סאבית

פרק 1

 

"גברת קינג," אמרה פקידת הקבלה, "מר ווסט יקבל אותך כעת."

קמתי, תוהה בפעם המי-יודע-כמה מה אני עושה לכל הרוחות, וניגשתי לפתוח את הדלת המובילה למשרד, שכדי להגיע אליו נסעתי לקצה השני של העיר. מעברה השני של הדלת חיכתה הפנטזיה האפלה ביותר שלי. עם כניסתי לשם, אני עתידה להפוך את הפנטזיה למציאות.

שמחתי שידיי לא רעדו כשהדלת נפתחה ונכנסתי למשרד שלו.

השלב הראשון מאחוריי.

נתניאל ווסט ישב מאחורי שולחן מהגוני גדול והקליד על המחשב שלו. כשנכנסתי, הוא לא הרים את מבטו או האט את הקצב. באותה מידה יכולתי לא להיות שם בכלל. אבל ליתר ביטחון, השפלתי את מבטי.

עמדתי בלי תזוזה וחיכיתי. עיניי נעוצות ברצפה, ידיי לצדי גופי, כפות רגליי פשוקות בדיוק ברוחב הכתפיים.

בחוץ כבר שקעה השמש. המנורה על שולחנו של נתניאל הפיקה אור עמום.

עברו כבר עשר דקות? עשרים?

הוא המשיך להקליד.

ספרתי את נשימותיי. לבי האט סופסוף את הקצב הרצחני שבו פעם לפני שנכנסתי למשרד.

עוד עשר דקות חלפו.

אולי שלושים.

הוא הפסיק להקליד.

"אבּיגייל קינג," אמר.

קצת נבהלתי, אך השארתי את ראשי מורכן.

השלב השני מאחוריי.

שמעתי אותו מרים ערימת ניירות ומסדר אותם בקול טפיחה על השולחן. מגוחך. ממה שידעתי על נתניאל ווסט, הניירות האלה ממילא מסודרים להפליא. זה היה מבחן נוסף.

הוא דחף אחורה את כיסאו. הגלגלים על רצפת הפרקט היו הצליל היחיד בחדר השקט. הוא צעד בצעדים מדודים, שווים, עד שהרגשתי אותו מאחוריי.

יד סילקה את שערי מעורפי, נשימה חמה דגדגה את אוזני. "אין לך המלצות."

לא, לא היו לי המלצות. רק פנטזיה מטורפת. אני אמורה לספר לו? לא. עדיף שאמשיך לשתוק. לבי הלם במהירות רבה יותר.

"עלייך לדעת," אמר, "שלא מעניין אותי לאלף סאבית. הסאביות שלי תמיד כבר מאולפות לגמרי."

טירוף מוחלט. אני מטורפת שהגעתי לכאן. אבל זה מה שרציתי. להיות נתונה לשליטתו של גבר.

לא. לא כל גבר. לשליטתו של הגבר הזה.

"את בטוחה שזה מה שאת רוצה, אביגייל?" שאל, כשהוא מפתל את שערי סביב אגרופו ומושך בו קלות. "את חייבת להיות בטוחה."

גרוני היה יבש, והייתי די בטוחה שהוא יכול לשמע את דפיקות לבי, אבל לא זזתי ממקומי.

הוא גיחך וחזר לשולחנו.

"הביטי בי, אביגייל."

כבר ראיתי תמונה שלו. מי לא מכיר את נתניאל ווסט, הבעלים והמנכ"ל של חברת ווסט תעשיות?

התמונות עשו לו עוול. עורו היה שזוף קלות והדגיש את עיניו, שצבען ירוק עמוק. שערו הכהה, הסמיך, ממש ביקש שאעביר בו את אצבעותיי. שאתפוס בו ואמשוך את שפתיו אל שפתיי.

הוא תופף בקצביות על השולחן באצבעותיו. אצבעות ארוכות, חזקות. חשתי פיק ברכיים רק מהמחשבה על מה שהאצבעות האלה יכולות לעשות.

מעברו השני של השולחן, שלח אליי נתניאל חיוך זעיר ביותר, ואני הזכרתי לעצמי היכן אני נמצאת. ומדוע.

הוא התחיל שוב לדבר: "לא מעניין אותי למה החלטת להגיש את מועמדותך. אם אבחר בך ואת תסכימי לתנאים שלי, העבר שלך לא משנה." הוא הרים את הניירות שזיהיתי כטופס ההרשמה שלי ועלעל בהם. "אני יודע מה שאני צריך לדעת," אמר.

נזכרתי במילוי הטופס: הרשימות, בדיקות הדם שדרש, אישור על כך שאני נוטלת אמצעים למניעת היריון. גם אני קיבלתי לפני הפגישה את המידע על אודותיו. ידעתי מהו סוג הדם שלו, מהן תוצאות בדיקות הדם שעשה, מהם הגבולות הנוקשים שלו, מה הוא נהנה לעשות עם שותפתו למשחק, מה הוא נהנה לעשות לה.

שתקנו במשך דקות ארוכות.

"אין לך הכשרה," אמר, "אבל את טובה מאוד."

שוב השתררה שתיקה. הוא נעמד וניגש לחלון הגדול שמאחורי שולחן הכתיבה שלו. בחוץ היה חשוך לחלוטין וראיתי את השתקפותו בזכוכית. עינינו נפגשו, ואני השפלתי שוב את מבטי.

"את די מוצאת חן בעיניי, אביגייל קינג. אם כי לא זכור לי שביקשתי ממך להסיט את מבטך."

קיוויתי שלא פישלתי באופן בלתי הפיך ונשאתי אליו את עיניי.

"כן, נראה לי שיש מקום למבחן סופשבוע," אמר. הוא פנה מהחלון ורופף את עניבתו. "אם תסכימי, את תבואי לווילה שלי ביום שישי, בשש בערב בדיוק. אני אשלח רכב לאסוף אותך. נאכל ארוחת ערב ונמשיך משם."

הוא הניח את עניבתו על הספה מימינו ושחרר את הכפתור העליון בחולצתו.

"יש לי ציפיות מסוימות מהסאביות שלי. את אמורה לישון לפחות שמונה שעות בימים ראשון עד חמישי. את תאכלי תפריט מאוזן — אבקש שישלחו לך באימייל את תוכנית הארוחות. בנוסף, את תרוצי קילומטר וחצי שלוש פעמים בשבוע. פעמיים בשבוע תעשי תרגילי כוח וסיבולת במכון הכושר שלי. ממחר יהיה לך מנוי מסודר שם. יש לך בעיה עם משהו מהדברים האלה?"

מבחן נוסף. לא אמרתי דבר.

הוא חייך: "את רשאית לדבר בחופשיות."

סופסוף. ליקקתי את שפתיי. "אני לא הכי... ספורטיבית, מר ווסט. אני לא כל כך טובה בריצה."

"את חייבת ללמוד לא להניח לחולשות שלך לשלוט בך, אביגייל." הוא ניגש לשולחנו וכתב משהו. "שלוש פעמים בשבוע גם תשתתפי בשיעורי יוגה. יש חוג במכון הכושר. עוד משהו?"

הנדתי בראשי לשלילה.

"טוב מאוד. אז נתראה ביום שישי בערב." הוא הושיט לי ניירות. "כאן תמצאי כל מה שאת צריכה לדעת."

לקחתי את הניירות. ואז חיכיתי.

הוא חייך שוב. "את משוחררת," אמר.