמתה בדירתה בארלוזורוב, בבניין ליד הגינה שאליה מטפסים במדרגות, בבניין ההוא בקומת הקרקע היא מתה ואיש לא ידע עד שגופתה העלתה צחנה. איריס זכרה היטב את האימה שאחזה בה אז, כשקראה את הידיעה בעיתון אצל הירקן ברחוב שלומציון המלכה ליד החדר ששכרה בקומת הקרקע בבניין מספר תשע, והבינה כמו שרק אדם צעיר כל כך ובודד כל כך יכול להבין שהנה, ככה ייראה הסוף שלה גם. לבד. אם בכלל תהיה לה דירה לגור בה.
מתי הפסיקה לרצות ולהאמין שיהיה אחרת? באיזה רגע על הרצף התקבלה ההחלטה לחדול מלקוות לגאולה. האם זה קרה ברגע אחד או מבדיקה של הסיכויים, שגם אם לא התקיימה בקור רוח ובשקלול הטיעונים בעד ונגד נוכח הנתונים הקיימים אלא היתה כזו שהנפש בודקת, הנפש שמהדהדת בריק שיוצר אדוות מדומיינות של ריק גדול יותר. או שהמציאות היא שגלגלה את חייה כפי שגלגלה, חיים שהתפתלו בין מדבריות לביצות, בין דממה לכורח להגיד משהו, לשאול, לברר ולתהות על קנקנם של אנשים שעברו, מקרים שקרו ואפשרויות שנסגרו בפניה כלעומת שנפתחו.
והנה פריז שנתנה לה בית כשבאה עם הבאים בשעריה בהחלטה של רגע, והנה עבודות מזדמנות והנה בני המשפחה שהחליטו ללמוד עברית כדי לעשות עלייה ובסוף הנסיבות השאירו אותם שם בפרוור קרטיי, שפעם היה פרוור שמח שטוף שמש שאגם קרטיי במרכזו והפך עם הזמן לתחנת מהגרים מוכת עוני ופשע. אז הזמן עבר ובית לא נמצא ואיש לא אהב אותה כי מאז שהחליטה שהיא שוכבת רק עם מי שהיא רוצה לא היה אחד שבבדיקות הפנימיות של הלב שלה היא רצתה, שהפעימות שלה נטו לעברו, וגם האפשרות לסרב כה קסמה לה והשלמות שבמשפטים כמו "אין לי עניין" בלי שמשתרבב לשם "אבל" או משודרת בתדרים אחרים חרטה שבעצם אפשר אם רק יתעקש, או "לא אשכב איתך, לא הערב ולא בכלל", גרמה לה להרגיש כמו האישה שתמיד רצתה להיות. את ההחלטה לא לשכב עם אף אחד ככה סתם קיבלה כבר לפני שנתיים, אבל פעם אחר פעם נכנעה לילדה הנאנסת מפעם, זאת שלא יכלה לשאת גוף של גבר ובמקום להימלט עצמה עיניים והתפללה שייגמר והיא תחזור להיות אדם חופשי, הילדה שלא ידעה כמה עמוק יכולות אצבעות של איש לחדור לתוכה ולמה אין שם בפנים משהו שעוצר אותו מהחיטוט האינסופי בקרביים שלה. היא נמלטה פנימה וכשמאסה במילוט ברחה אל האכילה והאביסה עצמה ללא רחמים.
היא כל כך לא רצתה להיות היא, שראתה בכל מי ששנא אותה יותר מששנאה את עצמה אפשרות לגאולה. כשמצאה חן בעיני מישהו חיכתה שהשקר הגדול יתגלה, שהוא יגלה שהיא לא מה שהוא חושב, שהיא אדם נדיב בלי כיסוי, שהיא נולדה פושטת יד בלי גלגולים היסטוריים מפוארים ובלי מורשת. וכך אלו שהתעלמו ממנה זכו להערכה מבוהלת, הם כבר ידעו את מה שהיא עמוק בפנים יודעת, הם ידעו שהיא תפוח רקוב, שיש שם חושך ובדידות ושהאצבעות המחטטות לא הפסיקו לחטט בתוכה גם כשכבר חלפו שנים, הן עוד היו שם, מזהמות והורסות כל חלקה טובה.
זה נגמר באחת, בלי הסבר זה קרה והיא הפסיקה אולי כי פריז, בה היתה אדם חזק, קלטה אותה ומכיוון שהתקיימה בין בודדים לא היה שום ערך לבדידות הפרטית שלה, היא היתה הדהוד של בדידויות אחרות שלא נוגעות לה בשום צורה, בדידויות של אנשים שהכירו משהו אחר, שידעו ימים אחרים, ומכיוון שהפכה לאדם בלתי נראה גם הפחדים שבהישרדות כבר לא הטרידו אותה, מי שלא רואה אותה לא יראה. והמחשבה הזאת, על כוחה המסתורי, הסבה זיכוך עמוק לנפש המסרבת להסתער שלה.
זה היה זמן אחר, לא היה לה טלפון סלולרי ולא היה מה לדבר על טלפון נייח וכך הטריחה עצמה אחת לחודש אל סניף הדואר ושלחה גלויה לאמה ולשתי החברות היחידות שהשאירה מאחור, חברות שכמה חודשים מאוחר יותר נעלמו אל חייהן שלהן וההריונות וצער הגידול. היא התגעגעה לים גם אם הפעם האחרונה שראתה אותו ממש מקרוב היתה כשהיתה בת חמש־עשרה שבורחת בפעם הראשונה מהבית לעיר אחרת שנגמרת בים, אבל הים קסם לה גם בלי שמימשה את האפשרות לבוא בגליו, וקסמה לה העיר שגובלת בים הנוכח והאינסופי. פעם בשבוע ירדה נחושה אל תא הטלפון בקפה דנטון באודאון לקיים שיחה עם אמא שלה, וכשנחה עליה הרוח היתה מטלפנת גם למוקד המטאורולוגי לקבל עדכונים על מזג האוויר בארץ כדי לדמיין את הדופק במקום שהשאירה מרחק קילומטרים וימים ומדבריות משם כי מאז שגילתה את כרטיסי הטלפון, אלו עם הסיסמאות המייגעות, היתה יושבת דקות ארוכות על כורסת העור המרופטת ליד תא השירותים ומחייגת מהטלפון השחור, ערב אחד נרדמה מרוב מחשבות על הכורסה והתעוררה כשהגיעו השוטרים שהוזמנו לכבודה אבל היא לא היתה שיכורה כלל, רק עייפה כמו יער, יצאה מלווה בשני שוטרים דרך עיניהם הסקרניות של המסובים מוכי האספרסו החרוך והוויסקי הזול בקפה ההומה עם מנורות הקריאה הירוקות על פּלאס אנרי מונדור בפינת בולוואר סן ז'רמן ורו דה ל'אודאון.
הימים עברו והשלג ירד חולמני ומלטף על העיר, הממהרים מיהרו עטופים בצעיפים שלהם ואלו שלא מיהרו לשום מקום העמידו פנים שהם כן, ואיריס סירבה להעמיד פנים כי האמינה שהאישה החדשה שהיא לא חייבת דבר לאיש, גם לא את הכבוד המינימלי שבהעמדת פנים. היא לא בירכה לשלום ולא בורכה, היא הלכה וחזרה ממקום שחשבה שהוא בית לבית שחיפשה, לפעמים נתנה בלב שמות לאנשים שראתה במטרו ותהתה מה היו עושים בשעה הזאת בדיוק לו היו נולדים במקום שהוא לא כאן, מה היתה עושה היא ברגע זה לו היתה נשארת שם. ולפעמים דמיינה לאיזה בית הם חוזרים ומי מחכה להם, האם מחכה להם אישה שמחה שקורנת אליהם בערבים או אישה עצובה שנמחקה תחת החיים שהאיש שלה בחר לעצמו או נבחרו בשבילו בלי שנשאל, כמו שאמרה לה פעם אמה, שהנשים בבית הן המראה של הבעלים שלהן, ובעל טוב נותן לאישה שלו לפתח תחביבים ולעבוד ובעל רע מוחץ אותה עם ילדים עד שאת מתעוררת ואין לך עם מי לדבר, וגם אם יש מי שעוד מוכן לשמוע אותך את לא יודעת איך מתחילים ועל מה מדברים אלו שמדברים אלו עם אלו בימים האלה ומה היה בחדשות. או אולי מחכה שם אישה שצופה בחדשות עם כריך וסלט ומסכמת לאיש שחזר את החדשות והחיים שקרו מרגע היעדרו בבוקר בכמה מילים, והוא מסכם לה את היום שלו ואז הם מתחילים לדבר על שירה, למשל, או על מי שהוא כבר לא מעז לחלום שתחכה לו בבית. או אולי הם מגיעים באותו רגע ממש ונפגשים בכניסה כשהיא מתעקשת לקודד את הקוד והוא שולף מפתח ומקצר תהליכים. ככה נתנה לאנשים שמות והרעיפה סיפור על כל שם, ואיש לא קרא לה בשמה גם כי אין איריס בצרפתית וגם כי אין צרפתי בנמצא שחיפש לקרוא לה.

אמילי מואטי

אמילי מואטי (נולדה ב-27 ביוני 1980) היא מגישת טלוויזיה, פובליציסטית ופעילה חברתית בישראל, עסקה חמש שנים בייעוץ תקשורת. מופיעה כפרשנית פוליטית בערוצים שונים בטלוויזיה ומנחה שותפה בתוכנית ברשת ב'.

סקירות וביקורות

רצח בכוונה תחילה 'סימנים כחולים' של אמילי מואטי הוא רומן כחוש רגשית ורעיונית מיד, כבר במבט ראשון, מזוהה ספר הביכורים של אמילי מואטי, פובליציסטית ופעילה חברתית, כחומר אקטואלי מאוד: על הכריכה ציור של נערה יושבת על מיטה סתורה ופניה מחוקים, ואף שלא נראות עליה חבלות, כותרת הרומן היא 'סימנים כחולים' – רמז למעשה אלימות, למכות כה עזות, עד שנותר מהן חותם שלא יימחה במהרה. צירוף התמונה והשם מאותת אפוא על אלימות מינית. והרי אלימות מינית היא עניין בוער מאוד בשנים האחרונות: נשים שסבלו מפגיעה מבקשות כעת למחוק מעליהן את המחיקה, את הבושה ואת קידוד שמותיהן וטשטוש דמותן, ולדבר בגלוי – לספר בפרוטרוט, לפעמים תוך ציון שמות מלא, בעיקר ברשתות החברתיות ובתקשורת – על הנזק שנעשה להן.

הספרות, לעומת זאת, היא אמנות של השהיה, של מבט מן הצד ועיבוד נתונים אמנותי. ואמנם, אף ש'סימנים כחולים' הוא עוד גפרור למדורת השיח העכשווי, כולו מבט מושהה, איטי ורפטטיבי, על מעשה אונס שהתרחש בפריז לפני כ-‭20‬ שנה. קורבן המעשה היא איריס, ישראלית שעקרה לפריז, והתוקף הוא גבר יפה תואר, בעליו של מועדון סטריפטיז מקומי. זהו "מאורע מחולל" קלאסי: מקרה שנכפה על הגיבור בתחילת הסיפור ומניע אותו לפעול. הספר כתוב בגוף שלישי, כך שקורותיה של איריס מתוארות בריחוק מה, בלי האפקט החזיתי, הממלכד, של סיפור בגוף ראשון. זו בחירה ראויה להערכה: בניגוד לשמו הכמעט סקסי, אין ב'סימנים כחולים' שמץ של סקסיות או סנסציה, ולרוב הוא איטי ומפרך. העברית של מואטי מעובדת מאוד, גבוהה במקצת, בפירוש לא שפתה של איריס, שמתוארת כאן כצעירה לא משכילה במיוחד, ממעטת בדיבור, לא מתוחכמת. כך שלא קיים כאן בשום אופן טעם הלוואי המציצני שעולה לפעמים בהאזנה לווידויים על פגיעות מיניות.

ואולם, אותו אירוע מחולל – שמרגע התרחשותו יפעיל את איריס באופן כה עז עד שתצא לרצוח את התוקף – הוא רגע ספרותי פגום. על מנת שבדיה תחרוג מן הממד הסכמטי ותחולל את הקסם הספרותי הגדול – כלומר, תפיח חיים של ממש בגיבור שכל כולו מילים על נייר, עד שהקורא ידבק בו בטוב וברע, יתעניין בו ובמעשיו, יזכור אותו ימים ואף שנים אחרי שהספר ייסגר – על הבדיה הזאת להיות משכנעת, צלולה וחיונית. במיוחד במסגרת ריאליסטית, שלא נועדה לתעתע בקורא אלא להשליך אותו אל תוך עולם מציאותי לכאורה. אלא שסיפור האונס ב'סימנים כחולים' הוא תבניתי, שטוח ולא משכנע ולו לרגע. בהמשך הרומן איריס תגלה שהיא הרה, תצא להרוג את אבי ילדה הכפוי, תודה במעשיה ותישלח לכלא. אבל הגיבורה של מואטי כה כחושה רגשית ופסיכולוגית, כה דלת שומן ספרותי, ומניעיה כל כך סתומים וחלולים, שהקורא אינו מסוגל לזהות בה דמות ממשית וחיה. ומכאן שכל ההתרחשות לא קורמת עור וגידים ולא מעוררת בקורא שום דחף רגשי.

גם הצד הרעיוני של הספר לוקה בחסר. תפיסת העולם של איריס היא דיכוטומית ושטחית: בעיניה בני אדם מתחלקים לטובים ולרעים (שוב ושוב היא מצוטטת כך בספר), וכן גם המעשים האנושיים כולם. ייתכן שמואטי בחלה כאן בגישה הרלטיביסטית, שמספקת הנחות לאנסים ומחמירה עם קורבנותיהם. זה טוב ויפה, אבל במקרה כזה הייתה נדרשת גישה חלופית מעניינת, מפותחת, עזת מבע, שתתריס נגד הנורמה הספרותית המעגלת את דמויותיה. כמעט אין כאן רבדים סמויים שיכולים לענג את הקורא אינטלקטואלית. לרגע, כשהבליח בסיפור שיר של ג'וני האלידיי, כוכב פופ צרפתי נערץ שזוכה מאונס, עלתה בי תקווה שהבחירה בו אינה מקרית ומרמזת על הסלחנות של החברה הצרפתית לאנסים (קולות הנגד ל-‭# MeToo‬ הגיעו בעיקר מצד כוכבות צרפתיות). אבל הספר אינו מרובד בעיקרו, ואזכורו של האלידיי נותר אפוא סתמי.

הרגעים היחידים שמציעים לחלוחית ספרותית הם הפרקים שבהם חוזרת מואטי אל ילדותה ונעוריה של איריס בשכונת מגורים ענייה בישראל. איריס הילדה נוגעת ללב פתאום; דרמה עזה, המצופפת בתוכה דמויות מרתקות מהמשפחה ומיושבי השכונה, מתעוררת לעיני הקורא ומציתה בו מחשבה ועניין. הדמויות חיות, מגיבות זו לזו, מתגבשות לכדי עולם בשרני ופועם.

מואטי היא כותבת מוכשרת – יש לה שפה מובחנת משלה והיא שולטת בה היטב. נהוג לזלזל היום במיטיבי-כתוב, כאילו מעלת השפה היא שולית, קטנונית ומיושנת. אבל על רקע ריבוי הספרים שיוצאים כאן היום ושפתם עקרה ומכוערת, זה לא מובן מאליו. יש לקוות שבספרה הבא מואטי תנצל את כישרונה לכתיבת סיפורת אחרת, כזו שיש בה ליבה מוצקה, עם נפח רעיוני ורגשי. במילים אחרות, ספרות טובה.

עוד 3 סיפורי אונס:
סיפור קטן ומלוכלך > רוני גלבפיש
נערה עם קעקוע דרקון > סטיג לרסון
מחוּללת > מוכתאר מאי

בתמונה:'אונס' של אדגר דגה,‭ 1868-69 ‬
ענת עינהר 7 לילות 27/07/2018 לקריאת הסקירה המלאה >
"סימנים כחולים" של אמילי מואטי: סימן על הגוף עמרי הרצוג הארץ ספרים 27/06/2018 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • הוצאה: תכלת
  • תאריך הוצאה: מאי 2018
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 246 עמ' מודפסים

סקירות וביקורות

רצח בכוונה תחילה 'סימנים כחולים' של אמילי מואטי הוא רומן כחוש רגשית ורעיונית מיד, כבר במבט ראשון, מזוהה ספר הביכורים של אמילי מואטי, פובליציסטית ופעילה חברתית, כחומר אקטואלי מאוד: על הכריכה ציור של נערה יושבת על מיטה סתורה ופניה מחוקים, ואף שלא נראות עליה חבלות, כותרת הרומן היא 'סימנים כחולים' – רמז למעשה אלימות, למכות כה עזות, עד שנותר מהן חותם שלא יימחה במהרה. צירוף התמונה והשם מאותת אפוא על אלימות מינית. והרי אלימות מינית היא עניין בוער מאוד בשנים האחרונות: נשים שסבלו מפגיעה מבקשות כעת למחוק מעליהן את המחיקה, את הבושה ואת קידוד שמותיהן וטשטוש דמותן, ולדבר בגלוי – לספר בפרוטרוט, לפעמים תוך ציון שמות מלא, בעיקר ברשתות החברתיות ובתקשורת – על הנזק שנעשה להן.

הספרות, לעומת זאת, היא אמנות של השהיה, של מבט מן הצד ועיבוד נתונים אמנותי. ואמנם, אף ש'סימנים כחולים' הוא עוד גפרור למדורת השיח העכשווי, כולו מבט מושהה, איטי ורפטטיבי, על מעשה אונס שהתרחש בפריז לפני כ-‭20‬ שנה. קורבן המעשה היא איריס, ישראלית שעקרה לפריז, והתוקף הוא גבר יפה תואר, בעליו של מועדון סטריפטיז מקומי. זהו "מאורע מחולל" קלאסי: מקרה שנכפה על הגיבור בתחילת הסיפור ומניע אותו לפעול. הספר כתוב בגוף שלישי, כך שקורותיה של איריס מתוארות בריחוק מה, בלי האפקט החזיתי, הממלכד, של סיפור בגוף ראשון. זו בחירה ראויה להערכה: בניגוד לשמו הכמעט סקסי, אין ב'סימנים כחולים' שמץ של סקסיות או סנסציה, ולרוב הוא איטי ומפרך. העברית של מואטי מעובדת מאוד, גבוהה במקצת, בפירוש לא שפתה של איריס, שמתוארת כאן כצעירה לא משכילה במיוחד, ממעטת בדיבור, לא מתוחכמת. כך שלא קיים כאן בשום אופן טעם הלוואי המציצני שעולה לפעמים בהאזנה לווידויים על פגיעות מיניות.

ואולם, אותו אירוע מחולל – שמרגע התרחשותו יפעיל את איריס באופן כה עז עד שתצא לרצוח את התוקף – הוא רגע ספרותי פגום. על מנת שבדיה תחרוג מן הממד הסכמטי ותחולל את הקסם הספרותי הגדול – כלומר, תפיח חיים של ממש בגיבור שכל כולו מילים על נייר, עד שהקורא ידבק בו בטוב וברע, יתעניין בו ובמעשיו, יזכור אותו ימים ואף שנים אחרי שהספר ייסגר – על הבדיה הזאת להיות משכנעת, צלולה וחיונית. במיוחד במסגרת ריאליסטית, שלא נועדה לתעתע בקורא אלא להשליך אותו אל תוך עולם מציאותי לכאורה. אלא שסיפור האונס ב'סימנים כחולים' הוא תבניתי, שטוח ולא משכנע ולו לרגע. בהמשך הרומן איריס תגלה שהיא הרה, תצא להרוג את אבי ילדה הכפוי, תודה במעשיה ותישלח לכלא. אבל הגיבורה של מואטי כה כחושה רגשית ופסיכולוגית, כה דלת שומן ספרותי, ומניעיה כל כך סתומים וחלולים, שהקורא אינו מסוגל לזהות בה דמות ממשית וחיה. ומכאן שכל ההתרחשות לא קורמת עור וגידים ולא מעוררת בקורא שום דחף רגשי.

גם הצד הרעיוני של הספר לוקה בחסר. תפיסת העולם של איריס היא דיכוטומית ושטחית: בעיניה בני אדם מתחלקים לטובים ולרעים (שוב ושוב היא מצוטטת כך בספר), וכן גם המעשים האנושיים כולם. ייתכן שמואטי בחלה כאן בגישה הרלטיביסטית, שמספקת הנחות לאנסים ומחמירה עם קורבנותיהם. זה טוב ויפה, אבל במקרה כזה הייתה נדרשת גישה חלופית מעניינת, מפותחת, עזת מבע, שתתריס נגד הנורמה הספרותית המעגלת את דמויותיה. כמעט אין כאן רבדים סמויים שיכולים לענג את הקורא אינטלקטואלית. לרגע, כשהבליח בסיפור שיר של ג'וני האלידיי, כוכב פופ צרפתי נערץ שזוכה מאונס, עלתה בי תקווה שהבחירה בו אינה מקרית ומרמזת על הסלחנות של החברה הצרפתית לאנסים (קולות הנגד ל-‭# MeToo‬ הגיעו בעיקר מצד כוכבות צרפתיות). אבל הספר אינו מרובד בעיקרו, ואזכורו של האלידיי נותר אפוא סתמי.

הרגעים היחידים שמציעים לחלוחית ספרותית הם הפרקים שבהם חוזרת מואטי אל ילדותה ונעוריה של איריס בשכונת מגורים ענייה בישראל. איריס הילדה נוגעת ללב פתאום; דרמה עזה, המצופפת בתוכה דמויות מרתקות מהמשפחה ומיושבי השכונה, מתעוררת לעיני הקורא ומציתה בו מחשבה ועניין. הדמויות חיות, מגיבות זו לזו, מתגבשות לכדי עולם בשרני ופועם.

מואטי היא כותבת מוכשרת – יש לה שפה מובחנת משלה והיא שולטת בה היטב. נהוג לזלזל היום במיטיבי-כתוב, כאילו מעלת השפה היא שולית, קטנונית ומיושנת. אבל על רקע ריבוי הספרים שיוצאים כאן היום ושפתם עקרה ומכוערת, זה לא מובן מאליו. יש לקוות שבספרה הבא מואטי תנצל את כישרונה לכתיבת סיפורת אחרת, כזו שיש בה ליבה מוצקה, עם נפח רעיוני ורגשי. במילים אחרות, ספרות טובה.

עוד 3 סיפורי אונס:
סיפור קטן ומלוכלך > רוני גלבפיש
נערה עם קעקוע דרקון > סטיג לרסון
מחוּללת > מוכתאר מאי

בתמונה:'אונס' של אדגר דגה,‭ 1868-69 ‬
ענת עינהר 7 לילות 27/07/2018 לקריאת הסקירה המלאה >
"סימנים כחולים" של אמילי מואטי: סימן על הגוף עמרי הרצוג הארץ ספרים 27/06/2018 לקריאת הסקירה המלאה >
סימנים כחולים אמילי מואטי
רוּ פּאראדי 
Rue Paradis
 
מה היא חיפשה, הילדה הקטנה בעיר המעושנת? מה היא ביקשה כשצעדה בצד החשוך של רו פאראדי ברובע העשירי, כשהסתכלו עליה הרוכלים מדוכני השרצים, שחלקם עוד חיים על משטח פתיתי הקרח תחת עיניהם החולפות של דרי השכונה, דועכים לאיטם אל מותם, לפני זמן־מה שמעה אישה מספרת לאישה שעמדה בתור שהגרסה הכי טעימה מתקבלת כאשר השרצים האלה, בעיקר זה האדום רב־הזרועות, הלובסטר, נזרקים למים רותחים בעודם חיים ומוטב כאשר נשמעת צרחה קלה ברגע נפילת השרץ אל המים. איריס לא אכלה אף אחד מהיצורים האלה, טעמי כשרות שעם הזמן, גם כשחשבה שהיא כבר לא מאמינה בדבר, הפכו להרגל כי בני אדם לא מתחילים לאכול מאכלים חדשים אחרי גיל עשרים, ככה אמרה לה סבתא שלה פעם, והיא קיבלה את כל ההסברים שלה תמיד ובלי להרהר בנחיצותם או בחשיבותם לחייה. היא הסתובבה ובאה ושוב חסרת מנוחה, מחפשת משהו ומתגעגעת לדברים שספק אם היו קיימים, והקור של דצמבר תמיד מקפיא למרות השמיים הכחולים כחולים והאור המסנוור והשעה המאוחרת שמסגירה את האמת על כל אלה שאין להם לאן ללכת ואיש לא מחכה להם עם חביתה וחפץ בחזרתם. איש לא מחכה להם, הם יכולים למות ואין מי שיחפש אותם. יש כאלה, וגם היא עצמה יכלה להיעלם או למות פתאום, בת עשרים וקצת שמחפשת בית יכולה למות כאן ממש כמו אותה אישה שמתה בדירתה בארלוזורוב, בבניין ליד הגינה שאליה מטפסים במדרגות, בבניין ההוא בקומת הקרקע היא מתה ואיש לא ידע עד שגופתה העלתה צחנה. איריס זכרה היטב את האימה שאחזה בה אז, כשקראה את הידיעה בעיתון אצל הירקן ברחוב שלומציון המלכה ליד החדר ששכרה בקומת הקרקע בבניין מספר תשע, והבינה כמו שרק אדם צעיר כל כך ובודד כל כך יכול להבין שהנה, ככה ייראה הסוף שלה גם. לבד. אם בכלל תהיה לה דירה לגור בה.
מתי הפסיקה לרצות ולהאמין שיהיה אחרת? באיזה רגע על הרצף התקבלה ההחלטה לחדול מלקוות לגאולה. האם זה קרה ברגע אחד או מבדיקה של הסיכויים, שגם אם לא התקיימה בקור רוח ובשקלול הטיעונים בעד ונגד נוכח הנתונים הקיימים אלא היתה כזו שהנפש בודקת, הנפש שמהדהדת בריק שיוצר אדוות מדומיינות של ריק גדול יותר. או שהמציאות היא שגלגלה את חייה כפי שגלגלה, חיים שהתפתלו בין מדבריות לביצות, בין דממה לכורח להגיד משהו, לשאול, לברר ולתהות על קנקנם של אנשים שעברו, מקרים שקרו ואפשרויות שנסגרו בפניה כלעומת שנפתחו.
והנה פריז שנתנה לה בית כשבאה עם הבאים בשעריה בהחלטה של רגע, והנה עבודות מזדמנות והנה בני המשפחה שהחליטו ללמוד עברית כדי לעשות עלייה ובסוף הנסיבות השאירו אותם שם בפרוור קרטיי, שפעם היה פרוור שמח שטוף שמש שאגם קרטיי במרכזו והפך עם הזמן לתחנת מהגרים מוכת עוני ופשע. אז הזמן עבר ובית לא נמצא ואיש לא אהב אותה כי מאז שהחליטה שהיא שוכבת רק עם מי שהיא רוצה לא היה אחד שבבדיקות הפנימיות של הלב שלה היא רצתה, שהפעימות שלה נטו לעברו, וגם האפשרות לסרב כה קסמה לה והשלמות שבמשפטים כמו "אין לי עניין" בלי שמשתרבב לשם "אבל" או משודרת בתדרים אחרים חרטה שבעצם אפשר אם רק יתעקש, או "לא אשכב איתך, לא הערב ולא בכלל", גרמה לה להרגיש כמו האישה שתמיד רצתה להיות. את ההחלטה לא לשכב עם אף אחד ככה סתם קיבלה כבר לפני שנתיים, אבל פעם אחר פעם נכנעה לילדה הנאנסת מפעם, זאת שלא יכלה לשאת גוף של גבר ובמקום להימלט עצמה עיניים והתפללה שייגמר והיא תחזור להיות אדם חופשי, הילדה שלא ידעה כמה עמוק יכולות אצבעות של איש לחדור לתוכה ולמה אין שם בפנים משהו שעוצר אותו מהחיטוט האינסופי בקרביים שלה. היא נמלטה פנימה וכשמאסה במילוט ברחה אל האכילה והאביסה עצמה ללא רחמים.
היא כל כך לא רצתה להיות היא, שראתה בכל מי ששנא אותה יותר מששנאה את עצמה אפשרות לגאולה. כשמצאה חן בעיני מישהו חיכתה שהשקר הגדול יתגלה, שהוא יגלה שהיא לא מה שהוא חושב, שהיא אדם נדיב בלי כיסוי, שהיא נולדה פושטת יד בלי גלגולים היסטוריים מפוארים ובלי מורשת. וכך אלו שהתעלמו ממנה זכו להערכה מבוהלת, הם כבר ידעו את מה שהיא עמוק בפנים יודעת, הם ידעו שהיא תפוח רקוב, שיש שם חושך ובדידות ושהאצבעות המחטטות לא הפסיקו לחטט בתוכה גם כשכבר חלפו שנים, הן עוד היו שם, מזהמות והורסות כל חלקה טובה.
זה נגמר באחת, בלי הסבר זה קרה והיא הפסיקה אולי כי פריז, בה היתה אדם חזק, קלטה אותה ומכיוון שהתקיימה בין בודדים לא היה שום ערך לבדידות הפרטית שלה, היא היתה הדהוד של בדידויות אחרות שלא נוגעות לה בשום צורה, בדידויות של אנשים שהכירו משהו אחר, שידעו ימים אחרים, ומכיוון שהפכה לאדם בלתי נראה גם הפחדים שבהישרדות כבר לא הטרידו אותה, מי שלא רואה אותה לא יראה. והמחשבה הזאת, על כוחה המסתורי, הסבה זיכוך עמוק לנפש המסרבת להסתער שלה.
זה היה זמן אחר, לא היה לה טלפון סלולרי ולא היה מה לדבר על טלפון נייח וכך הטריחה עצמה אחת לחודש אל סניף הדואר ושלחה גלויה לאמה ולשתי החברות היחידות שהשאירה מאחור, חברות שכמה חודשים מאוחר יותר נעלמו אל חייהן שלהן וההריונות וצער הגידול. היא התגעגעה לים גם אם הפעם האחרונה שראתה אותו ממש מקרוב היתה כשהיתה בת חמש־עשרה שבורחת בפעם הראשונה מהבית לעיר אחרת שנגמרת בים, אבל הים קסם לה גם בלי שמימשה את האפשרות לבוא בגליו, וקסמה לה העיר שגובלת בים הנוכח והאינסופי. פעם בשבוע ירדה נחושה אל תא הטלפון בקפה דנטון באודאון לקיים שיחה עם אמא שלה, וכשנחה עליה הרוח היתה מטלפנת גם למוקד המטאורולוגי לקבל עדכונים על מזג האוויר בארץ כדי לדמיין את הדופק במקום שהשאירה מרחק קילומטרים וימים ומדבריות משם כי מאז שגילתה את כרטיסי הטלפון, אלו עם הסיסמאות המייגעות, היתה יושבת דקות ארוכות על כורסת העור המרופטת ליד תא השירותים ומחייגת מהטלפון השחור, ערב אחד נרדמה מרוב מחשבות על הכורסה והתעוררה כשהגיעו השוטרים שהוזמנו לכבודה אבל היא לא היתה שיכורה כלל, רק עייפה כמו יער, יצאה מלווה בשני שוטרים דרך עיניהם הסקרניות של המסובים מוכי האספרסו החרוך והוויסקי הזול בקפה ההומה עם מנורות הקריאה הירוקות על פּלאס אנרי מונדור בפינת בולוואר סן ז'רמן ורו דה ל'אודאון.
הימים עברו והשלג ירד חולמני ומלטף על העיר, הממהרים מיהרו עטופים בצעיפים שלהם ואלו שלא מיהרו לשום מקום העמידו פנים שהם כן, ואיריס סירבה להעמיד פנים כי האמינה שהאישה החדשה שהיא לא חייבת דבר לאיש, גם לא את הכבוד המינימלי שבהעמדת פנים. היא לא בירכה לשלום ולא בורכה, היא הלכה וחזרה ממקום שחשבה שהוא בית לבית שחיפשה, לפעמים נתנה בלב שמות לאנשים שראתה במטרו ותהתה מה היו עושים בשעה הזאת בדיוק לו היו נולדים במקום שהוא לא כאן, מה היתה עושה היא ברגע זה לו היתה נשארת שם. ולפעמים דמיינה לאיזה בית הם חוזרים ומי מחכה להם, האם מחכה להם אישה שמחה שקורנת אליהם בערבים או אישה עצובה שנמחקה תחת החיים שהאיש שלה בחר לעצמו או נבחרו בשבילו בלי שנשאל, כמו שאמרה לה פעם אמה, שהנשים בבית הן המראה של הבעלים שלהן, ובעל טוב נותן לאישה שלו לפתח תחביבים ולעבוד ובעל רע מוחץ אותה עם ילדים עד שאת מתעוררת ואין לך עם מי לדבר, וגם אם יש מי שעוד מוכן לשמוע אותך את לא יודעת איך מתחילים ועל מה מדברים אלו שמדברים אלו עם אלו בימים האלה ומה היה בחדשות. או אולי מחכה שם אישה שצופה בחדשות עם כריך וסלט ומסכמת לאיש שחזר את החדשות והחיים שקרו מרגע היעדרו בבוקר בכמה מילים, והוא מסכם לה את היום שלו ואז הם מתחילים לדבר על שירה, למשל, או על מי שהוא כבר לא מעז לחלום שתחכה לו בבית. או אולי הם מגיעים באותו רגע ממש ונפגשים בכניסה כשהיא מתעקשת לקודד את הקוד והוא שולף מפתח ומקצר תהליכים. ככה נתנה לאנשים שמות והרעיפה סיפור על כל שם, ואיש לא קרא לה בשמה גם כי אין איריס בצרפתית וגם כי אין צרפתי בנמצא שחיפש לקרוא לה.