הסיפור של הילדה האבודה - החברה הגאונה: כרך רביעי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הסיפור של הילדה האבודה - החברה הגאונה: כרך רביעי
מכר
אלפי
עותקים
הסיפור של הילדה האבודה - החברה הגאונה: כרך רביעי
הוספה למועדפים
מכר
אלפי
עותקים

הסיפור של הילדה האבודה - החברה הגאונה: כרך רביעי

4.7 כוכבים (114 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

אלנה פרנטה

אֶלֶנָה פֶרַנטֶה (באיטלקית: Elena Ferrante) הוא שם העט של סופרת איטלקייה ידועה, שאיננה מוכנה לחשוף את זהותה או תמונתה בפומבי. הסיפור סביבה מכונה בעיתונות האיטלקית "תעלומת אלנה פרנטה". לפי השערות שונות היא ילידת 1950 בערך, חיה ומלמדת פילולוגיה קלאסית בטורינו. ההערצה הציבורית כלפיה רבה, והעיתון האיטלקי קוֹרִייֶ‏רֶה דֶלָה סֶרָה כתב על פרנטה שהיא "הסופרת האיטלקייה הגדולה ביותר מאז אלזה מורנטה".

ניתן לרכישה גם במארז

תקציר

בכרך זה מגיע לסופו המסע המְמַכֵּר בן 1,800 העמודים של כרכי 'החברה הגאונה', שריגש מיליוני קוראים בארבעים וכמה ארצות. ואף שהסיום כבר סוּפּר לכאורה כמין ספוֹילר בעמודים הראשונים של הכרך הראשון, מצליחה פרנטה לחולל תדהמה גם בשורות האחרונות של הספר, המאיימות להַפֵּך את המבט שלנו על כולו.
 
הסיפורים של לִילה ואלנה, ילידות 1944, נפרשים כאן מאמצע שנות השלושים לחייהן ועד שנות השישים שלהן. אלנה, כעת סופרת בינלאומית מצליחה, שפרצה לעולם הגדול, ולִילה, שכל ימיה לא יצאה מנפולי, אך המריאה גבוה בעיר עצמה, חוזרות שתיהן להתגורר בשכונת ילדותן, והסימביוטיות שלהן שואבת לתוכה גם את הדור השני, את ילדיהן. השכונה, מסתבר, אוחזת בהן בחוזקה ואינה מרפה. כל מה שיש להן, לטוב ולרע, נובע ממנה. עולמן הוא בעצם נפולי, והן־עצמן, וגם הדמויות האחרות, נופלות בלי־הרף מן האיטלקית המחונכת אל הדיאלקט הפראי של השכונה, שפת הכֵּנות הנוסחתית שלהן.
 
שתי עובדות – רעידת־האדמה הנוראה בנפולי (1980), המסלקת לתמיד את אשליית היציבות והמוצקות של העולם, והמפגש המחודש עם הזהות הנזילה של אלפונסו קאראצ'י, גבר־אשה המתחזה ללִילה והופך לקוֹפִּי שלה – עשויות להיות מטפורות למה שקורה בכרך הסיום. הדמויות חורגות בו שוב ושוב מגבולותיהן ועושות את הבלתי־צפוי מהן, אפילו הנבלים מביכים אותנו בחריגה מנַבלותם. את דמותה של לִילה קשה יותר ויותר לִתחום בקווי־מתאר מוגדרים, תחושות נשפכות לתוך מנוגדות להן, והחוויה של היטשטשות הקונטורים נעשית טוטלית, חובקת את עולמו של הספר.
 
ספרי 'החברה הגאונה', המערבלים עולם סגור של דמויות, שסיפוריהן עשויים להימשך ולהתרחב בלי סוף, בעלילה פתוחה, סביב אהבות, בגידות, תככים בין־אישיים, תוך נתינת במה לדמויות המשנה, מגיעים בספר האחרון לפינָלֶה, המגלה עד כמה הכרך הפותח היה מחושב וטמן בחובו את זרעי הכרך הרביעי: שורת פרטים, מסוג הבובות האבודות טינה ונוּ של שתי הילדות אלנה ולִילה, מתהדהדים בסוף הדרך כדי להיות מוארים באור לא־צפוי בַּסגירה. כך, בתפירה עילית, נהפך עמלה של אלנה גרֶקו – שכתבה "חודשים וחודשים וחודשים" את כרכי 'החברה הגאונה' "כדי לשוות לה [ללִילה] צורה שקווי המתאר שלה לא יתמוססו" – לעמל שהספר מטיל ספק בהצלחתו.

פרק ראשון

בגרות 
הסיפור של הילדה האבודה
1
 
החל מאוקטובר 1976 ועד לשובי לחיות בנפולי, ב־1979, נמנעתי מקשר יציב עם לִילה. אבל זה לא היה קל. היא ניסתה כמעט מיד לחזור ולהיכנס לחיי במלוא העוצמה, ואילו אני התעלמתי ממנה, הייתי סובלנית כלפיה, ספגתי אותה. אף שהתנהגה כמי שכל רצונה הוא להיות בקרבתי ברגע קשה, לא הצלחתי לשכוח את הבוז שהפגינה כלפי.
היום אני חושבת שאילו היה פוצע אותי רק העלבון - את מטומטמת, היא צעקה עלי בטלפון כשסיפרתי לה על נינו, ואף־פעם קודם־לכן, אף־פעם, לא קרה שדיברה אלי ככה - הייתי עד מהרה נרגעת. למעשה, יותר מהעלבון נחשב בעיני שהזכירה את דֶדֶה ואת אֶלזָה. תחשבי על הנזק שאת גורמת לבנות שלך, היא הזהירה אותי, ובו־ברגע לא ייחסתי לכך חשיבות מיוחדת. אך המלים הללו צברו יותר ויותר משקל ככל שחלף הזמן, חזרתי אליהן לעתים קרובות. לִילה מעולם לא גילתה עניין מזערי בדֶדֶה ובאלזה, ואני כמעט בטוחה שאפילו את שמותיהן לא זכרה. בפעמים שהזכרתי בטלפון איזו אמירה אינטליגנטית שלהן, היא קטעה אותי, שינתה נושא. וכשפגשה אותן לראשונה בבית של מרצ'לו סוֹלָארָה, הסתפקה במבט מוסח־דעת ובמשפט כללי כלשהו, ואפילו לא טרחה לשים לב כמה יפה הן לבושות, כמה יפה הן מסורקות, מסוגלות שתיהן, למרות היותן קטנות, להתבטא כיאות. ובכל־זאת אני עשיתי אותן, אני גידלתי אותן, הן חלק ממני, חבֶרתהּ מאז ומתמיד: היה עליה להותיר מקום - איני אומרת שמתוך חיבה, אלא רק מתוך אדיבות - לגאווה האימהית שלי. אלא שהיא אפילו לא נקטה קצת אירוניה טובת־לב, היא פשוט הפגינה אדישות ותו־לא. ורק עכשיו, ודאי מתוך קנאה, כי לקחתי את נינו - נזכרה בבנות ורצתה להדגיש שאני אמא נוראה, שכדי להיות מאושרת אני מאמללת אותן. כשרק חשבתי על כך, מיד הייתי מתעצבנת. האם הדאיג אותה גֶ'נארו כשעזבה את סטֶפָנו, או כשנטשה את הילד אצל השכנה שלה כדי ללכת לעבוד במפעל, או כששלחה אותו אלי כאילו כדי להיפטר ממנו? אה, אני לא נקייה מדופי, אך אני בלי ספק אמא טובה ממנה.
 
 
2
 
מחשבות מסוג זה הפכו אצלי להרגל באותן שנים. זה היה כאילו לִילה, שבסופו של דבר ביטאה רק את המשפט המרושע האחד הזה על דֶדֶה ואלזה, הפכה לסנגורית של הצרכים של בנותי, ואני, בכל פעם שהזנחתי אותן כדי להתמסר לעצמי, חשתי חובה להוכיח לה שטעתה. אך זה היה רק קול שברא מצב־רוחי הרע, ומה היא חושבת באמת על התנהגותי כאם לא ידעתי. היא היחידה שתוכל לספר על כך אם אכן תצליח להשתחל לשרשרת המלים הארוכה כל־כך הזאת, כדי לשנות את הטקסט שלי, כדי לשלב במיומנות חוליות חסרות, כדי להסיר אחרות מבלי שהדבר יירָאה, כדי לספר עלי יותר ממה שאני רוצה לספר, יותר ממה שאני מסוגלת. אני מייחלת להתערבות הזאת שלה, מאחלת אותה לעצמי מאז שהתחלתי לכתוב את הסיפור שלנו, אך עלי להגיע לסופו כדי לבחון את כל הדפים הללו. אם אנסה לעשות זאת עכשיו, בלי ספק אתָּקע. אני כותבת זמן רב מדי, ואני עייפה, קשה לי יותר ויותר לשמור את חוט הסיפור מתוח בכאוס של השנים, של האירועים הקטנים והגדולים, של מצבי־הרוח. ולפיכך - או שאני נוטה לפסוח על ענייני־שלי כדי לאחוז מיד בלִילה ובכל הסיבוכים שהיא מביאה עימה, או גרוע מזה, מניחה לאירועי חיי לסחוף אותי רק משום שהם עולים בידי ביתר קלות. אך עלי להימנע מן המִסעף הזה. איני צריכה לבחור בדרך הראשונה, שבמהלכה - לאור העובדה שטבעו של הקשר שלנו כופה עלי לעבור דרך עצמי כדי להגיע אליה - אם אשים את עצמי בצד, אמצא לבסוף פחות ופחות עקבות של לִילה. אבל אל לי ללכת גם בדרך האחרת. בעצם, בלי ספק בדיוק בזה היא היתה תומכת, שאדבר על התנסוּתי יותר ויותר באריכות. קדימה - ודאי היתה אומרת - ספרי לנו לאן פנו חייך, למי בכלל אכפת משלי, תודי שהם לא מעניינים אפילו אותך. והיתה מסיימת: אני קשקוש על־גבי קשקוש, בכלל לא מתאימה לאחד מהספרים שלך; הניחי לי, לֶנוּ, לא מספרים סיפור של מחיקה.
מה לעשות איפוא? שוב לתת לה להיות הצודקת? להסכין עם כך שלהיות בוגרת פירושו לחדול להפגין את עצמך, ללמוד להסתיר את עצמך עד היעלמות? להודות שככל שהשנים חולפות אני יודעת על לִילה פחות ופחות?
הבוקר אני מרחיקה מעצמי את העייפות ומתיישבת אל שולחן־הכתיבה. כעת, כשאני קרובה לנקודה היותר כואבת של הסיפור שלנו, אני רוצה לחפש על פני הדף איזון ביני לבינה, שבחיים־עצמם לא הצלחתי למצוא אפילו ביני לביני.

אלנה פרנטה

אֶלֶנָה פֶרַנטֶה (באיטלקית: Elena Ferrante) הוא שם העט של סופרת איטלקייה ידועה, שאיננה מוכנה לחשוף את זהותה או תמונתה בפומבי. הסיפור סביבה מכונה בעיתונות האיטלקית "תעלומת אלנה פרנטה". לפי השערות שונות היא ילידת 1950 בערך, חיה ומלמדת פילולוגיה קלאסית בטורינו. ההערצה הציבורית כלפיה רבה, והעיתון האיטלקי קוֹרִייֶ‏רֶה דֶלָה סֶרָה כתב על פרנטה שהיא "הסופרת האיטלקייה הגדולה ביותר מאז אלזה מורנטה".

סקירות וביקורות

סוף דבר הכרך האחרון בסדרת 'החברה הגאונה' מוכיח כי כוחה הממגנט של אלנה פרנטה טמון באופן שבו היא גורמת לקורא להאמין שיש תוקף ותכלית לכל רגע בחייו הכרך הרביעי והאחרון בסדרת 'החברה הגאונה' נפתח, לטובת הקוראים, ברשימת תזכורת של הנפשות הפועלות ובתקציר קורותיהן. אבל די מהר מתברר שאין כאן מקום לקיצורי דרך, ומי שלא טרח לקרוא את שלושת הספרים שקדמו לחלק האחרון, לא יתמצא בנבכי הרומן הסבוך הזה וייוותר עם פערים שאינם ניתנים לגישור. זהו עוד מאפיין, אחד מני רבים, ליושרה הספרותית של פרנטה, קודם כל כלפי עצמה - הסדרה הזאת באמת מצטברת לכדי סיפור חיים אחד שלם - וכלפי קוראיה הרבים והנאמנים, שמכירים את אלנה ולילה ועוקבים אחריהן למן ילדותן המוקדמת ועד זקנתן.

הכרך, המחולק בעצמו לשני חלקים ולאפילוג קצר, נפתח בשלהי שנות ה-‭,70‬ בתור הזהב של אהבתם של המספרת אלנה - וככל הנראה בת־דמותה של פרנטה - ונינו, גבר יפה תואר וכישרוני אך חלש אופי וחלקלק, שגדל עם אלנה ולילה באותה שכונה קשת יום ומוכת פשע בנפולי, ובין השאר היה מאהבה של לילה. סוף־סוף זוכה אלנה באהוב ליבה הנצחי, ושניהם נוטשים את משפחותיהם ויוצאים לראות עולם, נשואים על כנפי הצלחתה הספרותית של אלנה ושאיפותיו האקדמיות של נינו. לילה נשארת, כהרגלה בקודש, בשכונה בנפולי, שם היא הופכת למוקד כוח בזכות חברת המחשבים החדשנית שלה, המספקת תעסוקה למקורביה המועדים לפורענות, בזכות התבססותה הכלכלית וכמובן בזכות אישיותה הכריזמטית, השוחרת טוב והערמומית גם יחד.

בעת ההיא נדחקת חברותן של אלנה ולילה לפינה, וקסמיו של העולם הגדול, תהפוכותיו הפוליטיות, הרוחות הרעיוניות שנושבות בו, סוחפים מעלה את אלנה ונינו, ומשאירים את לילה, כך נראה, בענן אבק של פרובינציאליות ואנכרוניזם. אבל כוחן הממגנט של לילה ושל נפולי - לפעמים נדמה שהשתיים, האישה והעיר, מזוגות זו בזו לכדי ישות אחת - מושך לשם את אלנה בחזרה, ומשם חוזרים צירי חייהן לפעול זה בצד זה, אם בתיאום מרהיב ואם בחריקה הרסנית.

גם הספר מפעיל על הקורא אותו כוח מגנטי, ויש טעם לתהות על פשרו של הכוח הזה, שנדמה כי רוב הספרות בת ימינו איבדה אותו ושוחריה הולכים ומתמעטים. מעולם לא חשבתי דווקא על יושרה כעל תכונה ממכרת, אבל אלנה גרקו, נושאת המונולוג הארוך כל כך של 'החברה הגאונה', מרוקנת את כל כיסי נפשה לתוך הספר הזה, ועורכת דין וחשבון נוקב, מפורט מאוד, קפדני ומלא רגישות אנושית לכל הסובבים אותה, לעידנים המתחלפים בחייהם, לשגשוג ולאסונות ההולכים לכל מקום שלובי זרועות, וראשית כל, לה עצמה. כך היא מתגלמת בעיני הקורא כמספרת סופר־מהימנה - יורדת אל עומקם של הדברים וחושפת אותם עד היסוד, אך גם הראשונה להודות בדברים הנסתרים מעינה - ומוליכה אותו ביד בוטחת ובחסות מוחלטת בדרכי הסיפור, כמעין מבוגר אחראי הלוקח את ילדו למסע מפותל ומפרך ודואג לכל צרכיו. כך שגם ברגעים שבהם נדמה כי אלנה נוקטת בתחבולות ספרותיות, כמו סיום הפרק בעיתוי מותח במיוחד או קפיצה לנקודת זמן עתידית המרמזת על כך שעוד הרבה הפתעות צפויות לצוץ בהמשך, גם אז אין מדובר בטריק זול או בכיסוי על חולשה ספרותית: אלנה היא מספרת מסחררת ממש, וטוויית העלילה שלה, על כל יחסי הגומלין בין הדמויות לבין הזמן והמרחב שהן נעות בתוכם, מעוררת לא רק הנאה אלא גם השתאות מוחלטת.

אבל מתחת לפני השטח של הסיפור המיומן רוחש כוח נוסף, והוא לדעתי היסוד הממכר העיקרי של הסדרה, והוא הולך ומתחזק ככל שמתרבים חלקיה. בניגוד לאימה האקזיסטנציאליסטית שהאדם המודרני נתקף בה לנוכח ההבנה כי אין יד מכוונת ואין תכלית לקיומו, ולפיכך אין ביכולתו להבין את פשר קיומו של הזולת, אלנה כמעט מוכיחה שחור על גבי לבן כי החיים הם סיפור בנוי היטב מראשיתם ועד סופם, ובמרכז הסיפור ניצב איתן - מככב ממש - האדם עצמו.

התפיסה המנחמת, הרומנטית הזאת, מזדקפת מן הדפים דווקא ברגע הכאוטי מכל - רעידת אדמה קשה תוקפת את נפולי וזורעת בה הרס, הלם ומוות (מן הרגעים העזים ביותר בספר). את לילה, הנפש הניגודית לאלנה, מטיל אסון הטבע הזה אל אובדן דרך, והיא נסחפת לדיבור סהרורי למדי על פריכותם של הדברים, על הקלות שבה הכל נתון להיפרמות מוחלטת. אלנה מוקסמת מראייתה הלירית של לילה, אבל רואה בה סוג של טירוף. לעומת לילה, מסכמת אלנה את האירועים כך: ‭ ..."‬ואפילו הלבה, כל החומר המותך שדמיינתי אותו זורם וולקני בתוך כדור הארץ, כל הפחד שזה עורר בי, התארגנו במוחי במשפטים סדורים, בתמונות הרמוניות, הפכו למשטח מרוצף באריחים של אבן שחורה, כמו ברחובות נפולי, משטח שאני בכל מקרה עמדתי במרכזו". גם כשהיא פונה אל עולם הדימויים ומעפילה עד לשמש והעננים - "והכל חוזר לזהור, כמו שקורה כשענן רץ מעל לשמש, ונראה שהשמש בורחת... אבל הנה, הענן הסתלק, והיא חוזרת בבת אחת לסמא אותנו, ועלינו להאהיל בכף היד, עד כדי כך היא מבהיקה" - אלנה אינה מסתפקת בהאנשתם של גרמי השמיים, אלא מוליכה את הדימוי, בסופו של דבר, "אלינו", אל האנשים ממש, אל גובה העיניים פשוטו כמשמעו.

כלומר, גרמי השמיים הם בראש ובראשונה בני האדם החגים סביב עצמם וסביב גיבורות הספר, בין שהם בריאים ומשכילים ובין שהם נרקומנים ונבערים; והגלקסיה היא נפולי, איטליה, לפעמים גם חוץ לארץ, אבל לכל יש סיבה ומסובב, והכל נטוע בקרקע. גם כאשר בחלקיו האחרונים של הספר, בסתיו חייהן של אלנה ולילה, כשהפרקים נהיים קודרים יותר ויותר ואף מתארכים מתוקף איזו איטיות עצובה, גם אז יכולה הגאולה לצמוח רק ממעשים ויוזמה - כפי שנוקטת אלנה, והחורבן הוא בהכרח תוצר של איבוד עשתונות - כמו במקרה של לילה. כל סדרת 'החברה הגאונה' נעה סביב הרעיון הזה, הדתי בדרכו, והוא דבק בקורא המוקסם מן התחושה שגם עליו, בין שיקרא את הספר באנגלית, צרפתית, גרמנית, עברית ובכל שפה אחרת שהסדרה תורגמה אליה, חלה אותה חוקיות סיפורית הנותנת תוקף ותכלית לכל רגע בחייו.

יש להודות גם בתחושה המזככת, העולה מן הידיעה שאם בראשית המאה ה־20 כתב תומאס מאן אפוסים לוקליים כ'בית בודנברוק', נגע בזקנה המסתאבת בעיר מוכת חולי ב'מוות בוונציה' ובחן חברות ממושכת בין שני הפכים ב'טוניו קרגר', הרי שמאה שנה אחר כך תופסת את מקומו בהוד והדר סופרת אישה, ועושה זאת היטב.

נכון, הפרוזה של פרנטה אינה נוטה אל הנשגב, לפחות לא באופן מרוכז. אין בה רגעים המגמדים את הקורא לנוכח מפגן פתאומי של מופתיות, רגעים שבהם הרובד הספרותי ניתק מהרובד המילולי ומתעלה לפסגות עוצרות נשימה; הפרוזה של פרנטה נעה קדימה והלאה, ולאו דווקא מעלה־מעלה. אבל כאמור, אלנה הסופרת היא הראשונה להודות בזה: "הספר שלי - אף שזכה להצלחה גדולה כזאת - הוא באמת רע, משום שהוא מסודר כל כך, משום שנכתב בקפדנות אובססיבית, משום שלא ידעתי לחקות את הבנליות חסרת הסדר, האנטי־אסתטית, נטולת הלוגיקה, חסרת הצורה, של הדברים".

כמה "נשי" מצידה, לא להתכסות בנוצות של אגו וחשיבות עצמית "גברית", לגלגל אל הקורא את ההכרעה - האם באמת מדובר בסופו של דבר ביומנאות עמלנית, בינונית ושווה לכל נפש, או בסדר ספרותי חדש, שתשוקתו העיקרית היא הנפש האנושית על שלל סתירותיה ורגשותיה, מבלי ש"יידרדר" אל איכויות נחותות כמתקתקות וניחומים. ואולי זוהי גדולתה האמיתית של הפרוזה של פרנטה בסדרת 'החברה הגאונה' - לגלות לקורא שגם בפסגות ההרים הגבוהות ביותר עוד יש לו חמצן לנשימה, והוא יכול ליהנות מיופיין בלי מחיר המאמץ. תגידו שלא ככה זה עובד בטבע? פרנטה כבר תוכיח לכם שכל דימוי שתשאילו, ויהא מן המקומות המרוחקים והפראיים ביותר, יתנקז בסופו של דבר אל כף ידכם המאהילה על העיניים.

בתמונה: מתוך כריכת המהדורה הצרפתית של סדרת 'החברה הגאונה'
ענת עינהר 7 לילות 27/04/2018 לקריאת הסקירה המלאה >
"הסיפור של הילדה האבודה": מה השתבש בסוף הסאגה של אלנה פרנטה איריס לעאל הארץ ספרים 06/06/2018 לקריאת הסקירה המלאה >
"הסיפור של הילדה האבודה": אלנה פרנטה ממשיכה למגנט עד הסוף ענת עינהר ynet 27/04/2018 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

ניתן לרכישה גם במארז

סקירות וביקורות

סוף דבר הכרך האחרון בסדרת 'החברה הגאונה' מוכיח כי כוחה הממגנט של אלנה פרנטה טמון באופן שבו היא גורמת לקורא להאמין שיש תוקף ותכלית לכל רגע בחייו הכרך הרביעי והאחרון בסדרת 'החברה הגאונה' נפתח, לטובת הקוראים, ברשימת תזכורת של הנפשות הפועלות ובתקציר קורותיהן. אבל די מהר מתברר שאין כאן מקום לקיצורי דרך, ומי שלא טרח לקרוא את שלושת הספרים שקדמו לחלק האחרון, לא יתמצא בנבכי הרומן הסבוך הזה וייוותר עם פערים שאינם ניתנים לגישור. זהו עוד מאפיין, אחד מני רבים, ליושרה הספרותית של פרנטה, קודם כל כלפי עצמה - הסדרה הזאת באמת מצטברת לכדי סיפור חיים אחד שלם - וכלפי קוראיה הרבים והנאמנים, שמכירים את אלנה ולילה ועוקבים אחריהן למן ילדותן המוקדמת ועד זקנתן.

הכרך, המחולק בעצמו לשני חלקים ולאפילוג קצר, נפתח בשלהי שנות ה-‭,70‬ בתור הזהב של אהבתם של המספרת אלנה - וככל הנראה בת־דמותה של פרנטה - ונינו, גבר יפה תואר וכישרוני אך חלש אופי וחלקלק, שגדל עם אלנה ולילה באותה שכונה קשת יום ומוכת פשע בנפולי, ובין השאר היה מאהבה של לילה. סוף־סוף זוכה אלנה באהוב ליבה הנצחי, ושניהם נוטשים את משפחותיהם ויוצאים לראות עולם, נשואים על כנפי הצלחתה הספרותית של אלנה ושאיפותיו האקדמיות של נינו. לילה נשארת, כהרגלה בקודש, בשכונה בנפולי, שם היא הופכת למוקד כוח בזכות חברת המחשבים החדשנית שלה, המספקת תעסוקה למקורביה המועדים לפורענות, בזכות התבססותה הכלכלית וכמובן בזכות אישיותה הכריזמטית, השוחרת טוב והערמומית גם יחד.

בעת ההיא נדחקת חברותן של אלנה ולילה לפינה, וקסמיו של העולם הגדול, תהפוכותיו הפוליטיות, הרוחות הרעיוניות שנושבות בו, סוחפים מעלה את אלנה ונינו, ומשאירים את לילה, כך נראה, בענן אבק של פרובינציאליות ואנכרוניזם. אבל כוחן הממגנט של לילה ושל נפולי - לפעמים נדמה שהשתיים, האישה והעיר, מזוגות זו בזו לכדי ישות אחת - מושך לשם את אלנה בחזרה, ומשם חוזרים צירי חייהן לפעול זה בצד זה, אם בתיאום מרהיב ואם בחריקה הרסנית.

גם הספר מפעיל על הקורא אותו כוח מגנטי, ויש טעם לתהות על פשרו של הכוח הזה, שנדמה כי רוב הספרות בת ימינו איבדה אותו ושוחריה הולכים ומתמעטים. מעולם לא חשבתי דווקא על יושרה כעל תכונה ממכרת, אבל אלנה גרקו, נושאת המונולוג הארוך כל כך של 'החברה הגאונה', מרוקנת את כל כיסי נפשה לתוך הספר הזה, ועורכת דין וחשבון נוקב, מפורט מאוד, קפדני ומלא רגישות אנושית לכל הסובבים אותה, לעידנים המתחלפים בחייהם, לשגשוג ולאסונות ההולכים לכל מקום שלובי זרועות, וראשית כל, לה עצמה. כך היא מתגלמת בעיני הקורא כמספרת סופר־מהימנה - יורדת אל עומקם של הדברים וחושפת אותם עד היסוד, אך גם הראשונה להודות בדברים הנסתרים מעינה - ומוליכה אותו ביד בוטחת ובחסות מוחלטת בדרכי הסיפור, כמעין מבוגר אחראי הלוקח את ילדו למסע מפותל ומפרך ודואג לכל צרכיו. כך שגם ברגעים שבהם נדמה כי אלנה נוקטת בתחבולות ספרותיות, כמו סיום הפרק בעיתוי מותח במיוחד או קפיצה לנקודת זמן עתידית המרמזת על כך שעוד הרבה הפתעות צפויות לצוץ בהמשך, גם אז אין מדובר בטריק זול או בכיסוי על חולשה ספרותית: אלנה היא מספרת מסחררת ממש, וטוויית העלילה שלה, על כל יחסי הגומלין בין הדמויות לבין הזמן והמרחב שהן נעות בתוכם, מעוררת לא רק הנאה אלא גם השתאות מוחלטת.

אבל מתחת לפני השטח של הסיפור המיומן רוחש כוח נוסף, והוא לדעתי היסוד הממכר העיקרי של הסדרה, והוא הולך ומתחזק ככל שמתרבים חלקיה. בניגוד לאימה האקזיסטנציאליסטית שהאדם המודרני נתקף בה לנוכח ההבנה כי אין יד מכוונת ואין תכלית לקיומו, ולפיכך אין ביכולתו להבין את פשר קיומו של הזולת, אלנה כמעט מוכיחה שחור על גבי לבן כי החיים הם סיפור בנוי היטב מראשיתם ועד סופם, ובמרכז הסיפור ניצב איתן - מככב ממש - האדם עצמו.

התפיסה המנחמת, הרומנטית הזאת, מזדקפת מן הדפים דווקא ברגע הכאוטי מכל - רעידת אדמה קשה תוקפת את נפולי וזורעת בה הרס, הלם ומוות (מן הרגעים העזים ביותר בספר). את לילה, הנפש הניגודית לאלנה, מטיל אסון הטבע הזה אל אובדן דרך, והיא נסחפת לדיבור סהרורי למדי על פריכותם של הדברים, על הקלות שבה הכל נתון להיפרמות מוחלטת. אלנה מוקסמת מראייתה הלירית של לילה, אבל רואה בה סוג של טירוף. לעומת לילה, מסכמת אלנה את האירועים כך: ‭ ..."‬ואפילו הלבה, כל החומר המותך שדמיינתי אותו זורם וולקני בתוך כדור הארץ, כל הפחד שזה עורר בי, התארגנו במוחי במשפטים סדורים, בתמונות הרמוניות, הפכו למשטח מרוצף באריחים של אבן שחורה, כמו ברחובות נפולי, משטח שאני בכל מקרה עמדתי במרכזו". גם כשהיא פונה אל עולם הדימויים ומעפילה עד לשמש והעננים - "והכל חוזר לזהור, כמו שקורה כשענן רץ מעל לשמש, ונראה שהשמש בורחת... אבל הנה, הענן הסתלק, והיא חוזרת בבת אחת לסמא אותנו, ועלינו להאהיל בכף היד, עד כדי כך היא מבהיקה" - אלנה אינה מסתפקת בהאנשתם של גרמי השמיים, אלא מוליכה את הדימוי, בסופו של דבר, "אלינו", אל האנשים ממש, אל גובה העיניים פשוטו כמשמעו.

כלומר, גרמי השמיים הם בראש ובראשונה בני האדם החגים סביב עצמם וסביב גיבורות הספר, בין שהם בריאים ומשכילים ובין שהם נרקומנים ונבערים; והגלקסיה היא נפולי, איטליה, לפעמים גם חוץ לארץ, אבל לכל יש סיבה ומסובב, והכל נטוע בקרקע. גם כאשר בחלקיו האחרונים של הספר, בסתיו חייהן של אלנה ולילה, כשהפרקים נהיים קודרים יותר ויותר ואף מתארכים מתוקף איזו איטיות עצובה, גם אז יכולה הגאולה לצמוח רק ממעשים ויוזמה - כפי שנוקטת אלנה, והחורבן הוא בהכרח תוצר של איבוד עשתונות - כמו במקרה של לילה. כל סדרת 'החברה הגאונה' נעה סביב הרעיון הזה, הדתי בדרכו, והוא דבק בקורא המוקסם מן התחושה שגם עליו, בין שיקרא את הספר באנגלית, צרפתית, גרמנית, עברית ובכל שפה אחרת שהסדרה תורגמה אליה, חלה אותה חוקיות סיפורית הנותנת תוקף ותכלית לכל רגע בחייו.

יש להודות גם בתחושה המזככת, העולה מן הידיעה שאם בראשית המאה ה־20 כתב תומאס מאן אפוסים לוקליים כ'בית בודנברוק', נגע בזקנה המסתאבת בעיר מוכת חולי ב'מוות בוונציה' ובחן חברות ממושכת בין שני הפכים ב'טוניו קרגר', הרי שמאה שנה אחר כך תופסת את מקומו בהוד והדר סופרת אישה, ועושה זאת היטב.

נכון, הפרוזה של פרנטה אינה נוטה אל הנשגב, לפחות לא באופן מרוכז. אין בה רגעים המגמדים את הקורא לנוכח מפגן פתאומי של מופתיות, רגעים שבהם הרובד הספרותי ניתק מהרובד המילולי ומתעלה לפסגות עוצרות נשימה; הפרוזה של פרנטה נעה קדימה והלאה, ולאו דווקא מעלה־מעלה. אבל כאמור, אלנה הסופרת היא הראשונה להודות בזה: "הספר שלי - אף שזכה להצלחה גדולה כזאת - הוא באמת רע, משום שהוא מסודר כל כך, משום שנכתב בקפדנות אובססיבית, משום שלא ידעתי לחקות את הבנליות חסרת הסדר, האנטי־אסתטית, נטולת הלוגיקה, חסרת הצורה, של הדברים".

כמה "נשי" מצידה, לא להתכסות בנוצות של אגו וחשיבות עצמית "גברית", לגלגל אל הקורא את ההכרעה - האם באמת מדובר בסופו של דבר ביומנאות עמלנית, בינונית ושווה לכל נפש, או בסדר ספרותי חדש, שתשוקתו העיקרית היא הנפש האנושית על שלל סתירותיה ורגשותיה, מבלי ש"יידרדר" אל איכויות נחותות כמתקתקות וניחומים. ואולי זוהי גדולתה האמיתית של הפרוזה של פרנטה בסדרת 'החברה הגאונה' - לגלות לקורא שגם בפסגות ההרים הגבוהות ביותר עוד יש לו חמצן לנשימה, והוא יכול ליהנות מיופיין בלי מחיר המאמץ. תגידו שלא ככה זה עובד בטבע? פרנטה כבר תוכיח לכם שכל דימוי שתשאילו, ויהא מן המקומות המרוחקים והפראיים ביותר, יתנקז בסופו של דבר אל כף ידכם המאהילה על העיניים.

בתמונה: מתוך כריכת המהדורה הצרפתית של סדרת 'החברה הגאונה'
ענת עינהר 7 לילות 27/04/2018 לקריאת הסקירה המלאה >
"הסיפור של הילדה האבודה": מה השתבש בסוף הסאגה של אלנה פרנטה איריס לעאל הארץ ספרים 06/06/2018 לקריאת הסקירה המלאה >
"הסיפור של הילדה האבודה": אלנה פרנטה ממשיכה למגנט עד הסוף ענת עינהר ynet 27/04/2018 לקריאת הסקירה המלאה >
הסיפור של הילדה האבודה - החברה הגאונה: כרך רביעי אלנה פרנטה
בגרות 
הסיפור של הילדה האבודה
1
 
החל מאוקטובר 1976 ועד לשובי לחיות בנפולי, ב־1979, נמנעתי מקשר יציב עם לִילה. אבל זה לא היה קל. היא ניסתה כמעט מיד לחזור ולהיכנס לחיי במלוא העוצמה, ואילו אני התעלמתי ממנה, הייתי סובלנית כלפיה, ספגתי אותה. אף שהתנהגה כמי שכל רצונה הוא להיות בקרבתי ברגע קשה, לא הצלחתי לשכוח את הבוז שהפגינה כלפי.
היום אני חושבת שאילו היה פוצע אותי רק העלבון - את מטומטמת, היא צעקה עלי בטלפון כשסיפרתי לה על נינו, ואף־פעם קודם־לכן, אף־פעם, לא קרה שדיברה אלי ככה - הייתי עד מהרה נרגעת. למעשה, יותר מהעלבון נחשב בעיני שהזכירה את דֶדֶה ואת אֶלזָה. תחשבי על הנזק שאת גורמת לבנות שלך, היא הזהירה אותי, ובו־ברגע לא ייחסתי לכך חשיבות מיוחדת. אך המלים הללו צברו יותר ויותר משקל ככל שחלף הזמן, חזרתי אליהן לעתים קרובות. לִילה מעולם לא גילתה עניין מזערי בדֶדֶה ובאלזה, ואני כמעט בטוחה שאפילו את שמותיהן לא זכרה. בפעמים שהזכרתי בטלפון איזו אמירה אינטליגנטית שלהן, היא קטעה אותי, שינתה נושא. וכשפגשה אותן לראשונה בבית של מרצ'לו סוֹלָארָה, הסתפקה במבט מוסח־דעת ובמשפט כללי כלשהו, ואפילו לא טרחה לשים לב כמה יפה הן לבושות, כמה יפה הן מסורקות, מסוגלות שתיהן, למרות היותן קטנות, להתבטא כיאות. ובכל־זאת אני עשיתי אותן, אני גידלתי אותן, הן חלק ממני, חבֶרתהּ מאז ומתמיד: היה עליה להותיר מקום - איני אומרת שמתוך חיבה, אלא רק מתוך אדיבות - לגאווה האימהית שלי. אלא שהיא אפילו לא נקטה קצת אירוניה טובת־לב, היא פשוט הפגינה אדישות ותו־לא. ורק עכשיו, ודאי מתוך קנאה, כי לקחתי את נינו - נזכרה בבנות ורצתה להדגיש שאני אמא נוראה, שכדי להיות מאושרת אני מאמללת אותן. כשרק חשבתי על כך, מיד הייתי מתעצבנת. האם הדאיג אותה גֶ'נארו כשעזבה את סטֶפָנו, או כשנטשה את הילד אצל השכנה שלה כדי ללכת לעבוד במפעל, או כששלחה אותו אלי כאילו כדי להיפטר ממנו? אה, אני לא נקייה מדופי, אך אני בלי ספק אמא טובה ממנה.
 
 
2
 
מחשבות מסוג זה הפכו אצלי להרגל באותן שנים. זה היה כאילו לִילה, שבסופו של דבר ביטאה רק את המשפט המרושע האחד הזה על דֶדֶה ואלזה, הפכה לסנגורית של הצרכים של בנותי, ואני, בכל פעם שהזנחתי אותן כדי להתמסר לעצמי, חשתי חובה להוכיח לה שטעתה. אך זה היה רק קול שברא מצב־רוחי הרע, ומה היא חושבת באמת על התנהגותי כאם לא ידעתי. היא היחידה שתוכל לספר על כך אם אכן תצליח להשתחל לשרשרת המלים הארוכה כל־כך הזאת, כדי לשנות את הטקסט שלי, כדי לשלב במיומנות חוליות חסרות, כדי להסיר אחרות מבלי שהדבר יירָאה, כדי לספר עלי יותר ממה שאני רוצה לספר, יותר ממה שאני מסוגלת. אני מייחלת להתערבות הזאת שלה, מאחלת אותה לעצמי מאז שהתחלתי לכתוב את הסיפור שלנו, אך עלי להגיע לסופו כדי לבחון את כל הדפים הללו. אם אנסה לעשות זאת עכשיו, בלי ספק אתָּקע. אני כותבת זמן רב מדי, ואני עייפה, קשה לי יותר ויותר לשמור את חוט הסיפור מתוח בכאוס של השנים, של האירועים הקטנים והגדולים, של מצבי־הרוח. ולפיכך - או שאני נוטה לפסוח על ענייני־שלי כדי לאחוז מיד בלִילה ובכל הסיבוכים שהיא מביאה עימה, או גרוע מזה, מניחה לאירועי חיי לסחוף אותי רק משום שהם עולים בידי ביתר קלות. אך עלי להימנע מן המִסעף הזה. איני צריכה לבחור בדרך הראשונה, שבמהלכה - לאור העובדה שטבעו של הקשר שלנו כופה עלי לעבור דרך עצמי כדי להגיע אליה - אם אשים את עצמי בצד, אמצא לבסוף פחות ופחות עקבות של לִילה. אבל אל לי ללכת גם בדרך האחרת. בעצם, בלי ספק בדיוק בזה היא היתה תומכת, שאדבר על התנסוּתי יותר ויותר באריכות. קדימה - ודאי היתה אומרת - ספרי לנו לאן פנו חייך, למי בכלל אכפת משלי, תודי שהם לא מעניינים אפילו אותך. והיתה מסיימת: אני קשקוש על־גבי קשקוש, בכלל לא מתאימה לאחד מהספרים שלך; הניחי לי, לֶנוּ, לא מספרים סיפור של מחיקה.
מה לעשות איפוא? שוב לתת לה להיות הצודקת? להסכין עם כך שלהיות בוגרת פירושו לחדול להפגין את עצמך, ללמוד להסתיר את עצמך עד היעלמות? להודות שככל שהשנים חולפות אני יודעת על לִילה פחות ופחות?
הבוקר אני מרחיקה מעצמי את העייפות ומתיישבת אל שולחן־הכתיבה. כעת, כשאני קרובה לנקודה היותר כואבת של הסיפור שלנו, אני רוצה לחפש על פני הדף איזון ביני לבינה, שבחיים־עצמם לא הצלחתי למצוא אפילו ביני לביני.