1
הכל התחיל בחתול שזינק לכביש בדיוק כשהאור ברמזור של המכוניות התחלף לירוק, כאילו חיכה לסימן. המכוניות, שאך החלו להאיץ, עצרו בחריקת בלמים, הנהגים קיללו, ועם זאת, המתינו שהלה יואיל בטובו לפנות את המסלול. החתול צעד בזנב מורם במקביל למעבר החצייה כאילו הבין מה משמעות הפסים הלבנים המשורטטים על גבי האספלט השחור ובחר באופן מודע שלא לצעוד עליהם. יחד עם התפרצותו לכביש היתה זו עבירת התנועה השנייה שלו באותו יום.
הוא נעצר בדיוק באמצע הדרך והתיישב תחתיו. הנהגים צפרו. לא רק אלה שראו את מה שקורה, אלא גם אלה שהיו מאחוריהם ומהמקום בו ישבו לא יכלו לראות את החתול. מבחינתם התנועה נעצרה סתם כך, ללא סיבה, והלא אין דבר מרגיז מזה. הימים ימי שוך הקרבות בח׳אן יונס והנהגים הירושלמים נשלפו זה עתה מצוהרי הטנקים הרותחים. חוקי התנועה היבשים לא צייתו לרוח הקרב שעוד פיעמה בקרבם. אור ירוק כמוהו כ״הסתער!״ אדום — אויב אכזר. כל שכן חתול קטן.
״נו, סלקו משם כבר ת׳גרוטאה!״ בקעה צעקה מאחת המכוניות, השלישית או הרביעית בתור. כמה נהגים צפרו לאות הזדהות.
נהג המכונית הראשונה, קצר רוח, שיחרר קצת את הקלאץ׳, המכונית צהלה קדימה כמו סוס מרוץ שמרגיש את הצלפת השוט באוויר, אך החתול לא נרתע. בעולמו, שלל המכוניות זינקו לו לכביש ואילו הוא, למזלן, חס על גלגליהן. לנהג המתוסכל לא נותר אלא לדרוך בו זמנית על הקלאץ׳ ועל הבלם, למורת רוחם של הנהגים מאחוריו. קל להם לחרוץ את גורלו של חתול שאינם רואים כלל.
לאחר שווידא את העצירה המוחלטת של טור רכבים ארוך, כמו שוטר תנועה שמפנה אליהם שלט אדום שצדו השני ירוק, קם החתול והמשיך לצעוד במקביל למעבר החצייה, תחת מטר קללותיהם של הנהגים. הוא לא לקח בחשבון שרוכבי הקטנועים נוהגים להשתחל בין מכוניות עומדות כמו מים המחלחלים בין חרכי המדרכות, וכך הסתבך לו מיד בגלגלי קטנוע שהגיח מעבר למכונית הראשונה, וניתז לצד הדרך.
על אף שהאור הצהוב כבר התחיל להבהב המכוניות נעקרו ממקומן באחת, ונהג המכונית הראשונה עוד הספיק לסנן "הא!" כשדהר על פני החתול. רוכב הקטנוע, שמיהר גם הוא, המשיך לנסוע כאילו לא קרה דבר, אך לאחר כמה עשרות מטרים האט את קצב הנסיעה, הדליק את אורות החירום, עלה על המדרכה ופנה בחזרה לכיוון הרמזור. אם היה נוהג במכונית ודאי היה ממשיך בדרכו, אך משהו באינטימיות של הדריסה חילחל לקרבו. בכל זאת, קרסולו העירום התחכך לרגע בפרוות החתול.
הוא מצא אותו שרוע בצד הדרך, מלקק את פצעיו. החתול לא נרתע מפניו. להיפך. דומה שחיכה לבואו כדי שיוכל להפנות אליו מבט זעוף. הוא החליק את זנבו עוד מספר פעמים בהפגנתיות ואז קם מרבצו, צולע קמעה, זנבו משתרך לו מאחוריו כנחש מת.
רוכב הקטנוע חש אשמה; אשמה רבה יותר ממה שהיה ודאי מרגיש לוּ היה דורס את החתול למוות. אז לא היה מי שיביט בו כך וימחיש באופן כה בוטה את עוולתו. הוא עקב אחר החתול, שזנבו הנגרר שירטט את מסלול צליעתו בחול, ותהה כיצד ייקח אותו לווטרינר; הלא החתול מן הסתם לא ישתף איתו פעולה עכשיו, משפגע בו. למעשה, גם אם היו מכירים בדרך אחרת, לא היתה לו כל סיבה לבטוח בבני אדם.
הוא רצה לקרוא לחתול אך לא ידע את שמו. יש להניח שלא היה לו שם, כי אף אחד לא נתן לו, ובכל זאת, ודאי היתה דרך למשוך את תשומת לבו.
״פססס!...״ קרא, והחתול נעצר. הוא עמד כך מספר רגעים מבלי להסתובב, מספיק זמן כדי שהקטנוען יעמוד על טעותו, ואז המשיך בדרכו. אין טעם לקרוא לחתול בשפה שהמציאו לו בני האדם, שבינה לבין שפת החתולים לא היה דבר וחצי דבר.
עוד לא הספיק לחשוב איך בכל זאת ייקח את החתול לווטרינר והנה החל זה מתנדנד לו מצד לצד כמו עוקב עם כל גופו אחר מטוטלת ענקית, ואז נשמט ברכות לימינו ונחת על החול. הקטנוען מיהר אליו וראה כי חזהו עוד נע קלות מטה ומעלה.
הוא הרים אותו בזהירות, מקפיד שלא לגעת בו אלא בעד כפפות העור שחבש — בכל זאת, אולי הוא נושא מחלה — והתפלא לראות כי פרט ללכלוך שדבק בדם פה ושם, פרוותו נקייה ואף מטופחת למדי, כפרוותו של חתול בית אהוב.
הוא הניח אותו בעדינות בסל המנשא של הקטנוע לצד חבילה קטנה עטופה בנייר חום ששכבה שם, ונסע איתו באיטיות בשולי הדרך חזרה העירה, כמו נושא היה תינוק בן יומו.
