מכתבים אל סופר צעיר
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מכתבים אל סופר צעיר
מכר
מאות
עותקים
מכתבים אל סופר צעיר
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

מכתבים אל סופר צעיר

4.5 כוכבים (4 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • תרגום: עידית שורר
  • הוצאה: עם עובד
  • תאריך הוצאה: פברואר 2018
  • קטגוריה: עיון
  • מספר עמודים: 115 עמ' מודפסים

קולום מק'קאן

קולום מק'קאן נולד באירלנד ב־1965. בגיל עשרים ואחת כבר היה בעל טור באייריש פְּרֶס. באותה שנה נסע לארצות הברית. החוויות שצבר בשנה וחצי של רכיבה על אופניים לאורכה ולרוחבה שימשו השראה לרומנים שכתב מאז.
ספריו תורגמו ליותר משלושים וחמש שפות וזיכו אותו בפרסים ספרותיים חשובים.
זהו ספרו השלישי המתורגם לעברית. קדמו לו: הצד האחר של האור (כנרת, 2001), זוֹלי (כנרת, זמורה־ביתן, 2009).
מתגורר בניו יורק עם אשתו ושלושת ילדיהם.

תקציר

"'שום איש אינו יכול לייעץ ולעזור לך, שום איש', כתב רילקה בחיבורו מכתבים אל משורר צעיר לפני יותר ממאה שנים. 'יש רק אמצעי אחד, התכנס בתוך עצמך'".
 
בהשראת ספרו של רילקה, שהשפיע על דורות של כותבים, חיבר קולום מק'קאן ספר מעורר השראה בזכות עצמו. פרקיו הקצרים גדושים עצות מעשיות ופילוסופיות על כתיבה. אלה הן עצותיו של מי שהתלבט וכתב, נדחה ופרסם, נכווה והצליח, של מי שיודע מניסיונו כי מורה לכתיבה "לא יכול להורות דבר אלא רק להצית את האש".
 
ואכן, דומה שמק'קאן מצליח להעביר הלאה את לפיד הכתיבה. כל מי שאש הכתיבה בוערת בתוכו – סופרת או סופר, צעיר או זקן, בניצוץ או בלהבה גדולה – ילמד משהו מהספר הזה, קטן ממדים, אך מלא כל טוב.
 
קולום מק'קאן הוא סופר ומנחה סדנאות כתיבה, אהוב ועטור פרסים. שניים מהרומנים שלו – "יסתובב לו העולם הגדול" ו"לחצות אוקיינוס" – ראו אור בסדרה ספרייה לעם בהוצאת עם עובד. 

פרק ראשון

פתח דבר: פסגות־עונג שאין להן מבע1
 
 
"שום איש אינו יכול לייעץ ולעזור לך, שום איש", כתב רילקה בחיבורו מכתבים אל משורר צעיר לפני יותר ממאה שנים. "יש רק אמצעי אחד, התכנס בתוך עצמך".
רילקה צדק, כמובן — רק אתה יכול לעזור לעצמך. בסופו של דבר הכול מסתכם באבחת המילה על הדף, ועל אחת כמה וכמה באבחת המילה הבאה ובאבחת המילה שאחריה. אבל רילקה התלהב מבקשתו של המשורר הצעיר והחליף עם פרנץ קסאבֶר קפּוס עשרה מכתבים במשך שש שנים. מכתביו של רילקה יעצו בעניינים של דת, אהבה, פמיניזם, מין, אמנות, בדידות וסבלנות, אבל כוונו גם אל חייו של המשורר והנחו כיצד יבואו כל אלה לכלל ביטוי במילים שעל הדף.
"זאת לפני הכל", הוא אומר. "שאל את עצמך בשעה החרישית ביותר של לילך: האם אני מוכרח לכתוב?"
כל מי שהרגיש אי־פעם את הצורך לכתוב מכיר את השעה החרישית. נתקלתי ברבים שהכירו את השעה — ואף בשעות רבות כאלה — בחיי בתור כותב ומורה. את השיעור הראשון בתוכנית הלימודים לתואר שני באמנויות בהאנטר קולג' אני פותח מדי שנה בקביעה שלא אוכל ללמד את הסטודנטים דבר. שנים עשר הצעירים והצעירות שהחליטו להקדיש את עצמם לאמנות הערמומית והעגמומית מזדעזעים קלות. הם נמנים עם הכותבים הצעירים הנבונים ביותר בארצות הברית, שישה סטודנטים משנה ראשונה, שישה משנה שנייה, שנבחרו מבין מאות מועמדים. אין לי כוונה שמשפט הפתיחה שאני אומר להם כל סמסטר ירפה את ידיהם: אדרבה, אני מקווה שיקרה ההפך. אני לא יכול ללמד אתכם כלום. ועכשיו, כשאתם יודעים זאת, לכו ללמוד. בסופו של דבר אני מנחה אותם אל האש בתקווה שהם יזהו את המקומות שבהם, בוודאות גמורה, ייכוו, אך גם בתקווה שילמדו לגשת לאש ולהעבירה הלאה.
אחד המקומות המתאימים ביותר לכותבים הצעירים הוא נוכח החומה הבוערת, ורק סגולות כחוסן, להט והתמדה מסייעות להם לעבור אל העבר הנגדי. והם אכן פורצים את החומה: יש החופרים מנהרות, יש המטפסים, יש ההודפים. לא בעזרתי, אלא בהתכנסות אמיתית בתוך עצמם, בנוסח רילקה. אני כבר מלמד כמעט עשרים שנה. השתמשתי בהרבה גירים ובהרבה עפרונות אדומים. לא אהבתי כל רגע ורגע, אבל אהבתי את רובם ולא הייתי מחליף את ניסיון החיים הזה בעד שום הון שבעולם. תלמידיי זכו בפרסים — פרס הספר הלאומי, פרס בוקר. פרסי גוגנהיים, פרסי פּוּשקארט. חונכויות. ידידויות. אבל אודה ואתוודה, הייתה גם שחיקה. היו בכיות וחריקות שיניים. היו נטישות הפגנתיות. התמוטטויות. חרטה.
עיקרו של דבר הוא שאני משמש שם רק כמראה. זמן וניסיון מעשי לא בהכרח מקנים עמדה בכירה. לפעמים סטודנט בראשית דרכו יודע הרבה יותר ממני. אני יכול רק לקוות שבמשך שני סמסטרים אומר דבר או שניים שיחסכו להם מעט זמן ושיברון לב.
כל הסטודנטים הללו, ללא יוצא מן הכלל, מבקשים, במילים של רילקה, "להביע פסגות־עונג שאין להן מבע". ואכן אין להן מבע, לפסגות העונג, מלאכת ההבעה מוטלת עליהם. היכולת לתת אמון בקושי. הנחישות להבין שההצלחה תובעת זמן ואורך רוח.
לא מזמן ביקשו ממני מהאתר StoryPrize.orgלכתוב בקצרה על חייו של האדם הכותב. רקחתי יחד כמה מרעיונותיי, מהלתי אותם במעט "אני מאמין" ובכל מה שהצלחתי לסחוט מספוג ימי ההוראה שלי. קראתי לתוצר מכתבים אל סופר צעיר, וזה הפרק הראשון בספר הזה. במשך השנה נוספו פרקים. לפעמים שימשו להוראה. לפעמים היו קול קורא. לכן הספר הזה הוא לא "מדריך כתיבה", ואני מקווה שגם לא אוסף אמירות נבובות. הוא דומה יותר ללחישה על האוזן בעת טיול בפארק, עוד משהו שאני אוהב לעשות עם הסטודנטים שלי מדי פעם. בעיני רוחי הוא מילה באוזנו של סופר צעיר, אם כי נראה לי שהוא יכול להיות סדרת מכתבים אל כל סופר, בהחלט גם אל עצמי.
אני נזכר כמובן באמירה של מבקר הספרות סיריל קונולי: "כמה ספרים המדריכים איך לצייר כתב רנואר?" אני מבין שאולי עצם הניסיון לנתח תהליך שהוא תעלומה במהותו הוא מעשה איוולת, ואף על פי כן אני עושה זאת בספר הזה, בידיעה גמורה שפתיחת תיבת הקסמים עלולה להנחיל לקוראים אכזבה. אך האמת היא שאני נהנה הנאה אמיתית לצפות בסופרים צעירים המתחילים לעצב את תוכן עולמם. אני רודה בסטודנטים שלי. לפעמים הם משיבים לי באותה מטבע. לאמיתו של דבר, אחד העיקרים שאני מנסח בפתיחת סדנה הוא שדם מוכרח לפעפע מתחת לדלת במשך הסמסטר, ושבהכרח, חלק מהדם הזה יהיה שלי.
בצירופן של המילים הללו נכשלתי כישלון חרוץ, אני מודה — וכפי שיתברר, זאת סטירת לחי עצמית במידת־מה. אני חומד כישלונות ונכשלתי פה. כי אני עצמי לא הייתי רוצה לקבל עצה שכזאת. אני מייעץ, אני מקווה, אגב קידה ענווה ושאיפה לא לעמוד בדרכה של העצה.
מילת אזהרה: פעם, בעת כתיבת הספר Dancer, רומן על חיי רודולף נוראייב, שלחתי את כתב היד לאחד הגיבורים האישיים שלי — סופר שחמדתי כל מילה ממילותיו. הוא היה אדיב עד אין קץ והשיב לי בשישה עמודי הערות כתובים בכתב יד. קיבלתי כל הצעה והצעה שלו, אבל אחת מהן הטרידה אותי. הוא אמר שעליי לקצץ את נאום המלחמה שמתחיל במילים "ארבעה חורפים". כמעט חצי שנה השקעתי בחלק הזה, והוא היה אחד האהובים עליי בספר. הסופר העלה נימוקים משכנעים להמלצה לוותר עליו, אבל בכל זאת הייתי מוטרד. ימים שלמים התהלכתי וקולו מהדהד בראשי. "לחתוך, לחתוך, לחתוך". איך אוכל להתעלם מעצתו של אחד הסופרים הטובים בעולם?
בסופו של דבר לא קיבלתי את עצתו. התכנסתי פנימה והאזנתי לעצמי. כשהספר התפרסם סוף־סוף, הוא כתב כדי לומר לי שהחלטתי הייתה נכונה, ושהוא מודה בענווה בטעותו. זה היה אחד המכתבים היפים שקיבלתי אי־פעם. ג'ון ברג'ר. אני נוקב בשמו משום שהוא היה מורי, לא במובן הפשוט אלא בהשפעתו על מרקם הכתיבה שלי ובהתנהגותו החברית. היו לי עוד מורים: ג'ים קֵלס, פאט או'קונל, הנזיר גֵ'רֵרד קלי; אבי — שון מק'קאן, בנדיקט קַיילי, ג'ים הריסון, פרנק מק'קורט, עדנה או'בראיין, פיטר קֵרי, ולצידם כמעט כל סופר שקראתי אי־פעם. אני חב תודות גם לדיינה צ'פניק, לסינדי וו, לאליס מקסוול ולבני ג'ון מייקל שעזרו בכתיבת הספר הזה. הקול הניתן לנו הוא לא קול יחיד. אנחנו מקבלים את קולנו משפע של מקומות אחרים. זה הניצוץ.
 
 
אני מקווה שיימצא פה משהו לכל סופר צעיר — וגם לכל סופר מבוגר, בעצם — שמבקש שייקרה בדרכו מורה, מורה שבסופו של דבר לא יכול להורות דבר אלא רק להצית את האש.

קולום מק'קאן

קולום מק'קאן נולד באירלנד ב־1965. בגיל עשרים ואחת כבר היה בעל טור באייריש פְּרֶס. באותה שנה נסע לארצות הברית. החוויות שצבר בשנה וחצי של רכיבה על אופניים לאורכה ולרוחבה שימשו השראה לרומנים שכתב מאז.
ספריו תורגמו ליותר משלושים וחמש שפות וזיכו אותו בפרסים ספרותיים חשובים.
זהו ספרו השלישי המתורגם לעברית. קדמו לו: הצד האחר של האור (כנרת, 2001), זוֹלי (כנרת, זמורה־ביתן, 2009).
מתגורר בניו יורק עם אשתו ושלושת ילדיהם.

סקירות וביקורות

דברי סופרים אף שיש בו כמה רעיונות מעוררי מחשבה, ספר העצות של קולום מק'קאן, המופנה לכותבים מתחילים, סובל מנחמדות יתר וטובע בקלישאות לנחמדות ולענווה יצא שם רע בחוגים מסוימים. הנחמד הוא שטחי וטיפש, כזה שלא מודע לאנטגוניזם המובנה שבין בני האדם, או לחלופין סתם חנפן. במקרים רבים, זאת כמובן טעות. סימפטיה ואמפטיה הן מצרך יקר ערך. ואילו המיזנתרופים המוחצנים אינם דווקא האותנטיים והמפוכחים שבינינו, אלא, בחלקם, אלה שיודעים טוב מאוד, כלומר טוב מדי, מה יש לשנוא בבני האדם.

קולום מק'קאן, לפחות בספרו זה - 'מכתבים אל סופר מתחיל: עצות מעשיות ופילוסופיות' - מאוד נחמד וצנוע. הוא מדגיש, למשל, שוב ושוב בפתח המדריך הזה, שהוא אינו יכול ללמד את הכותב המתחיל דבר. ש"זמן וניסיון מעשי לא בהכרח מקנים עמדה בכירה. לפעמים סטודנט בראשית דרכו יודע הרבה יותר ממני". ועוד דוגמה לרוח הנחמדות של מק'קאן: בראש כל פרק קצר של עצה לכותב מתחיל הוא מוסיף ציטטות מפי כותבים, חלקם הגדול כותבים עכשוויים, כלומר כאלה שעוד לא ממש זכו להיכנס לקאנון המצוטטים, אבל יש סיכוי טוב שיקראו את הספר ויאהבו את מק'קאן הנחמד על ציטוטיו. בקיצור, על אף שאני, כאמור, דווקא בעד נחמדות, כאן היא מזקיפה בי גבה של תמיהה וחשד.

אני חושב שהנחמדות החנפה הזו - שמשהו דומה לה זיהיתי גם בסיפורת של מק'קאן, ברומן 'יסתובב לו העולם הגדול' - היא חלק מרוח התקופה, אולי מרוח העידן הפוסט-תעשייתי, כפי שתימצת דיוויד פוסטר וואלאס בסיפור 'היסטוריה מקוצרת באופן רדיקלי של החיים הפוסט-תעשייתיים' (שמובא כאן בשלמותו): "כשהציגו אותם, הוא אמר משהו שנון בתקווה לעורר חיבה. היא צחקה צחוק גדול מאוד, בתקווה לעורר חיבה. ואז נסע כל אחד מהם הביתה לבדו כשהוא נועץ את מבטו היישר לפנים, ועל פני שניהם בדיוק אותה העוויה. האיש שהפגיש אותם לא חיבב ביותר לא אותו ולא אותה, אף על פי שהעמיד פנים שדווקא כן, בהיותו להוט כפי שהיה להוט לשמור על יחסים טובים כל הזמן. הרי אי-אפשר לדעת, הלא כן הלא כן הלא כן" (מתוך 'ראיונות קצרים עם גברים נתעבים'). והנחמדות הזו של מק'קאן, שנלוות לה תועפות של קלישאות - למשל, "עליך לעשות דברים לא שקולים. להיות רציני. להיות חרוץ. לערער על קלות. לקרוא בקול רם. אל תחשוש להסתכן" - פוגעת ברצינותו ובמשקלו של הספר הזה.

עם זאת, זה בהחלט לא הסיפור כולו. יש לספרון העצות הזה גם כמה וכמה מעלות, ויש בו כמה רעיונות מעוררי מחשבה. ראשית, דווקא הנחמדות של מק'קאן מביאה אותו לעסוק בכמה צדדים מורליים של השאפתנות הספרותית, כאלה שלא נכנסים בדרך כלל לכרכי עצות לכותב המתחיל. בעצה שכותרתה 'אל תהיה שמוק', למשל, מתעמת מק'קאן עם יהירות ספרותית על שלל אביזריה. "קוקאין, קרטון אל-אס-די, בקבוקון של לודנום או ליל בירה והתרברבות - לא הם שיעשו ממך סופר", הוא כותב. "וגם לא הנגאובר. ולא מסיבות אסיד. ולא הצילום על כריכת הספר. ולא פוסטים בפייסבוק. ולא ציוצים או ציצים או איך שקוראים לזה". מק'קאן מודע היטב לצד הבטנה של העשייה הספרותית, והתייחסותו אליו כנה ואמפטית: "מותר לך להתבאס מזה שמישהי צעירה ממך הצליחה לפרסם. לך לחנות הספרים, קח עותק מהספר וקרא את הכתוב על הכריכה. נתח את הביוגרפיה של הכותבת. גדף חרש-חרש בהתפעלות: 'לעזאזל, היא כזאת צעירה'. אבל אל תשכח להוסיף, 'אז מה?' לך הביתה וכתוב בקדחתנות מחודשת".

ולגבי הכתיבה עצמה: הערתו של מק'קאן נגד הערצת רכיב העלילה בסיפורת ("בואו נודה, עלילות מתאימות לסרטים") היא תזכורת נחוצה. חכמה הדגשתו את חשיבות המקום הגיאוגרפי והזמן שמהם מסופר סיפור (חשובים לא רק המי והמה, המדוע והכיצד, הוא מסביר, אלא גם מתי ומאין). כמו גם המלצתו לכותב לנסח לעצמו "אני מאמין" עקרוני ("מה אתה רוצה להשיג בכתיבה שלך? אל מי אתה רוצה לדבר?" וכו').

מעניין להתעכב על הרהורו של מק'קאן באשר למעמדו המדורדר כיום של הסופר כסמכות: "חלק נכבד מן הנכתב כיום סובל מסמכות מוסרית פחותה, לא רק בעיני הקוראים, אלא גם בעינינו ואפילו בשפתנו שלנו, הסופרים. הכתיבה חדלה להיות חלק ממשאת הנפש הלאומית שלנו. איננו נושאים עיניים אל סופרינו כמו לפני כמה עשורים". אם תרצו, הרי לכם הוכחה שהתפיסה שלנו כאן, שרק אצלנו בפרובינציה נתבעים הסופרים להיות "הצופים לבית ישראל", בעוד במערב יודעים הגויים ליהנות מסתם ספרות משובחת ומהנה, היא אוריינטליזם-עצמי מזוכיסטי, ובעצם אוקסידנטליזם, כלומר ייחוס תכונות מומצאות למערב.

אלא שסמכות מוסרית לא תשוב לספרות אם מחילים עליה תפיסה אמריקאית ואופטימית כל כך כפי שתופס אותה הספר הזה: כמלאכה, שבהרבה עבודה קשה והתמדה, ותוך שיפור עצמי מתמיד, כל אחד יכול ליטול בה חלק. לסופר כסמכות מוסרית, לסופר כנביא, לסופר כאדם הנבדל מאחרים - לכל אלה הרי לא יעלה על הדעת לכתוב ספר עצות שכזה.

עוד 3 ספרים של קולום מק'קאן:
הצד האחר של האור‭ 1998 < ‬
יסתובב לו העולם הגדול‭ 2009 < ‬
לחצות אוקיינוס‭ 2013 < ‬

בתמונה: ‭The Writer‬ של קתלין רפלד, ‭ 2008‬
אריק גלסנר 7 לילות 09/03/2018 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • תרגום: עידית שורר
  • הוצאה: עם עובד
  • תאריך הוצאה: פברואר 2018
  • קטגוריה: עיון
  • מספר עמודים: 115 עמ' מודפסים

סקירות וביקורות

דברי סופרים אף שיש בו כמה רעיונות מעוררי מחשבה, ספר העצות של קולום מק'קאן, המופנה לכותבים מתחילים, סובל מנחמדות יתר וטובע בקלישאות לנחמדות ולענווה יצא שם רע בחוגים מסוימים. הנחמד הוא שטחי וטיפש, כזה שלא מודע לאנטגוניזם המובנה שבין בני האדם, או לחלופין סתם חנפן. במקרים רבים, זאת כמובן טעות. סימפטיה ואמפטיה הן מצרך יקר ערך. ואילו המיזנתרופים המוחצנים אינם דווקא האותנטיים והמפוכחים שבינינו, אלא, בחלקם, אלה שיודעים טוב מאוד, כלומר טוב מדי, מה יש לשנוא בבני האדם.

קולום מק'קאן, לפחות בספרו זה - 'מכתבים אל סופר מתחיל: עצות מעשיות ופילוסופיות' - מאוד נחמד וצנוע. הוא מדגיש, למשל, שוב ושוב בפתח המדריך הזה, שהוא אינו יכול ללמד את הכותב המתחיל דבר. ש"זמן וניסיון מעשי לא בהכרח מקנים עמדה בכירה. לפעמים סטודנט בראשית דרכו יודע הרבה יותר ממני". ועוד דוגמה לרוח הנחמדות של מק'קאן: בראש כל פרק קצר של עצה לכותב מתחיל הוא מוסיף ציטטות מפי כותבים, חלקם הגדול כותבים עכשוויים, כלומר כאלה שעוד לא ממש זכו להיכנס לקאנון המצוטטים, אבל יש סיכוי טוב שיקראו את הספר ויאהבו את מק'קאן הנחמד על ציטוטיו. בקיצור, על אף שאני, כאמור, דווקא בעד נחמדות, כאן היא מזקיפה בי גבה של תמיהה וחשד.

אני חושב שהנחמדות החנפה הזו - שמשהו דומה לה זיהיתי גם בסיפורת של מק'קאן, ברומן 'יסתובב לו העולם הגדול' - היא חלק מרוח התקופה, אולי מרוח העידן הפוסט-תעשייתי, כפי שתימצת דיוויד פוסטר וואלאס בסיפור 'היסטוריה מקוצרת באופן רדיקלי של החיים הפוסט-תעשייתיים' (שמובא כאן בשלמותו): "כשהציגו אותם, הוא אמר משהו שנון בתקווה לעורר חיבה. היא צחקה צחוק גדול מאוד, בתקווה לעורר חיבה. ואז נסע כל אחד מהם הביתה לבדו כשהוא נועץ את מבטו היישר לפנים, ועל פני שניהם בדיוק אותה העוויה. האיש שהפגיש אותם לא חיבב ביותר לא אותו ולא אותה, אף על פי שהעמיד פנים שדווקא כן, בהיותו להוט כפי שהיה להוט לשמור על יחסים טובים כל הזמן. הרי אי-אפשר לדעת, הלא כן הלא כן הלא כן" (מתוך 'ראיונות קצרים עם גברים נתעבים'). והנחמדות הזו של מק'קאן, שנלוות לה תועפות של קלישאות - למשל, "עליך לעשות דברים לא שקולים. להיות רציני. להיות חרוץ. לערער על קלות. לקרוא בקול רם. אל תחשוש להסתכן" - פוגעת ברצינותו ובמשקלו של הספר הזה.

עם זאת, זה בהחלט לא הסיפור כולו. יש לספרון העצות הזה גם כמה וכמה מעלות, ויש בו כמה רעיונות מעוררי מחשבה. ראשית, דווקא הנחמדות של מק'קאן מביאה אותו לעסוק בכמה צדדים מורליים של השאפתנות הספרותית, כאלה שלא נכנסים בדרך כלל לכרכי עצות לכותב המתחיל. בעצה שכותרתה 'אל תהיה שמוק', למשל, מתעמת מק'קאן עם יהירות ספרותית על שלל אביזריה. "קוקאין, קרטון אל-אס-די, בקבוקון של לודנום או ליל בירה והתרברבות - לא הם שיעשו ממך סופר", הוא כותב. "וגם לא הנגאובר. ולא מסיבות אסיד. ולא הצילום על כריכת הספר. ולא פוסטים בפייסבוק. ולא ציוצים או ציצים או איך שקוראים לזה". מק'קאן מודע היטב לצד הבטנה של העשייה הספרותית, והתייחסותו אליו כנה ואמפטית: "מותר לך להתבאס מזה שמישהי צעירה ממך הצליחה לפרסם. לך לחנות הספרים, קח עותק מהספר וקרא את הכתוב על הכריכה. נתח את הביוגרפיה של הכותבת. גדף חרש-חרש בהתפעלות: 'לעזאזל, היא כזאת צעירה'. אבל אל תשכח להוסיף, 'אז מה?' לך הביתה וכתוב בקדחתנות מחודשת".

ולגבי הכתיבה עצמה: הערתו של מק'קאן נגד הערצת רכיב העלילה בסיפורת ("בואו נודה, עלילות מתאימות לסרטים") היא תזכורת נחוצה. חכמה הדגשתו את חשיבות המקום הגיאוגרפי והזמן שמהם מסופר סיפור (חשובים לא רק המי והמה, המדוע והכיצד, הוא מסביר, אלא גם מתי ומאין). כמו גם המלצתו לכותב לנסח לעצמו "אני מאמין" עקרוני ("מה אתה רוצה להשיג בכתיבה שלך? אל מי אתה רוצה לדבר?" וכו').

מעניין להתעכב על הרהורו של מק'קאן באשר למעמדו המדורדר כיום של הסופר כסמכות: "חלק נכבד מן הנכתב כיום סובל מסמכות מוסרית פחותה, לא רק בעיני הקוראים, אלא גם בעינינו ואפילו בשפתנו שלנו, הסופרים. הכתיבה חדלה להיות חלק ממשאת הנפש הלאומית שלנו. איננו נושאים עיניים אל סופרינו כמו לפני כמה עשורים". אם תרצו, הרי לכם הוכחה שהתפיסה שלנו כאן, שרק אצלנו בפרובינציה נתבעים הסופרים להיות "הצופים לבית ישראל", בעוד במערב יודעים הגויים ליהנות מסתם ספרות משובחת ומהנה, היא אוריינטליזם-עצמי מזוכיסטי, ובעצם אוקסידנטליזם, כלומר ייחוס תכונות מומצאות למערב.

אלא שסמכות מוסרית לא תשוב לספרות אם מחילים עליה תפיסה אמריקאית ואופטימית כל כך כפי שתופס אותה הספר הזה: כמלאכה, שבהרבה עבודה קשה והתמדה, ותוך שיפור עצמי מתמיד, כל אחד יכול ליטול בה חלק. לסופר כסמכות מוסרית, לסופר כנביא, לסופר כאדם הנבדל מאחרים - לכל אלה הרי לא יעלה על הדעת לכתוב ספר עצות שכזה.

עוד 3 ספרים של קולום מק'קאן:
הצד האחר של האור‭ 1998 < ‬
יסתובב לו העולם הגדול‭ 2009 < ‬
לחצות אוקיינוס‭ 2013 < ‬

בתמונה: ‭The Writer‬ של קתלין רפלד, ‭ 2008‬
אריק גלסנר 7 לילות 09/03/2018 לקריאת הסקירה המלאה >
מכתבים אל סופר צעיר קולום מק'קאן
פתח דבר: פסגות־עונג שאין להן מבע1
 
 
"שום איש אינו יכול לייעץ ולעזור לך, שום איש", כתב רילקה בחיבורו מכתבים אל משורר צעיר לפני יותר ממאה שנים. "יש רק אמצעי אחד, התכנס בתוך עצמך".
רילקה צדק, כמובן — רק אתה יכול לעזור לעצמך. בסופו של דבר הכול מסתכם באבחת המילה על הדף, ועל אחת כמה וכמה באבחת המילה הבאה ובאבחת המילה שאחריה. אבל רילקה התלהב מבקשתו של המשורר הצעיר והחליף עם פרנץ קסאבֶר קפּוס עשרה מכתבים במשך שש שנים. מכתביו של רילקה יעצו בעניינים של דת, אהבה, פמיניזם, מין, אמנות, בדידות וסבלנות, אבל כוונו גם אל חייו של המשורר והנחו כיצד יבואו כל אלה לכלל ביטוי במילים שעל הדף.
"זאת לפני הכל", הוא אומר. "שאל את עצמך בשעה החרישית ביותר של לילך: האם אני מוכרח לכתוב?"
כל מי שהרגיש אי־פעם את הצורך לכתוב מכיר את השעה החרישית. נתקלתי ברבים שהכירו את השעה — ואף בשעות רבות כאלה — בחיי בתור כותב ומורה. את השיעור הראשון בתוכנית הלימודים לתואר שני באמנויות בהאנטר קולג' אני פותח מדי שנה בקביעה שלא אוכל ללמד את הסטודנטים דבר. שנים עשר הצעירים והצעירות שהחליטו להקדיש את עצמם לאמנות הערמומית והעגמומית מזדעזעים קלות. הם נמנים עם הכותבים הצעירים הנבונים ביותר בארצות הברית, שישה סטודנטים משנה ראשונה, שישה משנה שנייה, שנבחרו מבין מאות מועמדים. אין לי כוונה שמשפט הפתיחה שאני אומר להם כל סמסטר ירפה את ידיהם: אדרבה, אני מקווה שיקרה ההפך. אני לא יכול ללמד אתכם כלום. ועכשיו, כשאתם יודעים זאת, לכו ללמוד. בסופו של דבר אני מנחה אותם אל האש בתקווה שהם יזהו את המקומות שבהם, בוודאות גמורה, ייכוו, אך גם בתקווה שילמדו לגשת לאש ולהעבירה הלאה.
אחד המקומות המתאימים ביותר לכותבים הצעירים הוא נוכח החומה הבוערת, ורק סגולות כחוסן, להט והתמדה מסייעות להם לעבור אל העבר הנגדי. והם אכן פורצים את החומה: יש החופרים מנהרות, יש המטפסים, יש ההודפים. לא בעזרתי, אלא בהתכנסות אמיתית בתוך עצמם, בנוסח רילקה. אני כבר מלמד כמעט עשרים שנה. השתמשתי בהרבה גירים ובהרבה עפרונות אדומים. לא אהבתי כל רגע ורגע, אבל אהבתי את רובם ולא הייתי מחליף את ניסיון החיים הזה בעד שום הון שבעולם. תלמידיי זכו בפרסים — פרס הספר הלאומי, פרס בוקר. פרסי גוגנהיים, פרסי פּוּשקארט. חונכויות. ידידויות. אבל אודה ואתוודה, הייתה גם שחיקה. היו בכיות וחריקות שיניים. היו נטישות הפגנתיות. התמוטטויות. חרטה.
עיקרו של דבר הוא שאני משמש שם רק כמראה. זמן וניסיון מעשי לא בהכרח מקנים עמדה בכירה. לפעמים סטודנט בראשית דרכו יודע הרבה יותר ממני. אני יכול רק לקוות שבמשך שני סמסטרים אומר דבר או שניים שיחסכו להם מעט זמן ושיברון לב.
כל הסטודנטים הללו, ללא יוצא מן הכלל, מבקשים, במילים של רילקה, "להביע פסגות־עונג שאין להן מבע". ואכן אין להן מבע, לפסגות העונג, מלאכת ההבעה מוטלת עליהם. היכולת לתת אמון בקושי. הנחישות להבין שההצלחה תובעת זמן ואורך רוח.
לא מזמן ביקשו ממני מהאתר StoryPrize.orgלכתוב בקצרה על חייו של האדם הכותב. רקחתי יחד כמה מרעיונותיי, מהלתי אותם במעט "אני מאמין" ובכל מה שהצלחתי לסחוט מספוג ימי ההוראה שלי. קראתי לתוצר מכתבים אל סופר צעיר, וזה הפרק הראשון בספר הזה. במשך השנה נוספו פרקים. לפעמים שימשו להוראה. לפעמים היו קול קורא. לכן הספר הזה הוא לא "מדריך כתיבה", ואני מקווה שגם לא אוסף אמירות נבובות. הוא דומה יותר ללחישה על האוזן בעת טיול בפארק, עוד משהו שאני אוהב לעשות עם הסטודנטים שלי מדי פעם. בעיני רוחי הוא מילה באוזנו של סופר צעיר, אם כי נראה לי שהוא יכול להיות סדרת מכתבים אל כל סופר, בהחלט גם אל עצמי.
אני נזכר כמובן באמירה של מבקר הספרות סיריל קונולי: "כמה ספרים המדריכים איך לצייר כתב רנואר?" אני מבין שאולי עצם הניסיון לנתח תהליך שהוא תעלומה במהותו הוא מעשה איוולת, ואף על פי כן אני עושה זאת בספר הזה, בידיעה גמורה שפתיחת תיבת הקסמים עלולה להנחיל לקוראים אכזבה. אך האמת היא שאני נהנה הנאה אמיתית לצפות בסופרים צעירים המתחילים לעצב את תוכן עולמם. אני רודה בסטודנטים שלי. לפעמים הם משיבים לי באותה מטבע. לאמיתו של דבר, אחד העיקרים שאני מנסח בפתיחת סדנה הוא שדם מוכרח לפעפע מתחת לדלת במשך הסמסטר, ושבהכרח, חלק מהדם הזה יהיה שלי.
בצירופן של המילים הללו נכשלתי כישלון חרוץ, אני מודה — וכפי שיתברר, זאת סטירת לחי עצמית במידת־מה. אני חומד כישלונות ונכשלתי פה. כי אני עצמי לא הייתי רוצה לקבל עצה שכזאת. אני מייעץ, אני מקווה, אגב קידה ענווה ושאיפה לא לעמוד בדרכה של העצה.
מילת אזהרה: פעם, בעת כתיבת הספר Dancer, רומן על חיי רודולף נוראייב, שלחתי את כתב היד לאחד הגיבורים האישיים שלי — סופר שחמדתי כל מילה ממילותיו. הוא היה אדיב עד אין קץ והשיב לי בשישה עמודי הערות כתובים בכתב יד. קיבלתי כל הצעה והצעה שלו, אבל אחת מהן הטרידה אותי. הוא אמר שעליי לקצץ את נאום המלחמה שמתחיל במילים "ארבעה חורפים". כמעט חצי שנה השקעתי בחלק הזה, והוא היה אחד האהובים עליי בספר. הסופר העלה נימוקים משכנעים להמלצה לוותר עליו, אבל בכל זאת הייתי מוטרד. ימים שלמים התהלכתי וקולו מהדהד בראשי. "לחתוך, לחתוך, לחתוך". איך אוכל להתעלם מעצתו של אחד הסופרים הטובים בעולם?
בסופו של דבר לא קיבלתי את עצתו. התכנסתי פנימה והאזנתי לעצמי. כשהספר התפרסם סוף־סוף, הוא כתב כדי לומר לי שהחלטתי הייתה נכונה, ושהוא מודה בענווה בטעותו. זה היה אחד המכתבים היפים שקיבלתי אי־פעם. ג'ון ברג'ר. אני נוקב בשמו משום שהוא היה מורי, לא במובן הפשוט אלא בהשפעתו על מרקם הכתיבה שלי ובהתנהגותו החברית. היו לי עוד מורים: ג'ים קֵלס, פאט או'קונל, הנזיר גֵ'רֵרד קלי; אבי — שון מק'קאן, בנדיקט קַיילי, ג'ים הריסון, פרנק מק'קורט, עדנה או'בראיין, פיטר קֵרי, ולצידם כמעט כל סופר שקראתי אי־פעם. אני חב תודות גם לדיינה צ'פניק, לסינדי וו, לאליס מקסוול ולבני ג'ון מייקל שעזרו בכתיבת הספר הזה. הקול הניתן לנו הוא לא קול יחיד. אנחנו מקבלים את קולנו משפע של מקומות אחרים. זה הניצוץ.
 
 
אני מקווה שיימצא פה משהו לכל סופר צעיר — וגם לכל סופר מבוגר, בעצם — שמבקש שייקרה בדרכו מורה, מורה שבסופו של דבר לא יכול להורות דבר אלא רק להצית את האש.