ליבוביץ ולוינס
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ליבוביץ ולוינס
הוספה למועדפים

ליבוביץ ולוינס

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    תקציר

    ישעיהו ליבוביץ ועמנואל לוינס הם שניים מגדולי ההוגים היהודיים במחצית השנייה של המאה ה-20: ספרו של טל זסלר מבקש להציע קשרים מפתיעים ביניהם. ראשיתם של קשרים אלו בדמיון הביוגרפי המעניין בין ליבוביץ ולוינס, אשר גדלו במעוזים של התנגדות לרוח החסידית, בליטא ובלטביה. שניהם עקרו בצעירותם למערב היבשת על מנת לרכוש השכלה אוניברסיטאית; שניהם פתחו את מסעם הפילוסופי בסדרת מסות חשובות על זהות יהודית בשנות ה-30.
     
    ספר זה עומד על המשותף להוגים אלה בכל הנוגע ליחס הניטש בין התיאולוגי לפוליטי, כמו גם שלילתם הגורפת את המשיחיות הפוליטית והפילוסופיות של ההיסטוריה למיניהן. חלקו הראשון של הספר עומד על האופן שבו ביקר לוינס את הטוטליטריזם האירופי, לצד הביקורת הנחרצת של ליבוביץ את האופן שבו פירשו תלמידי הרב קוק את הדיאלקטיקה התיאוסופית שלו. פרק נוסף עוסק ביחסם של השניים לציונות המדינית ולמוראות השואה. לוינס ביקש לראות בלאומיות היהודית מפעל בעל נופך אוניברסלי, ואילו ליבוביץ פילל בצעירותו למדינה ציונית שתחולל תמורה מהפכנית בעולמה של ההלכה, אך נטש עמדה זו כבר בשנות ה-50.
     
    המסע בעקבות הגותם של ליבוביץ ולוינס הנו מסע המציע נקודות השקה בין השניים ובה בעת גם התבוננות בכמה מהבעיות הגדולות הרובצות לפתחו של היהודי המודרני: שאלת האמונה, היחס בין מדינת ישראל למוראות השואה, בין ישראל ליהדות העולם, בין יהדות לאוניברסליות, בין דת למוסר, בין דת לקדמה, כמו גם בין המשכיות לשינוי בעקבות תמורות הזמן. הגותם של ליבוביץ ולוינס מהווה אשנב וצוהר נוסף שדרכם ניתן להתבונן בסוגיות אלה, שחלקן מלוות את האדם היהודי כבר למעלה ממאתיים שנה, משחר המודרנה.
     
    טל זסלר הוא דוקטור לפילוסופיה פוליטית. בין ספריו: "לוינס וקאמי: הומניזם למאה ה-21" (באנגלית – הוצאת קונטיניום, 2008); "פריס וירושלים: פואטיקה תיאוסופית וביקורת תרבות" (נמרוד, 2007). בימים אלה הוא משתלם בלימודי רבנות בסמינר התיאולוגי היהודי בניו יורק.

    פרק ראשון

    פתח דבר 
    אפרים מאיר
     
    במשך שנים מספר המתנתי לספר אשר יניח על מפתנו של הקורא העברי מחקר השוואתי המבקש להתחקות אחר הגותם של שני אישים אשר הייתה להם השפעה מכרעת על מחשבתי־שלי: עמנואל לוינס וישעיהו ליבוביץ. עם ליבוביץ עמדתי בקשר רציף וקבוע, על בסיס כמעט שבועי, במהלך שלוש השנים האחרונות לחייו. את לוינס ביקרתי בפריז, שם עמדה לי הזכות לראיין אותו ולהיות נוכח בשבת כאשר הציג את דבר התורה המיוחד שלו על אודות פרשת השבוע, בבית הספר "'אניו" ברחוב מישלאנג'. כמו כן, עמדה לי הזכות להיות מתרגמו הראשון של לוינס לשפה העברית.
    אינני יכול להעלות על הדעת את היהדות הנאורה של ימינו אנו בהיעדרם של שני הוגים דגולים אלה, אשר ידעו כמובן איש על קיומו של רעהו, אולם מעולם לא נפגשו, למרות פנייה לישעיהו ליבוביץ, אשר לקחתי בה חלק, לארגן פגישה שכזאת. לצערי, באותה העת לוינס כבר לא היה בקו הבריאות, ואילו ליבוביץ מצדו מיאן לעזוב את ירושלים. לפיכך, הפגישה מעולם לא יצאה אל הפועל.
    נותרה אפוא הגותם של השניים: מחד גיסא — ההומניזם של לוינס המאופיין בדתיות ובגישה הרמנויטית של היהדות כמאורע אתי מכונן, ומאידך גיסא — מחשבתו התיאוצנטרית של ליבוביץ אשר חוצצת באופן דיכוטומי בין קודש לחול ומעלה על נס את הקיום האמפירי של תרי"ג מצוות "לשמה" בתורת הערך הרם, הנשגב והבלעדי של הקיום האנושי, מבלי להתכחש לפאן הסוציו־פוליטי של קיומנו בה־בעת.
    שני ההוגים הללו, ליבוביץ ולוינס, נבדלו מאוד בפרשנותם הייחודית למקורות ישראל, השקפותיהם על אודות מהות היהדות, ותפיסתם את היחס הראוי בין דת, הומניזם ומוסר. לוינס ראה בהיענות האתית לפני האחר את הערך המשווה משמעות לקיום האנושי, בשעה שליבוביץ מצדו צידד באוריינטציה טהורה של אל טרנסנדנטי וב"עבודת השם" כערך אקסקלוסיבי בחיי אדם. יחד עם זאת, היה להם גם הרבה מן המשותף. שניהם התאפיינו בדתיות עמוקה, איש־איש בדרכו הוא. שניהם צידדו ברציונליזם דתי ובגישה אנטי־מיסטית מובהקת. שניהם סלדו מפונדמנטליזם דתי ומלאומנות צרה ומשולחת רסן. שניהם היו אינטלקטואלים המעורבים עד צוואר בענייני השעה.
    ספרו הנוכחי של טל זסלר, הכתוב בשפה בהירה וקולחת השווה לכל נפש, מתמודד איתנה עם נפתלות הגותם של שני הוגים חשובים אלה. ספרו הקודם של ד"ר זסלר, לוינס וקאמי: הומניזם למאה ה-21,1 ביקש להפגיש בין שתי דמויות מפתח בהגות הצרפתית של לאחר מלחמת העולם השנייה — עמנואל לוינס ואלבר קאמי, ולעמוד על נדבכי יסוד של ההוויה האירופית והמערבית במחצית השנייה של המאה ה-20. ספרו הנוכחי, על ליבוביץ ולוינס, מבקש להתמודד עם שאלות יסוד במצב הישראלי והקיום היהודי בזמננו. הספר ממלא חלל ניכר בנוף התרבות הישראלית.
    במיוחד ימצא הקורא העברי עניין בפרק הנוגע ליחסם של ליבוביץ ולוינס לציונות. עמדותיו הנחרצות של ליבוביץ ידועות היטב בישראל. עמדתו הפרו־ציונית של לוינס מוכרת פחות לציבור בישראל. לוינס הדגיש את חשיבותה של המדינה להמשכיות יהודית, ואת המשא הרוחני והמטאפיזי הרובץ לפתחו של העם היושב בציון. אלה המבקשים לנכס את מחשבת לוינס לטובת אידיאולוגיה מסוימת ייתקלו בקשיים, שכן לוינס התנגד התנגדות נחרצת בכל מאודו הן ללאומנות הטריטוריאלית הגואה מימין והן לאנטי־ציונות האופנתית מבית מדרשו של השמאל החדש.
    זסלר מיטיב להדגיש את האוריינטציה הדמוקרטית של ליבוביץ ולוינס ואת צידודם הנלהב בזכויות אדם אוניברסליות, כמו גם את שלילתם הגורפת של המיתולוגיזציה של הפוליטי והמשיחיות הפוליטית. בשעה שליבוביץ נאבק כנגד המיזוג של דת ופוליטיקה בישראל, לוינס נאבק לנוכח ההגות והאקספרימנטים הטוטליטריים באירופה. לוינס, אשר חווה על בשרו־הוא את מוראות הטוטליטריזם מימין, ואשר היטב לעמוד גם על אופיו של הטוטליטריזם משמאל, ביקר נחרצות משטרים אשר בהם ניתנת עדיפות לפוליטי על פני האתי. כאן הוא צידד בעמדתו של סופר אהוב עליו במיוחד, וסילי גרוסמן, אשר ביקר אף הוא ללא כחל ושרק משטרים אשר בהם השליטים וההוגים מטעם התיימרו להבין את מהותה של ה"חירות האנושית" יותר מן ההמון. ליבוביץ מצדו עמד על ההבדל בין "צרכים" ו"ערכים", וראה בתפיסה תיאו־פוליטית של המדינה נדבך בעל גוון פשיסטי־אלילי מובהק. גם ליבוביץ וגם לוינס התנגדו נמרצות לתפיסה הא־אישית המאפיינת את הפילוסופיות של ההיסטוריה למיניהן, המשועבדות א־פריורית לדטרמיניזם היסטורי ולמושג הבעייתי של "קִדמה" תמידית.
    עם צאתו של ספר זה, שתי גישות מרכזיות לייעודה של היהדות מוצגות היטב בפני הציבור הישראלי. לשיטתו של ליבוביץ, גבורתו של אברהם מוצאת את ביטויה הנעלה בעלייה הבלתי מותנית להר המוריה, ובהיענות נטולת הפניות לצו האלוהי. אצל לוינס, אברהם הנו האדם החף מ"פיתוי הפיתוי", האדם המנוגד לאודיסיאוס השב תמיד אל עצמיותו האוטוקרטית וההגמונית. מעטים ירהיבו עוז להלך בשבילים הרמב"מיים והתיאוצנטריים של מחשבת ליבוביץ. השביל המוליך להומניזם המונותיאיסטי של לוינס הנו תובעני באותה מידה. אולם כל המבקש לתת את הדעת על רוח היהדות והאנושות בכללותה בימינו, יצטרך להתמודד עם הגותם של השניים.

    עוד על הספר

    ליבוביץ ולוינס טל זסלר
    פתח דבר 
    אפרים מאיר
     
    במשך שנים מספר המתנתי לספר אשר יניח על מפתנו של הקורא העברי מחקר השוואתי המבקש להתחקות אחר הגותם של שני אישים אשר הייתה להם השפעה מכרעת על מחשבתי־שלי: עמנואל לוינס וישעיהו ליבוביץ. עם ליבוביץ עמדתי בקשר רציף וקבוע, על בסיס כמעט שבועי, במהלך שלוש השנים האחרונות לחייו. את לוינס ביקרתי בפריז, שם עמדה לי הזכות לראיין אותו ולהיות נוכח בשבת כאשר הציג את דבר התורה המיוחד שלו על אודות פרשת השבוע, בבית הספר "'אניו" ברחוב מישלאנג'. כמו כן, עמדה לי הזכות להיות מתרגמו הראשון של לוינס לשפה העברית.
    אינני יכול להעלות על הדעת את היהדות הנאורה של ימינו אנו בהיעדרם של שני הוגים דגולים אלה, אשר ידעו כמובן איש על קיומו של רעהו, אולם מעולם לא נפגשו, למרות פנייה לישעיהו ליבוביץ, אשר לקחתי בה חלק, לארגן פגישה שכזאת. לצערי, באותה העת לוינס כבר לא היה בקו הבריאות, ואילו ליבוביץ מצדו מיאן לעזוב את ירושלים. לפיכך, הפגישה מעולם לא יצאה אל הפועל.
    נותרה אפוא הגותם של השניים: מחד גיסא — ההומניזם של לוינס המאופיין בדתיות ובגישה הרמנויטית של היהדות כמאורע אתי מכונן, ומאידך גיסא — מחשבתו התיאוצנטרית של ליבוביץ אשר חוצצת באופן דיכוטומי בין קודש לחול ומעלה על נס את הקיום האמפירי של תרי"ג מצוות "לשמה" בתורת הערך הרם, הנשגב והבלעדי של הקיום האנושי, מבלי להתכחש לפאן הסוציו־פוליטי של קיומנו בה־בעת.
    שני ההוגים הללו, ליבוביץ ולוינס, נבדלו מאוד בפרשנותם הייחודית למקורות ישראל, השקפותיהם על אודות מהות היהדות, ותפיסתם את היחס הראוי בין דת, הומניזם ומוסר. לוינס ראה בהיענות האתית לפני האחר את הערך המשווה משמעות לקיום האנושי, בשעה שליבוביץ מצדו צידד באוריינטציה טהורה של אל טרנסנדנטי וב"עבודת השם" כערך אקסקלוסיבי בחיי אדם. יחד עם זאת, היה להם גם הרבה מן המשותף. שניהם התאפיינו בדתיות עמוקה, איש־איש בדרכו הוא. שניהם צידדו ברציונליזם דתי ובגישה אנטי־מיסטית מובהקת. שניהם סלדו מפונדמנטליזם דתי ומלאומנות צרה ומשולחת רסן. שניהם היו אינטלקטואלים המעורבים עד צוואר בענייני השעה.
    ספרו הנוכחי של טל זסלר, הכתוב בשפה בהירה וקולחת השווה לכל נפש, מתמודד איתנה עם נפתלות הגותם של שני הוגים חשובים אלה. ספרו הקודם של ד"ר זסלר, לוינס וקאמי: הומניזם למאה ה-21,1 ביקש להפגיש בין שתי דמויות מפתח בהגות הצרפתית של לאחר מלחמת העולם השנייה — עמנואל לוינס ואלבר קאמי, ולעמוד על נדבכי יסוד של ההוויה האירופית והמערבית במחצית השנייה של המאה ה-20. ספרו הנוכחי, על ליבוביץ ולוינס, מבקש להתמודד עם שאלות יסוד במצב הישראלי והקיום היהודי בזמננו. הספר ממלא חלל ניכר בנוף התרבות הישראלית.
    במיוחד ימצא הקורא העברי עניין בפרק הנוגע ליחסם של ליבוביץ ולוינס לציונות. עמדותיו הנחרצות של ליבוביץ ידועות היטב בישראל. עמדתו הפרו־ציונית של לוינס מוכרת פחות לציבור בישראל. לוינס הדגיש את חשיבותה של המדינה להמשכיות יהודית, ואת המשא הרוחני והמטאפיזי הרובץ לפתחו של העם היושב בציון. אלה המבקשים לנכס את מחשבת לוינס לטובת אידיאולוגיה מסוימת ייתקלו בקשיים, שכן לוינס התנגד התנגדות נחרצת בכל מאודו הן ללאומנות הטריטוריאלית הגואה מימין והן לאנטי־ציונות האופנתית מבית מדרשו של השמאל החדש.
    זסלר מיטיב להדגיש את האוריינטציה הדמוקרטית של ליבוביץ ולוינס ואת צידודם הנלהב בזכויות אדם אוניברסליות, כמו גם את שלילתם הגורפת של המיתולוגיזציה של הפוליטי והמשיחיות הפוליטית. בשעה שליבוביץ נאבק כנגד המיזוג של דת ופוליטיקה בישראל, לוינס נאבק לנוכח ההגות והאקספרימנטים הטוטליטריים באירופה. לוינס, אשר חווה על בשרו־הוא את מוראות הטוטליטריזם מימין, ואשר היטב לעמוד גם על אופיו של הטוטליטריזם משמאל, ביקר נחרצות משטרים אשר בהם ניתנת עדיפות לפוליטי על פני האתי. כאן הוא צידד בעמדתו של סופר אהוב עליו במיוחד, וסילי גרוסמן, אשר ביקר אף הוא ללא כחל ושרק משטרים אשר בהם השליטים וההוגים מטעם התיימרו להבין את מהותה של ה"חירות האנושית" יותר מן ההמון. ליבוביץ מצדו עמד על ההבדל בין "צרכים" ו"ערכים", וראה בתפיסה תיאו־פוליטית של המדינה נדבך בעל גוון פשיסטי־אלילי מובהק. גם ליבוביץ וגם לוינס התנגדו נמרצות לתפיסה הא־אישית המאפיינת את הפילוסופיות של ההיסטוריה למיניהן, המשועבדות א־פריורית לדטרמיניזם היסטורי ולמושג הבעייתי של "קִדמה" תמידית.
    עם צאתו של ספר זה, שתי גישות מרכזיות לייעודה של היהדות מוצגות היטב בפני הציבור הישראלי. לשיטתו של ליבוביץ, גבורתו של אברהם מוצאת את ביטויה הנעלה בעלייה הבלתי מותנית להר המוריה, ובהיענות נטולת הפניות לצו האלוהי. אצל לוינס, אברהם הנו האדם החף מ"פיתוי הפיתוי", האדם המנוגד לאודיסיאוס השב תמיד אל עצמיותו האוטוקרטית וההגמונית. מעטים ירהיבו עוז להלך בשבילים הרמב"מיים והתיאוצנטריים של מחשבת ליבוביץ. השביל המוליך להומניזם המונותיאיסטי של לוינס הנו תובעני באותה מידה. אולם כל המבקש לתת את הדעת על רוח היהדות והאנושות בכללותה בימינו, יצטרך להתמודד עם הגותם של השניים.