01
בראשית אותו ערב ישב העיתונאי אבי דקל בחדרו עמוס הספרים של אלוף (במיל') רחבעם זאבי. זה היה ערב שקט ונעים של תחילת הקיץ. ריחות של מדורה רחוקה עמדו באוויר.
הכתב הצעיר, גבוה, רזה וממושקף, חש עצמו כאילו נקלע לגוב אריות. הוא זכר שכאשר היה אלוף פיקוד המרכז הביא זאבי, שכולם כינו "גנדי", לביאה חיה ושיכן אותה במחנה כפיר, מפקדת הפיקוד.
העיתונאי היה מודע להאשמות על קשריו של האלוף עם ראשי כנופיית הפשע של כרם התימנים. לא מכבר נפגש בבית־קפה בצפון תל־אביב, מול גימנסיה הרצליה, עם חבר הכנסת הצעיר אהוד אולמרט, שלחש באוזניו דברים מזעזעים על הגנרל וחבריו, ראשי כנופיית פשע אלימה.
שמועות על יחסיו של "גנדי" לנשים — בעיקר חיילות ששירתו תחת פיקודו — הגיעו לאוזניו של העיתונאי. הוא התקשה לגבש דעה על האלוף. החשדות כאילו "גנדי" הטריד ותקף, איים ואנס, לא התאימו בעיניו לתפאורה המרשימה שבתוכה ישב. זה היה חדר גדול, שקירותיו מלאים בארונות ספרים מהמסד ועד הטפחות.
אבי התרשם מהכמות האדירה של אלבומים, מפות וספרים — רובם על ארץ ישראל וההיסטוריה היהודית — שמילאו כל פינה בחדר העבודה, והפכו אותו לצפוף ומחניק על אף גודלו. בלט במיוחד אוסף של ספרי תנ"ך עתיקים, שהמארח היה גאה בו.
זה היה חדר של מלומד. פרופסור מזדקן. לא של חייל, פרא אדם, פורע חוק, כפי שסיפרו השמועות. מצד שני, האיש קצוץ־השיער שזה היה חדרו נראה נערי, קל־דעת, פוחח. הזיווג שלו עם אלפי הספרים נראה מוזר בעיני העיתונאי הצעיר.
אבי דקל עלה באותו ערב של יוני 1982 בגֶרֶם המדרגות התלול אל חדרו של "גנדי", בביתו שבשכונה מזרחית של רמת־השרון. הוא בא לשם כדי למלא משימה עיתונאית. זו הייתה אמורה להיות שיחת־רקע, לא לפרסום, בענייני פלילים וידוענים.
היו אלה שנים של אופוריה: הסכם שלום עם מצרים, תקווה להסכמים דומים עם שאר מדינות ערב, אשליה שבקרוב יגוּר, סוף סוף, זאב עם כבש, והחרבות תמצאנה את מקומן על הקירות בחדריהם של גנרלים מזדקנים.
האלוף במילואים, יו"ר הנהלת מוזיאון ארץ ישראל ברמת־אביב, לא רצה לדבר על פלילים וכנופיות־פשע. הוא הוביל את השיחה לכיוונים אחרים. אבי יזכור את השיחה הזאת גם כעבור שלושים ושש שנים. האלוף חזה את מה שיעיב על תקוותיו של העיתונאי הצעיר. ענני מלחמה עומדים להתקדר בקרוב מאוד.
"צה"ל זקוק למלחמה בכל שבע עד תשע שנים כדי לשמור על כשירותו", קבע הגנרל. "בלי מלחמה יגדל כאן צבא שמפקדיו לא היו מעולם תחת אש. יהיו מג"דים ומפקדי פלוגות שלא השתתפו מעולם בקרב אמיתי.
"תחשוב על זה: בין מלחמת השחרור למבצע קדש עברו שבע שנים. בין מבצע קדש למלחמת ששת־הימים עברו אחת־עשרה שנים. בין מלחמת ששת־הימים למלחמת יום הכיפורים עברו שש שנים. מאז עברו כבר תשע שנים — וצה"ל מתנוון. אין ברירה. תצטרך להיות מלחמה בקרוב".
אבי דקל לא ידע ש"גנדי" הציג בפניו תיאוריה שהייתה מקובלת באגף המודיעין של צה"ל. היו שייחסו אותה לפרופ' יובל נאמן, ואחרים טענו שזוהי תיאוריה שגיבש אלוף יהושפט הרכבי.
אבי לא חשב באותם רגעים על השגריר הישראלי שנפצע בלונדון. כשהגנרל דיבר על מלחמה, אבי נזכר בגופת החייל המצרי המפוחם שראה בחולות מדבר סיני תשע שנים לפני כן. החייל שכב על בטנו, כמעט שקוע בתוך החול הצהוב, כשפניו טמונות בתוך החול. תמונתו הופיעה במחשבותיו של אבי שוב ושוב במשך שנים. הוא לא יכול היה לסלק מתודעתו את דמותו של המת.
במלחמת יום הכיפורים שירת אבי כחייל בשירות חובה. אלפי צעירים, בני גילו, נהרגו במלחמה. ישראלים שגדלו איתו, הלכו איתו לגן ילדים, לבית־ספר יסודי, לתיכון, לתנועת־הנוער, לצבא — ואז הפסיקו. נעלמו. סיימו את חייהם.
אבי חשב על המועקה שהציפה אותו ואת המדינה בחודשים שאחרי אותה מלחמה. הדברים של האלוף במילואים הפחידו אותו. הוא היה מוטרד.
♦
כמה שעות לאחר מכן, כשהלילה כבר השקיט את התנועה ברחוב אבן גבירול בתל־אביב, הדליקו שני גברים את האור בחדר מדרגות מרווח, שקירותיו מצופים שיש, בבית־דירות שמור ומטופח ברחוב דובנוב הסמוך. אחד מהם לבש מדי ב' צבאיים ישנים, והשני חולצה משובצת. הם חיפשו בתיבות־הדואר את השם אחיטוּב. כשמצאו אותו פנו למדרגות והחלו לטפס.
באותם ימים שלפני האינטרנט והטלפון הסלולרי, היו רק שתי שיטות קריאה למילואים: גיוס פומבי באמצעות סיסמאות ברדיו, וגיוס חשאי באמצעות חוליות־גיוס. ראש החוליה וסגנו היו עוברים מבית לבית, בדרך כלל בשעות החשיכה, דופקים על הדלתות ומקימים את אנשי המילואים ממיטותיהם.
שני חברי חוליית־הגיוס עלו במדרגות עד שהבחינו בשם "אחיטוּב" באותיות גדולות בשלט קרמיקה צהבהב על דלת עץ עָבָה. הפעמון השמיע זמזום צורם, עז, וכעבור כמה שניות נפתחה הדלת.
אישה קשוחת־מבט בחלוק ישן, שיערה הקצר מאפיר, משקפיים תלויים בשרוך על צווארה, הביטה בהם בביטחון, אף כי לא הכירה אף אחד מהם.
"כן?" אמרה בקול קר, חסר סבלנות. "מחפשים מישהו?"
"אוּרי אחיטוב גר כאן?" שאל האיש בחולצה המשובצת.
"מי אתם?" ענתה האישה בשאלה.
"אנחנו מיחידת המילואים שלו. באנו לקרוא לו למילואים", מיהר לובש המדים להסביר. "הוא בבית?"
"לא יכול להיות! הוא כבר שירת השנה במילואים שלושים וחמישה ימים!"
"גברת!" אמר לובש המדים בקול עייף. "הוא בבית?"
"גם אנחנו שירתנו הרבה, ולעומת זה לא הצלחנו לישון הרבה ביממה האחרונה", הוסיף חברו.
"אה, סליחה", התרכך הטון של האישה הרזה והגבוהה. "אתם רוצים קפה? נֵס?"
שני הגברים העייפים נכנסו לביתה של האישה. אחד מהם בחן את ארונות הספרים העמוסים בעשרות כרכים תכולים, בגודל אחיד, שעליהם נכתב בכחול כהה "פסקי־דין של בית־המשפט העליון".
"את עורכת דין?" שאל הבחור בחולצה המשובצת.
"משהו כזה", ענתה האישה.
"היא שופטת", תיקן אותו לובש המדים. "לא קראת בעיתונים על השופטת שרה אחיטוּב? לא ידעת שהאימא של אוּרי היא שופטת מחוזית?"
החלוק המהודק היטב על גופה של שרה אחיטוב הדגיש את גזרתה הדקה והגבוהה. היא הייתה בת 52, ובצידי עיניה כבר ניכרו קמטים, אבל היא הייתה עדיין אישה נאה. קל להסיק כי 25 שנה לפני כן הייתה אחת הנשים היפות בתל־אביב.
בתנועות מהירות, מתוכננות, מדודות, היא מזגה שלושה ספלי קפה נמס, והניחה על הדלפק שבין המטבח והסלון קערת פלסטיק ובה עוגיות מוכנות ששלפה מצנצנת גדולה. שני הגברים הצעירים, חיילי־מילואים המשרתים עם בנה בפלוגת סיור של חטיבת צנחנים, ניהלו איתה שיחה בלתי מחייבת על אי־השוויון בחלוקת נטל המילואים.
שרה אחיטוב הסכימה איתם, אבל נזהרה בניסוחיה. המעמד מחייב. אם תאמר משהו חריף, הצעירים האלה עלולים לצטט אותה. 18 שנים על כס השיפוט יצרו מחסומים טבעיים, תת הכרתיים, מפני חשיפה מיותרת.
♦
שרה קרמר נולדה למשפחה מבוססת בברלין בשנת 1930. הוריה הכירו בתנועת הנוער הציונית "בלאו־וייס". הם דיברו תמיד על פלשתינה ועל ההגשמה הציונית שם — אבל החיים בברלין היו נוחים וקלים. היו בה חיים תרבותיים, קונצרטים, קברטים, מוזיקה קאמרית, סלונים ספרותיים, תיאטרון. האידיאל הציוני ריחף בחלל הבית כפתרון של אחרית הימים — אבל בינתיים עסקו אלברט קרמר ורעייתו הצעירה סוֹפי בבניית המשפחה בברלין הסוֹערת, הנוֹחה והמוּכרת.
רק כאשר המפלגה הנאצית בראשות אדולף היטלר עלתה לשלטון, כאשר שרה הקטנה הייתה בת 3, החליטו אלברט וסופי קרמר לעשות מעשה. הם עזבו את דירתם הנוחה בברלין, ארזו את רכושם — בעיקר את הפסנתר של סופי — ב"לִיפְט", מעין ארגז עץ גדול, ועלו ארצה. הם היו בין מקימי נהריה ופתחו בה פנסיון.
ילדותה של שרה במושבה הקטנה, שהפכה עיירת־קייט, הייתה מאושרת. חיים כפריים־שלווים ביחד עם תחושת שליחות, שותפות־גורל ותקווה של מאבק לאומי. אחד הזיכרונות הראשונים שלה היה ליל הורדת מעפילים על חוף המושבה, כשהייתה בת 6. ביחד עם שאר הילדים חלמה על מעשי גבורה ב"הגנה". ביחד עם שאר הנערים תכננה "לסדר" את הצבא הבריטי, ששלט בארץ ועשה חיפושים אחר נשק. ביחד עם כל בני כיתתה הצטרפה לתנועת הנוער העובד, אף על פי שאהבה גם לשבת עם אימה בקפה פינגווין שבשדרות הגעתון, בית־קפה שנחשב בעיני המדריכים של התנועה כסמל הבורגנות המנוונת.
בגיל 17 וחצי, עם כל בני הגרעין של התנועה, הצטרפה להכשרה בגדוד הראשון של הפלמ"ח. שם הכירה את אוּרי פכטר, שהיה אהבת נעוריה.
אבל אהבתם לא נמשכה זמן רב. בסוף מארס 1948, כאשר אבטח שיירת־מזון מנהריה לקיבוץ יחיעם, נהרג אוּרי. הוא היה בנה היחיד של יהודית, שגידלה אותו לבדה. אביו, משה, מת כשאוּרי היה בן שנה.
שרה תפקדה עד תום מלחמת הקוממיות. היא הייתה חובשת קרבית וראתה הרבה פצועים והרבה דם, אבל היא פעלה כמכוֹנה יעילה, נטולת רגשות. איש לא ראה אותה מחייכת. איש לא שמע אותה צוחקת. גם כשהוכרז על הקמת המדינה וגם כשתמה המלחמה, החיוך לא שב אל פניה.
בשנת 1949 החליטו אלברט וסופי קרמר, שהפכו בינתיים לבעלי מלון קטן ומצליח בנהריה, לשלוח את בתם היחידה להתאושש בחו"ל. שרה נסעה לתל־אביב להיפרד מיהודית, אימו של אורי, ארזה מזוודה והפליגה ללונדון ללמוד שם משפטים.
לונדון חיכתה לה. שרה התגוררה לבדה בחדר קטן, בקומת המרתף של בית ישן בצפון לונדון, ששכרה ממשפחה יהודית שהתגוררה מעליה. כדי להגיע לחדרה היא הייתה צריכה לרדת מהרחוב במדרגות תלולות בחזית הבית אל מעין בור, שבו נקבעה הדלת לחדרה. בעבר, כשהבית נבנה, הייתה זו, כנראה, כניסת המשרתים או הכניסה אל אגף המטבחים של הבניין.
שרה התפרנסה מעבודה חלקית כפקידה בשגרירות ישראל, למדה משפטים, ראתה הצגות — והייתה מאושרת. באמצע שנות החמישים חזרה ארצה כמשפטנית מדופלמת.
במשך כל השנים היא שמרה על קשר מכתבים עם יהודית, אימו של אוּרי, החבר שנפל במלחמה. כאשר חזרה ארצה, הזמינה אותה יהודית להתגורר עימה בדירתה הקטנה במרכז תל־אביב.
יהודית, אלמנה שבנה היחידי נהרג במלחמה, עבדה כמבשלת ב"בית־החינוך א'", בית־ספר יסודי על־יד גן־מאיר. חייה התרכזו סביב השכוֹל הפרטי שלה. היא ניהלה אורח־חיים סגפני, לבשה תמיד שחורים, ושיערה הלבן מתוח לאחור וקשור בסיכה גדולה על עורפה. עורכת־הדין הצעירה שהכניסה לדירתה סייעה לה להפיג מעט את הבדידות.
שרה קרמר מצאה עבודה במשרד עורכי־דין גדול, שנוּהל על־ידי פרקליט ידוע, איש מפא"י, שייצג את מפלגתו בכנסת. המשרד ייצג חברות ממשלתיות והסתדרותיות, והיה מקושר היטב.
במשרד הכירה שרה את אהרון אחיטוב, מפקד פלוגה בפלמ"ח, שהשתחרר מצה"ל כאשר בן־גוריון פירק את פלוגות המחץ של ההגנה. אהרון היה מנהל מחלקה במשרד ממשלתי, ובתוקף תפקידו היו לו קשרים עם משרד עורכי־הדין. הוא היה חבר־קיבוץ נשוי, אב לשתי בנות, מבוגר משרה בעשר שנים, אבל פער הגילים ביניהם לא הפריע לשניהם. גם אהרון בילה כמה שנים בלונדון כשליח "ההגנה" לפני קום המדינה. עד מהרה הוא מצא שפה משותפת עם עורכת־הדין הצעירה. שניהם היו בודדים בתל־אביב, ובערבים היו נפגשים בבית־הקפה "גינתי ים" על הטיילת, מול הגלים המתנפצים אל החוף, ליד קפה "פּילץ" הפופולרי.
שרה נעשתה המאהבת הסודית של אהרון אחיטוב לימי אמצע השבוע. בסופי שבוע הוא היה חוזר אל בֵּיתו ואל אשתו בקיבוץ, והיא הייתה נוסעת ברכבת אל הוריה בנהריה.
הרומן הסודי נמשך עד לשנת 1958. אהרון התגרש, השאיר בקיבוץ את אשתו ובנותיו — ועבר עם שרה לדירה קטנה ב"מעונות עובדים" בצפון תל־אביב. הם התחתנו בטקס צנוע ב"ועד הקהילה" שברחוב המלך ג'ורג' 33. כעבור שנה נולד בנם, אוּרי, בלידה קשה בבית־היולדות בקריה.
שרה הייתה מאושרת. לכאורה, עלו חייה על מסלול נורמלי, נינוח ובטוח. בימי שישי אחרי הצוהריים הם נהגו לטייל יחדיו, דוחפים את עגלת התינוק בגן העצמאות בתל־אביב, להיעצר ליד האנדרטה לזכר הטייסים שנפלו, לצפות יחדיו לעבר הים הגדול, להמתין לשקיעה.
אבל חייהם כזוג נשוי היו קצרים. כשהילד היה בן חצי שנה נהרג אהרון בתאונת־אימונים בעת שירות מילואים. שרה גידלה את הבן לבדה. היא בנתה סביבה חומה של קשיחות וכוח. רק כלפי בנה, אוּרי, גילתה רכוּת.
כשהייתה בת 34 מונתה אלמנת־צה"ל שרה אחיטוב למשרת שופטת בבית־משפט השלום בתל־אביב. אף כי הייתה חייבת לגדל ילד בכוחות עצמה, היא התבלטה מייד כשופטת חרוצה ויעילה. שופט השלום הראשי הפנה אליה את המשפטים הפליליים הקשים והמורכבים ביותר.
כשמלאו לה 42 קוּדמה לבית־המשפט המחוזי. בקהילה המשפטית הקטנה של תל־אביב הייתה תמימות־דעים כי המינוי הגיע לשרה אחיטוב בדין ולא בחסד. היא הייתה אחת השופטות הטובות בתל־אביב, והמשפטים הקשים ביותר הופנו אליה. למרות גילה הצעיר יחסית, היא השתלבה מהר מאוד בצמרת הייקית של בית־המשפט המחוזי. שפת־האם הגרמנית שהכירה מהבית, לא הזיקה לה.
בשנת 1978, שנה אחרי שרווה נחת מן המהפך הפוליטי במדינה, נפטר אלברט קרמר. אשתו סופי נפטרה שבעה שבועות אחריו. השופטת אחיטוב מיהרה למכור את המלון המשפחתי בנהריה — וכעבור שבועות מעטים, כאשר בנה אורי התגייס לצנחנים, עברה לגור בביתו של שלמה מדינה, עורך־דין, ידיד ותיק מימי הפלמ"ח, ראש אגף בשירות הביטחון הכללי.
כפי שהתרגלה בנעוריה, חילקה שרה אחיטוב את השבוע. ארבעה לילות היא ישנה בביתו של שלמה מדינה ברחוב צייטלין. בסופי שבוע נהגה לישון בביתה, המרוחק כמאתיים מטרים מביתו של שלמה. שם הייתה מקדישה זמן לקריאה ולכתיבת פסקי־דין. שם נהגה לחכות לבנה, שיחזור מן הצבא.
חייה של שרה אחיטוב התנהלו על מי מנוחות. היא הייתה שופטת מוערכת, ובקהילה המשפטית התנבאו כי לא ירחק היום והיא תתמנה להיות האישה השנייה בתולדות בית־המשפט העליון. בינתיים ניתן לה תואר של נשיאה תורנית לעניינים פליליים בבית־המשפט המחוזי בתל־אביב.
בדרך כלל, היא ישבה בראש הרכב של שלושה שופטים, שדנו בפשעים חמורים — מעשי רצח, שוד מזוין, אונס והצתות. שרה אחיטוב הייתה ידועה כאישה קשוחה, קרת־מזג, נטולת חוש הומור.
בבית־המעצר המחוזי באבו־כביר, מקום שבו ישנו רוב הנאשמים בלילה שלפני המשפט, יצא לה שם של שופטת מחמירה, חכמה, שאי אפשר "לסבן" אותה — אבל אישה הוגנת, שאינה חוששת לקבל גרסה של נאשם אם יש בה סימני־אמת. עורכי־דין ידעו שיש להתכונן היטב למשפט אצל השופטת אחיטוב: אם לא יהיו מוכנים, צפויות להם הערות פוגעות, סרקסטיות, שתחשופנה את בורותם או את טיפשותם לעיני לקוחותיהם. האווירה באולם המשפטים שלה הייתה מתוחה ועניינית. מעולם לא שמעו את השופטת מתפרצת או מאבדת את קור רוחה — ומעולם לא העז עורך־דין להתבדח איתה במהלך משפט. אבל פרקליטים ותיקים ומנוסים הבחינו בבדיחות פרטיות, אינטליגנטיות, ציניות, בלתי מובנות לרוב הנוכחים באולם, שהיא נהגה לזרוק לחלל מדי פעם, בלי שהקהל ירגיש בכך.
בלשכתה הייתה השופטת אחיטוב לובשת דמות אחרת. היא הפכה לאימא חמימה. המתמחים שלה לדורותיהם סיפרו זה לזה על שיחות־נפש בכל נושא — מפוליטיקה ומוּסר ועד צרותיהם האישיות — שהיא ניהלה איתם במשך שעות רבות.
כאישה ששכלה כמעט את כל יקיריה, השקיעה שרה אחיטוב את כל אהבתה בבנה היחיד אוּרי. עם זאת, לפי החלטה קרה ומחושבת, היא לא התערבה מעולם בהחלטותיו. היא העריכה שהתערבות כזאת תרחיק אותו ממנה. משום כך, "חתמה" לו, ואפשרה לו לשרת ביחידה קרבית. הוא שירת שלוש שנים וחצי בחטיבת הצנחנים, השתחרר בדרגת סגן, והחל ללמוד בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת תל־אביב.
♦
אחרי ששני אנשי המילואים עזבו את דירתה, רושמים את הבטחתה כי תודיע לבנה על צו־הקריאה למילואים, מיהרה שרה אחיטוב לטלפן אל הבן, שישן אותו לילה בדירתה של חברתו, דירת סטודנטים שכורה בשיכונים הישנים של רמת־אביב. האם המוטרדת הודיעה לבנה על הצו שקיבל, ולפי נימת קולו הבינה, שגם הוא אינו מאושר לצאת שוב למילואים. איש מהם לא חזה שהוא נקרא למלחמה, שתיפתח כמבצע צבאי מוגבל ותימשך שמונה־עשרה שנה.
שרה התנצלה לפני הבן: אילו היה זה יום רגיל, היא הייתה מגיעה לדירתו, ומסיעה אותו לנקודת המפגש של יחידתו — אבל הבוקר הוא בוקר מיוחד, ועליה להיות מוקדם בבית־המשפט.
אחרי שאוּרי הבטיח לאימו לשמור סוד, היא גילתה לו כי מדובר במשפט חשוב מאוד, העשוי לקדם את הקריירה שלה, ולהחיש את המינוי הצפוי לבית־המשפט העליון.
"פרקליט־המחוז לעניינים פליליים, פליקס אוּנגר, מייצג בעצמו את התביעה", היא סיפרה לאורי. "המדינה מייחסת למשפט הזה חשיבות מיוחדת".
"אבל תמיד אמרת שאוּנגר אידיוט", הפסיק אותה הבן. "אמרת שכבר שנים הוא שואף להתמנות לבית־המשפט המחוזי, ואין לו סיכוי, כי אף אחד אינו חושב שהוא מתאים…"
"אמרתי", הסכימה האם, "אבל זה מה שיש. הוא פרקליט־המחוז, ואם הוא מופיע בעצמו — זה אומר שהאנשים מאחוריו חושבים שזהו משפט חשוב במיוחד. מחוץ לזה, אוּנגר יושב בוועד המרכזי של לשכת עורכי־הדין, והוא בוחש בכל ענייני העסקוּנה. יש לו השפעה על שני נציגי הלשכה בוועדת המינויים…"
"אמא, אני לא מאמין שאת מתחשבת בזה!" מחה הבן. "בגלל זה את צריכה להיות מוקדם בבית־המשפט?"
"טוב, המשפט חשוב גם בגלל זהות הנאשם", הסכימה שרה אחיטוב להודות.
"משהו כאן לא בסדר", פסק הבן. "את ניהלת כבר את המשפט של אשת־ראש הממשלה, והיית השופטת במשפט הדיבה בעניין הפשע המאורגן. לא יכול להיות שאת מתרגשת בגלל זהות הנאשם!"
"טוב", נסוגה השופטת הקשוחה בפני בנה. "אני אספר לך, אבל תזכור שזהו סוד־מדינה. הנאשם הוא ד"ר דן צבר. אתה יודע מי זה".
"דן צבר?" נדהם אורי אחיטוב. "מהחוג לספרות? זה שמופיע בטלוויזיה כל יום שני וחמישי?"
"כן. ד"ר דן צבר", אישרה השופטת.
"מה הוא כבר עשה?" חקר הסטודנט למשפטים, שנה א'. "אנס מישהי?"
"אתה שואל במה מאשימים אותו", תיקנה אימו, אבל סירבה לענות. "זהו סוד־מדינה, ואנחנו מדברים בטלפון. יש גבולות!"
"אימא, אני הולך למילואים, ולא נדבר הרבה זמן. את מוכרחה לגלות משהו! אל תשאירי אותי במתח!"
"תאמין לי. אני לא יכולה לגלות. אבל אתה זוכר, לפני כמה חודשים, שמחבלים רצחו שלושה דיפלומטים ישראלים בפריז? אתה זוכר שהרוצחים לא נתפסו? תחשוב בעצמך, ותמלא את התשבץ!"
