הקדמה
כדי לכתוב ספר על מיתולוגיה חייבים לשאוב ממקורות שונים ונבדלים זה מזה. מרחק של 1,200 שנה מפריד בין הסופרים הראשונים שמסרו לנו את האגדות המיתולוגיות לבין האחרונים. שונים סיפוריהם זה מזה כ'סינדרלה' מ'המלך ליר'. לקבץ את כולם בכרך אחד הרי זה כאילו ביקשנו, למעשה, לכנס במסגרת אחת את כל סיפורי הספרות האנגלית החל בצ'וֹסֶר עד הבלדות, לרבות שייקספיר ומארלו וסוויפט ודיפּוֹ ודריידן ופּוֹפּ וכיוצא באלה, וסיים, נאמר, בטניסון ובבּרַאוּנינג, או אם נבקש הקבלה נאמנה מזו, בקיפלינג ובגאלסוורתי. אכן, הקובץ האנגלי יהא רב־כמות יותר, אך לא יהא שוני רב יותר בחומר המכונס בו. לאמיתו של דבר, ניתן למצוא דמיון רב יותר בין צ'וסר לגאלסוורתי ובין מחברי הבלדות לקיפלינג מאשר בין הומרוס ללוקיאנוס או בין איסכילוס לאובידיוס.
לנוכח בעיה זו החלטתי מלכתחילה להתעלם מכל רעיון של קביעת מסגרת אחידה לסיפורים. שאלמלא כן היה עלי להתאים, כביכול, את 'המלך ליר' לרמה הנמוכה של 'סינדרלה' - שהרי ברור כי תהליך הפוך הוא בלתי אפשרי; או שמא היה עלי לספר את הסיפורים לפי דרכי שלי, אף־על־פי שאין הם סיפוריי משום בחינה שהיא, וכבר סופרו על ידי סופרים גדולים בצורה שנראתה להם הולמת את נושאיהם. כמובן, אין בכוונתי לומר שניתן למסור את הדברים בסגנון הסופר הגדול, אף לא העליתי כלל על דעתי שאנסה לעשות כן. לא שמתי לנגד עיניי אלא לשמור על ייחודו של כל סופר וסופר מן הסופרים השונים שמהם קיבלנו את ידיעותינו במיתולוגיה. כך, למשל, נתבלט הסיודוס כסופר פשוט ונאמן; תמים הוא עד כדי ילדותיות ופעמים מחוספס, אך תמיד שופע דבקות חסידית. רבים הסיפורים בספר זה שרק ממנו באו אלינו. ובצד סיפורים אלה יש לנו אחרים שבאו אלינו רק מאובידיוס השנון והמלוטש, המעושה ובעל התודעה העצמית והספקן המושבע. השתדלתי לפקוח את עיני הקורא להבחין בהבדל הקיים בין הסופרים השונים זה מזה כל־כך. ככלות הכול, כשנוטל אדם ספר ממין זה אין הוא שואל אם הצליח המחבר לספר את הסיפורים הישנים הללו בצורה מעוררת עניין, אלא באיזו מידה עלה בידו לקרב את הקורא אל המקור.
תקוותי היא, כי אותם הקוראים שאינם מצויים אצל הספרות הקלאסית יקנו לעצמם בדרך זו לא רק ידיעת המיתולוגיה, אלא מושג־מה על דמותם של הסופרים הקלאסיים, שפועלם עמד במבחן אלפיים שנה ויותר והוכיח כי בני אלמוות הם.
