כריסטוס של דגים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
כריסטוס של דגים
הוספה למועדפים

כריסטוס של דגים

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    • הוצאה: כתר
    • תאריך הוצאה: 1991
    • קטגוריה: פרוזה מקור
    • מספר עמודים: 194 עמ' מודפסים

    יואל הופמן (נולד ב-23 ביוני 1937) הוא סופר, משורר עברי ישראלי, החוקר ומתרגם תרבות ושירה יפנית. הופמן הוא פרופסור אמריטוס בחוג לספרות עברית וספרות השוואתית ובחוג לפילוסופיה באוניברסיטת חיפה.

    הפרוזה של יואל הופמן (כפי שהתייצבה מאז ספרו השני, "ברנהרט") מתאפיינת בעלילה חמקמקה, ובכמה מקרים אף קשה לדבר על "עלילה" במובנה המקובל. על אף יחסו המיוחד של הופמן לתרבות מזרח אסיה, אי אפשר לקשר בצורה ישירה בין כתיבתו הרוויה להייקו המינימליסטי: תוכני כתיבתו מושפעים מילדותו בעיר ישראלית. הופמן מתייחס למילה, לעתים קרובות, כמקור לשעשוע: מילים מקבלות אצלו הגדרות שונות מהצפוי וזהות נעה, כמעין חיות בחוברת צביעה. בכמה מספריו הסגנון נוטה לאבסטרקטיות ונמצא בשטח האפור שבין הפרוזה לשירה.

    ויזואלית (כנגזרת לסגנון כתיבתו) בוחר הופמן להשתמש בכלים מיוחדים, שחלקם שאולים מנורמות של ספרי תפילה ועיון ישנים, בהם: שורות קצרות, רווחים גדולים, ניקוד, פרקים זעירים ממוספרים, תרגומי מילים זרות בשוליים ובמקרים אחדים- הטרמה בתחתית כל עמוד של תחילת הטקסט בעמוד הבא. בנוסף, מרבית ספריו מודפסים רק בצדו האחד של הדף וכוללים לעתים ציורים או תצלומים מלווים.

    אחד המאפיינים הייחודיים של הופמן הוא שימוש נרחב בסוגריים. ניתן לומר שהשימוש הרווח של הופמן בסוגריים וכן גישתו הארס-פואטית (כלומר גישה שבה הכותב מפסיק את רצף העלילה כדי לומר דבר מה על עצמו, על הקורא, על הגיבורים או אף על תהליך הכתיבה) מאתגרים מאוד את ההבחנה הרווחת במערב בין עיקר לטפל. קריאה קשובה בטקסטים של הופמן מאתגרת את ההבחנה הזאת ואת עצם נחיצותה.

    סגנון הכתיבה יוצא הדופן של הופמן והעלילות שאינן ניתנות לאחיזה מקשים על ספריו להגיע לקהל קוראים רחב. עם זאת, כתיבתו נהנית מהערכת הביקורת הישראלית והעולמית והוא נחשב לאחד הקולות הייחודיים והעצמאיים בשפה העברית. ספריו תורגמו לאנגלית, לאיטלקית, לגרמנית ולצרפתית.

    תקציר

    בתמונה, שאותה צילם מישהו בסוף שנות הארבעים, עומדים על מדרגות האבן של מקדש, באי שיקוקו, אחד עשר צליינים. האיש שעומד בשורה הראשונה ובידו כובע קש והאישה שעומדת שלישית מימין בשורה האחרונה – גנבים.

    פרק ראשון

    1
    חודשיים או שלושה לפני שמתה נזכרה דודתי מַגְדָה בשירו של וִילְדְגַנְס "Das Lächeln״* ופרצה בבכי. ״לא על שוִילְדְגַנְס מת״, אמרה, ״אני בוכה. אלא על הנס שאירע כשמסע ההלוויה התעכב, בשל חסימת תנועה, ליד ביתנו שבווינה, שעה תמימה״. באנציקלופדיה מצאתי שאַנְטוֹן וִילְדְגַנְס, משורר אוסטרי, נולד ב־1881 ומת ב־1932, בשלושה במאי.
    [* החיוך]

    2
    דברים רבים כל כך, חשבתי לעצמי, התרחשו אז בדיוק כפי שהתרחשו [למשל: מוזגות עבות בשר הציצו, כוסות בירה בין אצבעותיהן, מבעד לזגוגיות המסבאה]. הלא בְּמקום שאַנְטוֹן וִילְדְגַנְס מת, מת אַנְטוֹן וִילְדְגַנְס. אי אפשר להפוך את מותו למוות לכאורה.

    כשאבי מת [״אני כל כך״... אמר ושקע בתרדמה] דומה היה עלי תחילה שעוד יש לי אבא, אלא שאבי הוא אב־מת. בין הספרים שבחדרו מצאתי את ספר הלימוד הישן של וִילְסוֹן. בשיעור העשירי, בעמוד שש־עשרה, היו שני כתמי שמן [או כתמים של חלמון] וליד המלה dull רשם אבי, בעט נובע, nicht klar*.
    [* לא בהיר]
     

     

    3
    לפעמים אני חולם שאני מְתַנֶּה אהבים עם חייטת שקופה [אפשר לראות את האימוּם מבעד לגופה] או שרגלי האחת גדולה מן השנייה. כשאני קורא, למשל, שעצי הבמבוק אשר באזורים הטרופיים צומחים, בעונת הגשמים, מאה או מאה ועשרים סנטימטרים בכל יום, אני רואה, בעיני רוחי, שאנשים עומדים [מטריות בידיהם] בין הגזעים הירוקים ומסתכלים איך העצים עולים, לאט לאט, מתוך האדמה. אני מדמה לעצמי כל מיני דברים [כגון שאדם נכנס לחנות של מכשירי כתיבה ומבקש מחברת בעלת שורות צפופות ומת].

    4
    בכיתה השלישית [שנה אחרי שמת אבי] כתבתי חיבור:

    מה רואים בשוק
    ראיתי איש מונגולואידי בחנות דגים. מישהו סורק את שערו בכל בוקר ומלביש לגופו חולצה לבנה. אחר כך אוחזים בידו [אולי אומרים ״אדון שמש כבר זרח״] ומוליכים אותו לחנות הדגים ושם, בחנות, הוא עומד כל היום ליד הגיגית ומביט בדגים. כמה טוב שנולד לבעליה של חנות דגים!
    בתחתית העמוד המורה רשמה: היה עליך לכתוב כל מה שרואים.

    5
    תמונת הפוטוגרף הראשונה של עצמי היא תמונת תינוק בתוך גיגית של עץ. התינוק משעין את מרפקיו על שפת הגיגית ומביט [מצחו מהורהר] אל המקום שבו היתה, ארבעים שנה קודם, עדשת המצלמה.

    אחר כך, בתמונה אחרת, התינוק יושב בכיסא עץ גבוה [לגופו אפודה שעליה מישהו רקם NATAN] ומחזיק בשתי ידיים קטנות צעצוע שעשוי מתכת. התינוק כבר נשתכח ממני אבל את הצעצוע [שהיה חלקו של איזה כלי. אולי קומקום.] אני זוכר.

    6
    מין סנטימנטליות עיקשת שהיתה בה, בדודתי מַגְדָה, כנגד אַנְטוֹן וִילְדְגַנְס היתה בה גם כנגד שאר דברים. בראשית שנות החמישים [באותם ימים היו המזונות מצומצמים. רק פעם בחודש אכלנו, בתמורה לבולים ממשלתיים, תרנגולת צהובה.] באה אל הדודה מַגְדָה, בערב הפסח, חברתה בֶּרְטָה והביאה, בדלי של פח, קרפיון גדול מעמק הירדן.

    ואף שאותו יום יום שרב היה ובֶּרְטָה נסעה באוטובוס עד לעפולה ומשם, לתל־אביב, באוטובוס אחר עוד נותרה בו, בקרפיון, נשמת רוח חיים. הדודה מַגְדָה מילאה את האמבט מים והכניסה את הקרפיון. יומיים תמימים שט הקרפיון לאורכה של הגיגית הלוך ושוב. ביום השלישי הדודה מַגְדָה הכריזה שהקרפיון ״חושב בדיוק כמונו״ ושלחה את דודי הֶרְבֶּרְט [שהיה מומחה לסַנְסְקְרִיט] "להחזיר את הדג אל הים״.

    זמן לא רב אחר כך, ביום הולדתה של הדודה מַגְדָה, הלך הדוד הֶרְבֶּרְט לחנות פרחים והביא לה, לדודה מַגְדָה, אגודה של פרחי יסמין. הדודה מַגְדָה מיששה בעלי הכותרת, בין האצבע ובין האגודל, ושמטה את הפרחים אל השולחן. ״מכיוון״, אמרה, ״שאתה מלומד, מן הדין שתדע כי פרחים אינם עשויים מפלסטיק אלא מפרחים״. אותה שעה עוד היה לו, לדוד הֶרְבֶּרְט, גוף משלו, אבל פנימו כבר היה אכול סרטן.

    7
    למה מספר אני את כל הדברים האלה? מתוך שאני מספר והולך אדע יום אחד [בהיסח הדעת] מהו הדבר היפה ביותר בעולם. וכשאדע מהו אומר [ואפילו תהא זו צנצנת של פלפל שחור]: ״הדבר הזה... הצנצנת הזאת שכאן... ובתוכה פלפל שחור... הדבר הזה הוא היפה בעולם״.

    8
    אני מהרהר בדברים של מה בכך, כגון איך למנות ציפורים כהלכה. קשה לספור ציפורים כשהן מתעופפות לכאן ולשם, ועל כן מוטב שציפורים תהיינה שרויות במנוחה. הן יכולות להרים את רגליהן או להניע כנפיים, אבל אם הן מקפצות מענף לענף או עומדות האחת במקומה של השנייה, קשה מאוד לדעת מהו מספרן.

    9
    לאחרונה עלה בדעתי שהעולם, על אף מה שרבים סוברים, מותקן כהלכה. דברים שמצויים בצד שמאל [באין שם אחר, מוצלח יותר, אפשר לכנות אותם ״שמאליים״) יש בהם מין איכות מיוחדת שאדם יכול, אם הוא ניחן בחוש המתאים, להבחין בינה לבין איכותם של דברים שמצויים בצד ימין.

    10
    אמי ילדה אותי ומתה [יש בסמיכות הזאת מעין עדוּת לסדר מושלם.] ועל כן חיפש אבי בספרים עד שמצא לי שם שאפשר להגות אותו גם מן הסוף להתחלה ונותר [דוקטור תֵיאוֹדוֹר וַייס. אף ואוזן וגרון.] לבדו.

    11
    אני רוצה לקנות שמש ולאכול אותה. אצא מן החנות ואנשים יאמרו: ״ראו! הוא מגלגל ברחוב שמש שלמה!״ כולם יסורו הצדה. האור יהיה נורא. בלילה השמש תזרח בחלל הבטן ותאיר את תל־אביב [וצִימֶרְמָן יאמר ״אִיך הוֹבּ גֶזֵין מִיט מַינֶה אֵיגֶנֶה אוֹיגְן אָז אֶר הוֹט אִיר אַפְשְטִיקֶר צוּשְנִיטְן אוּן אוֹפְגֶפְרֶסְן״* אולי עשרים פעמים].
    [* ראיתי במו עיני שהוא חתך אותה לחתיכות וזלל אותה]

    יואל הופמן (נולד ב-23 ביוני 1937) הוא סופר, משורר עברי ישראלי, החוקר ומתרגם תרבות ושירה יפנית. הופמן הוא פרופסור אמריטוס בחוג לספרות עברית וספרות השוואתית ובחוג לפילוסופיה באוניברסיטת חיפה.

    הפרוזה של יואל הופמן (כפי שהתייצבה מאז ספרו השני, "ברנהרט") מתאפיינת בעלילה חמקמקה, ובכמה מקרים אף קשה לדבר על "עלילה" במובנה המקובל. על אף יחסו המיוחד של הופמן לתרבות מזרח אסיה, אי אפשר לקשר בצורה ישירה בין כתיבתו הרוויה להייקו המינימליסטי: תוכני כתיבתו מושפעים מילדותו בעיר ישראלית. הופמן מתייחס למילה, לעתים קרובות, כמקור לשעשוע: מילים מקבלות אצלו הגדרות שונות מהצפוי וזהות נעה, כמעין חיות בחוברת צביעה. בכמה מספריו הסגנון נוטה לאבסטרקטיות ונמצא בשטח האפור שבין הפרוזה לשירה.

    ויזואלית (כנגזרת לסגנון כתיבתו) בוחר הופמן להשתמש בכלים מיוחדים, שחלקם שאולים מנורמות של ספרי תפילה ועיון ישנים, בהם: שורות קצרות, רווחים גדולים, ניקוד, פרקים זעירים ממוספרים, תרגומי מילים זרות בשוליים ובמקרים אחדים- הטרמה בתחתית כל עמוד של תחילת הטקסט בעמוד הבא. בנוסף, מרבית ספריו מודפסים רק בצדו האחד של הדף וכוללים לעתים ציורים או תצלומים מלווים.

    אחד המאפיינים הייחודיים של הופמן הוא שימוש נרחב בסוגריים. ניתן לומר שהשימוש הרווח של הופמן בסוגריים וכן גישתו הארס-פואטית (כלומר גישה שבה הכותב מפסיק את רצף העלילה כדי לומר דבר מה על עצמו, על הקורא, על הגיבורים או אף על תהליך הכתיבה) מאתגרים מאוד את ההבחנה הרווחת במערב בין עיקר לטפל. קריאה קשובה בטקסטים של הופמן מאתגרת את ההבחנה הזאת ואת עצם נחיצותה.

    סגנון הכתיבה יוצא הדופן של הופמן והעלילות שאינן ניתנות לאחיזה מקשים על ספריו להגיע לקהל קוראים רחב. עם זאת, כתיבתו נהנית מהערכת הביקורת הישראלית והעולמית והוא נחשב לאחד הקולות הייחודיים והעצמאיים בשפה העברית. ספריו תורגמו לאנגלית, לאיטלקית, לגרמנית ולצרפתית.

    עוד על הספר

    • הוצאה: כתר
    • תאריך הוצאה: 1991
    • קטגוריה: פרוזה מקור
    • מספר עמודים: 194 עמ' מודפסים
    כריסטוס של דגים יואל הופמן

    1
    חודשיים או שלושה לפני שמתה נזכרה דודתי מַגְדָה בשירו של וִילְדְגַנְס "Das Lächeln״* ופרצה בבכי. ״לא על שוִילְדְגַנְס מת״, אמרה, ״אני בוכה. אלא על הנס שאירע כשמסע ההלוויה התעכב, בשל חסימת תנועה, ליד ביתנו שבווינה, שעה תמימה״. באנציקלופדיה מצאתי שאַנְטוֹן וִילְדְגַנְס, משורר אוסטרי, נולד ב־1881 ומת ב־1932, בשלושה במאי.
    [* החיוך]

    2
    דברים רבים כל כך, חשבתי לעצמי, התרחשו אז בדיוק כפי שהתרחשו [למשל: מוזגות עבות בשר הציצו, כוסות בירה בין אצבעותיהן, מבעד לזגוגיות המסבאה]. הלא בְּמקום שאַנְטוֹן וִילְדְגַנְס מת, מת אַנְטוֹן וִילְדְגַנְס. אי אפשר להפוך את מותו למוות לכאורה.

    כשאבי מת [״אני כל כך״... אמר ושקע בתרדמה] דומה היה עלי תחילה שעוד יש לי אבא, אלא שאבי הוא אב־מת. בין הספרים שבחדרו מצאתי את ספר הלימוד הישן של וִילְסוֹן. בשיעור העשירי, בעמוד שש־עשרה, היו שני כתמי שמן [או כתמים של חלמון] וליד המלה dull רשם אבי, בעט נובע, nicht klar*.
    [* לא בהיר]
     

     

    3
    לפעמים אני חולם שאני מְתַנֶּה אהבים עם חייטת שקופה [אפשר לראות את האימוּם מבעד לגופה] או שרגלי האחת גדולה מן השנייה. כשאני קורא, למשל, שעצי הבמבוק אשר באזורים הטרופיים צומחים, בעונת הגשמים, מאה או מאה ועשרים סנטימטרים בכל יום, אני רואה, בעיני רוחי, שאנשים עומדים [מטריות בידיהם] בין הגזעים הירוקים ומסתכלים איך העצים עולים, לאט לאט, מתוך האדמה. אני מדמה לעצמי כל מיני דברים [כגון שאדם נכנס לחנות של מכשירי כתיבה ומבקש מחברת בעלת שורות צפופות ומת].

    4
    בכיתה השלישית [שנה אחרי שמת אבי] כתבתי חיבור:

    מה רואים בשוק
    ראיתי איש מונגולואידי בחנות דגים. מישהו סורק את שערו בכל בוקר ומלביש לגופו חולצה לבנה. אחר כך אוחזים בידו [אולי אומרים ״אדון שמש כבר זרח״] ומוליכים אותו לחנות הדגים ושם, בחנות, הוא עומד כל היום ליד הגיגית ומביט בדגים. כמה טוב שנולד לבעליה של חנות דגים!
    בתחתית העמוד המורה רשמה: היה עליך לכתוב כל מה שרואים.

    5
    תמונת הפוטוגרף הראשונה של עצמי היא תמונת תינוק בתוך גיגית של עץ. התינוק משעין את מרפקיו על שפת הגיגית ומביט [מצחו מהורהר] אל המקום שבו היתה, ארבעים שנה קודם, עדשת המצלמה.

    אחר כך, בתמונה אחרת, התינוק יושב בכיסא עץ גבוה [לגופו אפודה שעליה מישהו רקם NATAN] ומחזיק בשתי ידיים קטנות צעצוע שעשוי מתכת. התינוק כבר נשתכח ממני אבל את הצעצוע [שהיה חלקו של איזה כלי. אולי קומקום.] אני זוכר.

    6
    מין סנטימנטליות עיקשת שהיתה בה, בדודתי מַגְדָה, כנגד אַנְטוֹן וִילְדְגַנְס היתה בה גם כנגד שאר דברים. בראשית שנות החמישים [באותם ימים היו המזונות מצומצמים. רק פעם בחודש אכלנו, בתמורה לבולים ממשלתיים, תרנגולת צהובה.] באה אל הדודה מַגְדָה, בערב הפסח, חברתה בֶּרְטָה והביאה, בדלי של פח, קרפיון גדול מעמק הירדן.

    ואף שאותו יום יום שרב היה ובֶּרְטָה נסעה באוטובוס עד לעפולה ומשם, לתל־אביב, באוטובוס אחר עוד נותרה בו, בקרפיון, נשמת רוח חיים. הדודה מַגְדָה מילאה את האמבט מים והכניסה את הקרפיון. יומיים תמימים שט הקרפיון לאורכה של הגיגית הלוך ושוב. ביום השלישי הדודה מַגְדָה הכריזה שהקרפיון ״חושב בדיוק כמונו״ ושלחה את דודי הֶרְבֶּרְט [שהיה מומחה לסַנְסְקְרִיט] "להחזיר את הדג אל הים״.

    זמן לא רב אחר כך, ביום הולדתה של הדודה מַגְדָה, הלך הדוד הֶרְבֶּרְט לחנות פרחים והביא לה, לדודה מַגְדָה, אגודה של פרחי יסמין. הדודה מַגְדָה מיששה בעלי הכותרת, בין האצבע ובין האגודל, ושמטה את הפרחים אל השולחן. ״מכיוון״, אמרה, ״שאתה מלומד, מן הדין שתדע כי פרחים אינם עשויים מפלסטיק אלא מפרחים״. אותה שעה עוד היה לו, לדוד הֶרְבֶּרְט, גוף משלו, אבל פנימו כבר היה אכול סרטן.

    7
    למה מספר אני את כל הדברים האלה? מתוך שאני מספר והולך אדע יום אחד [בהיסח הדעת] מהו הדבר היפה ביותר בעולם. וכשאדע מהו אומר [ואפילו תהא זו צנצנת של פלפל שחור]: ״הדבר הזה... הצנצנת הזאת שכאן... ובתוכה פלפל שחור... הדבר הזה הוא היפה בעולם״.

    8
    אני מהרהר בדברים של מה בכך, כגון איך למנות ציפורים כהלכה. קשה לספור ציפורים כשהן מתעופפות לכאן ולשם, ועל כן מוטב שציפורים תהיינה שרויות במנוחה. הן יכולות להרים את רגליהן או להניע כנפיים, אבל אם הן מקפצות מענף לענף או עומדות האחת במקומה של השנייה, קשה מאוד לדעת מהו מספרן.

    9
    לאחרונה עלה בדעתי שהעולם, על אף מה שרבים סוברים, מותקן כהלכה. דברים שמצויים בצד שמאל [באין שם אחר, מוצלח יותר, אפשר לכנות אותם ״שמאליים״) יש בהם מין איכות מיוחדת שאדם יכול, אם הוא ניחן בחוש המתאים, להבחין בינה לבין איכותם של דברים שמצויים בצד ימין.

    10
    אמי ילדה אותי ומתה [יש בסמיכות הזאת מעין עדוּת לסדר מושלם.] ועל כן חיפש אבי בספרים עד שמצא לי שם שאפשר להגות אותו גם מן הסוף להתחלה ונותר [דוקטור תֵיאוֹדוֹר וַייס. אף ואוזן וגרון.] לבדו.

    11
    אני רוצה לקנות שמש ולאכול אותה. אצא מן החנות ואנשים יאמרו: ״ראו! הוא מגלגל ברחוב שמש שלמה!״ כולם יסורו הצדה. האור יהיה נורא. בלילה השמש תזרח בחלל הבטן ותאיר את תל־אביב [וצִימֶרְמָן יאמר ״אִיך הוֹבּ גֶזֵין מִיט מַינֶה אֵיגֶנֶה אוֹיגְן אָז אֶר הוֹט אִיר אַפְשְטִיקֶר צוּשְנִיטְן אוּן אוֹפְגֶפְרֶסְן״* אולי עשרים פעמים].
    [* ראיתי במו עיני שהוא חתך אותה לחתיכות וזלל אותה]