בידך אפקיד רוחי

1

העיר ניו יורק. מארס 1996

קר היה ברחוב, בהשוואה למשרד האלגנטי, המחומם מדי, של ד״ר אמיל וַיינסְווייג הבן בפינת רחוב חמישים וארבעה ושדירת אמריקס. קתרינה דה קוסטה שילבה את זרועותיה והידקה את המעיל לגופה. המעיל היה רך, עשוי עור־זמש חום ובטנה צמרירית, וחם מאוד. אבל משום מה הוא לא הצליח לעצור, אפילו לא למַתֵן, את סמרמורות הקור שעלו וירדו לאורך גווה. השעה היתה שעת אחר צהריים מוקדמת. שמי מנהטן היו מכוסים ערפילים אפורים בהירים, בלי אף רמז של שמש. בתנועה כמעט אינסטינקטיבית הרימה את ידה לעצור מונית, אבל אז נמלכה בדעתה וטמנה את ידה בתוך הכיס החם של מעילה. כף היד נקפצה לאגרוף.
זה לא הוגן, חשבה, ודמעה בודדת זלגה על לחייה. היא קינחה אותה בכפפה שעל ידה, וניגבה את האיפור מעור־הכסיה השחור.
אין שום טעם למהר הביתה. רק הטלפון מחכה לה שם, נועץ בה עוד ועוד מבטים מאיימים, תובעניים. טלפני לג׳ניס. טלפני לעורך־דין בעניין הצוואה. טלפני לבנקאי.
טלפני לסוזן. טלפני לפרנצ׳סקה.
היא חצתה את הרחוב כחולמת, מפגרת אחר ההמון המהיר שחצה את הרחוב כמעט בריצה בסגנון ניו יורק, כאילו האנשים אצים־רצים לקבל לידיהם צ׳ק שמזמן כבר היה צריך להיפדות. מכוניות צפרו לה, נעצרו ממש לידה בחריקת בלמים. נהג מונית אחד, שבלוריתו הפרועה צנחה, שטוחה, על מצחו, אפילו נרכן אל מחוץ לחלון שלו וצעק, ״תזוזי כבר, חַתְ׳כַת זקנה!״
אז החישה את צעדיה, וכשהגיעה אל המדרכה הלם לבה בפראות. היא היתה המומה מן העלבון.
היא היתה אישה שכל חייה דיברו אליה בטונים צייתניים, נמוכים, של משכילים בוגרי הרווארד, עורכי־דין, רואי־חשבון וכיוצא באלה, אנשים שלבשו חליפות יקרות וסירקו את שערם מול מראות עשויות בדולח בחדרי אמבט של בתים ישנים ויפהפיים. אנשים שהחמיאו לה, החניפו לה, ואם סתרו את דבריה, עשו זאת תמיד בזהירות ובנועם.
חת'כת זקנה.
היא הרימה את ידה וסידרה את כובע החורפן שלה. בתנועות ליטוף עדינות שיטחה את התלתלים האפורים, יצוקי הספריי, שעל מצחה. זקנה, אבל עדיין עשירה, סנטה בינה לבין עצמה, והמשיכה לפסוע בצעדים רוויי חימה במורד השדירה החמישית. כשהגיעה לחנות של קארטיה, הדפה ופתחה את הדלתות במין התרסה משונה. אבל בפנים פנו אליה כולם בחיוכים משובבי לב, ותחושת העוצמה המוכרת, תחושה מחשמלת, שבה וגאתה בה כשהתיישבה והסירה את הכפפות מעל ידיה. מה תרצה לראות הפעם? טבעת, אולי? אבן אודם עם יהלומים? או אולי צמיד? או השעון הזה, שכבר כמה זמן היא לוטשת אליו עיניים חמדניות? איך קוראים לו במודעות הנחמדות האלה, עם זמרת האופרה המפורסמת ההיא? ״שלהבת היהלום״, כן, זהו. עכשיו החליטה שאינה ממהרת לשום מקום, נשענה לאחור בנוחות, וביקשה לראות את כל השלושה.
הזהב מיתן את לובן עורה השזור ורידים. היא הרימה את ידה ובחנה את בבואתה בראי. יד עדויה של אלמנה קיסרית עשירה, חשבה לעצמה בציניות, אפילו בקורטוב עליצות משועשעת. יד של אישה שהרופא היקר שלה הודיע לה זה עתה, בעדינות ובליווי ההסתייגויות המתבקשות, שהיא עומדת למות.
היא בחנה את דמותה המשתקפת במראה, ואחר כך הודתה לאיש המכירות, הסירה מעליה את התכשיטים, והחזירה אותם בזהירות אל מגש הקטיפה העבה.
עכשיו שוב היתה בחוץ, ושוב חיבקה את עצמה, להתגונן מפני הרוח החצופה. היא צעדה לעבר סנטרל פארק. שלג מלוכלך עדיין היה מרוח על המדרכות, אבל כשהסתכלה קדימה, הבחינה, בשמץ של תקווה קלושה, שכמה מן העצים כבר התחילו ללבלב. היא התקדמה לעברם.
כשהגיעה לשער הפארק עצרה לרגע, ואז משכה בכתפיה ונכנסה.
היא היתה מופתעת מעצמה. קתרין דה קוסטה, ניו־יורקית עתירת־ניסיון שכמותה, חובשת כובע מפרוות חורפן ונושאת תיק־יד, מסתכנת בטיול לאורך סנטרל פארק?! באותה מידה היתה יכולה לתלות על עצמה שלט ״מוכנה ומזומנה לשוד, בריונות, וכל מיני סוגים אחרים של ספורט עירוני״, אמרה לעצמה במנוד ראש של תמיהה ואי־אמון, ומשכה קצת את הכפפה, כדי שתסתיר את השעון שעל פרק ידה. אבל אחר כך שטף אותה גל אחר של רגשות, חציו שחצנות וחציו ייאוש: תעשו מה שאתם רוצים. למי בכלל אכפת עכשיו?
היא זקפה את סנטרה באומץ, והישירה צעד.
לאטה צעדה, עד שאצבעות רגליה התחילו לעקצץ מחמת הקור של אבני המדרכה. היא רקעה ברגליה, כאילו במחאה על הסוליות הדקיקות וחסרות הערך של מגפי־המעצב האופנתיים שלה, ואז הרגישה פתאום בכאב. הוא קרע את מעיה, שיסע את הקיבה והחזה, גרוע מכל מהלומה ששודד היה יכול להנחית עליה.
היא הניחה את כף ידה על חזהּ, בתנועה שהיו בה גם קוצר־רוח וגם תחינה, תנועה שאמרה: בבקשה ממך, די, מספיק עכשיו. הבנתי!
לו רק הייתי יכולה לשחד אותו, חשבה, וגיששה את דרכה אל הספסל הקרוב ביותר. לתת לו את השעון שלי, ואת הארנק, ולבקש ממנו שיסתלק ולא יטריד אותי עוד. לו רק יכולתי לגרום לו להתבייש בעצמו, לבקש ממנו קצת רחמים, קצת הגינות כלפי אישה טובה וזקנה שמאחוריה שנים של חיים מהוגנים ולא מזיקים, אישה שבעצם עשתה אפילו כמה מעשים טובים...
היא התיישבה בתנועה שכולה אומרת כבוד, אבל זרועותיה רעדו. קר מדי, הרבה יותר מכדי לשבת כך בחוץ, אמרה לעצמה בטינה, וחיטטה בתיק היד שלה למצוא את הגלולות הירוקות שעשויות לרפות את ידיו של הזר המחוצף, החופר ולוחץ כך בבשרה. ואם לא לרפות את ידיו ממש, לפחות למתן אותו קצת. לא בלי קושי הצליחה לבלוע גלולה אחת.
בת שבעים וארבע. גיל סביר למדי, הזכירה לעצמה, וחשבה על אחותה, אֶספֶּרַנצה, שמתה משפעת בהיותה בת תשע עשרה. וגם על קארל, שמת מהתקף לב כשהיה בן שישים ושמונה. וכן, אפילו על ד״ר אמיל ויינסווייג האב - עם עשרות שנות ההתעמלות וההרצאות שלו על נזקי העישון, הבשר האדום וההיחשפות לשמש - שכבר מת מזמן.
היא חשבה עד כמה היה מקל עליה אילו שמעה את החדשות מד״ר אמיל ויינסווייג האב, ולא מבנו! אצל האב לא היו השפלות מבטים, ולא נקישות עצבניות של העט בצד הסטתוסקופ. וגם לא מלמולים מעודדים על סטטיסטיקות, ואחריהם דקלומים של המלצות, מנוסחים באופן שישכנע זקנה עתירת ממון ומפונקת שהיא יכולה לחיות לנצח אם רק תבזבז מספיק כסף ותסבול מספיק עינויים רפואיים. אמיל האב היה חוסך ממנה לפחות את זה.
לא היתה לה שום כוונה לסבול. שום כוונה. היא הניעה את ראשה מצד לצד בתנועה נמרצת, כאילו היא מנסה לשכנע איזה כוח בלתי נראה בעמדת המיקוח הנחושה שלה. שום ניתוחים. שום רעלים כימיים איומים. היא נגעה בעצבנות בשערה.
כמה חודשים, שבועות, ימים, שעות עוד נותרו לה אם כן? תהתה בתחושה משונה של ריחוק. ואיך היא תבלה אותם? זאת היתה מחשבה מוזרה. הזמן דמה בעיניה תמיד לאותם חשבונות בנק שמעולם לא הצליחה לרוקן, ולא חשוב כמה משכה מהם. קרנות הנאמנות של אביה ושל סבה, ההשקעות האינסופיות של קארל, הבנקאים וסוכני הבורסה שלה - כל אלה דאגו לכך שלעולם לא תגיע אל תחתית החבית. היא גם תשאיר הרבה אחריה.
אבל... למי?
היא חשבה על בתה, ג׳ניס, ועל בעלה, קני. הם יצפו, בכך אין כל ספק, לעבור לדירתה שבשדרה החמישית. כמובן, לא לפני שיקראו דרור להזיותיו של איזה מעצב מופרע, ויורו לו לא לחסוך שום הוצאה (הם יניחו שהכספים שלה יבטיחו ששום חיסכון לא יידרש) ולהפוך את הבית לחלון ראווה מושלם לאוסף המכוער של יצירות אמנות מודרניות, יצירות שעליהן שילמו מחיר מופקע בעליל. היא נרעדה כשניסתה לתאר בדמיונה את התוצאות.
והם יבקשו מסוזן שתחזור לגור אתם. והנכדה שלה תפגין עזות־מצח ועקשנות ותסרב. ולמה שתסכים? ג׳ניס מעולם לא הבינה את סוזן, אף על פי שכל מה שקרה לבחורה הזאת, כל תג ותג במסכת חייה, היה צפוי מראש. יתר על כן, קתרין עצמה צפתה הכול מראש. היא עצמה את עיניה, ונשימתה נעתקה לרגע בגלל עוד דקירה של הזר החצוף, שעתה נעשה ברוטאלי. למרות הגלולה הירוקה חתך הכאב כסכין בקצות עצביה העדינים, הרגישים. אבל הפעם היה הכאב מלווה בתחושה שלאישה מסוגה של קתרין דה קוסטה היתה הרבה יותר נדירה ואפילו יותר כואבת: אשמה.
היא לא נהגה לשוב ולדוש בהחלטות ישנות. בדרך כלל נראה לה כל מה שעשתה בעבר לא רק נכון לגמרי אלא גם בלתי נמנע בעליל. ״מה עוד יכולתי לעשות...״ היה אחד ממשפטי הסיסמה האהובים עליה. לעתים רחוקות מאוד היה מישהו יכול להציע תשובה שתצליח לשכנע אותה שיש דרך אחרת, חלופה אפשרית.
ועם זאת, כשחשבה על סוזן, התברר לה שביטחונה מתערער. היא היתה אחראית לא פחות משאר בני המשפחה למה שקרה לסוזן, וגם לא פחות עיקשת או אכזרית מן האחרים. לרגע התעורר בה דחף לצוות לנכדתה את כל רכושה - את הדירה בשדירה החמישית, את הקוטג׳ הכפרי הבנוי באבן, את חשבונות הבנק, את התכשיטים, את הספרים הנדירים ואת כל שאר שכיות הירושה שאין להן ערוך...
אה, כן. עכשיו רגש האשמה. לפצות אותה. בואו לא נפסח גם על הקלישאה הזאת, טוב? המחשבות הטורדניות האלה חלפו במוחה בשעה שהסירה את כובעה והניחה לציפורניה העשויות היטב להרוס שלוש שעות במספרה. אבל אם כך, למה שלא תיתן את הכסף ישירות לאגודות להצלת יערות הגשם? או למגיני הלווייתנים למיניהם? למה שלא תשלח את עורות הדָלָק ופרוות החורפן ישירות למכלאות המקלט של החיות, לחמם בהם את חתולי האשפתות שנאספו שם? האמת היא שבאותה מידה היא יכולה פשוט להוון את כל רכושה ולהשליך את הכסף מן הגגות של שכונות העוני במו ידיה. למה לה להטריד את סוזן במלאכה? כדי שתוכל להמשיך לבלבל בין חלוקה פראית של כסף לבין חיים אמיתיים? כדי שתוכל להמשיך לשוטט בחוצות ולחפש לה משהו להאמין בו?
ואם לא סוזן, אז למה לא אחותה? למה לא פרנצ׳סקה ההגיונית, הישרה, המעשית?
פרנצ׳סקה. קתרין עצמה את עיניה וניסתה לתאר לעצמה את התוצאה: את פלטי־המחשב המלאים קרנות סולידיות של שוק ההון ואופציות חכמות של מניות. את התחזיות על מוצרי־צריכה. את הקנייה החסכונית של דגמי־מעצבים במכירה מיוחדת, בהנחה של 50 אחוז. את חבילות הנופש לחופים העמוסים של קוסטה דל סול. ואולי, אולי גם בעל. מנתח־מערכות כמותה, עמית לעבודה בבנק. מישהו מיושב־דעת כמוה, מעוגן במציאות בדיוק כמוה.
ג׳ניס וקני יתפארו בירושה שלה, סוזן תחלק אותה לכל מי שייקרה בדרכה, ופרנצ׳סקה תכפיל אותה מן הסתם.
אבל מי מהם, תהתה, יעריך באמת את מה שהיא תשאיר אחריה? מי ימצא בירושה הזאת שמחת אמת? ומי מהם יבין שליורשת אין רק בעלות על כסף קל או על נכסים חומריים שאפשר לבזבז או לאגור, אלא גם אחריות - שמבחינות רבות היא גם עול - שתובעת עמידה על המשמר ואפוטרופסות?
כך ישבה לה בשקט וחשבה, עד שפתאום הרגישה מותשת, מוכנה ומזומנה לשינה. אבל קול, שדמה ללהג נשים זקנות בערב בינגו, גרם לה להרים את עיניה למקום שבו היו ציפורים קטנות, שחמחמות כעופר איילים, משיחות להן על ענף חום, עירום מכל ניצן. היא התבוננה בהן. הן תהיינה פה בשנה הבאה, חשבה. ואני לא. שבריר שנייה עבר במוחה הרהור מטורף על חילופין כלשהם. אולי תוכל לשאת ולתת אתן? לוותר על הכול פשוט כדי לשמר איזה קשר עם העולם, להמשיך ולהרגיש את השמש, הקור, אפילו הכאב? להיות חלק מן הקיום היחיד שהיא היתה מסוגלת להעלות על דעתה?
כן, אמרה לעצמה, אפילו לחיות כציפור. היא שקלה את האפשרות במלוא הרצינות וכובד המשקל השמורים לאפשרות של ממש. ציפור קטנה, חומה, על ענף ירוק, נוסקת אל־על בחיוניות בלתי מודעת, חמימה בשמש. אבל אחר כך חשבה על האדמה הכבדה והקרה, ועל הסיפורים הערטילאיים, הלא מוכחים, על החיים שלאחר המוות.
כן, הנהנה בעוז. כן. אני מוכנה להתחלף.
כמה מוזר, אמרה לעצמה, שעה שבחנה בדקדקנות את העץ. אף לא ניצן אחד, אף לא רמז של ירק, כשכל העצים שמסביבו כבר מתפקעים מעוצמת החיים החדשים. האם זה פשוט סוג של עץ שמאחר ללבלב, תהתה, או שזה עץ מת?
זאת היתה מחשבה איומה: עץ גדול ורב־פארות שמת פתאום כך, במיוחד כשכל העצים שמסביבו מלאים ניצנים ועלים חדשים, פורחים וצעירים מחדש. ומה קורה כשעץ מת? כורתים אותו והופכים אותו לאפר באח המבוערת? או אולי משאירים אותו במקומו, סתם כך, בין כל העצים האחרים, עד ששורשיו המתים נכנעים וממוטטים אותו תחת כובד משקלו? אישה שגלגלה עגלת קניות מלאה סלי בד קשורים בחתיכות של חבל מזוהם חלפה עכשיו על פניה. הריח שנדף ממנה היה חזק ונורא, אפילו ביום קר כזה. היא היתה שמנה, לא לבשה שום מחוך, נעלה נעלי בית קרועים ולבשה המון סוודרים וצעיפים. בפניה, שהיו מקומטות מאוד, ניכרו גם איפוק וגם עורמה.
איפה המשפחה שלה, תהתה קתרין? למה אין אף אחד שלוקח אותה אל ביתו, שמטפל בה...? אחר כך הביטה שוב בעץ החום והעירום, ונרעדה.
סוזן, חשבה. פרנצ׳סקה.