סדר יום
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
סדר יום
הוספה למועדפים

סדר יום

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • הוצאה: רסלינג
  • תאריך הוצאה: אוגוסט 2011
  • קטגוריה: עיון
  • מספר עמודים: 343 עמ' מודפסים

תקציר

פרסום מאמרים בעיתונות מאת אנשי אקדמיה אינו זוכה בדרך כלל להערכה רבה אצל הקהילה האקדמית, ואף עלול להזיק לקריירה עצמה. כמי שמרד כדרכו במוסכמות, ניהל דן כספי פעילות פובליציסטית עקבית במקביל לעיסוקיו כמרצה וחוקר תקשורת.
 
הספר "סדר יום: תקשורת, חברה, פוליטיקה" מכנס 90 מבין מיטב המאמרים של דן כספי כפי שהתפרסמו בעיתונות היומית ובכתבי עת שונים במהלך למעלה משלושה עשורים. הם מכונסים בשמונה שערים – אמצעי תקשורת בישראל, תקשורת ופוליטיקה, מלחמה ותקשורת, בחירות ותקשורת, השידור הציבורי, בחברה ובפוליטיקה, על מגזרים ושסעים, באקדמיה.
 
בכל שער ושער מובא בתחילה מונולוג מקורי של ממלא תפקיד רלבנטי לאותו שער, אשר נכתב במיוחד לספר הנוכחי ואמור להעמיד את המאמרים בהקשר אקטואלי. אחדות מבין הרשימות, כגון "האזרח נון מם", הלוא הוא נוני מוזס, מו"ל "ידיעות אחרונות", או "אל תפנו אליו", על פרופסור אלים ומכה, עוררו בשעתו תהודה ציבורית רבה. בכתיבה בהירה ומדויקת, לעיתים בנימה אישית וחושפנית, מבהיר המחבר תהליכים ומגמות בתקשורת ובחברה הישראלית. מהבחינה הזאת, אוסף המאמרים הנוכחי עשוי לעניין סטודנטים, חוקרים וכל מי שמתעניין במעמדה של התקשורת בישראל – במה שהיא עושה ובמה שעושים איתה?
 
דן כספי הוא פרופסור וראש המחלקה לתקשורת, לשעבר, באוניברסיטת בן-גוריון. הוא היה נשיאה המייסד של האגודה הישראלית לתקשורת (1996-1999), ממלא ומילא מספר תפקידים ציבוריים, בין השאר: חבר בוועד המנהל של רשות השידור (2000-2003), חבר במועצה המדעית של דו-שנתון "קשר", אוניברסיטת תל-אביב (2005), יועץ אקדמי של "תיק תקשורת" – שבועון הטלוויזיה הלימודית (1991-1993). 
 
"סדר יום: תקשורת, חברה, פוליטיקה" מצטרף לפרסומיו הרבים של דן כספי בעברית, אשר היו זה מכבר לספרי יסוד בהוראת תקשורת בישראל.

פרק ראשון

מבוא
 
בגוֹב הכתיבה העיתונאית
 
פעילות פובליציסטית, פרסום מאמרים בעיתונות, של אנשי אקדמיה אינה זוכה בדרך כלל להערכה רבה בקהילה האקדמית ואף זוכה לכינויים סרקסטיים ובלתי מחמיאים, כגון "אינטלקטואלים־עיתונאים".1 לעתים נתפסת הכתיבה העיתונאית כגובלת בחטא, ואף עלולה להזיק לקריירה עצמה באקדמיה.
ליחס הביקורתי העוין הזה יש מספר טעמים כבדי משקל. ראשית, הכתיבה הפופולרית עלולה לגזול משאבי זמן עיקריים למחקר עצמו ולכתיבה אקדמאית, אשר חשובה ונחשבת יותר בקהילת החוקרים.2
שנית, לכאורה שורר ניגוד בין רוחה של הכתיבה העיתונאית ומהותה לבין אורחות האקדמיה בכלל והכתיבה המדעית בפרט. כל מאמר או הבעת דעה באמצעי תקשורת כלשהו על ענייני השעה משוללים לכאורה פרספקטיבה של זמן, ואינם מבוססים יותר מכל דעה אחרת, כזו של עיתונאי, של פרשן או של כל אזרח אחר. והרי דעתו של אקדמאי מצופה להיות איכותית יותר מדעות אחרות, דעה מושכלת ומבוססת יותר.
שלישית, הבעת דעה בענייני השעה, במיוחד כשהיא אינה נתמכת בממצאי מחקר, עלולה לערב את אנשי אקדמיה במחלוקות ציבוריות וערכיות. והרי רבים מצפים שחוקרים יישמרו מפני השמעת טיעונים שאינם מבוססים היטב מבחינה אמפירית.
יתר על כן, בלהט השיח הציבורי עלולות דעותיו של החוקר, כאלה שנוסחו לצרכים עיתונאיים, לזלוג אל תוכו של עולם המחקר ולהשפיע על סדר היום המחקרי. במקרים מסוימים עלולים ערכים אלה לחלחל לממצאי המחקרים ואף להוביל לגיוסם כאמצעי לקידום יעדים חברתיים ופוליטיים.
שאלת הזיקה בין המחקר האקדמי לפעילות ציבורית, ובכלל זה השתתפות בשיח העיתונאי, מפלגת חוקרים, בעיקר במדעי הרוח ובמדעי החברה לשני מחנות עיקריים: במחנה האחד נמצאים החוקרים הקנאים ל"טוהר המחקר"; כנגדם מתייצבים מי שדוגלים בתפיסה שהמחקר אינו יכול להיות מנותק מהחברה ומהסוגיות המעסיקות אותה. על פי גישתם, פעילות ציבורית ופובליציסטית של אנשי אקדמיה איננה רק מותרת, אלא אף רצויה וחיונית.
כמו כן, לכתיבה העיתונאית יש תדמית שלילית. היא מצטיירת לעתים קרובות כרדודה שכן אין היא מעוגנת דיה בעובדות, ואין היא סובלת ספקות, לבטים וסימני שאלה, כאלה המאפיינים את רוח האקדמיה. משום כך עלול להתעורר חשש שמא אנשי אקדמיה החוטאים בכתיבה עיתונאית יידבקו בנגעים אלה גם בכתיבה מדעית: ביודעין או שלא ביודעין הם עלולים, אבוי, לצמצם את הפער בין שני משלבי כתיבה אלה.
לבסוף, חרף המשאבים המושקעים בפעילות פובליציסטית, לרוב היא אינה תורמת לקידום מקצועי ולו רק משום שאינה "נחשבת" כבעלת ערך אקדמי. לא רק שאינה מוסיפה, אלא שהפעילות הפובליציסטית עלולה אף לגרוע אם היא תכופה מדי או לוקה באיכותה העיתונאית ("אפילו מאמר בעיתון איננו מסוגל לכתוב כהלכה"!).
מנגד, יש גם נימוקים המחזקים את השתתפותם של אנשי אקדמיה בכתיבה עיתונאית, כמו גם הופעתם באמצעי התקשורת. שכן העמדה השוללת פעילות פובליציסטית נראית מעט מיושנת משום שהיא אינה ערה להתפתחותה של החברה האזרחית בישראל. הקבוצות החוץ־פרלמנטריות התחזקו וגם התקשורת נעשתה יותר אקטיבית ויותר מעורבת בזירה הפוליטית. בדיעבד, אין דרך נכונה יותר כדי ליטול חלק בשיח הציבורי ולנצל את הידע וההבנה משדות המחקר.
יש בכתיבה כזו תרומה כפולה ומכופלת לחברה: ראשית, זהו אחד הערוצים שבהם ממלאים אנשי האקדמיה את חובתם החברתית, כמעין "סוציולוגים ציבוריים",3 החולקים מהידע שצברו עם כלל הציבור. שנית, נקודת המבט האקדמית מחזקת את החברה האזרחית ועשויה להעשיר את הדיון העיתונאי ולתרום להעמקתו, דווקא בעידן שבו מרבים לבכות את הידלדלותו של השיח הציבורי. מטעמים שונים ומשתנים גוברת התחושה שחייבים "לחבר את העם לאקדמיה" ולהדק יותר את הקשר בין האוניברסיטה לבין סביבתה.4 שלישית, חשיפה תקשורתית של אנשי מדע והישגיהם המחקריים עשויה להתברר כאינסטרומנטלית וכמסייעת לגייס תגמולים ומשאבים כלכליים, למשל תרומות, קרנות ומענקי מחקר, החיוניים לפעילותם של מוסדות האקדמיה.5
החופש האקדמי מעניק בישראל, לפי שעה, לחוקרים יתרון יחסי על פני מגזרים רבים בחברה, אשר אינם מורשים להביע את דעתם בפומבי (כגון פקידים במגזר הציבורי, מורים או אנשי כוחות הביטחון). יתר על כן, רבים מקרב הציבור שאינם מנועים מלהביע את דעתם, חסרים מיומנויות הבעה חיוניות, בכתב או בעל פה, והיא מצמצמת את הנגישות התקשורתית. מהבחינה הזו, יהיה זה רק מצער אם קולם של אנשי האקדמיה, אשר חופשיים ומסוגלים להתבטא, לא יישמע בפומבי.
גם מחוץ לישראל, הפרתה האקדמיה את הפובליציסטיקה העיתונאית. חוקרים בכירים באקדמיה חבשו — ועדיין חובשים — כובע כפול של אקדמאי ופובליציסט, מביניהם, ודי לציין אחדים מהם; מדען המדינה, הסוציולוג והפילוסוף הצרפתי רמון ארון,6 הסמיוטיקאי האיטלקי אומברטו אקו,7 הבלשן האמריקאי נועם חומסקי,8 הסוציולוג הגרמני אולריך בק9 ועוד.
כנראה, כף המחלוקת נוטה בשנים האחרונות יותר לטובת הגישה המעודדת פעילות פובליציסטית של אנשי מחקר. ככל שהקהילה האקדמית נזקקת יותר לגייס תמיכה ציבורית ומשאבים כספיים להמשך פעילותה, כך מתרבים המצדדים ב"חשיפה לתקשורת". תחום מחקר חדש, תקשורת מדע Communication Science,10 מניב מכלול מחקרים על הקשר בין שתי הקהילות, בכללם מחקר על הנחלת מיומנויות תקשורתיות לחוקרים ושינוי בתפיסתם את הפרסום הלא מדעי באמצעי תקשורת.11
אולם אין להתעלם גם מהיחס המורכב של קהילת התקשורת לאקדמיה. שתי הקהילות מתמחות בפענוח משמעויות ובהפצתן, כל אחת לפי התמחותה ולפי כללים משלה.12 האקדמיה אמורה לייצר בעיקר ידע, ואילו התקשורת מצופה להפיץ מידע.13 הממשק בין שתי הקהילות נוצר בכל עת שהאקדמיה מבקשת אף היא להפיץ את הידע, בדרך כלל בסיועם של אנשי התקשורת. מצדם, עיתונאים זקוקים לאותו ידע הצבור באקדמיה, ולו רק כדי לפענח את משמעות האירועים המסוקרים ולעתים גם בשל ערכו החדשותי. לרוב המידע תלוי בידע. כל אחד ארוז אחרת על ידי אורזים שונים ולפי כללים משלהם.
יחסי הגומלין המורכבים בין שתי הקהילות מתחדדים למשל במקרים שבהם מסרים עוברים מאריזה אחת לשנייה, כלומר כשמידע אקדמי מתגלגל למידע עיתונאי. הצורך להמרה של ידע במידע גובר בעתות משבר — אסונות טבע, מגפות או פיגועי טרור, עת חייבים כתבים ליידע את הציבור ולו רק כדי לשפר את היכולת למנוע נזקים ולשלוט במצבים החריגים.14
במקרים מסוימים מסתייע כל צד במי שמסוגל להקל על ההמרה — דוברים ואנשי יחסי ציבור, שתפקידם לתווך בין המומחים לבין הכתבים. אלא שבדרך כלל הקשר בין המומחים לבין העיתונאים מתנהל במישרין, גם אם מגעים כאלה אינם חפים ממתחים בשל אוריינטציות שונות להפצת הידע: לעומת המומחים המקדשים את הפירוט והדיוק, הרי העיתונאים מחויבים לתמצות ולבהירות.
ההבדלים בין שתי תרבויות פרופסיונאליות מביאים לכך שרק מומחים ספורים, בדרך כלל בעלי מוטיבציה מיוחדת ובעלי מיומנות של הבעה תקשורתית, בכתב או בעל פה, מוכנים להיחשף בתקשורת וליטול חלק בשיח הציבורי. מעטים עוד יותר עומדים בתנאי הסף של מיומנות תקשורתית וזוכים לנגישות לאמצעי תקשורת.15
בהקשר זה ניתן להבחין בין נגישות מתווכת לבין נגישות ישירה לאמצעי התקשורת. נגישות מתווכת מתממשת בדרך כלל באמצעות הסיקור התקשורתי של הפעילות האקדמית, כדוגמת דיווח על מחקר מעניין או על ממצאים חדשניים. נגישות תקשורתית ישירה מתקיימת כשאנשי אקדמיה נחשפים לציבור ומעבירים במישרין את מסריהם. כך, במדורים מקצועיים שונים, מומחים תורמים בעצמם בתחומי הידע שלהם — מדורי רפואה, כלכלה, משפט או אמנות, כמו גם בעמודי חדשות, כאשר המומחה מקבל פתחון פה, במדור דעות או בפינה במשדר כלשהו.
אפשר להבחין בין המומחים השונים המתארחים באמצעי התקשורת לפחות לפי שלושה קני מידה עיקריים — יוזמה, תדירות ותחומי העניין:
1. זהות היוזם/המזמין — האם המומחה פונה ומציע בעצמו מהגיגיו לאמצעי תקשורת כלשהו, או שפונים אליו ומבקשים את דעתו? לעתים ההזמנה למומחה נגזרת מן הסוגיה שעל סדר היום בשל אירועים המחייבים התייחסות מיוחדת או ידע המצוי אך ורק בידי רשותו של אותו חוקר. לשם כך קהילות אקדמיות ומוסדות להשכלה גבוהה מציעים מדריכי מומחים כדי להקל על עיתונאים לאתר את מבוקשם בעת הצורך.16 
מחקרים שונים מצביעים שבתחומי סיקור מקצועיים, כגון רפואה, מדע או כלכלה, מרבים הכתבים לפנות למומחים (expert sources).17 לעתים הזמנה או יוזמה מאמצעי התקשורת כמוה כהכרה במעמדו האקדמי של המומחה ובמוניטין שלו.18 בפועל, אין בהכרח קשר בין הנגישות התקשורתית לבין המוניטין האקדמי של מומחה. לעתים מזומנות מומחים זוכים בנגישות תקשורתית בזכות מיומנותם התקשורתית יותר מאשר בזכות מומחיותם האקדמית. עיתונאים ושדרים מעדיפים מומחים חדי־ניסוח ורהוטי דיבור וכתיבה, גם אם אינם מן הבכירים בתחומם. במקרים רבים, הנגישות התקשורתית עשויה להעניק לאותם מומחים מוניטין ציבורי מעל ומעבר למעמדם באקדמיה.
2. תדירות הנגישות התקשורתית. אפשר להבחין בין נגישות תקשורתית מזדמנת לבין נגישות קבועה, בין אותם מומחים אשר מקבלים מעין פתחון פה קבוע, לעתים למורת רוחם של העמיתים בקהילה.
3. תחומי העניין. ניתן להבחין בין המומחים המתבטאים בתחום התמחותם המקצועית בלבד לבין אלה המוסיפים ומביעים את דעתם במכלול נושאים שעל סדר היום.
*
 
ערנותי הציבורית הקפיצה אותי לעתים קרובות מן הנירוונה האקדמית ודחפה אותי להשתתף בשיח התקשורתי במכלול נושאים. אך יותר מכול, הרביתי להביע דעה בענייני התקשורת השונים (תחום התמחותי), אף שלא היססתי לגלוש לנושאים משיקים. למעשה, מה אינו משיק לתקשורת?
הערכתי מאוד את מעמדי העצמאי ביחס לאמצעי התקשורת, על יתרונותיו וחסרונותיו. במיוחד הערכתי את העובדה שאיני מחויב בהסכם עם אף אמצעי תקשורת כלשהו ואיני מחויב להתבטא בתדירות קבועה, אלא אך ורק לפי הצורך האישי ולפי שיקול דעתי. בדרך זו יכולתי למתן קמעא, אך לא למנוע לחלוטין, את הביקורת הפוטנציאלית בסביבתי האקדמית על "פעילות ז'ורנליסטית". גם כאשר שמעתי נימה של ביקורת, התייחסתי אליה לא מעט כאל "קנאת סופרים", שאין עזה ממנה בקהילה האקדמית.
אגב כך, נוכחתי מקרוב שוב ושוב עד כמה "שוק הדעות" מצומצם בישראל, ועד כמה "חופש העיתונות" בישראל כפוף למכלול אינטרסים, בעיקר עסקיים. מה שלימדתי במשך שנים חוויתי לא פעם על בשרי.
כך, נסיבות פיזיות אישיות הגבילו את נגישותי התקשורתית רק לַכְּתָב — לעיתוני דפוס ולעיתונים מקוונים. על כן ההיצע המצומצם של העיתונים הוסיף וצמצם שוב את הפוטנציאל שלי לנגישות תקשורתית. המצב השתפר קמעא עם צמיחתם של העיתונים המקוונים. קמעא, משום שגם העיתונים המקוונים הפופולריים משתייכים לתאגידי התקשורת הקיימים ומבצרים את ההגמוניה שלהם.19
כללית, המצב נותר כשהיה: היצע גדול של מאמרים העולה על יכולת הפרסום של כלל העיתונים המודפסים ושל אתרי המידע ברשת האינטרנט. שהרי מי אינו מבקש להביע את דעתו בנושאים שעל סדר היום? עיתונאים ופובליציסטים מועסקים בעיתונים, אישי ציבור, חברי כנסת, דוברים, יחצנים וכן גם אנשי אקדמיה. התחרות מחריפה ועלולה להכביד פעם נוספת על כל מי שמבקש "לרדת" מן האולימפוס האקדמי ולהביע דעה. פרסום אינו מובטח לעולם, וסיכוייו של הכותב לעבור את סף הסלקציה של עורכי מדורי הדעות מותנים במספר גורמים, למשל:
1. מעמד הכותב והמוניטין שלו. ככל שמעמדו של איש אקדמיה הנו בכיר יותר — ממלא תפקיד בממסד, חבר ועדה ציבורית, מומחה ידוע בנושא המאמר, בעל פרס וכד' — כך גוברים הסיכויים שמאמרו יתפרסם. שכן לפי הערכת העורך, גם אם המאמר בינוני ומחייב לעתים עריכה ואף שכתוב עמוק, המאמר בעל ערך חדשותי ועשוי להקרין מיוקרת הכותבים על המדור ועל האכסניה כולה. סיכויי פרסום של מאמר של זוכה פרס ישראל או של חבר ועדת חקירה, למשל, גדולים ממאמר מבריק של עמיתו האנונימי וחסר אותה תהילה. לחילופין, גם סיכויי פרסום של מאמר ממקלדתו של איש אקדמיה בעל מוניטין תקשורתיים — פרשן קבוע באולפני טלוויזיה ורדיו — גדולים מזה של עמיתו האנונימי, גם אם הוא בכיר ומיומן בתחומו.
2. איכות הכתיבה. במפתיע, רק מעטים בלבד מבין אנשי אקדמיה מבורכים במיומנות כתיבה, במיוחד במיומנות כתיבה עיתונאית. רבים מתקשים אף בכתיבה מדעית, ועל כן נזקקים לשותפים ולעורכים אשר ישכתבו את כתבי היד מפרי עטם. דומה שקיים הבדל מהותי בין כתיבה מדעית לבין כתיבה עיתונאית, ומעטים מיטיבים לגשר בין השתיים: בכתיבה מדעית נטל ההבנה מוטל בדרך כלל על הקוראים, ואילו בכתיבה העיתונאית, הכותבים — הכתבים, העורכים — אחראים במידה רבה על בהירות המסר בעיני הנמענים! 
לא רבים מאנשי אקדמיה יודעים לנסח ולהתנסח במשלב לשון המובן גם לציבור הרחב. לכן העדיפות בברירת המאמרים ניתנת לאלה הכתובים לפי המתכונת העיתונאית — שפה פשוטה, משפטים קצרים, בהירים ובהיקף הרצוי, כ-400-500 מילה. ככל שהמאמר אינו מחייב "טיפול" עריכתי, גדולים יותר סיכויי הפרסום שלו. השיקול, גלוי או סמוי, עלול ליצור סלקציה שלילית וגם להקרין על איכות השיח הציבורי — כאשר "טובי המוחות" יירתעו מליטול חלק בשיח הציבורי ויפנו את הנישה לעמיתיהם המיטיבים להפנים את הסטנדרטים העיתונאיים.
3. נושא המאמר. ככל שהמאמר מתייחס לנושא "חם" שעל סדר היום, של נושא בחדשות, כך גדולים סיכויי הפרסום. מטבע הדברים, לעיתונאים ולפובליציסטים הקבועים יש יתרון על פני אנשי אקדמיה משום שהם רגילים להגיב לאלתר לאירועים שוטפים. רק מעטים מבין אנשי אקדמיה פנויים ומסוגלים להתחרות בזריזות העיתונאית. כידוע, לכל עיתון יש סדר יום, גלוי או סמוי, אשר מנחה את העורך הראשי ואת עורכי המדורים, רובם צעירים ומוכשרים, אשר למרבית הצער, אינם בטוחים במעמדם וקשובים היטב לפעילותו הכלכלית של המו"ל. כך, שגם מי שמעוניין "לרדת מן האולימפוס" ולהשתתף בשיח התקשורתי חייב ללמוד ולהפנים את סדר היום הגלוי והסמוי בחלל המערכת.
4. תוכן המאמר. בדרך כלל עורכים מעדיפים מאמרים מקוריים אך בעיקר מאמרים מעוררים פולמוס, מאמרים "נשכנים", ובעידן האינטרנט — מאמרים המסוגלים לעורר תגוביות גולשים רבות, טוקבקים. אמנם יש סיכון ששיקול כזה יעדיף ניסוחים מוקצנים ובוטים ויתרום בדיעבד לשיח ציבורי מתלהם ואולי גם לאלימות מילולית, אך הוא בטל בשבעים לעומת רייטינג המאמר במדור הדעות.
*
 
המאמרים המכונסים בספר משקפים את פעילותי הפובליציסטית לאורך למעלה משלושה עשורים. לפיכך מותר לחטוא בחשיפה אישית ולשתף את הקוראים באילוצים אחדים. כאמור, בשל מוגבלות פיזית, קול רדיופוני והופעה חזותית לקויים נחסמו בפניי כמעט אמצעי השידור, למעט בארבעה מקרים: במקרה הראשון, מנהל הרדיו המיתולוגי ובעל הקול הרדיופוני, גדעון לב ארי (1935-2001), "התפלץ" כששמע אותי מתראיין לצדו של עמיתי, יחיאל לימור, בתוכנית רדיו על ענייני תקשורת שהייתה משודרת בשעתו מדי מוצ"ש. הריאיון החי נקטע לפתע בהוראתו של מנהל הרדיו דאז.
כנראה, נדרש ממני פרק זמן ארוך כדי להתאושש ולהיענות לפנייתו של מפיק תוכנית הראיונות בטלוויזיה "זה הזמן", ישראל וינר, ולהסכים להתראיין אצל רם עברון. גם חיליק לימור עודדני להופיע לצדו, ולו רק לשם קידום ספרנו החדש, שהיה לספר יסוד בלימודי תקשורת — המתווכים: אמצעי תקשורת בישראל מאז 1948. הפעם התוכנית הוקלטה מראש, ונראה שהופעתי החריגה הוסיפה לא מעט רייטינג ותהילה לתוכנית. לדידי, היה זה אישור נוסף שבתבונה ובתושייה אפשר לקיים ריאיון טלוויזיה גם עם מרואיין בעל מוגבלות פיזית קשה.
בהמשך לחוויה המתקנת באולפני הטלוויזיה הישראלית, נעניתי לעבור לצדן השני של המצלמות ב"תיק תקשורת". במקור שימשתי כיועץ אקדמי לצוות ההפקה הראשון של התוכנית בטלוויזיה החינוכית בשנותיה הראשונות, בטרם דרך כוכבם של אמנון לוי ורוני דניאל, מנחיה הראשונים. כאשר שרביט ההנחיה בתוכנית עבר לדודו גלבוע, התפתיתי להתראיין לרגל שביתת הנכים והסיקור התקשורתי בנידון.
נישה של נכים שמורה גם לפעם האחרונה כשהתראיינתי בחודש אפריל 2010 למגזין כישורית TV בטלוויזיה הקהילתית בערוץ 98 בלווין על נכות ותקשורת במסגרת פסטיבל הסרטים. הפעם המראיין, יוחנן בייט, היה בעצמו נכה עם שיתוק מוחין!
על אף נגישותי המוגבלת לאמצעי השידור, לתחקירנים ולמפיקים צעירים, אשר התחנכו על ספרי אך לא הכירו את מוגבלותי הפיזית, ניסו להזמינני מדי פעם להתראיין בתוכניות רדיו ו/או טלוויזיה. בלב כבד נאלצתי לאכזבם ולדחות את ההזמנה לאולפן, כמו גם להמליץ במקומי על עמיתיי.
עיתונאים רבים, בעיקר זרים המזדמנים ארצה לרגל אירועים מיוחדים — בחירות, מלחמות או משברים — פונים לעיתים אליי כמומחה לתקשורת פוליטית.
*
 
הרעיון להוציא קובץ מאמרים שהתפרסמו בעיתונים שב ועלה כאשר עמיתים וסטודנטים פנו אליי בשאלה על מאמר זה או אחר. הספר מכנס מבחר של עשרות מאמרים מבין מאות כפי שהתפרסמו בעיתונות היומית ובכתבי עת שונים. אלה פוזרו בין שמונה שערים:
1. אמצעי תקשורת בישראל — מכיל מאמרים הסוקרים את מפת התקשורת בישראל על התמורות הדרמטיות לאורך השנים כפי שהערכתי אותן בעת התרחשותן.
2. תקשורת ופוליטיקה — כל אחד מהמאמרים בשער השני מבקש להעביר את המסר העיקרי: אמצעי התקשורת והמערכת הפוליטית הנם שני מוקדי עוצמה בחברה המנהלים יחסי גומלין ביניהם. על כן כפי שאמצעי התקשורת משפיעים על הזירה הפוליטית, כך בהחלטות ובקביעת מדיניות משפיעים הפוליטיקאים על מפת התקשורת, מעצבים אותה, לא מעט כגולם בידי היוצר!
3. מלחמה ותקשורת — גם הפעם מסר מרכזי מקשר בין המאמרים, מסר אשר אמור לאתגר את המוסכמה הפולקלוריסטית הרווחת: בזמן מלחמה, גם אם חלקים בציבור אינם מעריכים כראוי, אמצעי התקשורת נוטים "להתגייס סביב הדגל" (rally around the flag), לגייס את ההמונים סביב המאמץ המלחמתי הלאומי, לשרת בנאמנות את הממסד הביטחוני כמו גם לטפח רוח של פטריוטיזם בציבור.
4. בחירות ותקשורת — במאמרים המכונסים בשער זה חוזרת ומובעת ביקורת על הסגנון החדש בפוליטיקה האלקטורלית בישראל, אשר מכונה טיפק"ס — טלפוליטיה, יועצים, פרסונליזציה, קרנבליזציה וסקרים. הסגנון של טיפק"ס היה כחמצן עבור תעשיית הבחירות המתפתחת אשר שוקדת ומטפחת אותו.
5. השידור הציבורי — אין זה מקרה שזהו השער השני בגודלו. הנושא בוער בעצמותיי שנים ארוכות וגם כהונתי הסוערת בוועד המנהל של רשות השידור לא שינתה מאמונתי הבסיסית. הדמוקרטיה הישראלית זקוקה לשידור ציבורי, ואולי יותר מאי פעם בעידן התקשורת המתמסחרת.
6. בחברה ובפוליטיקה — גם בשלושת השערים האחרונים, אשר לכאורה אינם עוסקים בתקשורת במישרין, לא נפקד העיסוק בה. כך במאמרי השער מוצפן, בין היתר, מסר מאתגר: בניגוד למה שמבקשת תעשיית יחסי הציבור לצרוב בתודעת הציבור, לא תמיד "מרבה חשיפה תקשורתית — הרי זה משובח"! אלא שחשיפה תקשורתית מוגזמת ובלתי מבוקרת, כחשיפה לשמש, עלולה להסב נזקים, מעין כוויות לגוף.
7. על מגזרים ושסעים — העיסוק המחקרי בתקשורת ומיעוטים מהדהד היטב במאמרים המכונסים כאן. מכלול המסרים בשער נועד רק להעמיק את ההכרה שהחברה הישראלית אינה הומוגנית אלא מורכבת מקהילות וממובלעות שונות.
8. באקדמיה — כמי שעשה את רוב שנות חייו באקדמיה, היה זה צפוי שבמאמרים אחדים אתייחס למה שקורה בה. וגם הפעם, לא חסכתי שבטי ומתחתי ביקורת על המתרחש מסביבי. שכן הביקורת העצמית רק יכולה לתקף את הביקורת על הזולת!
בכל שער ושער מובא בתחילה מונולוג מקורי של ממלא תפקיד רלוונטי לאותו שער, אשר נכתב במיוחד לספר הנוכחי ואמור להעמיד את המאמרים בהקשר אקטואלי. כל מונולוג מאיר זווית מסוימת בתחום שבו עוסקים המאמרים בשער. המאמרים מופיעים בסדר כרונולוגי, ולכל אחד מהם מתלווה הסבר רקע, לעתים בקריצה אישית ובלתי נמנעת.
שם הספר סדר יום, ובמונח הלועזי והמוכר יותר "agenda", עשוי להעיד על הזהות ההיברידית של המחבר — בין אקדמיה לבין תקשורת. בשיח הציבורי השתרש המונח הלועזי כמודעות וכהכרה בשיקולים לגיטימיים, גלויים וסמויים של אמצעי התקשורת השונים. וכי למי אין אג'נדה כיום? למו"ל ולעורך, לעיתונאי ולמקור המדע שלו, לעיתון ולתחנת השידור — לכל אחד מהם יש אג'נדה! קביעת סדר יום, agenda setting, נחשבת לאחת מני אסכולות המחקר רבות בחקר התקשורת, אשר מייחסת לאמצעי התקשורת השפעה ניכרת על הציבור!20
המאמרים, כספר כולו, עשויים להעיד על עמדתו של המחבר במחלוקת בין שני המחנות. למען הסר ספק, מאז ומתמיד צידדתי בהפצת הידע לציבור הרחב. הניסיון הרב שרכשתי באוניברסיטה הפתוחה עמד לצדי ולימדני לפשט רעיונות מופשטים ולהסביר אותם בשפה ברורה ומובנת לכול. על כן הפעילות העיתונאית הייתה מבחינתי עוד זירה למה שאחרים אולי מהססים לנקוב בשם, אולי אף לגנאי — פופולריזציה של ידע. איני מתנצל אלא מבהיר שוב: כל חוקר ומדען, גדול, מצליח ומפורסם ככל שיהיה, חייב לחברה ולסביבה. ל"יציאה ממגדל השן" שכר נאה בצדה: אחדות מבין הרשימות, כגון "האזרח נון מם", הלוא הוא נוני מוזס, מו"ל ידיעות אחרונות, או "אל תפנו אליו", על פרופסור אלים ומכה, עוררו בשעתו תהודה ציבורית מיוחדת, ועל כן נבחרו כפותחות וכחותמות את קובץ המאמרים.
*
 
בעת הכנת הספר נוכחתי פעם נוספת עד כמה מורכבת מלאכת הברירה והעריכה, במיוחד כאשר מדובר ב"סלקציה עצמית". על כן שלמי תודה לכל העורכים אשר הקדימו ובררו מבין פרי המקלדת שלי באכסניות השונות ולימדוני פרק בעיתונאות מעשית: אילנה שבו ז"ל, עמוס כרמל (ידיעות אחרונות), רוביק רוזנטל (חדשות), חיים שיבי (קול ירושלים), רעיה נבו (אותות), חגי חיטרון (מוסף הארץ), אריאלה גניסלב, נועה רז, אורלי פופר, אמיר שילה (Ynet), רפי מן, בן דרור ימיני (מעריב), עוזי בנזימן (העין השביעית) וכן עורכי המדור דעות ביומון הארץ לדורותיהם.
במיוחד אזכור מה שלמדתי מאילנה שבו ז"ל, ובדרך הלא פשוטה — "מה שאינך מסוגל לומר בשלוש מאות מילה לא שווה גם שלושת אלפים מילה"!
יולי-אוגוסט 2010

עוד על הספר

  • הוצאה: רסלינג
  • תאריך הוצאה: אוגוסט 2011
  • קטגוריה: עיון
  • מספר עמודים: 343 עמ' מודפסים
סדר יום דן כספי
מבוא
 
בגוֹב הכתיבה העיתונאית
 
פעילות פובליציסטית, פרסום מאמרים בעיתונות, של אנשי אקדמיה אינה זוכה בדרך כלל להערכה רבה בקהילה האקדמית ואף זוכה לכינויים סרקסטיים ובלתי מחמיאים, כגון "אינטלקטואלים־עיתונאים".1 לעתים נתפסת הכתיבה העיתונאית כגובלת בחטא, ואף עלולה להזיק לקריירה עצמה באקדמיה.
ליחס הביקורתי העוין הזה יש מספר טעמים כבדי משקל. ראשית, הכתיבה הפופולרית עלולה לגזול משאבי זמן עיקריים למחקר עצמו ולכתיבה אקדמאית, אשר חשובה ונחשבת יותר בקהילת החוקרים.2
שנית, לכאורה שורר ניגוד בין רוחה של הכתיבה העיתונאית ומהותה לבין אורחות האקדמיה בכלל והכתיבה המדעית בפרט. כל מאמר או הבעת דעה באמצעי תקשורת כלשהו על ענייני השעה משוללים לכאורה פרספקטיבה של זמן, ואינם מבוססים יותר מכל דעה אחרת, כזו של עיתונאי, של פרשן או של כל אזרח אחר. והרי דעתו של אקדמאי מצופה להיות איכותית יותר מדעות אחרות, דעה מושכלת ומבוססת יותר.
שלישית, הבעת דעה בענייני השעה, במיוחד כשהיא אינה נתמכת בממצאי מחקר, עלולה לערב את אנשי אקדמיה במחלוקות ציבוריות וערכיות. והרי רבים מצפים שחוקרים יישמרו מפני השמעת טיעונים שאינם מבוססים היטב מבחינה אמפירית.
יתר על כן, בלהט השיח הציבורי עלולות דעותיו של החוקר, כאלה שנוסחו לצרכים עיתונאיים, לזלוג אל תוכו של עולם המחקר ולהשפיע על סדר היום המחקרי. במקרים מסוימים עלולים ערכים אלה לחלחל לממצאי המחקרים ואף להוביל לגיוסם כאמצעי לקידום יעדים חברתיים ופוליטיים.
שאלת הזיקה בין המחקר האקדמי לפעילות ציבורית, ובכלל זה השתתפות בשיח העיתונאי, מפלגת חוקרים, בעיקר במדעי הרוח ובמדעי החברה לשני מחנות עיקריים: במחנה האחד נמצאים החוקרים הקנאים ל"טוהר המחקר"; כנגדם מתייצבים מי שדוגלים בתפיסה שהמחקר אינו יכול להיות מנותק מהחברה ומהסוגיות המעסיקות אותה. על פי גישתם, פעילות ציבורית ופובליציסטית של אנשי אקדמיה איננה רק מותרת, אלא אף רצויה וחיונית.
כמו כן, לכתיבה העיתונאית יש תדמית שלילית. היא מצטיירת לעתים קרובות כרדודה שכן אין היא מעוגנת דיה בעובדות, ואין היא סובלת ספקות, לבטים וסימני שאלה, כאלה המאפיינים את רוח האקדמיה. משום כך עלול להתעורר חשש שמא אנשי אקדמיה החוטאים בכתיבה עיתונאית יידבקו בנגעים אלה גם בכתיבה מדעית: ביודעין או שלא ביודעין הם עלולים, אבוי, לצמצם את הפער בין שני משלבי כתיבה אלה.
לבסוף, חרף המשאבים המושקעים בפעילות פובליציסטית, לרוב היא אינה תורמת לקידום מקצועי ולו רק משום שאינה "נחשבת" כבעלת ערך אקדמי. לא רק שאינה מוסיפה, אלא שהפעילות הפובליציסטית עלולה אף לגרוע אם היא תכופה מדי או לוקה באיכותה העיתונאית ("אפילו מאמר בעיתון איננו מסוגל לכתוב כהלכה"!).
מנגד, יש גם נימוקים המחזקים את השתתפותם של אנשי אקדמיה בכתיבה עיתונאית, כמו גם הופעתם באמצעי התקשורת. שכן העמדה השוללת פעילות פובליציסטית נראית מעט מיושנת משום שהיא אינה ערה להתפתחותה של החברה האזרחית בישראל. הקבוצות החוץ־פרלמנטריות התחזקו וגם התקשורת נעשתה יותר אקטיבית ויותר מעורבת בזירה הפוליטית. בדיעבד, אין דרך נכונה יותר כדי ליטול חלק בשיח הציבורי ולנצל את הידע וההבנה משדות המחקר.
יש בכתיבה כזו תרומה כפולה ומכופלת לחברה: ראשית, זהו אחד הערוצים שבהם ממלאים אנשי האקדמיה את חובתם החברתית, כמעין "סוציולוגים ציבוריים",3 החולקים מהידע שצברו עם כלל הציבור. שנית, נקודת המבט האקדמית מחזקת את החברה האזרחית ועשויה להעשיר את הדיון העיתונאי ולתרום להעמקתו, דווקא בעידן שבו מרבים לבכות את הידלדלותו של השיח הציבורי. מטעמים שונים ומשתנים גוברת התחושה שחייבים "לחבר את העם לאקדמיה" ולהדק יותר את הקשר בין האוניברסיטה לבין סביבתה.4 שלישית, חשיפה תקשורתית של אנשי מדע והישגיהם המחקריים עשויה להתברר כאינסטרומנטלית וכמסייעת לגייס תגמולים ומשאבים כלכליים, למשל תרומות, קרנות ומענקי מחקר, החיוניים לפעילותם של מוסדות האקדמיה.5
החופש האקדמי מעניק בישראל, לפי שעה, לחוקרים יתרון יחסי על פני מגזרים רבים בחברה, אשר אינם מורשים להביע את דעתם בפומבי (כגון פקידים במגזר הציבורי, מורים או אנשי כוחות הביטחון). יתר על כן, רבים מקרב הציבור שאינם מנועים מלהביע את דעתם, חסרים מיומנויות הבעה חיוניות, בכתב או בעל פה, והיא מצמצמת את הנגישות התקשורתית. מהבחינה הזו, יהיה זה רק מצער אם קולם של אנשי האקדמיה, אשר חופשיים ומסוגלים להתבטא, לא יישמע בפומבי.
גם מחוץ לישראל, הפרתה האקדמיה את הפובליציסטיקה העיתונאית. חוקרים בכירים באקדמיה חבשו — ועדיין חובשים — כובע כפול של אקדמאי ופובליציסט, מביניהם, ודי לציין אחדים מהם; מדען המדינה, הסוציולוג והפילוסוף הצרפתי רמון ארון,6 הסמיוטיקאי האיטלקי אומברטו אקו,7 הבלשן האמריקאי נועם חומסקי,8 הסוציולוג הגרמני אולריך בק9 ועוד.
כנראה, כף המחלוקת נוטה בשנים האחרונות יותר לטובת הגישה המעודדת פעילות פובליציסטית של אנשי מחקר. ככל שהקהילה האקדמית נזקקת יותר לגייס תמיכה ציבורית ומשאבים כספיים להמשך פעילותה, כך מתרבים המצדדים ב"חשיפה לתקשורת". תחום מחקר חדש, תקשורת מדע Communication Science,10 מניב מכלול מחקרים על הקשר בין שתי הקהילות, בכללם מחקר על הנחלת מיומנויות תקשורתיות לחוקרים ושינוי בתפיסתם את הפרסום הלא מדעי באמצעי תקשורת.11
אולם אין להתעלם גם מהיחס המורכב של קהילת התקשורת לאקדמיה. שתי הקהילות מתמחות בפענוח משמעויות ובהפצתן, כל אחת לפי התמחותה ולפי כללים משלה.12 האקדמיה אמורה לייצר בעיקר ידע, ואילו התקשורת מצופה להפיץ מידע.13 הממשק בין שתי הקהילות נוצר בכל עת שהאקדמיה מבקשת אף היא להפיץ את הידע, בדרך כלל בסיועם של אנשי התקשורת. מצדם, עיתונאים זקוקים לאותו ידע הצבור באקדמיה, ולו רק כדי לפענח את משמעות האירועים המסוקרים ולעתים גם בשל ערכו החדשותי. לרוב המידע תלוי בידע. כל אחד ארוז אחרת על ידי אורזים שונים ולפי כללים משלהם.
יחסי הגומלין המורכבים בין שתי הקהילות מתחדדים למשל במקרים שבהם מסרים עוברים מאריזה אחת לשנייה, כלומר כשמידע אקדמי מתגלגל למידע עיתונאי. הצורך להמרה של ידע במידע גובר בעתות משבר — אסונות טבע, מגפות או פיגועי טרור, עת חייבים כתבים ליידע את הציבור ולו רק כדי לשפר את היכולת למנוע נזקים ולשלוט במצבים החריגים.14
במקרים מסוימים מסתייע כל צד במי שמסוגל להקל על ההמרה — דוברים ואנשי יחסי ציבור, שתפקידם לתווך בין המומחים לבין הכתבים. אלא שבדרך כלל הקשר בין המומחים לבין העיתונאים מתנהל במישרין, גם אם מגעים כאלה אינם חפים ממתחים בשל אוריינטציות שונות להפצת הידע: לעומת המומחים המקדשים את הפירוט והדיוק, הרי העיתונאים מחויבים לתמצות ולבהירות.
ההבדלים בין שתי תרבויות פרופסיונאליות מביאים לכך שרק מומחים ספורים, בדרך כלל בעלי מוטיבציה מיוחדת ובעלי מיומנות של הבעה תקשורתית, בכתב או בעל פה, מוכנים להיחשף בתקשורת וליטול חלק בשיח הציבורי. מעטים עוד יותר עומדים בתנאי הסף של מיומנות תקשורתית וזוכים לנגישות לאמצעי תקשורת.15
בהקשר זה ניתן להבחין בין נגישות מתווכת לבין נגישות ישירה לאמצעי התקשורת. נגישות מתווכת מתממשת בדרך כלל באמצעות הסיקור התקשורתי של הפעילות האקדמית, כדוגמת דיווח על מחקר מעניין או על ממצאים חדשניים. נגישות תקשורתית ישירה מתקיימת כשאנשי אקדמיה נחשפים לציבור ומעבירים במישרין את מסריהם. כך, במדורים מקצועיים שונים, מומחים תורמים בעצמם בתחומי הידע שלהם — מדורי רפואה, כלכלה, משפט או אמנות, כמו גם בעמודי חדשות, כאשר המומחה מקבל פתחון פה, במדור דעות או בפינה במשדר כלשהו.
אפשר להבחין בין המומחים השונים המתארחים באמצעי התקשורת לפחות לפי שלושה קני מידה עיקריים — יוזמה, תדירות ותחומי העניין:
1. זהות היוזם/המזמין — האם המומחה פונה ומציע בעצמו מהגיגיו לאמצעי תקשורת כלשהו, או שפונים אליו ומבקשים את דעתו? לעתים ההזמנה למומחה נגזרת מן הסוגיה שעל סדר היום בשל אירועים המחייבים התייחסות מיוחדת או ידע המצוי אך ורק בידי רשותו של אותו חוקר. לשם כך קהילות אקדמיות ומוסדות להשכלה גבוהה מציעים מדריכי מומחים כדי להקל על עיתונאים לאתר את מבוקשם בעת הצורך.16 
מחקרים שונים מצביעים שבתחומי סיקור מקצועיים, כגון רפואה, מדע או כלכלה, מרבים הכתבים לפנות למומחים (expert sources).17 לעתים הזמנה או יוזמה מאמצעי התקשורת כמוה כהכרה במעמדו האקדמי של המומחה ובמוניטין שלו.18 בפועל, אין בהכרח קשר בין הנגישות התקשורתית לבין המוניטין האקדמי של מומחה. לעתים מזומנות מומחים זוכים בנגישות תקשורתית בזכות מיומנותם התקשורתית יותר מאשר בזכות מומחיותם האקדמית. עיתונאים ושדרים מעדיפים מומחים חדי־ניסוח ורהוטי דיבור וכתיבה, גם אם אינם מן הבכירים בתחומם. במקרים רבים, הנגישות התקשורתית עשויה להעניק לאותם מומחים מוניטין ציבורי מעל ומעבר למעמדם באקדמיה.
2. תדירות הנגישות התקשורתית. אפשר להבחין בין נגישות תקשורתית מזדמנת לבין נגישות קבועה, בין אותם מומחים אשר מקבלים מעין פתחון פה קבוע, לעתים למורת רוחם של העמיתים בקהילה.
3. תחומי העניין. ניתן להבחין בין המומחים המתבטאים בתחום התמחותם המקצועית בלבד לבין אלה המוסיפים ומביעים את דעתם במכלול נושאים שעל סדר היום.
*
 
ערנותי הציבורית הקפיצה אותי לעתים קרובות מן הנירוונה האקדמית ודחפה אותי להשתתף בשיח התקשורתי במכלול נושאים. אך יותר מכול, הרביתי להביע דעה בענייני התקשורת השונים (תחום התמחותי), אף שלא היססתי לגלוש לנושאים משיקים. למעשה, מה אינו משיק לתקשורת?
הערכתי מאוד את מעמדי העצמאי ביחס לאמצעי התקשורת, על יתרונותיו וחסרונותיו. במיוחד הערכתי את העובדה שאיני מחויב בהסכם עם אף אמצעי תקשורת כלשהו ואיני מחויב להתבטא בתדירות קבועה, אלא אך ורק לפי הצורך האישי ולפי שיקול דעתי. בדרך זו יכולתי למתן קמעא, אך לא למנוע לחלוטין, את הביקורת הפוטנציאלית בסביבתי האקדמית על "פעילות ז'ורנליסטית". גם כאשר שמעתי נימה של ביקורת, התייחסתי אליה לא מעט כאל "קנאת סופרים", שאין עזה ממנה בקהילה האקדמית.
אגב כך, נוכחתי מקרוב שוב ושוב עד כמה "שוק הדעות" מצומצם בישראל, ועד כמה "חופש העיתונות" בישראל כפוף למכלול אינטרסים, בעיקר עסקיים. מה שלימדתי במשך שנים חוויתי לא פעם על בשרי.
כך, נסיבות פיזיות אישיות הגבילו את נגישותי התקשורתית רק לַכְּתָב — לעיתוני דפוס ולעיתונים מקוונים. על כן ההיצע המצומצם של העיתונים הוסיף וצמצם שוב את הפוטנציאל שלי לנגישות תקשורתית. המצב השתפר קמעא עם צמיחתם של העיתונים המקוונים. קמעא, משום שגם העיתונים המקוונים הפופולריים משתייכים לתאגידי התקשורת הקיימים ומבצרים את ההגמוניה שלהם.19
כללית, המצב נותר כשהיה: היצע גדול של מאמרים העולה על יכולת הפרסום של כלל העיתונים המודפסים ושל אתרי המידע ברשת האינטרנט. שהרי מי אינו מבקש להביע את דעתו בנושאים שעל סדר היום? עיתונאים ופובליציסטים מועסקים בעיתונים, אישי ציבור, חברי כנסת, דוברים, יחצנים וכן גם אנשי אקדמיה. התחרות מחריפה ועלולה להכביד פעם נוספת על כל מי שמבקש "לרדת" מן האולימפוס האקדמי ולהביע דעה. פרסום אינו מובטח לעולם, וסיכוייו של הכותב לעבור את סף הסלקציה של עורכי מדורי הדעות מותנים במספר גורמים, למשל:
1. מעמד הכותב והמוניטין שלו. ככל שמעמדו של איש אקדמיה הנו בכיר יותר — ממלא תפקיד בממסד, חבר ועדה ציבורית, מומחה ידוע בנושא המאמר, בעל פרס וכד' — כך גוברים הסיכויים שמאמרו יתפרסם. שכן לפי הערכת העורך, גם אם המאמר בינוני ומחייב לעתים עריכה ואף שכתוב עמוק, המאמר בעל ערך חדשותי ועשוי להקרין מיוקרת הכותבים על המדור ועל האכסניה כולה. סיכויי פרסום של מאמר של זוכה פרס ישראל או של חבר ועדת חקירה, למשל, גדולים ממאמר מבריק של עמיתו האנונימי וחסר אותה תהילה. לחילופין, גם סיכויי פרסום של מאמר ממקלדתו של איש אקדמיה בעל מוניטין תקשורתיים — פרשן קבוע באולפני טלוויזיה ורדיו — גדולים מזה של עמיתו האנונימי, גם אם הוא בכיר ומיומן בתחומו.
2. איכות הכתיבה. במפתיע, רק מעטים בלבד מבין אנשי אקדמיה מבורכים במיומנות כתיבה, במיוחד במיומנות כתיבה עיתונאית. רבים מתקשים אף בכתיבה מדעית, ועל כן נזקקים לשותפים ולעורכים אשר ישכתבו את כתבי היד מפרי עטם. דומה שקיים הבדל מהותי בין כתיבה מדעית לבין כתיבה עיתונאית, ומעטים מיטיבים לגשר בין השתיים: בכתיבה מדעית נטל ההבנה מוטל בדרך כלל על הקוראים, ואילו בכתיבה העיתונאית, הכותבים — הכתבים, העורכים — אחראים במידה רבה על בהירות המסר בעיני הנמענים! 
לא רבים מאנשי אקדמיה יודעים לנסח ולהתנסח במשלב לשון המובן גם לציבור הרחב. לכן העדיפות בברירת המאמרים ניתנת לאלה הכתובים לפי המתכונת העיתונאית — שפה פשוטה, משפטים קצרים, בהירים ובהיקף הרצוי, כ-400-500 מילה. ככל שהמאמר אינו מחייב "טיפול" עריכתי, גדולים יותר סיכויי הפרסום שלו. השיקול, גלוי או סמוי, עלול ליצור סלקציה שלילית וגם להקרין על איכות השיח הציבורי — כאשר "טובי המוחות" יירתעו מליטול חלק בשיח הציבורי ויפנו את הנישה לעמיתיהם המיטיבים להפנים את הסטנדרטים העיתונאיים.
3. נושא המאמר. ככל שהמאמר מתייחס לנושא "חם" שעל סדר היום, של נושא בחדשות, כך גדולים סיכויי הפרסום. מטבע הדברים, לעיתונאים ולפובליציסטים הקבועים יש יתרון על פני אנשי אקדמיה משום שהם רגילים להגיב לאלתר לאירועים שוטפים. רק מעטים מבין אנשי אקדמיה פנויים ומסוגלים להתחרות בזריזות העיתונאית. כידוע, לכל עיתון יש סדר יום, גלוי או סמוי, אשר מנחה את העורך הראשי ואת עורכי המדורים, רובם צעירים ומוכשרים, אשר למרבית הצער, אינם בטוחים במעמדם וקשובים היטב לפעילותו הכלכלית של המו"ל. כך, שגם מי שמעוניין "לרדת מן האולימפוס" ולהשתתף בשיח התקשורתי חייב ללמוד ולהפנים את סדר היום הגלוי והסמוי בחלל המערכת.
4. תוכן המאמר. בדרך כלל עורכים מעדיפים מאמרים מקוריים אך בעיקר מאמרים מעוררים פולמוס, מאמרים "נשכנים", ובעידן האינטרנט — מאמרים המסוגלים לעורר תגוביות גולשים רבות, טוקבקים. אמנם יש סיכון ששיקול כזה יעדיף ניסוחים מוקצנים ובוטים ויתרום בדיעבד לשיח ציבורי מתלהם ואולי גם לאלימות מילולית, אך הוא בטל בשבעים לעומת רייטינג המאמר במדור הדעות.
*
 
המאמרים המכונסים בספר משקפים את פעילותי הפובליציסטית לאורך למעלה משלושה עשורים. לפיכך מותר לחטוא בחשיפה אישית ולשתף את הקוראים באילוצים אחדים. כאמור, בשל מוגבלות פיזית, קול רדיופוני והופעה חזותית לקויים נחסמו בפניי כמעט אמצעי השידור, למעט בארבעה מקרים: במקרה הראשון, מנהל הרדיו המיתולוגי ובעל הקול הרדיופוני, גדעון לב ארי (1935-2001), "התפלץ" כששמע אותי מתראיין לצדו של עמיתי, יחיאל לימור, בתוכנית רדיו על ענייני תקשורת שהייתה משודרת בשעתו מדי מוצ"ש. הריאיון החי נקטע לפתע בהוראתו של מנהל הרדיו דאז.
כנראה, נדרש ממני פרק זמן ארוך כדי להתאושש ולהיענות לפנייתו של מפיק תוכנית הראיונות בטלוויזיה "זה הזמן", ישראל וינר, ולהסכים להתראיין אצל רם עברון. גם חיליק לימור עודדני להופיע לצדו, ולו רק לשם קידום ספרנו החדש, שהיה לספר יסוד בלימודי תקשורת — המתווכים: אמצעי תקשורת בישראל מאז 1948. הפעם התוכנית הוקלטה מראש, ונראה שהופעתי החריגה הוסיפה לא מעט רייטינג ותהילה לתוכנית. לדידי, היה זה אישור נוסף שבתבונה ובתושייה אפשר לקיים ריאיון טלוויזיה גם עם מרואיין בעל מוגבלות פיזית קשה.
בהמשך לחוויה המתקנת באולפני הטלוויזיה הישראלית, נעניתי לעבור לצדן השני של המצלמות ב"תיק תקשורת". במקור שימשתי כיועץ אקדמי לצוות ההפקה הראשון של התוכנית בטלוויזיה החינוכית בשנותיה הראשונות, בטרם דרך כוכבם של אמנון לוי ורוני דניאל, מנחיה הראשונים. כאשר שרביט ההנחיה בתוכנית עבר לדודו גלבוע, התפתיתי להתראיין לרגל שביתת הנכים והסיקור התקשורתי בנידון.
נישה של נכים שמורה גם לפעם האחרונה כשהתראיינתי בחודש אפריל 2010 למגזין כישורית TV בטלוויזיה הקהילתית בערוץ 98 בלווין על נכות ותקשורת במסגרת פסטיבל הסרטים. הפעם המראיין, יוחנן בייט, היה בעצמו נכה עם שיתוק מוחין!
על אף נגישותי המוגבלת לאמצעי השידור, לתחקירנים ולמפיקים צעירים, אשר התחנכו על ספרי אך לא הכירו את מוגבלותי הפיזית, ניסו להזמינני מדי פעם להתראיין בתוכניות רדיו ו/או טלוויזיה. בלב כבד נאלצתי לאכזבם ולדחות את ההזמנה לאולפן, כמו גם להמליץ במקומי על עמיתיי.
עיתונאים רבים, בעיקר זרים המזדמנים ארצה לרגל אירועים מיוחדים — בחירות, מלחמות או משברים — פונים לעיתים אליי כמומחה לתקשורת פוליטית.
*
 
הרעיון להוציא קובץ מאמרים שהתפרסמו בעיתונים שב ועלה כאשר עמיתים וסטודנטים פנו אליי בשאלה על מאמר זה או אחר. הספר מכנס מבחר של עשרות מאמרים מבין מאות כפי שהתפרסמו בעיתונות היומית ובכתבי עת שונים. אלה פוזרו בין שמונה שערים:
1. אמצעי תקשורת בישראל — מכיל מאמרים הסוקרים את מפת התקשורת בישראל על התמורות הדרמטיות לאורך השנים כפי שהערכתי אותן בעת התרחשותן.
2. תקשורת ופוליטיקה — כל אחד מהמאמרים בשער השני מבקש להעביר את המסר העיקרי: אמצעי התקשורת והמערכת הפוליטית הנם שני מוקדי עוצמה בחברה המנהלים יחסי גומלין ביניהם. על כן כפי שאמצעי התקשורת משפיעים על הזירה הפוליטית, כך בהחלטות ובקביעת מדיניות משפיעים הפוליטיקאים על מפת התקשורת, מעצבים אותה, לא מעט כגולם בידי היוצר!
3. מלחמה ותקשורת — גם הפעם מסר מרכזי מקשר בין המאמרים, מסר אשר אמור לאתגר את המוסכמה הפולקלוריסטית הרווחת: בזמן מלחמה, גם אם חלקים בציבור אינם מעריכים כראוי, אמצעי התקשורת נוטים "להתגייס סביב הדגל" (rally around the flag), לגייס את ההמונים סביב המאמץ המלחמתי הלאומי, לשרת בנאמנות את הממסד הביטחוני כמו גם לטפח רוח של פטריוטיזם בציבור.
4. בחירות ותקשורת — במאמרים המכונסים בשער זה חוזרת ומובעת ביקורת על הסגנון החדש בפוליטיקה האלקטורלית בישראל, אשר מכונה טיפק"ס — טלפוליטיה, יועצים, פרסונליזציה, קרנבליזציה וסקרים. הסגנון של טיפק"ס היה כחמצן עבור תעשיית הבחירות המתפתחת אשר שוקדת ומטפחת אותו.
5. השידור הציבורי — אין זה מקרה שזהו השער השני בגודלו. הנושא בוער בעצמותיי שנים ארוכות וגם כהונתי הסוערת בוועד המנהל של רשות השידור לא שינתה מאמונתי הבסיסית. הדמוקרטיה הישראלית זקוקה לשידור ציבורי, ואולי יותר מאי פעם בעידן התקשורת המתמסחרת.
6. בחברה ובפוליטיקה — גם בשלושת השערים האחרונים, אשר לכאורה אינם עוסקים בתקשורת במישרין, לא נפקד העיסוק בה. כך במאמרי השער מוצפן, בין היתר, מסר מאתגר: בניגוד למה שמבקשת תעשיית יחסי הציבור לצרוב בתודעת הציבור, לא תמיד "מרבה חשיפה תקשורתית — הרי זה משובח"! אלא שחשיפה תקשורתית מוגזמת ובלתי מבוקרת, כחשיפה לשמש, עלולה להסב נזקים, מעין כוויות לגוף.
7. על מגזרים ושסעים — העיסוק המחקרי בתקשורת ומיעוטים מהדהד היטב במאמרים המכונסים כאן. מכלול המסרים בשער נועד רק להעמיק את ההכרה שהחברה הישראלית אינה הומוגנית אלא מורכבת מקהילות וממובלעות שונות.
8. באקדמיה — כמי שעשה את רוב שנות חייו באקדמיה, היה זה צפוי שבמאמרים אחדים אתייחס למה שקורה בה. וגם הפעם, לא חסכתי שבטי ומתחתי ביקורת על המתרחש מסביבי. שכן הביקורת העצמית רק יכולה לתקף את הביקורת על הזולת!
בכל שער ושער מובא בתחילה מונולוג מקורי של ממלא תפקיד רלוונטי לאותו שער, אשר נכתב במיוחד לספר הנוכחי ואמור להעמיד את המאמרים בהקשר אקטואלי. כל מונולוג מאיר זווית מסוימת בתחום שבו עוסקים המאמרים בשער. המאמרים מופיעים בסדר כרונולוגי, ולכל אחד מהם מתלווה הסבר רקע, לעתים בקריצה אישית ובלתי נמנעת.
שם הספר סדר יום, ובמונח הלועזי והמוכר יותר "agenda", עשוי להעיד על הזהות ההיברידית של המחבר — בין אקדמיה לבין תקשורת. בשיח הציבורי השתרש המונח הלועזי כמודעות וכהכרה בשיקולים לגיטימיים, גלויים וסמויים של אמצעי התקשורת השונים. וכי למי אין אג'נדה כיום? למו"ל ולעורך, לעיתונאי ולמקור המדע שלו, לעיתון ולתחנת השידור — לכל אחד מהם יש אג'נדה! קביעת סדר יום, agenda setting, נחשבת לאחת מני אסכולות המחקר רבות בחקר התקשורת, אשר מייחסת לאמצעי התקשורת השפעה ניכרת על הציבור!20
המאמרים, כספר כולו, עשויים להעיד על עמדתו של המחבר במחלוקת בין שני המחנות. למען הסר ספק, מאז ומתמיד צידדתי בהפצת הידע לציבור הרחב. הניסיון הרב שרכשתי באוניברסיטה הפתוחה עמד לצדי ולימדני לפשט רעיונות מופשטים ולהסביר אותם בשפה ברורה ומובנת לכול. על כן הפעילות העיתונאית הייתה מבחינתי עוד זירה למה שאחרים אולי מהססים לנקוב בשם, אולי אף לגנאי — פופולריזציה של ידע. איני מתנצל אלא מבהיר שוב: כל חוקר ומדען, גדול, מצליח ומפורסם ככל שיהיה, חייב לחברה ולסביבה. ל"יציאה ממגדל השן" שכר נאה בצדה: אחדות מבין הרשימות, כגון "האזרח נון מם", הלוא הוא נוני מוזס, מו"ל ידיעות אחרונות, או "אל תפנו אליו", על פרופסור אלים ומכה, עוררו בשעתו תהודה ציבורית מיוחדת, ועל כן נבחרו כפותחות וכחותמות את קובץ המאמרים.
*
 
בעת הכנת הספר נוכחתי פעם נוספת עד כמה מורכבת מלאכת הברירה והעריכה, במיוחד כאשר מדובר ב"סלקציה עצמית". על כן שלמי תודה לכל העורכים אשר הקדימו ובררו מבין פרי המקלדת שלי באכסניות השונות ולימדוני פרק בעיתונאות מעשית: אילנה שבו ז"ל, עמוס כרמל (ידיעות אחרונות), רוביק רוזנטל (חדשות), חיים שיבי (קול ירושלים), רעיה נבו (אותות), חגי חיטרון (מוסף הארץ), אריאלה גניסלב, נועה רז, אורלי פופר, אמיר שילה (Ynet), רפי מן, בן דרור ימיני (מעריב), עוזי בנזימן (העין השביעית) וכן עורכי המדור דעות ביומון הארץ לדורותיהם.
במיוחד אזכור מה שלמדתי מאילנה שבו ז"ל, ובדרך הלא פשוטה — "מה שאינך מסוגל לומר בשלוש מאות מילה לא שווה גם שלושת אלפים מילה"!
יולי-אוגוסט 2010