פזורת יהודי מצרים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
פזורת יהודי מצרים
הוספה למועדפים

פזורת יהודי מצרים

4 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

משחר האיסלם חיה במצרים קהילה ילידית של יהודים קראים ורבנים דוברי ערבית. ב-1492 חיפשו בה מקלט יהודים מקרב מגורשי ספרד. מספרם של היהודים הספרדים עלה באמצע המאה ה-19, עת היגרו למצרים יהודים מחלקים שונים של האימפריה העות'מנית בעקבות האפשרויות הכלכליות שנוצרו שם עם כריית תעלת סואץ והתנופה הגדולה בענף הכותנה. בשלהי המאה ה-19 הגיעו למצרים יהודים אשכנזים, פליטי הרדיפות במזרח אירופה. מאוסף הקבוצות הללו נוצרה קהילה הטרוגנית של בני כלאיים קוסמופוליטים – זה היה סוד כוחה של קהילת יהודי מצרים אך גם אחת הסיבות לכך שחדלה בסופו של דבר מלהתקיים. 
 
חלק הארי של קהילת יהודי מצרים נשאר במצרים לאחר המלחמה הערבית-ישראלית של 1948 וגלותו החלה רק בעקבות מלחמת סיני/סואץ של 1956. הספר פזורת יהודי מצרים בוחן את ההיסטוריה של הקהילה היהודית המצרית משנת 1948 עד שנת 1956, תוך כדי התרכזות בשלושה מישורים עיקריים: חיי היום יום של היהודים במצרים; היציאה לגלות בארצות הברית, בצרפת ובישראל והכינון מחדש של קהילות יהודי מצרים בפזורותיהן; והזיכרונות המסוכסכים על אודות החיים היהודיים במצרים מאז ביקור הנשיא סאדאת בירושלים בשנת 1977. 
 
ספרו של ג'ואל בינין הוא ניסיון ראשוני בהיסטוריוגרפיה הישראלית לספר את סיפורם של יהודי מצרים שלא תחת המטרייה הנרטיבית הציונית – אשר מבנה את ההיסטוריה היהודית בדיעבד, לצרכים לאומיים צרים בלבד, תוך ריקון הסובייקטים מעצמם – אלא דרך נרטיב-נגד מקומי, יהודי-ערבי. הטענה המרכזית בספר היא שלא במסגרת ההיסטוריה הציונית ולא בזאת של הנרטיב הלאומי המצרי באה לידי ביטוי ראוי החוויה של יהודי מצרים. 
 
פרופסור ג'ואל בינין הוא מרצה להיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת סטנפורד וראש לימודי המזרח התיכון באוניברסיטה האמריקאית בקהיר. ספרו האחרון, "פועלים ואיכרים במזרח התיכון המודרני", ראה אור בהוצאת אוניברסיטת קמברידג' בשנת 2001. בשנים 2002-2001 כיהן בינין כנשיא האגודה ללימודי המזרח התיכון בצפון אמריקה.

פרק ראשון

מבוא לקורא העברי
 
כאשר התחלתי לגלגל את הרעיון לתרגם את הספר הזה לעברית סברו כמה חברים ועמיתים שלא יהיה קל למצוא בארץ הוצאת ספרים שתוציא אותו לאור. מאז כשלון פסגת קמפ־דייוויד ביולי 2000 והתמוטטות תהליך אוסלו רב הכעס כלפי העולם הערבי והעניין בו מועט ועל כן עשוי ציבור הקוראים הפוטנציאלי של הספר להיות מצומצם. נכון שאחרי חתימת הסכם השלום הישראלי־מצרי, ב-1979, התעוררה סקרנות רבה יותר כלפי מצרים, בעיקר בקרב ישראלים ממוצא מצרי, אבל לא רק בקרבם. אלא שנרמול היחסים עם מצרים ועם שאר העולם הערבי לא התממש ואחרי מלחמת לבנון, ב-1982, התמסד שלום ישראלי־מצרי קר. בשנות ה-90 של המאה ה-20 פשטה אנטישמיות בוטה בתרבות הציבורית המצרית. כתוצאה מכל אלה בין היחידים שמגלים התעניינות רצופה ופעילה במצרים וביהודיה הם אקדמאים שזה תחום עיסוקם או יוצאי מצרים שמבקשים לשמר את מורשתם. מדינת ישראל כמובן אינה משוחררת מאחריות להתפתחויות אלה. עם זאת, שאלות מסוימות בנושא מצרים ויהודיה כן מרתקות את הציבור הישראלי הרחב. למשל, בדיוק כאשר התחלתי לברר אצל מו"לים בישראל אפשרות להוציא את הספר בעברית פרסם מוסף השבת של ידיעות אחרונות ראיון עם מרסל ניניו, אחת החברות הבכירות ברשת הריגול היהודית־מצרית שהפעיל המודיעין הצבאי הישראלי ב-1951 במצרים.1
ניניו ועמיתיה נתפסו ב-1954 בעקבות פעולות חבלה שביצעו במסגרת מבצע סוזאנה — מה שבישראל נודע כפרשת לבון או "עסק הביש". ניניו ורוברט דסה נשלחו למאסר עולם, אחרים בקבוצה לתקופות מאסר קצרות יותר, ושניים הוצאו להורג ב-31 בינואר 1955. המראיין של ידיעות אחרונות עדיין חיפש תשובה לשאלה שהתסיסה את הפוליטיקה הישראלית אז, בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20, ושהובילה לבסוף לנפילתו של בן־גוריון: "אז מי נתן את ההוראה למבצע?".
בספרי מופיעה פרשת לבון בקיצור בפרקים 1 ו-2 וביתר הרחבה בפרק 4, אולם היא נדונה במונחים שונים בתכלית. כרכים רבים נכתבו בתשובה לשאלה "מי נתן את ההוראה?" ובכל זאת אין לדעת בביטחון אם היא נענתה, שכן העדויות הרלוונטיות "חסרות" במסמכי הארכיונים הישראלי, האמריקאי והבריטי. מסיבה זו ואחרות אני בחרתי לבחון את הסוגיה מנקודת ראות אחרת. בדקתי איך התייחס הציבור היהודי, בארץ ובעולם האנגלו־אמריקאי, אל מצרים ואל האופן שבו תיארה התקשורת המצרית את ישראל ואת סוכניה, במהלך משפטם ואחריו. ואני מציג שאלה שמעטים השמיעו בפרהסיה, גם לא מרסל ניניו בראיון או רוברט דסה בספרו2 — איזו השפעה הייתה לפרשה על הקהילה היהודית המצרית, שהיו בה עדיין כ-50,000 נפש. אחרי ככלות הכל מדובר ביהודים מצרים שעסקו בריגול ובחבלה במצרים בשם ישראל.
הצגת השאלה הזאת בהקשר של הפרשה קשורה במטרה הרחבה יותר של הספר הזה — להאיר את החוויות, הזהויות והקשרים ההטרוגניים של יהודי מצרים — גם של חלק הארי של הקהילה שנותר במצרים בתקופה שבין 1948 ועד אחרי מלחמת 1956 וגם של אלה שעקרו לישראל, לצרפת ולצפון אמריקה. אני קורא תיגר על האסכולה הירושלמית של ההיסטוריה היהודית, הטוענת שלכל היהודים, בכל מקום ובכל עת, שורשים משותפים, מודרניים, של זהות לאומית; זו אסכולה המדירה את אלה (בעיקר יהודים ממוצא מזרחי) שאינם מתאימים למסגרת ההתייחסות הזאת. אני מתמקד דווקא בריבוי הפירושים שנתנו יהודי מצרים ליחסיהם עם מולדתם ובזהויות הכלאיים הסבוכות שלהם.
בשנת 1990, כאשר התחלתי במחקר לקראת כתיבת הספר, לא היה פשוט להציג בפני קהל של קוראי עברית את אחת מטענותיו העיקריות. רבים מיהודי מצרים, ולמעשה רבים מיהודי המזרח התיכון, בלי לגרוע כהוא זה מתחושות הזהות היהודית שלהם, חשו בה בעת שייכות רגשית לסביבתם הערבית והמוסלמית. רוצה לומר, כבר בשלהי שנות ה-50, הקטגוריה של "יהודי־מצרי־פטריוטי" או "יהודי־ערבי" לא הייתה תרתי דסתרי וגם לא אנכרוניזם.3 סתמו את הגולל על טיפוסי הגדרה־עצמית מסוג זה האידאל ההגמוני של תנועת העבודה הציונית — "כור ההיתוך", וכלי השרת האינטלקטואליים שלו — תיאוריות המודרניזציה והסוציולוגיה הפונקציונלית.4 בבסיס הרעיון של כור ההיתוך הייתה מקופלת ההנחה שרוב יהודי המזרח התיכון, אם לא כולם, היו נחשלים, ושיוכלו להפוך למודרנים אם יצטרפו למפעל הלאומי הציוני בישראל. את ההנחה אישרה לכאורה העובדה שיוצאי המזרח היו בתחתית הסולם החברתי של הציבור היהודי בישראל. הבעיה החברתית והאינטלקטואלית המרכזית שהתופעה הציבה הייתה איך להטמיע ו"לרומם" את המזרחים — ולמעשה איך להפוך אותם לאשכנזים יותר. כך, התרבויות היהודיות שהם הביאו איתם לישראל לא זכו בדרך כלל להערכה. לכל היותר ראו בהן קוריוזים אקזוטיים.
זה אינו המצב היום. היום מצויות רבות מהסוגיות הנדונות בספר בלב הזירה האינטלקטואלית הישראלית וגם סגנונו האינטלקטואלי אינו זר לה.5 הנורמות האירופוצנטריות שהיו דומיננטיות קודם איבדו גובה בהדרגה עקב סדרת התרחשויות היסטוריות — הופעת תנועת הפנתרים השחורים בתחילת שנות ה-70, הקמת המרכז לשילוב מורשת יהדות המזרח ב-1976, המהפך הפוליטי של 1977 והתארגנות ש"ס ב-1984. בזכות כל אלה הייתה לתרבויות מזרחיות ויהודיות־ערביות, ממרוקו ועד עירק, האדרה מחודשת. אמנם לא פה אחד, אך רב־תרבותיות התקבלה כאופציה אינטלקטואלית ופוליטית לגיטימית בחיים היהודיים הישראליים. הרומן היפה והחדשני זה עם הפנים אלינו מאת רונית מטלון, בת של יוצאי מצרים, הוא בין הביטויים המוצלחים ביותר של ההתפתחות הזאת, הקשורה לתוכני ספרי. גם הרומן וגם הפלורליזם הלבנטיני שמטלון מדברת בשבחו נדונים בפרק 8.
חיבורו של שלמה דב גוייטן A Mediterranean Society: The Jewish Communities of the Arab World as Portrayed in the Documents of the Cairo Geniza הוא נקודת מוצא אפשרית לבחינה של ההיסטוריוגרפיה המוסדית והאינטלקטואלית בישראל בנושא התרבות היהודית הערבית.6 במעברו מהאוניברסיטה העברית לארצות הברית נוצר קרע בסדר היום האינטלקטואלי של גוייטן, וכפי שכתב ירון צור, "שאלת זיקתו להיסטוריוגרפיה הציונית בשלב האמריקני שלו טעונה עיון".7 תיאוריו המוקדמים יותר את יהדות המזרח התיכון היו רומנטיים יותר.8 הוא, ולא רק הוא, היה זקוק ככל הנראה לריחוק גיאוגרפי מסוים מהאסכולה הירושלמית כדי להעריך את התרבות היהודית־ערבית בזכות עצמה. אחד ממצאיו הרבים הראויים לציון של גוייטן הוא שחיי היהודים והמוסלמים בקהיר הימי־בייניימית היו דומים באופן בסיסי. אותה מסקנה משתקפת בסיפורים הקצרים בני המאה ה-20 של מוריס שמאס, הנדונים בפרק 8.
גם נסים קזז, בהיהודים בעיראק במאה העשרים, ביצע חריגה משמעותית, אם גם לא שלמה, מהגרסה של האסכולה הירושלמית להיסטוריה המזרחית.9 הוא מראה שרוב רובם של בני מעמד הביניים ושל האליטה המודרנית והמשכילה בקהילה היהודית לא היו ציונים. הם התייחסו אל עצמם כאל פטריוטים ערבים עירקים בני הדת היהודית, או כפי שהוא מכנה זאת — אימצו את "האוריינטציה העירקית". עד תקופה מסוימת ובמידה מסוימת, ששתיהן שנויות במחלוקת, כך גם קיבלו אותם העירקים — המוסלמים והנוצרים. בתיאור של קזז את כישלונה הסופי של האוריינטציה העירקית אפשר אמנם לראות אישוש של מסר לאומי הומוגני מסוים, אבל אין בו כדי לבטל את הקביעה שרוב יהודי עירק חשו שייכות אליה והיו חלק מהותי מתרבותה המודרנית עד אמצע המאה ה-20, ולמעשה תרמו באופן ממשי לעיצובה.10
עבודתו של גוייטן על יהודי מצרים הימי־בייניימית ומחקריהם של קזז על יהודי עירק בעת החדשה ושל ירון צור על יהודי מרוקו המודרנית11 מאשרים כולם את אחד הטיעונים המרכזיים של ספר זה על כך שהייתה מערכת של תצורות תרבותיות ויחסים סוציו־אקונומיים שיחד מגדירים כיוון היסטורי ומסלול תרבותי יהודי־ערבי או יהודי־מוסלמי משותף. בה בעת, לכל קהילה יצירת־היסטוריה היו מאפייניה הייחודיים וגיוונה הפנימי — תוצר שפת ההוראה, צורות הפולחן, המוצא והנאמנות הפוליטית של חבריה.
הופעתן של מחברות למחקר ולביקורת ב-1978 הייתה צעד ראשון לקראת רוויזיה קיצונית בהיסטוריה של יהודי המזרח התיכון ושל המזרחים בישראל. כמה מאמרים פרי עטם של דבורה ברנשטיין ושלמה סבירסקי בגיליונות הראשונים של הסדרה אימצו ביקורת ברוח המטריאליזם הניאו־מרקסיסטי כלפי העמדה השלטת בסוציולוגיה הישראלית, בייחוד בכל הנוגע ליחסי אשכנזים־ספרדים בישראל. כתב עת זה היה גם האכסניה לחיבור ביקורת ראשון מסוגו על יחס הממסד הציוני כלפי הספרדים, מאת שלמה סבירסקי.12
ב-1991 הפך כתב העת תיאוריה וביקורת, שהחל לראות אור באותה שנה, לאכסניה הקבועה של מגוון מחקרים פוסט־קולוניאליים, פוסט־סטרוקטורליסטיים ואחרים מתחום ביקורת התרבות בחיים האינטלקטואליים בישראל. עורכו הנוכחי, יהודה שנהב, ואלה שוחט הם אולי הנציגים המובילים של זרמי מחשבה אלה כפי שהם מיושמים ביחס לחקר הספרדים ותולדותיהם. חיבור הדגל של אלה שוחט, "מזרחים בישראל: הציונות מנקודת־מבטם של קרבנותיה היהודים", הופיע באנגלית ב-1988.13 גם הוא וגם חיבורה על אודות דמות המזרחי בסרט הישראלי, סינימה ישראלית: היסטוריה ואידאולוגיה, הופיעו בגרסתם האנגלית לפני שראו אור בעברית.14
אמנם בישראל שלאחר השבר של שנות ה-70 בקונצנזוס הציוני יש משיכה לקראת היסטוריה פלורליסטית ורב־תרבותיות, אולם הרעיונות האלה התגבשו קודם באנגליה ובארצות הברית. לענייננו ייאמר, עם זאת, שלא רק העובדה ששוחט פועלת מתוך אוניברסיטאות אמריקאיות אחראית לכך שכתביה אלה ואחרים הופיעו מחוץ לישראל ובאנגלית לפני שהקורא העברי ראה אותם. פרסום הספר היהודים הערבים: לאומיות, דת ואתניות מאת יהודה שנהב (בהוצאת עם עובד) מסמן את חדירתם של רעיונות אלה ללב הממסד האינטלקטואלי הישראלי, אף אם לא התקבלו בו במלואם.15 כך גם בגדאד, אתמול, זיכרונותיו של ששון סומך, חוקר ספרות ערבית בעל שם בינלאומי, חושף את הסימביוזה התרבותית היהודית העמוקה עם הקהילות האחרות במה שנחשב לעירק המודרנית.16 סומך ועמיתיו היהודים העירקים, שמעון בלס וסמי מיכאל, עברו מכתיבה בשפת אמם, הערבית, לעברית לאחר שעקרו לישראל, אולם שלושתם מוסיפים לעסוק בתרבות הערבית כל חייהם. יהודים־ערבים אחרים — סמיר אל־נקאש העירקי ומוריס שמאס המצרי ממשיכים לכתוב רק בערבית.
על ספרי שלי אפשר לומר שהוא מתייחס אל שני העולמות שנדונו לעיל וחולק עם שניהם מרחב אינטלקטואלי משותף. ספר זה הוא תוצר של לימודי תרבות אנגלו־אמריקאיים. הקורא העברי עשוי להתפלא שבספר על היסטוריה של יהודים כלולים דיון באמריקאים ילידים משבט המאשפי במסצ'וסטס או על "האטלנטי השחור"; האסכולה ההיסטורית ההודית של לימודי המוכפפות (subaltern studies) ורומן על אלג'יריה, כתוב צרפתית בידי סופרת מוסלמית. אני משתמש במקורות אלה ובדומיהם כדי לנרמל את חקר ההיסטוריה והתרבות היהודיות, כאמצעי להראות שחלק מהתפיסות ומהמתודות שמתאימות לחקר מיעוטים יהודיים ישימות גם בחקר קבוצות מיעוט מוכפפות אחרות, למשל אינדיאנים, אפריקאים אמריקאים ונשים אלג'יראיות. לקוראי אנגלית נרמול חקר ההיסטוריה והתרבות היהודיות הוא הכרחי אם רוצים להגיע לקהלים מחוץ לגטאות של לומדי יהדות או של מתמחים בחקר המזרח התיכון, ואני מאמין שזה חשוב גם לקורא העברי. אבל אלה אשר אינם מתעניינים במסד התיאורטי של הספר או שבעיניהם האזכורים האלה אינם מועילים, יכולים פשוט לדלג על החלק הראשון של פרק 1, שבו הם מרוכזים.
אפשר, אם כן, לומר שהספר הזה ממוקם במרחב האינטלקטואלי שיצרו עבודותיהם של אלה שוחט ושל יהודה שנהב מצד אחד ובית ההוצאה בימת קדם וכתב העת שלו הכיוון מזרח מן הצד האחר. כמו כן אפשר לומר שהוא מנהל דיאלוג, מלבד עם בני השיח האקדמאים שלו, עם מאמציהם המתמשכים של יהודי מצרים וארגוניהם בארץ ובחו"ל לשחזר את מורשתם התרבותית ולשומרה. בפרק 8 נדונים כמה מכתביהם של יהודים מצרים וכמה ממוסדותיהם.
מאז הושלמה גרסתו האנגלית המשיכו יהודים מצרים לפרסם רומנים, ספרי זיכרונות, אוספי מתכונים ועלונים.17 כמו כן, גם בארץ וגם בחו"ל ממשיכים להתקיים מוסדות של יוצאי מצרים. בארץ ממשיכה לפעול התאחדות יוצאי מצרים בישראל ולפרסם את עלונה גושן: עלון מורשת יהודי מצרים. ויקטור סנואה עומד בראש ארגון הקיים זה שמונה שנים ושבסיסו בניו יורק — המועצה הבינלאומית של יהודי מצרים, פלג של החברה ההיסטורית של יהודי מצרים. כמו כן, המועצה הצרפתית לשימור המורשת התרבותית של יהדות מצרים שבה לפעילות בשלהי שנות ה-90 לאחר האטה מסוימת בשנות ה-80. מיוני 2003 הופיעו 15 גיליונות של עלונה. בבריטניה קמה מועצה של יהודים יוצאי מצרים.
בשנים האחרונות ניכר באקדמיה בישראל עניין מחודש בהיסטוריה המודרנית של יהודי מצרים, בין השאר בהשפעת המרכז לחקר המורשת היהודית המצרית בראשות פרופסור אריה שלוסברג. הדוקטורט של הגר הילל על העיתון התלת־לשוני, העברי־ערבי־צרפתי, ישראל/אסראא'יל/Israel,18 הוא אחד הפירות הראויים של העניין המחודש הזה. בינואר 2004 אירחה אוניברסיטת בר־אילן כנס בינלאומי בנושא יהודי מצרים בעת החדשה.
גם מצרים מוסלמים המשיכו לכתוב על יהודי מצרים, בעיקר מפני שההיסטוריה שלהם הפכה לאחת מזירות ההתגוששות בין ישראל למצרים. למרבה הצער, הייצוג האנטישמי של יהודי מצרים בכתיבתם, שדנתי בו בפרק 9, רק גבר מאז פורסם הספר הזה באנגלית. ישראלים רבים קראו על אודות פרש ללא סוס,19 סדרת הטלוויזיה שהוקרנה במצרים שוב ברמדאן 2002. היא מגוללת את סיפור המאבק המצרי נגד הכיבוש הבריטי ונגד הציונות ומשולבים בה רעיונות הלקוחים מהפרוטוקולים של זקני ציון הידועים לשמצה. הרבה פחות ידוע בישראל הפולמוס שהתנהל סביב הסממנים האנטישמיים של סדרת הטלוויזיה בעיתונות המצרית, ולא כל כך ידוע שאחדים מהכתבים והעיתונאים המכובדים ביותר, כמו מֻחַמד סיד־אחמד, מתחו על הסדרה ביקורת נוקבת בגינם.
סופרים מצרים ממשיכים לטעון שהיהודים היו בשר מבשרה של הקהילה המצרית. למשל, סלימאן אל־חכים כתב ביוגרפיות של כמה יהודים שהיו פיגורות בולטות בתיאטרון ובקולנוע המצרי ואמר עליהם ש"רובם היו בחוד החנית של הלאומיות אשר טבעה את הסיסמה 'מצרים מעל הכל ומעל כל אמונה ודת'".20 אחדים מהאמנים שבהם הוא עוסק נדונים בפרק 3. בכתב העת איאם מצריה (ימי מצרים) הופיעה כתבה ניטרלית למדי בנושא "יהדות מצרים", מלווה בתמונות שעניינן הפעילות העסקית היהודית,21 במסגרת הפרויקט הרחב יותר של העיתון — ניסיון נאיבי משהו לפאר את הפנים הליברליים והקוסמופוליטיים של תקופת המונרכיה החוקתית (1952-1923). עם זאת אין להכחיש כי רוב המצרים הכותבים על יהודי מצרים עושים כן במושגיו של שיח אנטישמי סטריאוטיפי בוטה, שמדגיש בין היתר את השליטה לכאורה של היהודים בכלכלה המצרית, נושא הנבחן בפרק 9.22
קשת המוסדות והמסמכים הללו, ואחרים שהספר שלפנינו מציג, משחזרים את המגוון הרחב של החוויות של יהודי מצרים — במצרים ומחוצה לה — ומוכיחים שסוגיית הזהות היהודית המצרית ותולדות הקהילה עדיין ערה ותוססת. מאז הופיע הספר באנגלית הלכו לעולמם שניים מהיהודים המצרים שמופיעים בו. בצער רב, אם כן, אני חותם מבוא זה בציון פטירתם של ז'ק חסון, בן אלכסנדריה שעקר לפריז (1999-1936), וסמי שם־טוב, יליד קהיר שעקר להרצליה (2002-1922). אני מוקיר את ידידותם ואת העידוד שהעניקו למחקרי. יהי זכרם ברוך.

עוד על הספר

פזורת יהודי מצרים ג'ואל בינין
מבוא לקורא העברי
 
כאשר התחלתי לגלגל את הרעיון לתרגם את הספר הזה לעברית סברו כמה חברים ועמיתים שלא יהיה קל למצוא בארץ הוצאת ספרים שתוציא אותו לאור. מאז כשלון פסגת קמפ־דייוויד ביולי 2000 והתמוטטות תהליך אוסלו רב הכעס כלפי העולם הערבי והעניין בו מועט ועל כן עשוי ציבור הקוראים הפוטנציאלי של הספר להיות מצומצם. נכון שאחרי חתימת הסכם השלום הישראלי־מצרי, ב-1979, התעוררה סקרנות רבה יותר כלפי מצרים, בעיקר בקרב ישראלים ממוצא מצרי, אבל לא רק בקרבם. אלא שנרמול היחסים עם מצרים ועם שאר העולם הערבי לא התממש ואחרי מלחמת לבנון, ב-1982, התמסד שלום ישראלי־מצרי קר. בשנות ה-90 של המאה ה-20 פשטה אנטישמיות בוטה בתרבות הציבורית המצרית. כתוצאה מכל אלה בין היחידים שמגלים התעניינות רצופה ופעילה במצרים וביהודיה הם אקדמאים שזה תחום עיסוקם או יוצאי מצרים שמבקשים לשמר את מורשתם. מדינת ישראל כמובן אינה משוחררת מאחריות להתפתחויות אלה. עם זאת, שאלות מסוימות בנושא מצרים ויהודיה כן מרתקות את הציבור הישראלי הרחב. למשל, בדיוק כאשר התחלתי לברר אצל מו"לים בישראל אפשרות להוציא את הספר בעברית פרסם מוסף השבת של ידיעות אחרונות ראיון עם מרסל ניניו, אחת החברות הבכירות ברשת הריגול היהודית־מצרית שהפעיל המודיעין הצבאי הישראלי ב-1951 במצרים.1
ניניו ועמיתיה נתפסו ב-1954 בעקבות פעולות חבלה שביצעו במסגרת מבצע סוזאנה — מה שבישראל נודע כפרשת לבון או "עסק הביש". ניניו ורוברט דסה נשלחו למאסר עולם, אחרים בקבוצה לתקופות מאסר קצרות יותר, ושניים הוצאו להורג ב-31 בינואר 1955. המראיין של ידיעות אחרונות עדיין חיפש תשובה לשאלה שהתסיסה את הפוליטיקה הישראלית אז, בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20, ושהובילה לבסוף לנפילתו של בן־גוריון: "אז מי נתן את ההוראה למבצע?".
בספרי מופיעה פרשת לבון בקיצור בפרקים 1 ו-2 וביתר הרחבה בפרק 4, אולם היא נדונה במונחים שונים בתכלית. כרכים רבים נכתבו בתשובה לשאלה "מי נתן את ההוראה?" ובכל זאת אין לדעת בביטחון אם היא נענתה, שכן העדויות הרלוונטיות "חסרות" במסמכי הארכיונים הישראלי, האמריקאי והבריטי. מסיבה זו ואחרות אני בחרתי לבחון את הסוגיה מנקודת ראות אחרת. בדקתי איך התייחס הציבור היהודי, בארץ ובעולם האנגלו־אמריקאי, אל מצרים ואל האופן שבו תיארה התקשורת המצרית את ישראל ואת סוכניה, במהלך משפטם ואחריו. ואני מציג שאלה שמעטים השמיעו בפרהסיה, גם לא מרסל ניניו בראיון או רוברט דסה בספרו2 — איזו השפעה הייתה לפרשה על הקהילה היהודית המצרית, שהיו בה עדיין כ-50,000 נפש. אחרי ככלות הכל מדובר ביהודים מצרים שעסקו בריגול ובחבלה במצרים בשם ישראל.
הצגת השאלה הזאת בהקשר של הפרשה קשורה במטרה הרחבה יותר של הספר הזה — להאיר את החוויות, הזהויות והקשרים ההטרוגניים של יהודי מצרים — גם של חלק הארי של הקהילה שנותר במצרים בתקופה שבין 1948 ועד אחרי מלחמת 1956 וגם של אלה שעקרו לישראל, לצרפת ולצפון אמריקה. אני קורא תיגר על האסכולה הירושלמית של ההיסטוריה היהודית, הטוענת שלכל היהודים, בכל מקום ובכל עת, שורשים משותפים, מודרניים, של זהות לאומית; זו אסכולה המדירה את אלה (בעיקר יהודים ממוצא מזרחי) שאינם מתאימים למסגרת ההתייחסות הזאת. אני מתמקד דווקא בריבוי הפירושים שנתנו יהודי מצרים ליחסיהם עם מולדתם ובזהויות הכלאיים הסבוכות שלהם.
בשנת 1990, כאשר התחלתי במחקר לקראת כתיבת הספר, לא היה פשוט להציג בפני קהל של קוראי עברית את אחת מטענותיו העיקריות. רבים מיהודי מצרים, ולמעשה רבים מיהודי המזרח התיכון, בלי לגרוע כהוא זה מתחושות הזהות היהודית שלהם, חשו בה בעת שייכות רגשית לסביבתם הערבית והמוסלמית. רוצה לומר, כבר בשלהי שנות ה-50, הקטגוריה של "יהודי־מצרי־פטריוטי" או "יהודי־ערבי" לא הייתה תרתי דסתרי וגם לא אנכרוניזם.3 סתמו את הגולל על טיפוסי הגדרה־עצמית מסוג זה האידאל ההגמוני של תנועת העבודה הציונית — "כור ההיתוך", וכלי השרת האינטלקטואליים שלו — תיאוריות המודרניזציה והסוציולוגיה הפונקציונלית.4 בבסיס הרעיון של כור ההיתוך הייתה מקופלת ההנחה שרוב יהודי המזרח התיכון, אם לא כולם, היו נחשלים, ושיוכלו להפוך למודרנים אם יצטרפו למפעל הלאומי הציוני בישראל. את ההנחה אישרה לכאורה העובדה שיוצאי המזרח היו בתחתית הסולם החברתי של הציבור היהודי בישראל. הבעיה החברתית והאינטלקטואלית המרכזית שהתופעה הציבה הייתה איך להטמיע ו"לרומם" את המזרחים — ולמעשה איך להפוך אותם לאשכנזים יותר. כך, התרבויות היהודיות שהם הביאו איתם לישראל לא זכו בדרך כלל להערכה. לכל היותר ראו בהן קוריוזים אקזוטיים.
זה אינו המצב היום. היום מצויות רבות מהסוגיות הנדונות בספר בלב הזירה האינטלקטואלית הישראלית וגם סגנונו האינטלקטואלי אינו זר לה.5 הנורמות האירופוצנטריות שהיו דומיננטיות קודם איבדו גובה בהדרגה עקב סדרת התרחשויות היסטוריות — הופעת תנועת הפנתרים השחורים בתחילת שנות ה-70, הקמת המרכז לשילוב מורשת יהדות המזרח ב-1976, המהפך הפוליטי של 1977 והתארגנות ש"ס ב-1984. בזכות כל אלה הייתה לתרבויות מזרחיות ויהודיות־ערביות, ממרוקו ועד עירק, האדרה מחודשת. אמנם לא פה אחד, אך רב־תרבותיות התקבלה כאופציה אינטלקטואלית ופוליטית לגיטימית בחיים היהודיים הישראליים. הרומן היפה והחדשני זה עם הפנים אלינו מאת רונית מטלון, בת של יוצאי מצרים, הוא בין הביטויים המוצלחים ביותר של ההתפתחות הזאת, הקשורה לתוכני ספרי. גם הרומן וגם הפלורליזם הלבנטיני שמטלון מדברת בשבחו נדונים בפרק 8.
חיבורו של שלמה דב גוייטן A Mediterranean Society: The Jewish Communities of the Arab World as Portrayed in the Documents of the Cairo Geniza הוא נקודת מוצא אפשרית לבחינה של ההיסטוריוגרפיה המוסדית והאינטלקטואלית בישראל בנושא התרבות היהודית הערבית.6 במעברו מהאוניברסיטה העברית לארצות הברית נוצר קרע בסדר היום האינטלקטואלי של גוייטן, וכפי שכתב ירון צור, "שאלת זיקתו להיסטוריוגרפיה הציונית בשלב האמריקני שלו טעונה עיון".7 תיאוריו המוקדמים יותר את יהדות המזרח התיכון היו רומנטיים יותר.8 הוא, ולא רק הוא, היה זקוק ככל הנראה לריחוק גיאוגרפי מסוים מהאסכולה הירושלמית כדי להעריך את התרבות היהודית־ערבית בזכות עצמה. אחד ממצאיו הרבים הראויים לציון של גוייטן הוא שחיי היהודים והמוסלמים בקהיר הימי־בייניימית היו דומים באופן בסיסי. אותה מסקנה משתקפת בסיפורים הקצרים בני המאה ה-20 של מוריס שמאס, הנדונים בפרק 8.
גם נסים קזז, בהיהודים בעיראק במאה העשרים, ביצע חריגה משמעותית, אם גם לא שלמה, מהגרסה של האסכולה הירושלמית להיסטוריה המזרחית.9 הוא מראה שרוב רובם של בני מעמד הביניים ושל האליטה המודרנית והמשכילה בקהילה היהודית לא היו ציונים. הם התייחסו אל עצמם כאל פטריוטים ערבים עירקים בני הדת היהודית, או כפי שהוא מכנה זאת — אימצו את "האוריינטציה העירקית". עד תקופה מסוימת ובמידה מסוימת, ששתיהן שנויות במחלוקת, כך גם קיבלו אותם העירקים — המוסלמים והנוצרים. בתיאור של קזז את כישלונה הסופי של האוריינטציה העירקית אפשר אמנם לראות אישוש של מסר לאומי הומוגני מסוים, אבל אין בו כדי לבטל את הקביעה שרוב יהודי עירק חשו שייכות אליה והיו חלק מהותי מתרבותה המודרנית עד אמצע המאה ה-20, ולמעשה תרמו באופן ממשי לעיצובה.10
עבודתו של גוייטן על יהודי מצרים הימי־בייניימית ומחקריהם של קזז על יהודי עירק בעת החדשה ושל ירון צור על יהודי מרוקו המודרנית11 מאשרים כולם את אחד הטיעונים המרכזיים של ספר זה על כך שהייתה מערכת של תצורות תרבותיות ויחסים סוציו־אקונומיים שיחד מגדירים כיוון היסטורי ומסלול תרבותי יהודי־ערבי או יהודי־מוסלמי משותף. בה בעת, לכל קהילה יצירת־היסטוריה היו מאפייניה הייחודיים וגיוונה הפנימי — תוצר שפת ההוראה, צורות הפולחן, המוצא והנאמנות הפוליטית של חבריה.
הופעתן של מחברות למחקר ולביקורת ב-1978 הייתה צעד ראשון לקראת רוויזיה קיצונית בהיסטוריה של יהודי המזרח התיכון ושל המזרחים בישראל. כמה מאמרים פרי עטם של דבורה ברנשטיין ושלמה סבירסקי בגיליונות הראשונים של הסדרה אימצו ביקורת ברוח המטריאליזם הניאו־מרקסיסטי כלפי העמדה השלטת בסוציולוגיה הישראלית, בייחוד בכל הנוגע ליחסי אשכנזים־ספרדים בישראל. כתב עת זה היה גם האכסניה לחיבור ביקורת ראשון מסוגו על יחס הממסד הציוני כלפי הספרדים, מאת שלמה סבירסקי.12
ב-1991 הפך כתב העת תיאוריה וביקורת, שהחל לראות אור באותה שנה, לאכסניה הקבועה של מגוון מחקרים פוסט־קולוניאליים, פוסט־סטרוקטורליסטיים ואחרים מתחום ביקורת התרבות בחיים האינטלקטואליים בישראל. עורכו הנוכחי, יהודה שנהב, ואלה שוחט הם אולי הנציגים המובילים של זרמי מחשבה אלה כפי שהם מיושמים ביחס לחקר הספרדים ותולדותיהם. חיבור הדגל של אלה שוחט, "מזרחים בישראל: הציונות מנקודת־מבטם של קרבנותיה היהודים", הופיע באנגלית ב-1988.13 גם הוא וגם חיבורה על אודות דמות המזרחי בסרט הישראלי, סינימה ישראלית: היסטוריה ואידאולוגיה, הופיעו בגרסתם האנגלית לפני שראו אור בעברית.14
אמנם בישראל שלאחר השבר של שנות ה-70 בקונצנזוס הציוני יש משיכה לקראת היסטוריה פלורליסטית ורב־תרבותיות, אולם הרעיונות האלה התגבשו קודם באנגליה ובארצות הברית. לענייננו ייאמר, עם זאת, שלא רק העובדה ששוחט פועלת מתוך אוניברסיטאות אמריקאיות אחראית לכך שכתביה אלה ואחרים הופיעו מחוץ לישראל ובאנגלית לפני שהקורא העברי ראה אותם. פרסום הספר היהודים הערבים: לאומיות, דת ואתניות מאת יהודה שנהב (בהוצאת עם עובד) מסמן את חדירתם של רעיונות אלה ללב הממסד האינטלקטואלי הישראלי, אף אם לא התקבלו בו במלואם.15 כך גם בגדאד, אתמול, זיכרונותיו של ששון סומך, חוקר ספרות ערבית בעל שם בינלאומי, חושף את הסימביוזה התרבותית היהודית העמוקה עם הקהילות האחרות במה שנחשב לעירק המודרנית.16 סומך ועמיתיו היהודים העירקים, שמעון בלס וסמי מיכאל, עברו מכתיבה בשפת אמם, הערבית, לעברית לאחר שעקרו לישראל, אולם שלושתם מוסיפים לעסוק בתרבות הערבית כל חייהם. יהודים־ערבים אחרים — סמיר אל־נקאש העירקי ומוריס שמאס המצרי ממשיכים לכתוב רק בערבית.
על ספרי שלי אפשר לומר שהוא מתייחס אל שני העולמות שנדונו לעיל וחולק עם שניהם מרחב אינטלקטואלי משותף. ספר זה הוא תוצר של לימודי תרבות אנגלו־אמריקאיים. הקורא העברי עשוי להתפלא שבספר על היסטוריה של יהודים כלולים דיון באמריקאים ילידים משבט המאשפי במסצ'וסטס או על "האטלנטי השחור"; האסכולה ההיסטורית ההודית של לימודי המוכפפות (subaltern studies) ורומן על אלג'יריה, כתוב צרפתית בידי סופרת מוסלמית. אני משתמש במקורות אלה ובדומיהם כדי לנרמל את חקר ההיסטוריה והתרבות היהודיות, כאמצעי להראות שחלק מהתפיסות ומהמתודות שמתאימות לחקר מיעוטים יהודיים ישימות גם בחקר קבוצות מיעוט מוכפפות אחרות, למשל אינדיאנים, אפריקאים אמריקאים ונשים אלג'יראיות. לקוראי אנגלית נרמול חקר ההיסטוריה והתרבות היהודיות הוא הכרחי אם רוצים להגיע לקהלים מחוץ לגטאות של לומדי יהדות או של מתמחים בחקר המזרח התיכון, ואני מאמין שזה חשוב גם לקורא העברי. אבל אלה אשר אינם מתעניינים במסד התיאורטי של הספר או שבעיניהם האזכורים האלה אינם מועילים, יכולים פשוט לדלג על החלק הראשון של פרק 1, שבו הם מרוכזים.
אפשר, אם כן, לומר שהספר הזה ממוקם במרחב האינטלקטואלי שיצרו עבודותיהם של אלה שוחט ושל יהודה שנהב מצד אחד ובית ההוצאה בימת קדם וכתב העת שלו הכיוון מזרח מן הצד האחר. כמו כן אפשר לומר שהוא מנהל דיאלוג, מלבד עם בני השיח האקדמאים שלו, עם מאמציהם המתמשכים של יהודי מצרים וארגוניהם בארץ ובחו"ל לשחזר את מורשתם התרבותית ולשומרה. בפרק 8 נדונים כמה מכתביהם של יהודים מצרים וכמה ממוסדותיהם.
מאז הושלמה גרסתו האנגלית המשיכו יהודים מצרים לפרסם רומנים, ספרי זיכרונות, אוספי מתכונים ועלונים.17 כמו כן, גם בארץ וגם בחו"ל ממשיכים להתקיים מוסדות של יוצאי מצרים. בארץ ממשיכה לפעול התאחדות יוצאי מצרים בישראל ולפרסם את עלונה גושן: עלון מורשת יהודי מצרים. ויקטור סנואה עומד בראש ארגון הקיים זה שמונה שנים ושבסיסו בניו יורק — המועצה הבינלאומית של יהודי מצרים, פלג של החברה ההיסטורית של יהודי מצרים. כמו כן, המועצה הצרפתית לשימור המורשת התרבותית של יהדות מצרים שבה לפעילות בשלהי שנות ה-90 לאחר האטה מסוימת בשנות ה-80. מיוני 2003 הופיעו 15 גיליונות של עלונה. בבריטניה קמה מועצה של יהודים יוצאי מצרים.
בשנים האחרונות ניכר באקדמיה בישראל עניין מחודש בהיסטוריה המודרנית של יהודי מצרים, בין השאר בהשפעת המרכז לחקר המורשת היהודית המצרית בראשות פרופסור אריה שלוסברג. הדוקטורט של הגר הילל על העיתון התלת־לשוני, העברי־ערבי־צרפתי, ישראל/אסראא'יל/Israel,18 הוא אחד הפירות הראויים של העניין המחודש הזה. בינואר 2004 אירחה אוניברסיטת בר־אילן כנס בינלאומי בנושא יהודי מצרים בעת החדשה.
גם מצרים מוסלמים המשיכו לכתוב על יהודי מצרים, בעיקר מפני שההיסטוריה שלהם הפכה לאחת מזירות ההתגוששות בין ישראל למצרים. למרבה הצער, הייצוג האנטישמי של יהודי מצרים בכתיבתם, שדנתי בו בפרק 9, רק גבר מאז פורסם הספר הזה באנגלית. ישראלים רבים קראו על אודות פרש ללא סוס,19 סדרת הטלוויזיה שהוקרנה במצרים שוב ברמדאן 2002. היא מגוללת את סיפור המאבק המצרי נגד הכיבוש הבריטי ונגד הציונות ומשולבים בה רעיונות הלקוחים מהפרוטוקולים של זקני ציון הידועים לשמצה. הרבה פחות ידוע בישראל הפולמוס שהתנהל סביב הסממנים האנטישמיים של סדרת הטלוויזיה בעיתונות המצרית, ולא כל כך ידוע שאחדים מהכתבים והעיתונאים המכובדים ביותר, כמו מֻחַמד סיד־אחמד, מתחו על הסדרה ביקורת נוקבת בגינם.
סופרים מצרים ממשיכים לטעון שהיהודים היו בשר מבשרה של הקהילה המצרית. למשל, סלימאן אל־חכים כתב ביוגרפיות של כמה יהודים שהיו פיגורות בולטות בתיאטרון ובקולנוע המצרי ואמר עליהם ש"רובם היו בחוד החנית של הלאומיות אשר טבעה את הסיסמה 'מצרים מעל הכל ומעל כל אמונה ודת'".20 אחדים מהאמנים שבהם הוא עוסק נדונים בפרק 3. בכתב העת איאם מצריה (ימי מצרים) הופיעה כתבה ניטרלית למדי בנושא "יהדות מצרים", מלווה בתמונות שעניינן הפעילות העסקית היהודית,21 במסגרת הפרויקט הרחב יותר של העיתון — ניסיון נאיבי משהו לפאר את הפנים הליברליים והקוסמופוליטיים של תקופת המונרכיה החוקתית (1952-1923). עם זאת אין להכחיש כי רוב המצרים הכותבים על יהודי מצרים עושים כן במושגיו של שיח אנטישמי סטריאוטיפי בוטה, שמדגיש בין היתר את השליטה לכאורה של היהודים בכלכלה המצרית, נושא הנבחן בפרק 9.22
קשת המוסדות והמסמכים הללו, ואחרים שהספר שלפנינו מציג, משחזרים את המגוון הרחב של החוויות של יהודי מצרים — במצרים ומחוצה לה — ומוכיחים שסוגיית הזהות היהודית המצרית ותולדות הקהילה עדיין ערה ותוססת. מאז הופיע הספר באנגלית הלכו לעולמם שניים מהיהודים המצרים שמופיעים בו. בצער רב, אם כן, אני חותם מבוא זה בציון פטירתם של ז'ק חסון, בן אלכסנדריה שעקר לפריז (1999-1936), וסמי שם־טוב, יליד קהיר שעקר להרצליה (2002-1922). אני מוקיר את ידידותם ואת העידוד שהעניקו למחקרי. יהי זכרם ברוך.