מפגשים במורד הרוח
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מפגשים במורד הרוח
הוספה למועדפים

מפגשים במורד הרוח

4 כוכבים (4 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

עמוס רביב

ד"ר עמוס רביב, נשוי ואב לשלושה ילדים, הוא מומחה לאסטרטגיה עסקית לניהול מרינות ולמסעות סובבי עולם. קוד זירו הוא ספרו שביעי וקרם עור וגידים במשך שנים רבות. עד כה פורסמו מפרי עיטו כמה ספרים ומאמרים מדעיים בעברית ובאנגלית, ובהם: "מפגשים במורד הרוח", "תקועים בגן עדן", "כחוט בסערה", "עסקים לא כרגיל", LIVING MY FANTASEA, STUCK IN PARADISE, MARINA'S BEST, THE CAPTAIN STRATEGY.
כ-500 סרטים שצילם בהפלגותיו זמינים באתר היוטיוב שלו תחת השם AMOS RAVIV.

תקציר

הספר מפגשים במורד הרוח מציג בפניכם ארבעה עשורים של שייט, מאות מקומות נידחים ומרתקים, עשרות אלפי מיילים בים, אין ספור מפגשים קסומים ושני אנשים מיוחדים: ענת וד"ר עמוס רביב, שניהם סקיפרים תאווי שייט.
ענת ועמוס החליטו, לאחר שנים של גידול ילדים ועבודה קשה, להגשים חלום: הם עברו לחיות על סירת מפרש, ויצאו למסע סובב עולם במורד הרוח, להכיר ולחוות חיים אחרים שבהם אין אילוצי זמן והכול אפשרי.
בסיפורים קצרים ובמנות קטנות מביא ד"ר עמוס רביב טעימות גורמה ממפגשים שזימנו לו מסעותיו, עם אנשים ששינו בו משהו ונחרטו בו: שייטים כמוהו מכל העולם וגם אנשים מקומיים, לבנים שחורים, ילדים וזקנים, ישראלים וזרים. הספר מתובל בתיאורים צבעוניים של איים, תרבויות, מנהגים, אסונות ושמחות, רגעים מרגשים והתמודדויות. בין המקומות הנידחים בעולם תמצאו גם סיפורים על חופי תל־אביב ויפו והאנשים המקומיים שלנו.
ספר זה אינו מדריך להפלגות או מדריך טיולים, אלא מדריך לחיים. הוא עשיר בתובנות, עצות, טיפים והארות בונות ומעצימות על החיים שלנו כאן ועכשיו, בעבר ובעתיד, ביחד ולבד. אם אתם רוצים לעשות שינוי בחיים אך חוששים וזקוקים ל"פוש", וגם אם אתם מתכננים שייט ארוך ומחפשים ספר שיכניס אתכם לאווירה הנכונה, אם אתם יוצאים למסע ורוצים להפיק ממנו את מרב התועלת, או סתם מרותקים מסיפורי מסעות ייחודיים ואישיים, זה הספר בשבילכם.
הסיפורים כולם אמת, רק שמות האנשים וחלק מהמיקומים שונו מטעמי שמירה על פרטיות.

פרק ראשון

הקדמה
 
מ״ביץ’ בוי״ לקפטן ספינה במסע חובק עולם
 
הסיפור שלי מתחיל בילד הקטן, עמוסי, שנולד בתל אביב, היכן שרחוב בן יהודה מצטלב עם רחוב פרישמן. מדוע יש משמעות למיקום הזה דווקא? כי הבית שבו גדל עמוסי הקטן היה במרחק שלוש דקות הליכה מחוף הים, אפילו אם פוסעים לשם בצעדים קטנים. את השכלתו קיבל עמוסי בבית הספר היסודי א״ד גורדון, אשר לשם רשמו אותו הוריו על מנת שילמד ויחכים. לקראת סוף שנת הלימודים לבשה ציפורה, אימא של עמוסי, שמלה כחולה ש’ממגנטת’ אליה מבטים רבים ברחוב, אך היא לבשה אותה לא בשל כך, אלא רק משום שהיא אוהבת כחול. היא צעדה אל בית הספר כדי לדבר עם המורה של עמוסי ולברר איך הילד מתקדם בלימודים. עמוסי הטוב והממושמע, השזוף תמיד, כבר עמד לסיים את כיתה ב’. היה יום חמים של ראשית הקיץ, ובאוויר היה מעין ‘חשמל’ מבשר טובות. היא חייכה לעצמה.
״נו, איך עמוסי?״ שאלה את אהרון, מחנך כיתה ב’1, אחרי שהזמין אותה לשבת.
״עמוסי? מי זה?״ השיב לה המחנך בשאלה, בוהה בשמלה הכחולה.
״מה זאת אומרת מי זה עמוסי? אתה מחנך כיתה ב’1?״
״כן״.
״אז הבן שלי, עמוסי, בהכרח לומד אצלך״.
״מצטער, אני לא מכיר תלמיד בשם זה״.
״לא ייתכן! הילד שלי שייך לכיתה שלך, והוא הולך לבית הספר כל יום עם התיק והסנדוויץ’!״
״אולי״, אמר המורה אהרון בשקט, והרים את מבטו ממפתח השמלה הכחולה אל פניה של ציפורה. ״בכל אופן, לכיתה הוא עדיין לא הגיע, לא השנה״.
אחרי שהתאוששה מעט, הלכה ציפורה הנרעשת לחפש את הילד במקום היחיד שעלה בדעתה — הסוכה של טוֹפְּסִי המציל. זה היה ביתו השני של הילד שלה, וכמו שהתברר לה עד מהרה — אולי לא השני, אלא הראשון.
 
****
 
הילד הזה הייתי אני. היינו חבורת ילדים שפיזזה תמיד סביב הסוכה של טופסי המציל ובתוכה. טופסי מגודל השיער והשרירי היה המודל לחיקוי של ילדותנו, האיש שנראה הכי קרוב לטרזן מכל האנשים שהכרתי בימי חיי — שזוף, אתלטי, ובעל מבנה גוף גמיש וחזק. הוא היה עבורי הגולש הבוגר האולטימטיבי, זה שמעודד ילדים לשחק בין גלי הים המתנפצים. והראשון שרץ לים לשחק, הייתי אני, כמובן.
את הגלשן הראשון שלי קיבלתי רק שנתיים מאוחר יותר, אבל כבר בגיל שמונה הייתי ‘בִּיץ’ בוי’ אמיתי. ילד של חוף הים. במשך שעות ארוכות גלשתי להנאתי על גלשנים של חברים גדולים ממני, וביליתי בחוף. הרעיון שאחמיץ את הגלים ואת ההנאה הגדולה הזאת רק כדי לשבת בכיתה סגורה בבית הספר היה בלתי נסבל. בימים חמים הים קרא לי להשתולל ולהצטנן בין גליו, ובחורף התגבהו הגלים והייתה חגיגה לגלשנים. ידעתי שאין טעם להתווכח עם ההורים או לנסות להסביר, אז המשכתי לקחת בכל יום את תיק בית הספר ואת הכריך שהכינה לי אימא, לצאת מהבית לקראת השעה שמונה בבוקר, ולהגיע אל החוף. את התיק והכריך אפסנתי בסוכה של טופסי כדי לא לקלקל את ציוד בית הספר. הרי הייתי ילד אחראי.
בחורף של אותה שנה פקדה סערת חורף דרומית־מערבית את החוף. הגלים השוצפים פרצו את המחסן שאוחסנו בו הגלשנים, וגלשן אחד, כחול־לבן, השתחרר מהמתקן, נאסף אל הגלים, ונבלע בהם. הגלשן האובד לא נפלט אל החוף גם אחרי ששככה הסערה, והחוף היה זרוע בשברי קרשים, שקיות ניילון, גושי זפת קטנים, וצדפים ואבנים שפלטו הגלים. הלכתי לאורך החוף הלוך ושוב ותרתי בעיניי אחר הגלשן שהגלים לקחו, אך הים לא החזיר אותו. בדמיוני פנטזתי שיום אחד, כשאהיה גדול, אקנה לי ספינת מפרש משלי ואצא אל הים הפתוח לחפש את הגלשן האבוד. לא אחזור אל החוף בלעדיו. כן, היו לי חיים מלאי תוכן ולמידה, התנסות וחוויה, כיף והתפתחות אישית, אך בית הספר לא היה חלק מהם.
הפתרון שנמצא לעריקה שלי מבית הספר היה פשוט וחד, והיום, ודאי שום פדגוג לא היה מאמץ אותו. נאלצתי להישאר בכיתה ב’ לשנה נוספת, כשכל בני גילי עלו לכיתה ג’. כבודי נרמס באחת, נקרע לשברים קטנים כאותו גלשן שנבלע בין הגלים, והשאיר אותי בתחושה קשה של תסכול ילדותי: איזה אפס מאופס לא מצליח לעבור בהצלחה את כיתה ב’?!
כך, מרגע שנפלה ההחלטה להשאיר אותי כיתה, התעורר בי דחף שנדרשו לי עשרות שנים להרגיע אותו — הדחף לשקם את כבודי ולהוכיח לעולם שאני בכל זאת שווה משהו.
סיימתי בהצלחה את חוק לימודיי, וגם שנים רבות לאחר שבגרתי הייתי אספן כפייתי של תעודות, תארים והישגים. רק כשקיבלתי זימון לקורס טיס התחלתי לחשוב שאולי אני באמת שווה משהו בתחומים מסוימים, לפחות כמו האחרים...
השלמתי שנה וחצי בקורס טיס, אבל כשהבנתי שאצטרך להתחייב לשירות של שבע שנים, אם לא יותר, נמלכתי בדעתי ופרשתי. למרות הפרישה מקורס הטיס המשכתי לשרת בחיל האוויר וקיבלתי תפקידים טובים, אך לפחות לא נדרשתי להתחייב לשירות מעבר לשלוש שנים.
בשנים הבאות צברתי עוד ועוד תארים: תואר ראשון ושני בתולדות האמנות, תואר שני אמריקני במנהל עסקים, וגולת הכותרת — לימודי דוקטורט בהנדסת תעשייה וניהול. נוסף על כך פרסמתי מאמרים בתחום הקרוב ללבי, שהיה גם נושא הדוקטורט שלי — מרינות.
במשך שנים ארוכות מילאתי שורה של תפקידים שנחשבו יוקרתיים: הייתי מנהל נמל יפו, ואחר כך נבחרתי לתפקיד מזכיר תעשיית המרינות העולמית, וכיהנתי בו חמש שנים רצופות. הסתובבתי בעולם, וראיתי ופיתחתי מרינות בכל העולם. אחרי חמש שנים פנו אליי ממשרד התחבורה הישראלי, כמומחה לנמלים. ״מה נמלים?״ שאלתי, ״אני מבין במרינות״. אז מינו אותי לתפקיד דירקטור בחברת ‘אתרים’ לפיתוח אתרי התיירות של תל אביב. שר התחבורה דאז, אמנון ליפקין-שחק ז״ל, שבהשוואה לשרים ולחברי כנסת אחרים היה איש מאוד לא פוליטי, שמע עליי, קרא לי, ומינה אותי לתפקיד דירקטור בחברה לפיתוח חוף אילת, אשר הדירקטורים כיהנו בה בהתנדבות. אחרי שהתמצאתי בעסק והרגשתי שמאז ומעולם נשמתי נמֵלים ופיתוח עסקי, קרא לי ליפקין-שחק וביקש שאשמש בתפקיד דירקטור ברשות הנמלים והרכבות. כעבור כמה חודשים מוניתי לתפקיד יושב ראש ועדת הפיתוח, עם תקציב של חמישה מיליארד דולרים. בעיות כגון שביתות בנמלים וחיכוכים פוליטיים הביאו למינוי שלי לתפקיד יושב ראש הדירקטוריון של רשות הנמלים והרכבות, עד למינוי הפוליטי הבא. נחשבתי לאדם חשוב מאוד־מאוד! ממש רציני. היו לי אז חמש מזכירות וגם וולוו, ובעיקר, הייתי מספיק חשוב כדי להשכיח את הכתם ההוא שדבק בי בזמני, עקב כך שנאלצתי לחזור שוב על כיתה ב’.
אבל נניח קצת לכתם ההוא בעברי. אני רוצה לחזור לימי הקמת המרינה בתל־אביב. כבר הייתי נער, וזו הייתה המרינה הראשונה והיחידה בארץ. ראשית שנות השבעים של המאה הקודמת. עקבתי מקרוב אחר הקמת הרציפים, וכשהמרינה החלה לפעול, נמשכתי לשם בחבלי קסם. צפיתי בסירות הקטנות והגדולות שמסיפוניהן ירדו אל הרציף אנשים שונים ומשונים שדיברו בשפות זרות, חלקן לא מוכרות לי, וכולם עלו ובאו מהים. החברים שלי ואני היינו עורכים בינינו תחרות מי ידע לזהות ראשון את סוג הספינה ומהיכן באו האנשים היורדים ממנה. פתחתי בשיחה עם שייטי הסירות, ולפעמים הם הרשו לי להיכנס ולראות את הספינה מבפנים. הייתי משולהב מהרעיון שאולי יום אחד אהיה גם אני קפטן של ספינת מפרש ואוכל להחליט לאיזו מדינה להפליג, ובדמיוני כבר גמאתי מרחקים על פני הגלים. אולי כאן נטמנו זרעי אהבתי לשיט ולאפשרות להגיע דווקא בדרך הים לכל המקומות המופלאים בעולם. ובאמת, מאז שאני זוכר את עצמי כאדם בוגר, פיניתי מקום של כבוד לחופשות ארוכות בעולם — עם אשתי ענת, איתה ועם הילדים, ושוב רק היא ואני — ותמיד בשיט. הייתה לנו מסורת קבועה לשוט עם הילדים, במשך שנים רבות בים התיכון, ולאחר מכן בכל קיץ אל האיים הקריביים.
לקראת גיל שישים עצרתי לחשוב. כבר השגתי כל מה שקיוויתי להשיג — תארים ותפקידים נחשקים וחיי שפע. הילדים גדלו ופרחו מהקן. הרהרתי שעכשיו, בין גיל שישים לשבעים, אהיה מספיק בריא וחזק להגשים חלום ולצאת למסע סביב העולם. לא בטוח שזה יהיה אפשרי בגיל מבוגר יותר. אחת הבעיות של מי שחולם לצאת למסע כזה היא המהפך התפיסתי בין העולם החומרי שהיה מוכר לו בחיי היבשה, לזה שיכול להיות לו בים. מי שהתרגל לעבוד כל יום ולהעריך את עצמו (וגם לדעת שהוא מוערך על ידי הסביבה) לפי סגנון חיים מסוים, מתקשה להאמין שהוא מסוגל ליהנות מאיכות חיים גבוהה גם ברמת חיים נמוכה יותר משמעותית מזו שהורגל לה. הרי יש פה פרדוקס שקשה ליישב. הפתרון הכי שכיח הוא איזון בין שני העולמות — עבודה ומסע סביב העולם. כך עשיתי אני שנים רבות. אבל מעולם לא חציתי את הקווים. לא ויתרתי על העבודה.
ההחלטה להפסיק לעבוד ולהקדיש את רוב הזמן למסע סביב העולם, מלווה בחששות, ואלה ממונפים ומנופחים אצל רוב האנשים על ידי הילדים, הסביבה, בני הזוג. הפרישה מעבודה מפחידה, וכמובן מצריכה עצמאות כלכלית מסוימת. ידעתי שאצטרך ללמוד לצמצם עלויות היכן שרק אפשר. בחיים הקודמים, חיי העבודה, כאשר נתקלתי בבעיה טכנית, התקשרתי מייד והזמנתי איש מקצוע שיטפל בבעיה. אחת ההחלטות שקיבלתי כשבחרתי להקדיש את עיקר זמני למסע, הייתה ללמוד ולהתמקצע בכל התחומים הנוגעים לאחזקה השוטפת של הספינה. הרי בלב הפסיפיק או האוקיינוס האטלנטי, אדם יכול לסמוך על עצמו בלבד. אין עם מי לדבר, אין ממי להשיג חלקים. אם אני לא אדע לפתור את הבעיה בעצמי איש לא יעזור לי. פניתי ליַנקי, בעל סדנת תיקונים במרינה, והצעתי לו את שירותי כפועל, תמורת משכורת של שקל אחד בשנה, רק כדי שיאפשר לי לעבוד איתו ולתקן סירות של אחרים. ״שרצתי״ אצלו שנה שלמה ולמדתי ממנו איך לטפל במנועי הספינות, כדי שאדע לפתור בעיות ולחסוך בעלויות ביבשה וגם בלב־ים. היום המאושר בחיי היה כשיַנקי הביא לי את מנוע הספינה שלו עצמו ואמר, ״בבקשה. תעשה לו אוברול.״ או־אז ידעתי שהוא סומך עלי. בשבילי הייתה כאן הזדמנות מיוחדת לתיקון. עד אז התחום הטכני לא היה הצד החזק שלי. אבל זהו עוד יתרון של הפרישה מחיי העבודה — מתפנה זמן ויש אפשרות להתנסות בתחומים שעד אז היית בטוח שלא נועדת להצליח בהם.
אנשים ששוקלים אפשרות של יציאה למסע מתקשים להגדיר מהו בעצם הרווח שלהם, כי רווח זה אינו נמדד בכסף או במספרים. הרווחים שלנו, שלי ושל ענת, הם כל מה שמזמנים לנו החיים האחרים שאנחנו פוגשים וחוֹוִים: הריחות והניחוחות החדשים, המוסיקה והאווירה, האנשים והמראות, הטבע והנופים. אילו היו מבקשים ממני להחזיר לבנק את כל הכסף שהוצאנו על המסעות, הייתי מוכן להחזיר בלי בעיות, אבל על הרווח החווייתי — לא הייתי מוותר בשום אופן. איך למשל אפשר לחשב כמה שווה לעגון באיי גלפאגוס, כשאריות הים עולים לבקר בספינה וכמעט נכנסים איתנו למיטה?
כיוון שאני ״חנון״ עם קבלות, גם במסע הזה לא סמכתי יותר מדי על אלתורים ועל יד המקרה. הכרתי שלושה תחומים שאי־אפשר לפעול בהם מתוך ודאות: שוק ההון, מזג האוויר, ומסע סובב עולם בספינת מפרש. בחנתי וחישבתי לפי תורת ניהול הסיכונים, לאילו תרחישים הכי חשוב להיערך ולאיזה ציוד בספינה רצוי מאוד שיהיה גיבוי. אם למשל התקלה השכיחה ביותר במסע סובב עולם היא מפרש שנקרע ויש סבירות של יותר מתשעים אחוזים שזה יקרה לך, כדאי שתהיה ערוך לכך. ככל שהתקלה או החריגה בלוח הזמנים שקבעתי מראש או בתקציב הייתה צפויה להיות גבוהה יותר, כך נערכתי לקראתה באופן יסודי יותר. לפני שבניתי את המסלול שלנו, שוחחתי עם חברים ומכרים שכבר עשו מסע משמעותי, או הקיפו את העולם. שאלתי אותם היכן היו ורשמתי את ההמלצות במחברת המסעות שלי. אחר כך סימנתי לי במפה של גוגל את שמות המקומות שהם התלהבו מהם. זה היה שלד המסלול שלי, שתוכנן להתחיל בשנת 2013 ולהימשך עד 2017. הכול מבוסס על תובנות של אחרים, כולל תחנות עצירה, ומסומן במפה: ״האי הכי יפה בעיני מייקל״, ״המקום הכי יפה להיזרק באיי קוק בעיני זולו״, ״כאן חי ישראלי בשם אבנר רובין שיש לו סופרמרקט קטן״. כך כשאני מגיע למקום, אני יודע היכן לבקר, היכן כדאי לקנות, את מי כדאי לראות.
היום, אחרי שנים של חיים בשפע חומרי, ויתרתי על רוב הרכוש שהיה לי. אני חי עם ענת ביחידת דיור שגודלה 18 מטרים מרובעים. בשאר הזמן אנחנו חיים ביאכטה, במרחב מחיה מצומצם שאין בו מקום לחפצים שאינם הכרחיים. קצת כלים, מעט בגדים, ומה שנחוץ להפלגה עצמה (למשל, היה לי חשוב לרכוש שבעה סוגי מפרשים, שכל אחד מהם מתאים לסוג אחר של רוח, כי הם מהווים את המנוע בהפלגות שלנו). וטוב לנו ככה. רכושנו העיקרי הוא החוויות שנשארות איתנו. כאשר אני נכנס לבית עתיר בחפצי אמנות ומזכרות מטיולים בעולם, זה יפה ונאה, אבל לא מותיר בי רושם. מעניין אותי מה נשאר מהמסעות האלה באנשים עצמם: מהו התהליך הנפשי שהם עברו בדרך, מה הם למדו ומה השתנה בהם עצמם. לי עצמי אין עניין באגירה של חפצים, ובשנים שבהן גרנו בספינה במרינה של הרצליה לא הזדמן לי לראות מבפנים את התכולות החומריות של הקניון הקרוב.
אבל מסע לא חייב להיות בעולם. גם בבית, בין ד’ אמות, אנו יוצאים למסעות למחוזות רחוקים ואינסופיים, שיש בהם רגעי חרדה ורגעי קסם, אפיזודות של חוסר אונים ושל גבורה, מכשולים וניצחונות. המסעות הללו חורטים בנו שינויים, מניעים בנו תהליכים, חורצים בנו קמטים של גיל ודאגה וגם של צחוק וחיוכים, ומשנים אותנו. מסע ההורות, מסע הקריירה, מסע ההתבגרות, מסע בדרך לעצמאות, כל אדם ומסעו, כל אדם ומסלולו. מסע הוא מסע, גם אם לא נגמעו הקילומטרים, וגם אם לא התרחקה היבשה. מרחק הוא מרחק גם אם המפרש והרוח הם הגוף והנפש. אמנם ספר זה הוא סיפור המסעות שלי, אבל אני בטוח שתוכלו לאסוף וללקט בו תובנות רבות שיתאימו למסע הפרטי שלכם, יהא אשר יהא.
מטרתי האחת בספר הזה היא לחלוק משהו מהידע ומהחוויות שצברתי במסעותי בעולם עם ענת. שכרי יהיה ביכולתי לחלוק את מה שהספקתי ללמוד ולראות. חלק מהסיפורים יביאו מפגשים עם אנשים בכל מיני מקומות. יש משהו מרתק בקשרים הנוצרים בתוך יאכטה קטנה בין אנשים שהיו זרים לגמרי זה לזה, ורוב הסיכויים שלא ייפגשו שוב לעולם אחרי השיט. אבל מחבר ביניהם, מעבר להווה המשותף, רצון להחליף מידע, לחלוק, להתחבר, גם אם ליום או יומיים, גם אם השפה המשותפת היא רק אנגלית קלוקלת. קשרים רבים לאורך הדרך הם חד־פעמיים, אך מכל אחד מהם אפשר ללמוד משהו, להרחיב את התודעה לעוד אפשרות. במפגשים כאלה מדברים פחות על הזהות היבשתית, על רכוש או כסף, תארים אקדמיים ואינטרסים, משותפים או לא, מהמפגש. במקום זה מדברים על העתיד: לאיזה אי או לגונה מומלץ להפליג, ואיזו חוויה תרבותית או קולינרית אפשר למצוא שם. במפגשים כאלה מזדמן להכיר מצד אחד את נשיא חברת מייקרוסופט, שעוגן מצד ימין בספינה מדוגֶמֶת עם עשרה אנשי צוות, ומצד שמאל לתפוס שיחה עם מישל הדייג שבקושי גומר את החודש, אבל ללא ספק אין הרבה אבות שמחנכים כה ראוי את בניהם כפי שמישל מחנך את בנו. אנחנו לפחות לא פגשנו אב־מחנך כה מרשים כמישל!
יש סיפור קטן שמהווה חלק חשוב בהשקפת החיים שלי, משהו שראוי לזכור תמיד במרוץ החיים. כשנשאל הדלאי־לאמה מהו לדעתו הדבר המפתיע ביותר באנושות, ענה: ״האדם. הוא מקריב את בריאותו כדי להרוויח כסף, ואז הוא מקריב את כספו כדי להשיב את בריאותו. אחר כך הוא חרד כל כך לעתידו שאינו נהנה מההווה. התוצאה היא שאיננו חי לא את ההווה ולא את העתיד, הוא חי כאילו לעולם לא ימות, ואז מת כאילו לא חי מעולם.״
אני תקווה שתקראו ספר זה בהנאה, אולי אפילו בזמן מסע משלכם, ועם קצת מזל גם תפיקו ממנו איזו תובנה חדשה.

עמוס רביב

ד"ר עמוס רביב, נשוי ואב לשלושה ילדים, הוא מומחה לאסטרטגיה עסקית לניהול מרינות ולמסעות סובבי עולם. קוד זירו הוא ספרו שביעי וקרם עור וגידים במשך שנים רבות. עד כה פורסמו מפרי עיטו כמה ספרים ומאמרים מדעיים בעברית ובאנגלית, ובהם: "מפגשים במורד הרוח", "תקועים בגן עדן", "כחוט בסערה", "עסקים לא כרגיל", LIVING MY FANTASEA, STUCK IN PARADISE, MARINA'S BEST, THE CAPTAIN STRATEGY.
כ-500 סרטים שצילם בהפלגותיו זמינים באתר היוטיוב שלו תחת השם AMOS RAVIV.

עוד על הספר

מפגשים במורד הרוח עמוס רביב
הקדמה
 
מ״ביץ’ בוי״ לקפטן ספינה במסע חובק עולם
 
הסיפור שלי מתחיל בילד הקטן, עמוסי, שנולד בתל אביב, היכן שרחוב בן יהודה מצטלב עם רחוב פרישמן. מדוע יש משמעות למיקום הזה דווקא? כי הבית שבו גדל עמוסי הקטן היה במרחק שלוש דקות הליכה מחוף הים, אפילו אם פוסעים לשם בצעדים קטנים. את השכלתו קיבל עמוסי בבית הספר היסודי א״ד גורדון, אשר לשם רשמו אותו הוריו על מנת שילמד ויחכים. לקראת סוף שנת הלימודים לבשה ציפורה, אימא של עמוסי, שמלה כחולה ש’ממגנטת’ אליה מבטים רבים ברחוב, אך היא לבשה אותה לא בשל כך, אלא רק משום שהיא אוהבת כחול. היא צעדה אל בית הספר כדי לדבר עם המורה של עמוסי ולברר איך הילד מתקדם בלימודים. עמוסי הטוב והממושמע, השזוף תמיד, כבר עמד לסיים את כיתה ב’. היה יום חמים של ראשית הקיץ, ובאוויר היה מעין ‘חשמל’ מבשר טובות. היא חייכה לעצמה.
״נו, איך עמוסי?״ שאלה את אהרון, מחנך כיתה ב’1, אחרי שהזמין אותה לשבת.
״עמוסי? מי זה?״ השיב לה המחנך בשאלה, בוהה בשמלה הכחולה.
״מה זאת אומרת מי זה עמוסי? אתה מחנך כיתה ב’1?״
״כן״.
״אז הבן שלי, עמוסי, בהכרח לומד אצלך״.
״מצטער, אני לא מכיר תלמיד בשם זה״.
״לא ייתכן! הילד שלי שייך לכיתה שלך, והוא הולך לבית הספר כל יום עם התיק והסנדוויץ’!״
״אולי״, אמר המורה אהרון בשקט, והרים את מבטו ממפתח השמלה הכחולה אל פניה של ציפורה. ״בכל אופן, לכיתה הוא עדיין לא הגיע, לא השנה״.
אחרי שהתאוששה מעט, הלכה ציפורה הנרעשת לחפש את הילד במקום היחיד שעלה בדעתה — הסוכה של טוֹפְּסִי המציל. זה היה ביתו השני של הילד שלה, וכמו שהתברר לה עד מהרה — אולי לא השני, אלא הראשון.
 
****
 
הילד הזה הייתי אני. היינו חבורת ילדים שפיזזה תמיד סביב הסוכה של טופסי המציל ובתוכה. טופסי מגודל השיער והשרירי היה המודל לחיקוי של ילדותנו, האיש שנראה הכי קרוב לטרזן מכל האנשים שהכרתי בימי חיי — שזוף, אתלטי, ובעל מבנה גוף גמיש וחזק. הוא היה עבורי הגולש הבוגר האולטימטיבי, זה שמעודד ילדים לשחק בין גלי הים המתנפצים. והראשון שרץ לים לשחק, הייתי אני, כמובן.
את הגלשן הראשון שלי קיבלתי רק שנתיים מאוחר יותר, אבל כבר בגיל שמונה הייתי ‘בִּיץ’ בוי’ אמיתי. ילד של חוף הים. במשך שעות ארוכות גלשתי להנאתי על גלשנים של חברים גדולים ממני, וביליתי בחוף. הרעיון שאחמיץ את הגלים ואת ההנאה הגדולה הזאת רק כדי לשבת בכיתה סגורה בבית הספר היה בלתי נסבל. בימים חמים הים קרא לי להשתולל ולהצטנן בין גליו, ובחורף התגבהו הגלים והייתה חגיגה לגלשנים. ידעתי שאין טעם להתווכח עם ההורים או לנסות להסביר, אז המשכתי לקחת בכל יום את תיק בית הספר ואת הכריך שהכינה לי אימא, לצאת מהבית לקראת השעה שמונה בבוקר, ולהגיע אל החוף. את התיק והכריך אפסנתי בסוכה של טופסי כדי לא לקלקל את ציוד בית הספר. הרי הייתי ילד אחראי.
בחורף של אותה שנה פקדה סערת חורף דרומית־מערבית את החוף. הגלים השוצפים פרצו את המחסן שאוחסנו בו הגלשנים, וגלשן אחד, כחול־לבן, השתחרר מהמתקן, נאסף אל הגלים, ונבלע בהם. הגלשן האובד לא נפלט אל החוף גם אחרי ששככה הסערה, והחוף היה זרוע בשברי קרשים, שקיות ניילון, גושי זפת קטנים, וצדפים ואבנים שפלטו הגלים. הלכתי לאורך החוף הלוך ושוב ותרתי בעיניי אחר הגלשן שהגלים לקחו, אך הים לא החזיר אותו. בדמיוני פנטזתי שיום אחד, כשאהיה גדול, אקנה לי ספינת מפרש משלי ואצא אל הים הפתוח לחפש את הגלשן האבוד. לא אחזור אל החוף בלעדיו. כן, היו לי חיים מלאי תוכן ולמידה, התנסות וחוויה, כיף והתפתחות אישית, אך בית הספר לא היה חלק מהם.
הפתרון שנמצא לעריקה שלי מבית הספר היה פשוט וחד, והיום, ודאי שום פדגוג לא היה מאמץ אותו. נאלצתי להישאר בכיתה ב’ לשנה נוספת, כשכל בני גילי עלו לכיתה ג’. כבודי נרמס באחת, נקרע לשברים קטנים כאותו גלשן שנבלע בין הגלים, והשאיר אותי בתחושה קשה של תסכול ילדותי: איזה אפס מאופס לא מצליח לעבור בהצלחה את כיתה ב’?!
כך, מרגע שנפלה ההחלטה להשאיר אותי כיתה, התעורר בי דחף שנדרשו לי עשרות שנים להרגיע אותו — הדחף לשקם את כבודי ולהוכיח לעולם שאני בכל זאת שווה משהו.
סיימתי בהצלחה את חוק לימודיי, וגם שנים רבות לאחר שבגרתי הייתי אספן כפייתי של תעודות, תארים והישגים. רק כשקיבלתי זימון לקורס טיס התחלתי לחשוב שאולי אני באמת שווה משהו בתחומים מסוימים, לפחות כמו האחרים...
השלמתי שנה וחצי בקורס טיס, אבל כשהבנתי שאצטרך להתחייב לשירות של שבע שנים, אם לא יותר, נמלכתי בדעתי ופרשתי. למרות הפרישה מקורס הטיס המשכתי לשרת בחיל האוויר וקיבלתי תפקידים טובים, אך לפחות לא נדרשתי להתחייב לשירות מעבר לשלוש שנים.
בשנים הבאות צברתי עוד ועוד תארים: תואר ראשון ושני בתולדות האמנות, תואר שני אמריקני במנהל עסקים, וגולת הכותרת — לימודי דוקטורט בהנדסת תעשייה וניהול. נוסף על כך פרסמתי מאמרים בתחום הקרוב ללבי, שהיה גם נושא הדוקטורט שלי — מרינות.
במשך שנים ארוכות מילאתי שורה של תפקידים שנחשבו יוקרתיים: הייתי מנהל נמל יפו, ואחר כך נבחרתי לתפקיד מזכיר תעשיית המרינות העולמית, וכיהנתי בו חמש שנים רצופות. הסתובבתי בעולם, וראיתי ופיתחתי מרינות בכל העולם. אחרי חמש שנים פנו אליי ממשרד התחבורה הישראלי, כמומחה לנמלים. ״מה נמלים?״ שאלתי, ״אני מבין במרינות״. אז מינו אותי לתפקיד דירקטור בחברת ‘אתרים’ לפיתוח אתרי התיירות של תל אביב. שר התחבורה דאז, אמנון ליפקין-שחק ז״ל, שבהשוואה לשרים ולחברי כנסת אחרים היה איש מאוד לא פוליטי, שמע עליי, קרא לי, ומינה אותי לתפקיד דירקטור בחברה לפיתוח חוף אילת, אשר הדירקטורים כיהנו בה בהתנדבות. אחרי שהתמצאתי בעסק והרגשתי שמאז ומעולם נשמתי נמֵלים ופיתוח עסקי, קרא לי ליפקין-שחק וביקש שאשמש בתפקיד דירקטור ברשות הנמלים והרכבות. כעבור כמה חודשים מוניתי לתפקיד יושב ראש ועדת הפיתוח, עם תקציב של חמישה מיליארד דולרים. בעיות כגון שביתות בנמלים וחיכוכים פוליטיים הביאו למינוי שלי לתפקיד יושב ראש הדירקטוריון של רשות הנמלים והרכבות, עד למינוי הפוליטי הבא. נחשבתי לאדם חשוב מאוד־מאוד! ממש רציני. היו לי אז חמש מזכירות וגם וולוו, ובעיקר, הייתי מספיק חשוב כדי להשכיח את הכתם ההוא שדבק בי בזמני, עקב כך שנאלצתי לחזור שוב על כיתה ב’.
אבל נניח קצת לכתם ההוא בעברי. אני רוצה לחזור לימי הקמת המרינה בתל־אביב. כבר הייתי נער, וזו הייתה המרינה הראשונה והיחידה בארץ. ראשית שנות השבעים של המאה הקודמת. עקבתי מקרוב אחר הקמת הרציפים, וכשהמרינה החלה לפעול, נמשכתי לשם בחבלי קסם. צפיתי בסירות הקטנות והגדולות שמסיפוניהן ירדו אל הרציף אנשים שונים ומשונים שדיברו בשפות זרות, חלקן לא מוכרות לי, וכולם עלו ובאו מהים. החברים שלי ואני היינו עורכים בינינו תחרות מי ידע לזהות ראשון את סוג הספינה ומהיכן באו האנשים היורדים ממנה. פתחתי בשיחה עם שייטי הסירות, ולפעמים הם הרשו לי להיכנס ולראות את הספינה מבפנים. הייתי משולהב מהרעיון שאולי יום אחד אהיה גם אני קפטן של ספינת מפרש ואוכל להחליט לאיזו מדינה להפליג, ובדמיוני כבר גמאתי מרחקים על פני הגלים. אולי כאן נטמנו זרעי אהבתי לשיט ולאפשרות להגיע דווקא בדרך הים לכל המקומות המופלאים בעולם. ובאמת, מאז שאני זוכר את עצמי כאדם בוגר, פיניתי מקום של כבוד לחופשות ארוכות בעולם — עם אשתי ענת, איתה ועם הילדים, ושוב רק היא ואני — ותמיד בשיט. הייתה לנו מסורת קבועה לשוט עם הילדים, במשך שנים רבות בים התיכון, ולאחר מכן בכל קיץ אל האיים הקריביים.
לקראת גיל שישים עצרתי לחשוב. כבר השגתי כל מה שקיוויתי להשיג — תארים ותפקידים נחשקים וחיי שפע. הילדים גדלו ופרחו מהקן. הרהרתי שעכשיו, בין גיל שישים לשבעים, אהיה מספיק בריא וחזק להגשים חלום ולצאת למסע סביב העולם. לא בטוח שזה יהיה אפשרי בגיל מבוגר יותר. אחת הבעיות של מי שחולם לצאת למסע כזה היא המהפך התפיסתי בין העולם החומרי שהיה מוכר לו בחיי היבשה, לזה שיכול להיות לו בים. מי שהתרגל לעבוד כל יום ולהעריך את עצמו (וגם לדעת שהוא מוערך על ידי הסביבה) לפי סגנון חיים מסוים, מתקשה להאמין שהוא מסוגל ליהנות מאיכות חיים גבוהה גם ברמת חיים נמוכה יותר משמעותית מזו שהורגל לה. הרי יש פה פרדוקס שקשה ליישב. הפתרון הכי שכיח הוא איזון בין שני העולמות — עבודה ומסע סביב העולם. כך עשיתי אני שנים רבות. אבל מעולם לא חציתי את הקווים. לא ויתרתי על העבודה.
ההחלטה להפסיק לעבוד ולהקדיש את רוב הזמן למסע סביב העולם, מלווה בחששות, ואלה ממונפים ומנופחים אצל רוב האנשים על ידי הילדים, הסביבה, בני הזוג. הפרישה מעבודה מפחידה, וכמובן מצריכה עצמאות כלכלית מסוימת. ידעתי שאצטרך ללמוד לצמצם עלויות היכן שרק אפשר. בחיים הקודמים, חיי העבודה, כאשר נתקלתי בבעיה טכנית, התקשרתי מייד והזמנתי איש מקצוע שיטפל בבעיה. אחת ההחלטות שקיבלתי כשבחרתי להקדיש את עיקר זמני למסע, הייתה ללמוד ולהתמקצע בכל התחומים הנוגעים לאחזקה השוטפת של הספינה. הרי בלב הפסיפיק או האוקיינוס האטלנטי, אדם יכול לסמוך על עצמו בלבד. אין עם מי לדבר, אין ממי להשיג חלקים. אם אני לא אדע לפתור את הבעיה בעצמי איש לא יעזור לי. פניתי ליַנקי, בעל סדנת תיקונים במרינה, והצעתי לו את שירותי כפועל, תמורת משכורת של שקל אחד בשנה, רק כדי שיאפשר לי לעבוד איתו ולתקן סירות של אחרים. ״שרצתי״ אצלו שנה שלמה ולמדתי ממנו איך לטפל במנועי הספינות, כדי שאדע לפתור בעיות ולחסוך בעלויות ביבשה וגם בלב־ים. היום המאושר בחיי היה כשיַנקי הביא לי את מנוע הספינה שלו עצמו ואמר, ״בבקשה. תעשה לו אוברול.״ או־אז ידעתי שהוא סומך עלי. בשבילי הייתה כאן הזדמנות מיוחדת לתיקון. עד אז התחום הטכני לא היה הצד החזק שלי. אבל זהו עוד יתרון של הפרישה מחיי העבודה — מתפנה זמן ויש אפשרות להתנסות בתחומים שעד אז היית בטוח שלא נועדת להצליח בהם.
אנשים ששוקלים אפשרות של יציאה למסע מתקשים להגדיר מהו בעצם הרווח שלהם, כי רווח זה אינו נמדד בכסף או במספרים. הרווחים שלנו, שלי ושל ענת, הם כל מה שמזמנים לנו החיים האחרים שאנחנו פוגשים וחוֹוִים: הריחות והניחוחות החדשים, המוסיקה והאווירה, האנשים והמראות, הטבע והנופים. אילו היו מבקשים ממני להחזיר לבנק את כל הכסף שהוצאנו על המסעות, הייתי מוכן להחזיר בלי בעיות, אבל על הרווח החווייתי — לא הייתי מוותר בשום אופן. איך למשל אפשר לחשב כמה שווה לעגון באיי גלפאגוס, כשאריות הים עולים לבקר בספינה וכמעט נכנסים איתנו למיטה?
כיוון שאני ״חנון״ עם קבלות, גם במסע הזה לא סמכתי יותר מדי על אלתורים ועל יד המקרה. הכרתי שלושה תחומים שאי־אפשר לפעול בהם מתוך ודאות: שוק ההון, מזג האוויר, ומסע סובב עולם בספינת מפרש. בחנתי וחישבתי לפי תורת ניהול הסיכונים, לאילו תרחישים הכי חשוב להיערך ולאיזה ציוד בספינה רצוי מאוד שיהיה גיבוי. אם למשל התקלה השכיחה ביותר במסע סובב עולם היא מפרש שנקרע ויש סבירות של יותר מתשעים אחוזים שזה יקרה לך, כדאי שתהיה ערוך לכך. ככל שהתקלה או החריגה בלוח הזמנים שקבעתי מראש או בתקציב הייתה צפויה להיות גבוהה יותר, כך נערכתי לקראתה באופן יסודי יותר. לפני שבניתי את המסלול שלנו, שוחחתי עם חברים ומכרים שכבר עשו מסע משמעותי, או הקיפו את העולם. שאלתי אותם היכן היו ורשמתי את ההמלצות במחברת המסעות שלי. אחר כך סימנתי לי במפה של גוגל את שמות המקומות שהם התלהבו מהם. זה היה שלד המסלול שלי, שתוכנן להתחיל בשנת 2013 ולהימשך עד 2017. הכול מבוסס על תובנות של אחרים, כולל תחנות עצירה, ומסומן במפה: ״האי הכי יפה בעיני מייקל״, ״המקום הכי יפה להיזרק באיי קוק בעיני זולו״, ״כאן חי ישראלי בשם אבנר רובין שיש לו סופרמרקט קטן״. כך כשאני מגיע למקום, אני יודע היכן לבקר, היכן כדאי לקנות, את מי כדאי לראות.
היום, אחרי שנים של חיים בשפע חומרי, ויתרתי על רוב הרכוש שהיה לי. אני חי עם ענת ביחידת דיור שגודלה 18 מטרים מרובעים. בשאר הזמן אנחנו חיים ביאכטה, במרחב מחיה מצומצם שאין בו מקום לחפצים שאינם הכרחיים. קצת כלים, מעט בגדים, ומה שנחוץ להפלגה עצמה (למשל, היה לי חשוב לרכוש שבעה סוגי מפרשים, שכל אחד מהם מתאים לסוג אחר של רוח, כי הם מהווים את המנוע בהפלגות שלנו). וטוב לנו ככה. רכושנו העיקרי הוא החוויות שנשארות איתנו. כאשר אני נכנס לבית עתיר בחפצי אמנות ומזכרות מטיולים בעולם, זה יפה ונאה, אבל לא מותיר בי רושם. מעניין אותי מה נשאר מהמסעות האלה באנשים עצמם: מהו התהליך הנפשי שהם עברו בדרך, מה הם למדו ומה השתנה בהם עצמם. לי עצמי אין עניין באגירה של חפצים, ובשנים שבהן גרנו בספינה במרינה של הרצליה לא הזדמן לי לראות מבפנים את התכולות החומריות של הקניון הקרוב.
אבל מסע לא חייב להיות בעולם. גם בבית, בין ד’ אמות, אנו יוצאים למסעות למחוזות רחוקים ואינסופיים, שיש בהם רגעי חרדה ורגעי קסם, אפיזודות של חוסר אונים ושל גבורה, מכשולים וניצחונות. המסעות הללו חורטים בנו שינויים, מניעים בנו תהליכים, חורצים בנו קמטים של גיל ודאגה וגם של צחוק וחיוכים, ומשנים אותנו. מסע ההורות, מסע הקריירה, מסע ההתבגרות, מסע בדרך לעצמאות, כל אדם ומסעו, כל אדם ומסלולו. מסע הוא מסע, גם אם לא נגמעו הקילומטרים, וגם אם לא התרחקה היבשה. מרחק הוא מרחק גם אם המפרש והרוח הם הגוף והנפש. אמנם ספר זה הוא סיפור המסעות שלי, אבל אני בטוח שתוכלו לאסוף וללקט בו תובנות רבות שיתאימו למסע הפרטי שלכם, יהא אשר יהא.
מטרתי האחת בספר הזה היא לחלוק משהו מהידע ומהחוויות שצברתי במסעותי בעולם עם ענת. שכרי יהיה ביכולתי לחלוק את מה שהספקתי ללמוד ולראות. חלק מהסיפורים יביאו מפגשים עם אנשים בכל מיני מקומות. יש משהו מרתק בקשרים הנוצרים בתוך יאכטה קטנה בין אנשים שהיו זרים לגמרי זה לזה, ורוב הסיכויים שלא ייפגשו שוב לעולם אחרי השיט. אבל מחבר ביניהם, מעבר להווה המשותף, רצון להחליף מידע, לחלוק, להתחבר, גם אם ליום או יומיים, גם אם השפה המשותפת היא רק אנגלית קלוקלת. קשרים רבים לאורך הדרך הם חד־פעמיים, אך מכל אחד מהם אפשר ללמוד משהו, להרחיב את התודעה לעוד אפשרות. במפגשים כאלה מדברים פחות על הזהות היבשתית, על רכוש או כסף, תארים אקדמיים ואינטרסים, משותפים או לא, מהמפגש. במקום זה מדברים על העתיד: לאיזה אי או לגונה מומלץ להפליג, ואיזו חוויה תרבותית או קולינרית אפשר למצוא שם. במפגשים כאלה מזדמן להכיר מצד אחד את נשיא חברת מייקרוסופט, שעוגן מצד ימין בספינה מדוגֶמֶת עם עשרה אנשי צוות, ומצד שמאל לתפוס שיחה עם מישל הדייג שבקושי גומר את החודש, אבל ללא ספק אין הרבה אבות שמחנכים כה ראוי את בניהם כפי שמישל מחנך את בנו. אנחנו לפחות לא פגשנו אב־מחנך כה מרשים כמישל!
יש סיפור קטן שמהווה חלק חשוב בהשקפת החיים שלי, משהו שראוי לזכור תמיד במרוץ החיים. כשנשאל הדלאי־לאמה מהו לדעתו הדבר המפתיע ביותר באנושות, ענה: ״האדם. הוא מקריב את בריאותו כדי להרוויח כסף, ואז הוא מקריב את כספו כדי להשיב את בריאותו. אחר כך הוא חרד כל כך לעתידו שאינו נהנה מההווה. התוצאה היא שאיננו חי לא את ההווה ולא את העתיד, הוא חי כאילו לעולם לא ימות, ואז מת כאילו לא חי מעולם.״
אני תקווה שתקראו ספר זה בהנאה, אולי אפילו בזמן מסע משלכם, ועם קצת מזל גם תפיקו ממנו איזו תובנה חדשה.