נורת'נגר אבי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
נורת'נגר אבי
מכר
מאות
עותקים
נורת'נגר אבי
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

נורת'נגר אבי

4.4 כוכבים (10 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

ג'יין אוסטן

גֵ'יין אוֹסטֶן (באנגלית: Jane Austen;‏ 16 בדצמבר 1775 - 18 ביולי 1817) הייתה סופרת אנגליה, שהרומנים שכתבה התמקדו בדרכן אל הנישואים של עלמות צעירות מן האצולה הזעירה באנגליה. למרות הטווח המצומצם של הנושאים שבהם עסקה, הגיוון הדל ברקע המעמדי של גיבוריה ומיעוט האירועים הדרמטיים, כבשה אוסטן מקום של כבוד בקאנון הספרותי המערבי, בין השאר בזכות כשרונה בטוויית עלילה, אבחנותיה החדות והמעמיקות, וכתיבתה השנונה, המלוטשת ומלאת ההומור.

אוסטן חיה בתקופה של שינויים דרמטיים, בתחילתה של המהפכה התעשייתית ובימי מלחמות נפוליאון, כאשר שינויים חברתיים דרמטיים התחוללו באנגליה ומחוצה לה. כל אלו כמעט ולא מצאו ביטוי בספריה, המתמקדים כמעט באופן בלעדי בחייהם של בני מעמד 'הג'נטלמן הכפרי' - בעלי משרות ורנטות החיים בחסות האציל המקומי, ובעלי אדמות שאינם בני אצולה - ובמכלול הערכים המאפיינים בני מעמד זה, במיוחד אל מול בני האצולה.

ביצירתה של אוסטן משולבת ביקורת מלגלגת על הגישה הרומנטית שרווחה ברומנים שנכתבו בסוף המאה ה-18, עם עיסוק בקשיי חייהן הממשיים של נשים התלויות מבחינה כלכלית בגברים ונדרשות להינשא כדי להבטיח את מעמדן. ברבים מהרומנים של אוסטן מוקדש מקום רב למצבים קומיים, אך ברומנים המאוחרים יותר שלה הולכת וגוברת נימה פסימית וקודרת יותר. התיאור הדקדקני והמפורט של אורחות חיי מעמד האצולה הזעירה, כמו גם האפיון המדויק של אופן חשיבתם והמבנה החשיבתי והרגשי של גיבוריה מבשרים את עלייתו של הרומן החברתי-ריאליסטי, שהתפתח במאה ה-19. עיסוקה בסוגיות מוסריות, בדומה לסמואל ג'ונסון, שהשפיע רבות על כתיבתה, ממשיך נטייה קיימת בספרות האנגלית.

במהלך חייה לא זכתה אוסטן להכרה ולהערכה רבה, בין השאר משום שספריה פורסמו בעילום שם. במאה ה-19, אף שספריה המשיכו להימכר, הייתה ההערכה לאוסטן נחלתה של אליטה ספרותית מצומצמת יחסית. לאחר פרסום "הממואר על ג'יין אוסטן", שכתב אחיינה ב-1869, גבר העניין ביצירתה, ומתחילת המאה ה-20 החל להתפתח מחקר ספרותי ענף שעסק ביצירתה. באמצע המאה העשרים נחשבה אוסטן סופרת גדולה בעיני רבים מחוקרי הספרות, ובמחצית השנייה של המאה התרבו המחקרים שבחנו את הרומנים שלה מזווית אמנותית, אידאולוגית, היסטורית ופמיניסטית. לפופולריות של אוסטן תרם העניין הגובר בהיסטוריה של המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19, והעיבודים הרבים שהופקו ליצירותיה בקולנוע ובטלוויזיה.

ניתן לרכישה גם במארז

תקציר

קתרין מורלנד בת השבע-עשרה, שחייתה כל חייה בכפר בחברת אנשים פשוטים וכנים, מוזמנת להצטרף לשכניה האמידים ולנסוע איתם לעיר המרפא באת'. בבת אחת היא מושלכת לסצנה חברתית תוססת ומורכבת ומנסה למצוא בה את דרכה, בלי להבין בדיוק את העולם המסעיר שאליו נקלעה ואת הטיפוסים השונים שבו. היא מגייסת לעזרתה את הידע הרב שרכשה מקריאת רומנים, ובפרט מקריאת סיפורי אימה גותיים שהיא אוהבת כל כך, ובהשראתם היא מנסה לפענח את קשריה החדשים.
באחד הנשפים בעיר היא פוגשת את מר טילני, גבר משעשע ובן למשפחה עשירה, ומתיידדת עמו ועם אחותו. במקביל היא פוגשת את בני משפחת ת'ורפ, מכרים של ג'יימס אחיה הגדול, ומתיידדת גם איתם. בלא ידיעתה קתרין הופכת להיות מטרה נחשקת לנישואים וכלי משחק בידי כוחות שהיא עצמה לא לגמרי ערה להם. האם תצליח העלמה הצעירה להבחין בין טוב לרע ובין דמיון למציאות? האם תמצא אהבת אמת?
נורת'נגר אבי אומנם היה הרומן הראשון שכתבה ג'יין אוסטן, אך האחרון בהם שפורסם. ברומן שלובים יחדיו בוסריות ובשלות, תמימות הנעורים של קתרין, האנטי־גיבורה לכאורה, ופיקחונה של מחברת בוגרת ובשלה. אוסטן משרטטת ביד אומן, בעין חדה ובלשון רגישה סיפור אהבה מקסים ומתוק שמתפתח על רקע העיר והכפר שבליבה של אנגליה; ובו־בזמן היא משתעשעת מעל ראשם של גיבוריה בדיון על ספרות ועל יומרנות ספרותית.

פרק ראשון

מסר מאת המחברת 
שצורף לנורת'נגר אבּי
 
היצירה הצנועה שלפניכם הושלמה בשנת 1803 ויועדה לפרסום מיידי. היא נמסרה למוציא לאור, והעניין אף זכה לפרסום, אך נקטע באיבו, ואיש לא גילה למחברת מדוע. האם יעלה על הדעת שמוציא לאור יראה לנכון לרכוש כתב יד, אך לא יראה לנכון לפרסמו? עם זאת, למחברת ולקהל הקוראים גם יחד אין סיבה לדאגה, ויש רק לציין מראש כי חלקים מסוימים ביצירה התיישנו קמעה אחרי שלוש־עשרה שנים. אכן, הקוראים מתבקשים לתת דעתם על כך ששלוש־עשרה שנים חלפו מאז הושלם כתב היד, ואף יותר מזה מאז החלה כתיבתו, ובשנים האלה חלו שינויים מהותיים במקומות, בהליכות, בספרים ובדעות.
 
 
1
 
שום אדם שראה את קתרין מורלנד בינקותה לא היה מעלה בדעתו שנולדה להיות גיבורת רומן. נסיבות חייה, אופיים של אביה ושל אמה, חזותה ומזגה, כולם היו לה לרועץ באותה המידה. אביה היה כומר, מעולם לא הזניחו אותו, והוא גם לא היה עני מרוד; להפך, הוא היה אדם מכובד מאוד — אף ששמו היה ריצ'רד — והוא מעולם לא היה יפה תואר; נוסף על שתי משרות כמורה טובות הוא נהנה גם מהכנסה שנתית נכבדה שהעניקה לו עצמאות כלכלית, ולא הפגין נטייה ולו קלה שבקלות לנעול את בנותיו בבית. אמהּ ניחנה בשכל ישר ובמזג טוב, ואם לא די בכך, הייתה גם חסונה להפליא. לפני שנולדה קתרין כבר היו לה שלושה בנים, ובמקום למות בעת הולדת בתה — כפי שהיה אפשר לצפות ממנה — המשיכה לחיות, ילדה עוד שישה ילדים, גידלה אותם בעצמה ונהנתה מבריאות מצוינת.
משפחה שיש בה עשרה ילדים תיקרא תמיד משפחה נאה, אם רק יהיה בה המספר הנכון של ראשים, של זרועות ושל רגליים; אך לבני משפחת מורלנד לא הייתה כמעט כל הצדקה אחרת להשתמש במילת תואר שכזאת, שכן הם לא היו נאים למראה. שנים רבות הייתה גם קתרין חסרת חן כמו כל השאר; היא הייתה צנומה וגמלונית, עורה חיוור וחסר צבע, שערה כהה ודליל, ותווי פניה עזים. כל זאת אשר לחזותה, אך נדמה שבאופייה ובנפשה התאימה עוד פחות לתפקיד הגיבורה. הייתה לה חיבה יתרה למשחקי בנים, והיא ביכרה משחק הגון של קריקט לא רק על פני בובות, אלא גם על פני שאר הנאות ילדוּת של כל גיבורת רומן באשר היא, כמו גידול נמנמן, האכלת קנרית או השקיית שיח ורדים; לאמיתו של דבר, היא סלדה מגינון; ואם בכל זאת קטפה פרחים, נראה שעשתה זאת רק כמעשה קונדס, כי תמיד העדיפה דווקא את הפרחים שנאסר עליה לקטוף.
כאלה היו נטיות ליבה, וכישוריה היו יוצאים מן הכלל במידה לא פחותה. מעולם לא למדה דבר ולא הבינה דבר בכוחות עצמה, ולפעמים התקשתה להבין גם כשלימדו אותה, כי רק לעיתים רחוקות הקשיבה בתשומת לב, ולעיתים מזומנות בהתה בטיפשות. שלושה חודשים השתדלה אמהּ ללמד אותה לשנן כמו תוכי את "תחינתו של קבצן", ובסופו של דבר ידעה אחותה הצעירה סאלי לדקלם את השורות טוב ממנה. אין בכך כדי לרמוז שתמיד הייתה טיפשה — לא ולא; את המשל על "הארנב וחבריו" למדה לדקלם בהצלחה לא פחותה מכל נערה אחרת באנגליה. אמהּ ביקשה שתלמד לנגן, וקתרין עצמה הייתה משוכנעת שהעיסוק ימצא חן בעיניה משום שאהבה להקיש על הקלידים של צ'מבלו ישן וזנוח; וכך, בגיל שמונה, ניגשה למלאכה. שנה שלמה למדה, וסבלה עד מאוד; גברת מורלנד הרשתה לה לפרוש מהנגינה, כי מעולם לא התעקשה שבנותיה יפתחו מיומנות כלשהי בהיעדר כישרון או חשק, ויום פיטוריו של המורה למוזיקה היה מהמאושרים בחייה של קתרין. גם ביכולת הציור שלה לא התבלטה במיוחד; ועם זאת, בכל פעם שנפלו לידיה צידו האחורי של מכתב או כל פיסת נייר אחרת, עשתה כמיטב יכולתה לצייר בתים ועצים, תרנגולות ואפרוחים, וכולם נראו כמעט אותו דבר. כתיבה תמה וחשבון לימד אותה אביה, ואילו צרפתית למדה מאמהּ: בקיאותה בכל אחד מהתחומים לא הייתה מרשימה במיוחד, והיא ניצלה כל הזדמנות להשתמט מלימודיה. איזה אופי מוזר ובלתי צפוי! כי למרות תסמיני ההוללות שהפגינה בגיל עשר, לא הייתה לא רעת לב וגם לא רעת מזג; רק לעיתים רחוקות הפגינה עקשנות, ולעיתים נדירות — וכחנות; ואם לא די בכך, הייתה נדיבה מאוד כלפי הקטנטנים, וכמעט לא גילתה נטייה לרודנות; בה־בעת הייתה קולנית ופראית, שנאה להיות מרותקת לביתה, תיעבה ניקיון, ויותר מכל דבר בעולם אהבה להתגלגל במורד מדרון הדשא שמאחורי הבית.
כזאת הייתה קתרין מורלנד בגיל עשר. בגיל חמש־עשרה השתפרה חזותה עד מאוד; היא החלה לסלסל את שערה וכמהה לבלות בנשפים; עור פניה וצבעו השתפרו, תוויה התעגלו והתרככו, זיק מלא חיים ניצת בעיניה, ולגזרתה נוספו נפח ונוכחות. את חיבתה למשחק בעפר החליפה נטייה למלבושים נאים, וככל שנהייתה מתוחכמת יותר כן השתפרו גינוני הניקיון שלה; כעת נהנתה לשמוע מפעם לפעם את אביה ואת אמה מציינים לטובה את השיפור הניכר שחל בה. "קתרין הופכת מיום ליום לנערה טובת מראה — אפשר לומר שהיא כמעט יפה." אלה היו מילים ששמעה מעת לעת, וכמה ערבו לאוזניה! מי שנודעה ביופייה עוד מערש לידתה לעולם לא תבין לאשורו את אושרה העילאי של נערה שלא הייתה נאה בחמש־עשרה השנים הראשונות לחייה, וכעת היא נחשבת לכמעט יפה.
גברת מורלנד הייתה אישה טובה מאוד, והיא ייחלה שילדיה יממשו את ייעודם במלואו; אלא שאת רוב זמנה בילתה במשכבי לידה ובחינוך הילדים הקטנים, ולכן היה על בנותיה הבוגרות למצוא את דרכן בכוחות עצמן. אין פלא אפוא שקתרין, אשר לא היה בטבעה שום דבר מן הגיבורה, העדיפה בגיל ארבע־עשרה משחק קריקט או כדור בסיס, רכיבה על סוס או שיטוט באזור הכפרי על פני קריאת ספרים — או לכל הפחות ספרים עשירים במידע — כי לא הייתה לה, חלילה, התנגדות עקרונית לספרים, ובתנאי שלא ניתן ללמוד מהם דבר, בתנאי שיש בהם רק עלילה ולא הגוּת כלשהי. אך מגיל חמש־עשרה ועד שבע־עשרה התאמנה בחריצות להפוך לגיבורה; היא קראה את כל הספרים ששֹומה על גיבורות לקרוא כדי לחרות בזיכרונן את כל אותם ציטוטים שימושיים ומרגיעים להפליא, שיהיו זמינים להן בשעת צרה בחייהן הגדושים מאורעות.
מפּוֹפּ למדה לגנות את כל אותם אשר
"נכונים להעמיד פנים מוכות יגון."
מגריי למדה כי
"לא ציץ אחד בִּדְמִי יאדים, ורק
לַשְּׁאִיָּה ישיב ריחו עד מוֹת."1
ומתומסון —
"כמה מרנינה המשימה!
ללמד מחשבה צעירה להגביה עוּף."
משייקספיר שאבה מאגר עצום של מידע, בין היתר —
"זוטות קלות,
כמו האוויר — לְמוח טְרוּף־קנאה
הן הוכחות מפי הקודש."2
וגם את —
"כאבו של הענק המת
אינו גדול מסבל הפרעוש
"שאנו מוחצים בכפותינו."3
ושעלמה מאוהבת נראית תמיד —
"כמו אנדרטה של הבלגה
המחייכת מול יגון."4
 
עד כה היו הישגיה משביעי רצון, ובתחומים רבים היו מעולים ממש; כי אף שלא למדה לכתוב סונֶטות, היה בכוחה לקרוא אותן; וגם אם נראה שלא היה לה שום סיכוי לכשף את הקהל שסביבה בנגינת פרלוד פרי יצירתה בפסנתר, הרי הצליחה להקשיב לנגינתם של אחרים כמעט בלי להתעייף. חסרונה הגדול היה בשימוש בעיפרון — היא לא בורכה בשמץ של כישרון רישום, ולא יכלה אפילו לנסות לשרבט את צדודיתו של אהובה וכך להתגלות בשעת מעשה. בתחום זה נפלה מכל גיבורה אמיתית אחרת. ואולם לעת עתה לא הייתה ערה כלל למגרעתה זו, שכן לא היה לה אהוב שתרצה לציירו. היא הגיעה לגיל שבע־עשרה בלי לפגוש ולו עלם חמודות אחד שיעורר בה רגש, וטרם הציתה תשוקה אמיתית בליבו של איש, אפילו לא עוררה הערצה כלשהי פרט לאיזו חיבה קלה וארעית. מוזר עד מאוד! אבל גם את הדברים המוזרים ביותר ניתן להסביר בדרך כלל, אם רק מחפשים היטב את הסיבה להם. בסביבה כולה לא היה ולו לורד אחד לרפואה; לא — אפילו לא בָּרוֹנֶט. לא הייתה בחוג מכריהם ולו משפחה אחת שגידלה ומימנה אסופי אשר נמצא באקראי על מפתן ביתה, ולו בחור צעיר אחד שמוצאו אינו ידוע. לאביה לא היה בן חסות, וגם לבעל האדמות המקומי לא היו ילדים.
ואולם אם עלמה צעירה נועדה להפוך לגיבורה, מצבן המתמיה של ארבעים המשפחות השכנות לא ימנע זאת ממנה. כך או אחרת, קרֹה ייקָרה בדרכה גיבור.
מר אלן, בעל רוב האדמות בסביבות פוּלֶרטוֹן, כפר מגוריהם של בני משפחת מורלנד בווילטשַר, נצטווה לנפוש בבאת' על שום הצינית שתקפה אותו — ורעייתו, אישה טובת לב שחיבבה מאוד את העלמה מורלנד, הזמינה אותה להצטרף אליהם; אולי הבינה שאם הרפתקאות אינן קורות לעלמה צעירה בכפר מגוריה, שֹומה עליה לחפש אותן מחוצה לו. מר וגברת מורלנד נעתרו להזמנה בחפץ לב, וקתרין — באושר מוחלט.

ג'יין אוסטן

גֵ'יין אוֹסטֶן (באנגלית: Jane Austen;‏ 16 בדצמבר 1775 - 18 ביולי 1817) הייתה סופרת אנגליה, שהרומנים שכתבה התמקדו בדרכן אל הנישואים של עלמות צעירות מן האצולה הזעירה באנגליה. למרות הטווח המצומצם של הנושאים שבהם עסקה, הגיוון הדל ברקע המעמדי של גיבוריה ומיעוט האירועים הדרמטיים, כבשה אוסטן מקום של כבוד בקאנון הספרותי המערבי, בין השאר בזכות כשרונה בטוויית עלילה, אבחנותיה החדות והמעמיקות, וכתיבתה השנונה, המלוטשת ומלאת ההומור.

אוסטן חיה בתקופה של שינויים דרמטיים, בתחילתה של המהפכה התעשייתית ובימי מלחמות נפוליאון, כאשר שינויים חברתיים דרמטיים התחוללו באנגליה ומחוצה לה. כל אלו כמעט ולא מצאו ביטוי בספריה, המתמקדים כמעט באופן בלעדי בחייהם של בני מעמד 'הג'נטלמן הכפרי' - בעלי משרות ורנטות החיים בחסות האציל המקומי, ובעלי אדמות שאינם בני אצולה - ובמכלול הערכים המאפיינים בני מעמד זה, במיוחד אל מול בני האצולה.

ביצירתה של אוסטן משולבת ביקורת מלגלגת על הגישה הרומנטית שרווחה ברומנים שנכתבו בסוף המאה ה-18, עם עיסוק בקשיי חייהן הממשיים של נשים התלויות מבחינה כלכלית בגברים ונדרשות להינשא כדי להבטיח את מעמדן. ברבים מהרומנים של אוסטן מוקדש מקום רב למצבים קומיים, אך ברומנים המאוחרים יותר שלה הולכת וגוברת נימה פסימית וקודרת יותר. התיאור הדקדקני והמפורט של אורחות חיי מעמד האצולה הזעירה, כמו גם האפיון המדויק של אופן חשיבתם והמבנה החשיבתי והרגשי של גיבוריה מבשרים את עלייתו של הרומן החברתי-ריאליסטי, שהתפתח במאה ה-19. עיסוקה בסוגיות מוסריות, בדומה לסמואל ג'ונסון, שהשפיע רבות על כתיבתה, ממשיך נטייה קיימת בספרות האנגלית.

במהלך חייה לא זכתה אוסטן להכרה ולהערכה רבה, בין השאר משום שספריה פורסמו בעילום שם. במאה ה-19, אף שספריה המשיכו להימכר, הייתה ההערכה לאוסטן נחלתה של אליטה ספרותית מצומצמת יחסית. לאחר פרסום "הממואר על ג'יין אוסטן", שכתב אחיינה ב-1869, גבר העניין ביצירתה, ומתחילת המאה ה-20 החל להתפתח מחקר ספרותי ענף שעסק ביצירתה. באמצע המאה העשרים נחשבה אוסטן סופרת גדולה בעיני רבים מחוקרי הספרות, ובמחצית השנייה של המאה התרבו המחקרים שבחנו את הרומנים שלה מזווית אמנותית, אידאולוגית, היסטורית ופמיניסטית. לפופולריות של אוסטן תרם העניין הגובר בהיסטוריה של המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19, והעיבודים הרבים שהופקו ליצירותיה בקולנוע ובטלוויזיה.

סקירות וביקורות

אהבה וצרות אחרות ההומור, החוכמה והמודעות העצמית של ג'יין אוסטן נוכחים במלואם כבר ב'נורת'נגר אבי', הרומן הראשון שכתבה "כמה מיטיבה ג'יין אוסטן לכתוב!" קרא בהתפעלות הסופר והמבקר א"מ פורסטר בספרו 'אספקטים של הרומן'. ואכן צדק. 'נורת'נגר אבי' הוא הרומן הראשון שהשלימה אוסטן. כתיבתו הסתיימה ב-‭,1803‬ אבל רק ‭ 13‬שנה מאוחר יותר הוא הותקן לפרסום, אחרי שכבר יצאו הרומנים הנודעים שלה. ועכשיו הוא מתפרסם בתרגום חדש לעברית.

גיבורת הסיפור היא קתרין בת ה-‭,17‬ בת כפר תמימה בת המעמד הבינוני, שנלקחת על ידי ידידי משפחתה האמידים לחופשה בעיר הנופש באת'. שם היא רוכשת חברה טובה בשם איזבלה ת'ורפ, שמאוהבת באחיה של קתרין, כך מתברר; שם היא רוכשת מחזר לא רצוי, גבר יהיר ופטפטן, הלא הוא אחיה של איזבלה; וגם מחזר רצוי אך מעט מסתורי, בן למשפחה עשירה בשם הנרי טילני.

אחת משתי ההברקות המרכזיות של הספר היא ההיצמדות של אוסטן לנקודת המבט של קתרין. בגלל האופן התמים שבו היא מפרשת את העולם, נוצר מהר מאוד פער בין מה שקתרין חושבת על המציאות לבין המציאות באמת, כפי שקולטים אותה הקוראים. האם איזבלה אכן מאוהבת בכל ליבה באחיה של קתרין? האם ניתן לסמוך על אהבתה? האם משפחת טילני אכן רואה בעין יפה את שידוכה של קתרין לבנם הנרי? ומה בליבו של הנרי עצמו ביחס לקתרין?

"את כמעט אינך מוטרדת מהניסיון להבין מה מניע אנשים אחרים", סונט הנרי בקתרין. אבל האמירה הזו אינה רק הקנטה. מעבר לכך שהפער בין המציאות לבין פרשנותה על ידי קתרין תורם להנאת הקריאה, יש לו גם משמעות מורלית: דרבונה של קתרין לצאת מתמימותה, מהנרקיסיזם הנאיבי שלה, ולהבין את העולם סביבה. הפער הזה מזכיר לנו בחריפות גם עד כמה ליבו של הזולת חתום בפנינו, במיוחד בענייני אהבה; עד כמה מטרידה סודיותו של הלב.

אבל לא רק קתרין טועה בתפיסת המציאות. גם הקוראים אינם יודעים בדיוק מהי האמת כולה, עד שזו נגלית בסוף לגיבורת הספר. והעניין הזה משמר את המתח לאורך הרומן כולו. זהו היסוד הבלשי אצל אוסטן; לא מתח הציפייה לגילוי "מי עשה זאת?" מפעיל את סיפוריה, אלא מתח הציפייה לגילוי "מי יעשה זאת?", כלומר מי יתחתן עם מי.

ההברקה השנייה נוגעת לסאטירה של אוסטן ביחס לספרי אימה גותיים שהיו רווחים בתקופתה (ושאותם גינה בחריפות המשורר ויליאם וורדסוורת', חמש שנים לפני פרסום 'נורת'נגר אבי'). קתרין היא קוראת נלהבת של ספריה מסמרי השיער של אן רדקליף, ובדומה לדון קיחוטה היא מפרשת את המציאות בעזרת הספרות - נטייה שמאפשרת לאוסטן לא מעט רגעים משעשעים. למשל כשקתרין, המתארחת בטירה שהעניקה לרומן את שמו, מצפה לגלות בה עדויות לפשעי עבר מסמרי שיער ונוכחויות רפאים מאיימות. אבל גם כאן, מטרתה של אוסטן היא לא רק פרודית אלא עקרונית: בספרה הראשון מכריזה אוסטן כי לא תעסוק בלא סביר ובמפונטז, אלא במציאות, באמת שנמצאת קרוב לבית. "יצירותיה של רדקליף... ייתכן שלאו דווקא בהן ניתן למצוא את נפש האדם", כותבת אוסטן באנדרסטייטמנט, ומוסיפה באירוניה: "ודאי לא את נפשם של תושבי המחוזות שבליבה של אנגליה. אפשר שהן מתעדות ביתר נאמנות את האלפים ואת הפירנאים, עם יערות האורנים והחטאים שלהם".

המסתורין האמיתי, טוענת אוסטן ברומן הביכורים שלה, הוא המסתורין של הלב. לא זה של רוחות רפאים המשוטטות במבצרים עתיקים, לא זה של סיפורי פשע מזוויעים, לא זה המצוי בבריות מלאכיות או שטניות, כי אם "בליבם ובאורחות חייהם של האנגלים", שם "שוררת תערובת כללית של טוב ורע, גם אם לא תמיד במינונים שווים".

להברקה הזו קשורה המודעות העצמית של 'נורת'נגר אבי', מודעות גלויה להיותו רומן ובעצם להיותו אנטי-רומן (אם "רומן" פירושו הרפתקאות גותיות מסמר שיער). המודעות העצמית הזו נוכחת מהמשפט הראשון בספר - "שום אדם שראה את קתרין מורלנד בינקותה לא היה מעלה בדעתו שנולדה להיות גיבורת רומן" - ומצויה לכל אורכו.

כל הרומנים של אוסטן הם קומדיות. "יתעכבו נא עטיהם של אחרים על ייסורים ועל אשמה. אני מרפה מנושאים גועליים כאלה מהר ככל האפשר", כתבה המספרת ב'מנספילד פארק'. אבל נדמה לי שרומן הביכורים החכם הזה הוא הקליל ביותר מבין הרומנים של אוסטן, רומן שנקרא בהנאה רבה וספוג ברוח נעורים של מחברת צעירה בת ‭ 28‬המתענגת על מלאכתה.

עוד 3 ספרים של ג'יין אוסטן:
תבונה ורגישות‭ 1811 < ‬
גאווה ודעה קדומה‭ 1813 < ‬
אמה‭ 1815 < ‬

בתמונה: מתוך העיבוד הקולנועי ל'נורת'נגר אבי'
אריק גלסנר 7 לילות 18/05/2018 לקריאת הסקירה המלאה >
"נורת'נגר אבי": זו כנראה הגיבורה חסרת הברק ביותר שיצרה ג'יין אוסטן איריס לעאל הארץ ספרים 05/07/2018 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

ניתן לרכישה גם במארז

סקירות וביקורות

אהבה וצרות אחרות ההומור, החוכמה והמודעות העצמית של ג'יין אוסטן נוכחים במלואם כבר ב'נורת'נגר אבי', הרומן הראשון שכתבה "כמה מיטיבה ג'יין אוסטן לכתוב!" קרא בהתפעלות הסופר והמבקר א"מ פורסטר בספרו 'אספקטים של הרומן'. ואכן צדק. 'נורת'נגר אבי' הוא הרומן הראשון שהשלימה אוסטן. כתיבתו הסתיימה ב-‭,1803‬ אבל רק ‭ 13‬שנה מאוחר יותר הוא הותקן לפרסום, אחרי שכבר יצאו הרומנים הנודעים שלה. ועכשיו הוא מתפרסם בתרגום חדש לעברית.

גיבורת הסיפור היא קתרין בת ה-‭,17‬ בת כפר תמימה בת המעמד הבינוני, שנלקחת על ידי ידידי משפחתה האמידים לחופשה בעיר הנופש באת'. שם היא רוכשת חברה טובה בשם איזבלה ת'ורפ, שמאוהבת באחיה של קתרין, כך מתברר; שם היא רוכשת מחזר לא רצוי, גבר יהיר ופטפטן, הלא הוא אחיה של איזבלה; וגם מחזר רצוי אך מעט מסתורי, בן למשפחה עשירה בשם הנרי טילני.

אחת משתי ההברקות המרכזיות של הספר היא ההיצמדות של אוסטן לנקודת המבט של קתרין. בגלל האופן התמים שבו היא מפרשת את העולם, נוצר מהר מאוד פער בין מה שקתרין חושבת על המציאות לבין המציאות באמת, כפי שקולטים אותה הקוראים. האם איזבלה אכן מאוהבת בכל ליבה באחיה של קתרין? האם ניתן לסמוך על אהבתה? האם משפחת טילני אכן רואה בעין יפה את שידוכה של קתרין לבנם הנרי? ומה בליבו של הנרי עצמו ביחס לקתרין?

"את כמעט אינך מוטרדת מהניסיון להבין מה מניע אנשים אחרים", סונט הנרי בקתרין. אבל האמירה הזו אינה רק הקנטה. מעבר לכך שהפער בין המציאות לבין פרשנותה על ידי קתרין תורם להנאת הקריאה, יש לו גם משמעות מורלית: דרבונה של קתרין לצאת מתמימותה, מהנרקיסיזם הנאיבי שלה, ולהבין את העולם סביבה. הפער הזה מזכיר לנו בחריפות גם עד כמה ליבו של הזולת חתום בפנינו, במיוחד בענייני אהבה; עד כמה מטרידה סודיותו של הלב.

אבל לא רק קתרין טועה בתפיסת המציאות. גם הקוראים אינם יודעים בדיוק מהי האמת כולה, עד שזו נגלית בסוף לגיבורת הספר. והעניין הזה משמר את המתח לאורך הרומן כולו. זהו היסוד הבלשי אצל אוסטן; לא מתח הציפייה לגילוי "מי עשה זאת?" מפעיל את סיפוריה, אלא מתח הציפייה לגילוי "מי יעשה זאת?", כלומר מי יתחתן עם מי.

ההברקה השנייה נוגעת לסאטירה של אוסטן ביחס לספרי אימה גותיים שהיו רווחים בתקופתה (ושאותם גינה בחריפות המשורר ויליאם וורדסוורת', חמש שנים לפני פרסום 'נורת'נגר אבי'). קתרין היא קוראת נלהבת של ספריה מסמרי השיער של אן רדקליף, ובדומה לדון קיחוטה היא מפרשת את המציאות בעזרת הספרות - נטייה שמאפשרת לאוסטן לא מעט רגעים משעשעים. למשל כשקתרין, המתארחת בטירה שהעניקה לרומן את שמו, מצפה לגלות בה עדויות לפשעי עבר מסמרי שיער ונוכחויות רפאים מאיימות. אבל גם כאן, מטרתה של אוסטן היא לא רק פרודית אלא עקרונית: בספרה הראשון מכריזה אוסטן כי לא תעסוק בלא סביר ובמפונטז, אלא במציאות, באמת שנמצאת קרוב לבית. "יצירותיה של רדקליף... ייתכן שלאו דווקא בהן ניתן למצוא את נפש האדם", כותבת אוסטן באנדרסטייטמנט, ומוסיפה באירוניה: "ודאי לא את נפשם של תושבי המחוזות שבליבה של אנגליה. אפשר שהן מתעדות ביתר נאמנות את האלפים ואת הפירנאים, עם יערות האורנים והחטאים שלהם".

המסתורין האמיתי, טוענת אוסטן ברומן הביכורים שלה, הוא המסתורין של הלב. לא זה של רוחות רפאים המשוטטות במבצרים עתיקים, לא זה של סיפורי פשע מזוויעים, לא זה המצוי בבריות מלאכיות או שטניות, כי אם "בליבם ובאורחות חייהם של האנגלים", שם "שוררת תערובת כללית של טוב ורע, גם אם לא תמיד במינונים שווים".

להברקה הזו קשורה המודעות העצמית של 'נורת'נגר אבי', מודעות גלויה להיותו רומן ובעצם להיותו אנטי-רומן (אם "רומן" פירושו הרפתקאות גותיות מסמר שיער). המודעות העצמית הזו נוכחת מהמשפט הראשון בספר - "שום אדם שראה את קתרין מורלנד בינקותה לא היה מעלה בדעתו שנולדה להיות גיבורת רומן" - ומצויה לכל אורכו.

כל הרומנים של אוסטן הם קומדיות. "יתעכבו נא עטיהם של אחרים על ייסורים ועל אשמה. אני מרפה מנושאים גועליים כאלה מהר ככל האפשר", כתבה המספרת ב'מנספילד פארק'. אבל נדמה לי שרומן הביכורים החכם הזה הוא הקליל ביותר מבין הרומנים של אוסטן, רומן שנקרא בהנאה רבה וספוג ברוח נעורים של מחברת צעירה בת ‭ 28‬המתענגת על מלאכתה.

עוד 3 ספרים של ג'יין אוסטן:
תבונה ורגישות‭ 1811 < ‬
גאווה ודעה קדומה‭ 1813 < ‬
אמה‭ 1815 < ‬

בתמונה: מתוך העיבוד הקולנועי ל'נורת'נגר אבי'
אריק גלסנר 7 לילות 18/05/2018 לקריאת הסקירה המלאה >
"נורת'נגר אבי": זו כנראה הגיבורה חסרת הברק ביותר שיצרה ג'יין אוסטן איריס לעאל הארץ ספרים 05/07/2018 לקריאת הסקירה המלאה >
נורת'נגר אבי ג'יין אוסטן
מסר מאת המחברת 
שצורף לנורת'נגר אבּי
 
היצירה הצנועה שלפניכם הושלמה בשנת 1803 ויועדה לפרסום מיידי. היא נמסרה למוציא לאור, והעניין אף זכה לפרסום, אך נקטע באיבו, ואיש לא גילה למחברת מדוע. האם יעלה על הדעת שמוציא לאור יראה לנכון לרכוש כתב יד, אך לא יראה לנכון לפרסמו? עם זאת, למחברת ולקהל הקוראים גם יחד אין סיבה לדאגה, ויש רק לציין מראש כי חלקים מסוימים ביצירה התיישנו קמעה אחרי שלוש־עשרה שנים. אכן, הקוראים מתבקשים לתת דעתם על כך ששלוש־עשרה שנים חלפו מאז הושלם כתב היד, ואף יותר מזה מאז החלה כתיבתו, ובשנים האלה חלו שינויים מהותיים במקומות, בהליכות, בספרים ובדעות.
 
 
1
 
שום אדם שראה את קתרין מורלנד בינקותה לא היה מעלה בדעתו שנולדה להיות גיבורת רומן. נסיבות חייה, אופיים של אביה ושל אמה, חזותה ומזגה, כולם היו לה לרועץ באותה המידה. אביה היה כומר, מעולם לא הזניחו אותו, והוא גם לא היה עני מרוד; להפך, הוא היה אדם מכובד מאוד — אף ששמו היה ריצ'רד — והוא מעולם לא היה יפה תואר; נוסף על שתי משרות כמורה טובות הוא נהנה גם מהכנסה שנתית נכבדה שהעניקה לו עצמאות כלכלית, ולא הפגין נטייה ולו קלה שבקלות לנעול את בנותיו בבית. אמהּ ניחנה בשכל ישר ובמזג טוב, ואם לא די בכך, הייתה גם חסונה להפליא. לפני שנולדה קתרין כבר היו לה שלושה בנים, ובמקום למות בעת הולדת בתה — כפי שהיה אפשר לצפות ממנה — המשיכה לחיות, ילדה עוד שישה ילדים, גידלה אותם בעצמה ונהנתה מבריאות מצוינת.
משפחה שיש בה עשרה ילדים תיקרא תמיד משפחה נאה, אם רק יהיה בה המספר הנכון של ראשים, של זרועות ושל רגליים; אך לבני משפחת מורלנד לא הייתה כמעט כל הצדקה אחרת להשתמש במילת תואר שכזאת, שכן הם לא היו נאים למראה. שנים רבות הייתה גם קתרין חסרת חן כמו כל השאר; היא הייתה צנומה וגמלונית, עורה חיוור וחסר צבע, שערה כהה ודליל, ותווי פניה עזים. כל זאת אשר לחזותה, אך נדמה שבאופייה ובנפשה התאימה עוד פחות לתפקיד הגיבורה. הייתה לה חיבה יתרה למשחקי בנים, והיא ביכרה משחק הגון של קריקט לא רק על פני בובות, אלא גם על פני שאר הנאות ילדוּת של כל גיבורת רומן באשר היא, כמו גידול נמנמן, האכלת קנרית או השקיית שיח ורדים; לאמיתו של דבר, היא סלדה מגינון; ואם בכל זאת קטפה פרחים, נראה שעשתה זאת רק כמעשה קונדס, כי תמיד העדיפה דווקא את הפרחים שנאסר עליה לקטוף.
כאלה היו נטיות ליבה, וכישוריה היו יוצאים מן הכלל במידה לא פחותה. מעולם לא למדה דבר ולא הבינה דבר בכוחות עצמה, ולפעמים התקשתה להבין גם כשלימדו אותה, כי רק לעיתים רחוקות הקשיבה בתשומת לב, ולעיתים מזומנות בהתה בטיפשות. שלושה חודשים השתדלה אמהּ ללמד אותה לשנן כמו תוכי את "תחינתו של קבצן", ובסופו של דבר ידעה אחותה הצעירה סאלי לדקלם את השורות טוב ממנה. אין בכך כדי לרמוז שתמיד הייתה טיפשה — לא ולא; את המשל על "הארנב וחבריו" למדה לדקלם בהצלחה לא פחותה מכל נערה אחרת באנגליה. אמהּ ביקשה שתלמד לנגן, וקתרין עצמה הייתה משוכנעת שהעיסוק ימצא חן בעיניה משום שאהבה להקיש על הקלידים של צ'מבלו ישן וזנוח; וכך, בגיל שמונה, ניגשה למלאכה. שנה שלמה למדה, וסבלה עד מאוד; גברת מורלנד הרשתה לה לפרוש מהנגינה, כי מעולם לא התעקשה שבנותיה יפתחו מיומנות כלשהי בהיעדר כישרון או חשק, ויום פיטוריו של המורה למוזיקה היה מהמאושרים בחייה של קתרין. גם ביכולת הציור שלה לא התבלטה במיוחד; ועם זאת, בכל פעם שנפלו לידיה צידו האחורי של מכתב או כל פיסת נייר אחרת, עשתה כמיטב יכולתה לצייר בתים ועצים, תרנגולות ואפרוחים, וכולם נראו כמעט אותו דבר. כתיבה תמה וחשבון לימד אותה אביה, ואילו צרפתית למדה מאמהּ: בקיאותה בכל אחד מהתחומים לא הייתה מרשימה במיוחד, והיא ניצלה כל הזדמנות להשתמט מלימודיה. איזה אופי מוזר ובלתי צפוי! כי למרות תסמיני ההוללות שהפגינה בגיל עשר, לא הייתה לא רעת לב וגם לא רעת מזג; רק לעיתים רחוקות הפגינה עקשנות, ולעיתים נדירות — וכחנות; ואם לא די בכך, הייתה נדיבה מאוד כלפי הקטנטנים, וכמעט לא גילתה נטייה לרודנות; בה־בעת הייתה קולנית ופראית, שנאה להיות מרותקת לביתה, תיעבה ניקיון, ויותר מכל דבר בעולם אהבה להתגלגל במורד מדרון הדשא שמאחורי הבית.
כזאת הייתה קתרין מורלנד בגיל עשר. בגיל חמש־עשרה השתפרה חזותה עד מאוד; היא החלה לסלסל את שערה וכמהה לבלות בנשפים; עור פניה וצבעו השתפרו, תוויה התעגלו והתרככו, זיק מלא חיים ניצת בעיניה, ולגזרתה נוספו נפח ונוכחות. את חיבתה למשחק בעפר החליפה נטייה למלבושים נאים, וככל שנהייתה מתוחכמת יותר כן השתפרו גינוני הניקיון שלה; כעת נהנתה לשמוע מפעם לפעם את אביה ואת אמה מציינים לטובה את השיפור הניכר שחל בה. "קתרין הופכת מיום ליום לנערה טובת מראה — אפשר לומר שהיא כמעט יפה." אלה היו מילים ששמעה מעת לעת, וכמה ערבו לאוזניה! מי שנודעה ביופייה עוד מערש לידתה לעולם לא תבין לאשורו את אושרה העילאי של נערה שלא הייתה נאה בחמש־עשרה השנים הראשונות לחייה, וכעת היא נחשבת לכמעט יפה.
גברת מורלנד הייתה אישה טובה מאוד, והיא ייחלה שילדיה יממשו את ייעודם במלואו; אלא שאת רוב זמנה בילתה במשכבי לידה ובחינוך הילדים הקטנים, ולכן היה על בנותיה הבוגרות למצוא את דרכן בכוחות עצמן. אין פלא אפוא שקתרין, אשר לא היה בטבעה שום דבר מן הגיבורה, העדיפה בגיל ארבע־עשרה משחק קריקט או כדור בסיס, רכיבה על סוס או שיטוט באזור הכפרי על פני קריאת ספרים — או לכל הפחות ספרים עשירים במידע — כי לא הייתה לה, חלילה, התנגדות עקרונית לספרים, ובתנאי שלא ניתן ללמוד מהם דבר, בתנאי שיש בהם רק עלילה ולא הגוּת כלשהי. אך מגיל חמש־עשרה ועד שבע־עשרה התאמנה בחריצות להפוך לגיבורה; היא קראה את כל הספרים ששֹומה על גיבורות לקרוא כדי לחרות בזיכרונן את כל אותם ציטוטים שימושיים ומרגיעים להפליא, שיהיו זמינים להן בשעת צרה בחייהן הגדושים מאורעות.
מפּוֹפּ למדה לגנות את כל אותם אשר
"נכונים להעמיד פנים מוכות יגון."
מגריי למדה כי
"לא ציץ אחד בִּדְמִי יאדים, ורק
לַשְּׁאִיָּה ישיב ריחו עד מוֹת."1
ומתומסון —
"כמה מרנינה המשימה!
ללמד מחשבה צעירה להגביה עוּף."
משייקספיר שאבה מאגר עצום של מידע, בין היתר —
"זוטות קלות,
כמו האוויר — לְמוח טְרוּף־קנאה
הן הוכחות מפי הקודש."2
וגם את —
"כאבו של הענק המת
אינו גדול מסבל הפרעוש
"שאנו מוחצים בכפותינו."3
ושעלמה מאוהבת נראית תמיד —
"כמו אנדרטה של הבלגה
המחייכת מול יגון."4
 
עד כה היו הישגיה משביעי רצון, ובתחומים רבים היו מעולים ממש; כי אף שלא למדה לכתוב סונֶטות, היה בכוחה לקרוא אותן; וגם אם נראה שלא היה לה שום סיכוי לכשף את הקהל שסביבה בנגינת פרלוד פרי יצירתה בפסנתר, הרי הצליחה להקשיב לנגינתם של אחרים כמעט בלי להתעייף. חסרונה הגדול היה בשימוש בעיפרון — היא לא בורכה בשמץ של כישרון רישום, ולא יכלה אפילו לנסות לשרבט את צדודיתו של אהובה וכך להתגלות בשעת מעשה. בתחום זה נפלה מכל גיבורה אמיתית אחרת. ואולם לעת עתה לא הייתה ערה כלל למגרעתה זו, שכן לא היה לה אהוב שתרצה לציירו. היא הגיעה לגיל שבע־עשרה בלי לפגוש ולו עלם חמודות אחד שיעורר בה רגש, וטרם הציתה תשוקה אמיתית בליבו של איש, אפילו לא עוררה הערצה כלשהי פרט לאיזו חיבה קלה וארעית. מוזר עד מאוד! אבל גם את הדברים המוזרים ביותר ניתן להסביר בדרך כלל, אם רק מחפשים היטב את הסיבה להם. בסביבה כולה לא היה ולו לורד אחד לרפואה; לא — אפילו לא בָּרוֹנֶט. לא הייתה בחוג מכריהם ולו משפחה אחת שגידלה ומימנה אסופי אשר נמצא באקראי על מפתן ביתה, ולו בחור צעיר אחד שמוצאו אינו ידוע. לאביה לא היה בן חסות, וגם לבעל האדמות המקומי לא היו ילדים.
ואולם אם עלמה צעירה נועדה להפוך לגיבורה, מצבן המתמיה של ארבעים המשפחות השכנות לא ימנע זאת ממנה. כך או אחרת, קרֹה ייקָרה בדרכה גיבור.
מר אלן, בעל רוב האדמות בסביבות פוּלֶרטוֹן, כפר מגוריהם של בני משפחת מורלנד בווילטשַר, נצטווה לנפוש בבאת' על שום הצינית שתקפה אותו — ורעייתו, אישה טובת לב שחיבבה מאוד את העלמה מורלנד, הזמינה אותה להצטרף אליהם; אולי הבינה שאם הרפתקאות אינן קורות לעלמה צעירה בכפר מגוריה, שֹומה עליה לחפש אותן מחוצה לו. מר וגברת מורלנד נעתרו להזמנה בחפץ לב, וקתרין — באושר מוחלט.