עשרים מיליון מבני ארצו נספו במלחמה הפטריוטית הגדולה, ובהם גם כל בני משפחתו.
רגליו היחפות הותירו עקבות בעפר כשנלקח מן הכפר. האנשים שהובילו אותו העלו באש את המבנים ההרוסים. כל מה שהיה חייו עד לרגע הזה כלה בעשן.
גשם החל לרדת. הנער ראה שלוליות נקוות בעפר. הגשם מחה את עקבותיו, ובשעה שהמתין חלפו עגלות ומשאיות שחרצו בקיעים בדרך הבוצית, אך ברבות הזמן מחה הגשם גם את אלה.
הוא נסע בטנדר חקלאי לעיר החרבה ובשק שבידו היו צרורים כל חפציו. מבתי החרושת עלתה הלמות מתכת. השאון בקע כאנקה מבטן האדמה.
כשהגיעו לבית היתומים כבר ירד הערב. הנערים התבוננו בו כשהוכנס אל אולם האוכל. הוא היה גדול לגילו, ולפיכך מטרה בולטת. נותר זמן רק לקערת מרק, ואז הגיעה שעת כיבוי האורות.
כפור הבהיק על הזגוגיות, אבל הקצבת הדלק נועדה לבתי החרושת בלבד, לכן לא הודלקו התנורים שבקצה כל אחד מאולמות השינה. הוא היה רגיל לשקט של הכפר, אבל בעיר לא חדלה הלמות המכונות כל הלילה. הרבה כל כך עוד נותר לתקן, הרבה כל כך עוד נותר לשקם.
ברגע שנרדם, הצמידו שניים מהם את זרועותיו, ושלישי קפץ על חזהו והחל להכותו בפניו. הנערים האחרים ציפו שיבכה עד שיירדם, אבל הבכי כבר היה מאחוריו.
בבוקר ראה דם מכתים את ציפת הכרית. אחת משיניו היתה מוטלת על הרצפה וצרורו היה ריק.
בשעת המִפקד עצר האחראי ליד מיטתו. "ילד חדש?"
הוא הנהן.
"השם?"
"יבגני מיכאילוביץ' יֶרֶמין."
"אז מה קורה כאן?"
הנערים הביטו היישר נכחם. איש מהם לא היה מוכן להודות שראה או שמע משהו. יבגני לא פצה פה ולכן נשללה ממנו ארוחת הבוקר והוא נשלח לכבס את מצעי מיטתו. באותו הלילה הניחו לו הנערים לנפשו, אבל זה היה חלק מהמשחק. הם גררו ילד אחר ממיטתו והציקו לו מעל התנור, שלא הודלק בשל מחסור בנפט, ויבגני הצטנף במיטתו וניסה להירדם. מי ששלח אותו הנה כאילו השליך אותו לתוך באר. לאיש לא היה אכפת שקר וחשוך כאן, ולאיש לא היה אכפת אם יצליח אי פעם לטפס ולצאת מכאן.
פעמים רבות נאלצו הילדים לעבוד כפועלים ללא שכר. מעל הוולגה היתמר תל של ערפל ושל גשם דקיק וכמה ילדים קפאו מקור, אבל יבגני החזיק מעמד. הוא היה חזק. הוא היה מורגל בעבודה קשה. הפיח שעמד באוויר השחיר את רוקו.
בשעות הנותרות קיבלו שיעורי בית. הם שיננו בעיקר את תולדות מהפכת אוקטובר ואת העובדות המוכיחות כי שום עם אחר לא הקריב יותר מעמם במאבק למיגור הפשיזם, אבל גם עשו תרגילי חשבון וטריגונומטריה, לפעמים גם מעט אלגברה. הם דקלמו את לוח הכפל. קולו של באבאק ניסר גבוה מעל כולם. זה היה הנער שהרביץ ליבגני בלילה הראשון. כשהמורה שאל שאלה, לא העז איש מהתלמידים להרים את ידו, פרט לבאבאק. נראה היה שכך נהוג, ויבגני, גם אם פעמים רבות ידע את התשובה, הבין שמוטב לו לנהוג כמו כולם.
אחר כך היתה מתפתחת קטטה בחצר. שני חבריו של באבאק היו פָּבלוּשְקין ובּוֹיצוֹב. הם עמדו לצדו כשהחל לריב עם ילד זה או אחר, ואז, בין שענה לו הילד ובין שלאו, היו מגיעים תמיד לכלל מכות. לפעמים הסתיימה הקטטה בחצר, ולפעמים החליט באבאק לסיים אותה באולם השינה, לאחר כיבוי האורות.
יום אחד קרא המורה בשמו של יבגני. יבגני קם ועמד דום. "ירמין, עשית עבודה מצוינת במתמטיקה." הוא קיבל את מלוא הנקודות באריתמטיקה ועמד בראש הכיתה בטריגונומטריה ובאלגברה. באבאק שלח אליו מבט זועם. האחרים הביטו היישר נכחם, כפי שעשו בשעת המפקד בחדריהם.
המורה נתן לילדים לפתור משוואה ריבועית. באבאק הזדרז להודיע שפתר את המשוואה, אך התברר שטעה. המורה קרא ליבגני, והוא ענה את התשובה הנכונה. בחצר ידעו הילדים מה צפוי לו והעדיפו לשמור מרחק. בויצוב ופבלושקין החזיקו את יבגני בזרועותיו ובאבאק הכה אותו בבטן עד שהקיא.
"תלקק את זה, חתיכת איכר שכמוך. אצלכם אוכלים קיא של פרות, אצלכם אוכלים קיא של תרנגולות." הם דחפו את פניו לתוך הקיא ופערו את פיו באצבעותיהם, אבל הוא לא היה מוכן ללקק.
באותו הלילה הם משכו אותו בכוח ממיטתו. הוא ראה את עיני הילדים שסביבו נעצמות והם העמידו פני ישנים בשעה שהוא נגרר על קרשי הרצפה לעבר התנור. פבלושקין מתח את פרקי ידיו מעל התנור ובויצוב דחף את ראשו למטה. הוא הרגיש מתכת קרה נלחצת אל לחיו. באפו עלה ריח חלודה ונפט מן החורף שעבר, הוא חש את טעמם.
"הנה לך שיעור, ירמין." באבאק קרע מיבגני את מכנסיו ואת תחתוניו הארוכים, ואז, בקול שהיה ספק נחרה ספק צחוק, הפשיל גם את מכנסיו שלו. יבגני שמע איך נשימותיו נעשות מהירות יותר, ושמע את קולות החיכוך כשבאבאק הקשה את איברו. הוא פילח בידיו את אחוריו של יבגני וניסה לחדור פנימה. הוא השתמש באגודלו ואחר כך ניסה להחדיר את איברו בעזרת אצבעותיו. יבגני לא הצליח לבלום צעקה. אבל באבאק לא הצליח לחדור לתוכו. בויצוב לפת באגרופו את שערו של יבגני וחבט את ראשו בתנור. צליל המכה הדהד ברחבי האולם. איש לא פקח את עיניו. איש לא זע. בויצוב הדף את ראשו של יבגני למטה בכל כובד משקלו ובידו השנייה הידק את לסתו בחוזקה. ואז ניסה באבאק שוב, והפעם הצליח. יבגני הרגיש שבלון מתנפח בתוכו. הוא הרגיש צורך דחוף לעשות את צרכיו כדי שאיבריו הפנימיים לא יתפוצצו. עם כל דחיפה הרגיש שמוט משפד את אגן הירכיים שלו מאחור וחודר לפנים, וכל אותו הזמן נחבטה עצם החזה שלו אל התנור. כאב ניסר באיבריו הפנימיים ובעצמותיו. הוא יילל אך בויצוב אחז בחוזקה את לסתו, והצליל בקע כהתנשפויות מלוות ברוק שניתז מבין שיניו ובדמעות ובנזלת שניגרו על לחייו. באבאק גמר באנחה ממושכת. הם דחפו אותו ארצה והחלו לבעוט בישבנו בזה אחר זה, ואז חזרו למיטותיהם. זמן מה אחר כך הזדחל יבגני חזרה למיטתו. בשעה שעיניו נעצמו נזכר במשק של משפחתו. הוא נזכר בשדות ובשמים הפתוחים. הוא טעם שוב את תבשיליה של דודתו, ראה את אביו ואת אֶחָיו מסבים אל השולחן במדיהם. עברו היה חלום, ההווה היה ערות. הנה בא היום, הנה העבודה שיש לעשות, הנה המכשולים שיש לעבור.
עם בוקר היו מצעי מיטתו מוכתמים בדם ובזרע. האחראי דרש הסברים, אבל יבגני לא היה מוכן להפר את שתיקתו. ארוחת הבוקר נשללה ממנו, ואף שהתקשה ללכת, נאלץ תחילה לכבס את מצעיו ואחר כך להצטרף לחוליית עבודה באחד הבניינים המופצצים. הילדים הוציאו לבנים מתוך ההריסות ונשאו אותן בידיהם אל הפועלים, שהניחו יסודות חדשים בסמוך. שלג צנח במשבים קצרים. הוא היה שחור. פתותים כיסו כפלפל שחור את שערו הבלונדיני של יבגני, את ריסי עיניו. הוא עבד יום שלם.
למחרת בבוקר לקח אותו האחראי למשרד המנהל. מנהל בית היתומים לבש חליפה אפורה מקומטת. הוא השתעל ללא הרף ולכל נשימה התלוותה שריקה. פעמים רבות לא הגיע לעבודה מחמת מצבו הבריאותי. "יש לך הישגים מצוינים בלימודים, ירמין. שמעת כמובן על המלגה."
יבגני נד בראשו.
המנהל נתקף שיעול כבד שקיפל את גופו לשניים. "ילד אחד... ילד מתאים... כל שנה, ילד אחד מכל בתי היתומים מתקבל לבית הספר לטיס בצְ'קאלוֹב."
יבגני נד שוב בראשו. הוא לא הבין.
"המפקד... איש חשוב... הוא היה..." הוא השתעל שוב ושוב עד שנאלץ להוציא מכיסו ממחטה ומילא אותה בליחה. "הוא היה יתום."
הם המשיכו לעבוד בכל יום בבתי העיר החרבה. בוץ ורפש הסתננו מבעד לחורים בנעליו. תלי אבנים היו פזורים סביבו, וביניהם נשאו הילדים לבנים והגברים הניחו אותן. הגברים שלא היו כאן, וגם הנשים, עבדו בבתי החרושת שמכונותיהם הלמו יומם ולילה וארובותיהם בראו גג שחור שאור השמש לא הצליח להסתנן דרכו.
פצעיו של יבגני כאבו עכשיו מעט פחות, אבל הוא סבל מקרע פנימי שייסר אותו בכל פעם שניסה לעשות את צרכיו. הוא לא הצליח להסתיר את כאביו מפני שהנערים עשו צרכים מעל תעלת ביוב פתוחה.
בשיעורים למדו הילדים האטיים יותר את תרגילי החשבון בעל פה. אלה שעדיין לא יצאו מכאן נועדו להישלח אל החצרות ואל בתי החרושת. יבגני הציץ בבעיות האלגברה שחיבר המורה. הוא צייר בדמיונו את עצמו במדי קצין, עם משכורת של קצין ועם מעמד של קצין. הוא צייר מטוסים. הוא דמיין איך הוא ממריא. אם הרגיש שהוא מוטל בקרקעיתה של באר, הרי זה היה הסיכוי היחיד שלו להיחלץ משם בציפורניו. הגיר שלו החל לחרוט פתרונות. אלה היו החוקים ששלטו במנוחה ובתנועה, וגם אם עדיין לא ידע זאת, הם שלטו אפילו בכוכבי השבת ובכוכבי הלכת.
באבאק יצא אחריו מן הכיתה. "בוא נראה איזה חכם אתה כשאתה לא יכול לכתוב." היה צורך בכוח המשותף של שלושתם - באבאק, פבלושקין ובויצוב - כדי לפתוח את אגרופו ולשבור את אצבעו. אלמלא צעק, היו שוברים את כל אצבעותיו. הוא לא התכוון לצעוק, אבל הכאב היה קשה מנשוא. באבאק משך אותו אליו באוזנו. הוא היה מבוגר וכבד ממנו, אבל עיניהם היו בגובה אחד. יבגני הרגיש שתנוך אוזנו נקרע. "המקום בצ'קאלוב שייך לי, הוא שלי. אני זה שאצא מהחור הדפוק הזה."
דם ניגר מאוזנו של יבגני. הוא ניסה בכוח ליישר את אצבעו והדמעות זלגו על פניו. הוא הרגיש את השבר מתחת לעור, המקום היה כחול ונפוח. הוא משך את האצבע מהפרק החוצה והכאב זינק אל מרפקו ואל כתפו. אחר כך קרע פיסת בד מחולצתו והידק בעזרתה את האצבע אל שכנתה.
באותו הלילה שכב ער, אך הם לא הגיעו אליו. הם לא היו צריכים לעשות זאת. הוא ידע היטב שאם יתנגד, יכו אותו עד שלא יהיה עוד כשיר לאימונים. הפעם ראה בדמיונו את באבאק במדי קצין, את באבאק מחייך, את באבאק ממריא. עדיין שמע את נשימתו של באבאק המתנשף מולו בחצר בית הספר, עדיין חש את הבל פיו על פניו, עדיין הריח את רוקו. עיניהם היו בקו אחד.
בבוקר הבחין האחראי בידו. "מה קורה פה, ירמין?"
יבגני לא אמר מילה. הילדים הביטו היישר נכחם. באבאק הציץ בו רגע, ואז הביט היישר נכחו.
האחראי הרים את ידו של יבגני. פניו של יבגנו התעוותו מכאב. האחראי פתח את החבישה ובחן את האצבע הנפוחה והשחורה. "נו...?"
יבגני הסיט את מבטו והסתכל ארצה. חיוך זדוני הסתמן בזווית פיו של באבאק.
האחראי הניח ליד הפצועה. "איך שאתה רוצה..."
"אדוני, בויצוב ופבלושקין, הם עשו לי את זה."
השניים מחו כמובן והצהירו על חפותם, אך האחראי בכל זאת לקח אותם משם. הם משכו בכתפיהם והלכו אחריו. הם ידעו שאיש לא יעז לגַבות את סיפורו של יבגני, ושאחרי הרצאה קצרה מפי המנהל - מלווה בהתקפי מצוקה נשימתית - יחזרו וישיבו לו כגמולו.
בין החורבות עבד יבגני עם יד אחת. היד השנייה היתה חבושה ואצבעותיה צמודות זו אל זו, אך לא בצורה הדוקה מדי, כדי שעדיין יוכל לאגרף אותה. בויצוב ופבלושקין יחזרו בתוך זמן קצר. לא נותר לו זמן רב. לבו הלם בחזהו. סביב סביב פילחו מהלומות את האוויר - מתכת על מתכת, מתכת על אבן, אבן על אבן. האנשים עמלו תחת מעטה הענן. ארובות סטלינגרד היו מגדלים שחורים; מאוזוליאומים.
באבאק חצה את גל האבנים והחל להשתין אל תוך תעלת הביוב. כשעה קודם לכן בחר יבגני אבן והניח אותה סמוך אליו, ועתה חפן אותה בידו הפצועה. אצבעותיו נסגרו סביבה. הוא בלם בתוכו את תחושת הכאב. ואז פרץ בריצה. באבאק נפנה לשמע הצעדים הנחפזים על גל האבנים, ויבגני הכה אותו ברקתו. באבאק צנח ארצה בצרחה, והצואה וצחנת הביוב אפפו אותו מכל עבר, וכבר נפנו הנערים האחרים להביט. יבגני הלם היישר בחזהו של באבאק. צלעות התפצפצו כגבעולי סלרי. ידו הבריאה הקיפה את צווארו של באבאק. הוא חנק אותו, אבל כוונתו היתה להחזיק את הראש ללא תנועה. באבאק הטיח את ברכו לתוך גבו וזרועותיו הכו את צדי גופו, אך יבגני לא חדל, וגם נעץ את אגודל ידו הפצועה לתוך ארובת העין של באבאק. האצבע התחפרה עמוק בתוך גלגל העין, ובאבאק צרח והנערים התקהלו סביבם. אנשים החלו להתקרב מצדו האחר של האתר. הנערים התגודדו וסתמו את הפרצות ביניהם, כדי שאיש לא יוכל להציץ ולראות את הקטטה. באבאק התפתל ופרפר אבל יבגני המשיך להצמידו ארצה, ואגודלו המשיך ללחוץ עוד ועוד עד שלבסוף פרצו מן העין דם ונוזלים.
כשהגיעו לשם האנשים כבר הספיק יבגני להתרומם ולהתמזג בין הנערים האחרים. הם ראו את כולם מביטים אל הנער הרובץ בתעלה ועינו מעוכה.
מנהל העבודה סקר את שורת הנערים. "מה קרה כאן? מה העניין?" הוא נעץ מבט בכל אחד מהנערים בתורו, אבל איש לא פצה את פיו. מבטו נח על אחד הנערים שהיה גדול מכפי גילו, שערו בלונדיני ועיניו כחולות ורושפות, שנראה כמי שעשוי להיות מנהיג החבורה. "מה קרה לחבר שלכם?"
אבל הנער רק הזדקף, נד בראשו והסב את עיניו.
שניים מן האנשים נשאו עתה את באבאק, זה בכתפיו וזה בקרסוליו, עד לגל האבנים. הם הניחו את הנער שכבר לא יגיע לבית הספר לטיסה בצ'קאלוב. יבגני חש שהוא דואה באוויר; הוא דמיין איך קרני השמש מפציעות מן הענן ונוגעות בפניו.
מנהל העבודה שאל אותם שוב, אבל איש מהם לא אמר דבר. הוא שלח אותם אפוא לשוב לעבודה. הן ארץ שלמה ממתינה כאן להיבנות מהריסותיה.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
