כולם צמאים לאהבה

זו היתה בסך הכול שיחת טלפון, דבר יום ביומו, ומדוע נטרף יומה. מישהו ביקש ממנה למצוא לו תאריך ביומנה לפגישה. הוא אמר, "הואילי נא", צירוף לשון מכמיר, שלא יכלה לעמוד בפניו, כאילו היה חיה נדירה הנתונה בסכנת היכחדות, ורק היא והאיש שמעבר לקו עומדים עליה להנשימה ולהחזירה לחיים.

ובד בבד עם ה"הואילי נא" על כפל נימוסו, נָשְבָה דרך חוט הטלפון איזו דחיפות. יותר מזה, הידחפות. כמו קבצן שחוסם ברגלו את הדלת, וכבר אינך פטורה מעונשו. הוא הבליע הברות ודילג על הבהרות, כתובע ממנה להבין את רצונו מבלי שהסביר.

היה גם שמץ זרות במבטאו. משהו זר שחמק מהגדרה. לא לגמרי ישראלי; יהודי. אולי גלותי. מייד היא נרתעת, כמו יד הסולדת בחום בטרם הבזיק הכאב.

ממה היא נרתעת? ממנה עצמה, מהגילוי שהיא מגלה על עצמה. כי מה זאת אומרת "יהודי-גלותי"? ומה היא? ומי היו הוריה, האם לא היו יהודים מן הגלות?

אולי הוא מן "ההם", שאביה כל-כך נמשך אליהם, שבליבו לא ניתק מהם לעולם, כי היו בעיניו שברי עבר, "זכר למעשה אחרית", כמו שנהג לומר. אמה תיעבה אותם בלהט מאותן סיבות עצמן, ובתווך ביניהם היתה היא, שכל אחד מהם ניסה למשוך אליו כבובת משחק מתרפטת.

ובסופו של דבר, דעתה של אמה ניצחה, ולבד מרסיסי ידע שנקלטו במוחה הצעיר, "גִּרסא דינקותא" (עוד ביטוי שגור בפי אביה), "הם" וחייהם נותרו בעיניה ארץ לא-נודעת, מאיימת, כמו הג’ונגלים באפריקה ויערות הגשם בדרום אמריקה, שאין סיכוי שתעמיק לתוכם בגילה.

גם הם מצידם אינם מגיעים לקליניקה שלה. אצלם הכול בסדר ברוך השם (היא מודעת לאירוניה הלא-דקה). הם הרי לא מתגרשים ולא מסתבכים עם נשים אחרות ולא קצים בחייהם, והרעות החולות של עולמנו האומלל נשארות מחוץ לקורת גגם, ורק לפניה (או לפני שכמותה) הן נפרשות בין הקירות שכבר שמעו הכול וספגו הכול.

לא, היא לא מכירה אותם וגם אינה רוצה להכיר, וממילא הם מתפרנסים זה מזה, ואת הבעיות שלהם הם פותרים בעצמם. יש להם רבנים ואדמו"רים ויועצים מוסמכים מטעם עצמם, פתרון קהילתי-חברתי-פסיכולוגי מעולה, כמו שאומר מי שהיה המרצה שלה לסוציולוגיה, שהפך את החרדיות והחרדים לתחום מומחיותו.

והאיש עם המבטא הלא-ניתן-להגדרה ממשיך לחסום את הדלת, והיא אינה מצליחה לפטור את עצמה ממנו. הוא אורב לה ממקומו, שואל ועונה, מפצפץ - בחן, יש להודות - את מעטה המקצועיות והרשמיות שלה, וחושף מתחתיו את סקרנותה המוסווית, את התעניינותה. כל מטופל חדש מעורר בה תחושת סיכון והרפתקה. כל מטופל חדש הוא גם דרישת שלום חמה ממטופל קודם, מרוצה, ולפיכך גם חיזוק עצום, ותוספת-מה למאגר האהבה העצמית, שממנה, היא יודעת, אין לה ולעולם לא יהיה לה די.

היא מעלעלת ביומן השנה הגנדרני שקנתה לעצמה בהתקף של פזרנות (לעולם לא תקנה עוד אחד כמוהו) - כרוך בעור, דפיו הדקיקים כמשי מקשים על העלעול ומבזבזים את זמנה. כשמבזבזים את זמנה, אנשים וחפצים כאחד, היא נלחצת, ולפעמים נדמה לה שאנשים וחפצים עושים נגדה אגודה אחת, כמו ברגע זה, כשיומנה מלא בפגישות עם מטופלים.

מאחורי הקו, האיש, כמו איש שיווק שמשווק את עצמו, מפעיל עליה לחץ - מיומנות שלמד לשכלל בדרכים שאינה יכולה לשער.

היא חשה את הלחץ בממש, כאילו כף ידו הגדולה, הכבדה, לוחצת את כתפה מטה מטה, כופה עליה הר כגיגית.

מאביה אוהב הפלפול התלמודי למדה לפרק מילים למרכיביהן ולהגדירן מחדש, ולמצוא פורקן בעצם הפעולה המילולית. "לחץ," היא ממלמלת לעצמה, כאילו קראה ערך מילוני, "הרגשת מתח, אי-נוחות נפשית. אדם שמופעל עליו לחץ הוא לחוץ או נלחץ. אדם שמפעיל לחץ על זולתו הוא לוחץ או לוחצני."

ולא רווח לה. "לחץ", בעיניה, היא מלה דוחה, שימושית עד זרא בחיי היומיום, פולשת גם למתחם הקליניקה שלה. לו יכלה, היתה מעלימה אותה כחפץ מיותר ושנוא, כמו ב"משחק ההַעֲלָמות" ששיחקה עם חבריה בילדותה. זאת מחשבה ילדותית, אֵלִיָה, היא מעירה לעצמה. כבר אי-אפשר היום להתהלך בין רובדי הדיבור בלי המושג הוולגרי הזה, בלי נימי המשמעויות השזורות בו, גלויות וסמויות, כמו נימי דם.

*

בנימין הורביץ, זה שמו. טרם הכירה אותו וכבר רוגזתה מתעוררת, כי מיומנות הלחץ שהפעיל עליה הפעילה בתגובה את המיומנות הנגדית שלה, המוכרת לה מכל מיומנויותיה והשנואה עליה מכולן - את ההיעתרות המהירה, הריצוי המיידי. מן הרגע הראשון היא ידעה שתיענה לו, שאם לא כן יתערער איזה איזון פנימי שברירי בתוכה.

"יום ראשון הקרוב, השבעה באוגוסט, נוח לך?" היא אומרת ומתאנחת בתוכה אנחה קטנה.

"את יודעת שזה תשעה באב," אומר האיש, והמילים מתעוותות בפיו ונשמעות כמו "זה תישֶה בָּ’אב".

נדמה לה שהוא סונט בה על בורותה, והיא ממהרת להתנצל: התאריך העברי כתוב ביומנה באותיות קטנטנות, "אותיות של טל ומטר", וגם זה ביטוי של אביה.

מצידו השני של הקו נשמעת נשיפה דקה. אדרבא, הוא אומר, שיהיה תישֶה בָּ’אב, ובקולו פליאה, שביעות-רצון, או משהו אחר לא מחוור.

הנה הוא האיש שהזמין את עצמו אליה לבוקר השבעה באוגוסט, הֶחָל במקרה, או שלא במקרה, בתשעה באב, יום צום ואבל שנמחה מזכרונה. האיש, אשר לפי מראהו תשעה באב הוא חלק מהווייתו, גם לאחר שגלגל השנה יתגלגל ויתרחק עד שישלים את סיבובו המלא ויחזור ליום נוסף של אי-אכילה ואי-שתייה.

ומה היא זוכרת מאותו יום? קטיף פירות הדוֹמִים הקטנים הקשים ויִדּוּיָם בהיחבא על ראשי המתפללים הרציניים מכדי לכעוס (וצהלה פראית בקרב חבריה, מנוגדת לחלוטין לרוח היום), כניסה לבית-הכנסת בראשים רכונים ובפיות מכווצים, מתאפקים מלצחוק, ישיבה על הרצפה הקרירה בנעלי התעמלות פרומות שרוכים, והאזנה מרפרפת לקריאת מגילת איכה. אלה החוויות העולות בה במיאון, מהולות בזכרונות נשכחים, שחרף אפס-חשיבותם מצליחים לעורר בה איזו היפגעות נושנה. נדמה לה שניסתה להתקבל לתנועת הנוער ההיא, בני עקיבא, ולא הצליחה. כן, זה מה שהיה. פתאום, כמו פצע ישן שמתעורר תוך גירוד אקראי, היא נזכרת באסתי שהטיחה בה, "את לא מתאימה. כולם יודעים שאמא שלך לא דתייה."

בגלל נער-שכן יפה-תואר שלמד בתיכון "הרגיל", עברה בגלוי לצד אמה, והתחננה בפני אביה שייעתר לאמה וירשה לה לעבור לתיכון הלא-דתי. זאת הפעם עמד אביה במיאונו ורק בסוף החופש הגדול של אותה שנה נכנע לדרישותיה של אמה ולהפצרותיה שלה (והנער המשיך להתעלם ממנה גם אחרי שעברה לבית-הספר החדש).

משהו מתעורר בה עתה, משהו שנשכח בה מאז סיימה את כיתה י’ בתיכון העירוני הדתי. משהו הושכח בה. לא, לא. זו היא עצמה שהשכיחה. היום היא יודעת שאסור לזרוק חלקי עבר מגלגולים קודמים כחומרים אין חפץ בהם. היום היא אוספת אליה את ביטוייו של אביה, את הגִרסא דינקותא שלה, כאסוף ידידים ישנים, מוכרים ואהובים.

ואביה היה אומר על כך: נכון, חבל על דאָבְדין, וחבל יותר על השוכחים.

*

בנימין הורביץ נועל נעלי ספורט לא אופנתיות, מעט משומשות, שנשלפות מן הקופסה להינעל רק פעמיים בשנה. צבען הלבן ושרוכיהן הדהויים יוצרים ניגוד חריף לשחור מכנסיו ושחור מקטורנו. הוא בוחן אותה מן המפתן, עיניו דרוכות כמו עיני חתול-בית למראה אדם זר. רק אז היא מבחינה במגבעת שהוא אוחז בשמאלו, מוסתרת למחצה מאחורי גַבּו.

"אפשר לשבת?" הוא שואל ולפני שהוא מתיישב בכורסה שהחוותה עליה, הוא מושיט לה כף יד גדולה, קצת לחה. "שלום, אני בנימין," הוא אומר. קולו העבה נשמע כמעלע את רוקו, ובמבוכתו הוא מוסיף פרט מיותר: "קבענו לפני כמה ימים."

רגע, תן זמן לקלוט את הפרטים. היא מלקטת אותם במהירות; זקן חום מטופח, פיאות חבויות מאחורי האוזניים, גובה סביר, כמטר שמונים. מבנה גוף לא רזה, גם לא שמן, חתימת כרס. צבע עיניים חום ענברי, כמעט זהוב.

ידה עדיין בתוך ידו, נלחצת שניות ארוכות מן המקובל, מבלי להעיר בה את מורת-הרוח הרגילה. יש משהו נעים בסוג הלחיצה, חזקה אך רכה, הטמפרטורה של עורו - חום מבוקר, חום של אינקובטור - בדיוק במידה הנכונה. חום כף היד, גודלה, חלקת העור, מזכירים לה את גדעון בעלה.

אז הוא כן מ"ההם", כמו שניבא לה ליבה. אבל ממתי מושיט אחד כמוהו יד לאשה, ובאריכות כה רבת-משמעות, שמשמעותה לא ברורה לה לפי שעה. אולי הוא נבוך מתעוזת הלחיצה, ועתה הוא נבוך מכדי לחדול ממנה. מה שנראה לך כל-כך טבעי אולי עבורו הוא קריעת ים סוף.

וגם בזה נא לא להגזים, אֵלִיָה, הרחמנות נושקת להתנשאות, היא מאזנת את עצמה בהרף-עין, בדיוק כשהוא יורה את שאלת ההפתעה, "אפשר לקבל קפה?" זיקים של משובה או התרסה במבטו, כאומר: "נו, נראה אותך מקטלגת אותי בקטגוריות הפסיכולוגיות שלך, מרת דוקטור פרויד."

לא ייתכן ששכח את הצום, והרי הוא עצמו הזכיר לה את תישֶה בָּ’אב. היא חוככת בדעתה מה לעשות. כבתו של אביה, היא אחראית ומצפונית מבטן, ולכן עליה להזכיר לו את הצום. כבעלת מקצוע בתחום שבו בחרה, עליה לכבד את בחירותיו, לסייע לו למצוא את דרכו, לכוון אותו, לא לסלול אותה למענו.

"בבקשה," היא אומרת, מקווה שלא הבחין בהשתהותה. "אתה יכול להכין לעצמך את הקפה המועדף עליך במטבחון," היא מצביעה על הדלת הלבנה ממול. מעולם לא נהגה כך, להכניס מטופל למטבחון הקטן בפגישה הראשונה.

"אני לא רגיל לשתות לבד. אפשר להכין לך משהו?" עולה קולו עם שמץ המבטא, שמתחיל, במהירות מפליאה, לאבד את זרותו.

"תודה, כן. קפה נטול-קפאין במאג הפרחוני. וכפית סוכר. לא, סוכרזית אחת, בבקשה. בקופסת הפח יש עוגיות, ובמקרר יש חלב."

מתי הציע גדעון לאחרונה להכין עבורה ספל קפה, או מתי הזמין אותה לקפוצ’ינו עם שטרודל וקצפת בבית-קפה, כמו בתחילת אהבתם, מתי סעדו יחד היכנשהו, בווינה, במינכן או בתל-אביב? מתי עטף את כף ידה בכף ידו החמה? בפגישותיהם הלא-תכופות, שמחייבות אחד מהם לצלוח ימים, הוא אוחז במעלה זרועה אחיזה קשה, בעלנית. "אני לא אוהב ללכת איתך יד ביד, אֵלִיָה, עוד יגידו, מה הזקן הזה עושה עם הצעירה הזאת," והיא מתנדנדת בין צערה על הפסד החום של כף ידו, לבין שמחתה על הבעלנות שהוא מפגין, שאין לה סימוכין בחייהם כלל.

אֵלִיָה, גרשי את המחשבות. אדם בחדר הזה זקוק לך.

*

היום הזה מופלא בחידושיו. בפעם הראשונה בחייו לחץ את ידה של אשה שאינה אשתו, וההרגשה היתה טובה, אף שלא היתה מסחררת, וטוב שכך. הוא לא רוצה להסתחרר. הוא רוצה להיבנות. הוא רוצה חיים חדשים, רגילים שברגילים. לא זיקוקי די-נור ולא התפוצצויות אושר.

ובכל זאת הוא מרגיש בתוך חזהו כמו מניפה גדולה וצבעונית, שנפתחת בתוכו והיא כולה רוטטת, משיבה עליו רוח טובה ומציעה לו: התענג בתענוגים. בחר בחופש, השתחרר, חוש גאווה, אפילו תקווה. האם אסור לו להרגיש כך?

ליבו מלא פליאה רכה, שלמה ורוטטת כמו חלמון של ביצה. הוא ביקש וקיבל כוס קפה בעיצומו של הצום, והתקרה לא צנחה עליו, ורגליו לא התקפלו ולא נעשו כחרס הנשבר, וידו המושטת לא יבשה והקפה בא אל פיו ואל קירבו ולא נודע.

התרפיסטית הזאת, אֵלִיָה, בורכה משמים, בחן ושכל טוב. אם הדליקה אמה נרות שבת, ודאי התפללה עליה את התפילה שאמו התפללה על ילדיה, כפות ידיה מליטות את עיניה העצומות: "ונישא חן ושכל טוב בעיני אלוהים ואדם." לי עצמי התפילה לא הועילה, אמא, הוא מחייך לעצמו במרירות קלה. שום נשיאת-חן ושום שכל טוב, לא בעיני אלוהים ולא בעיני אדם. וגם עלייך, אמא, התפללה אמך תפילה לבטלה. אומנם נשאת חן ושכל טוב, אך לא בעיני אלוהים, ולא בעיני האדם שהיית אשתו.

כמה פחד מן הפגישה איתה, אך החן הזה שלה, הרך יותר מיופי, הפיג את פחדו: אף סולד מעט, "אָ-גוֹיִישֶע נוּז", היה אביו אומר, לו ראה אותה (וחלילה שיידע על קיומה). שערה בהיר-בהיר, נופל על עורפה חלק ודק, אך לא דליל. הסנטר סגלגל. באחת מחוברות הנשים שמתגלגלות בבית-הדפוס שלו קרא שקלסתר נשי הדומה לאגס הוא היפה בקלסתרים. מצחה גבוה, משורטט קמטוטים דקים, קמטי דאגה (מה כבר יש לה לדאוג?), והעיניים, כן, העיניים. הן ירוקות, צרות וארוכות, ויש בהן משהו דקיק שחומק מהגדרה. את הפיענוח הוא משאיר לאחר-כך, לכשיתרגל, אולי, להביט בעיניה של אשה.

היא נראית בת-גילו - ארבעים ומשהו, עובדה שמשרה עליו נינוחות ואמון. המילים האלה, "בת-גילו", מזכירות לו את ההזמנות לחתונה שהדפיס עבור משפחת שיינברגר. שגיאה איומה נפלה בהן. במקום עב"ג הודפס עב"ל. טעות דפוס. קורה. אבל הרב שיינברגר התריס כנגדו בחימה שפוכה, "מה, אתה כבר לא יודע את ההבדל בין עב"ג לעב"ל? אתה כבר לא משלנו?"

ודאי שהוא יודע. עב"ג הן ראשי תיבות שמציינות את כניסת החתן לחופה "עם בת גילו", עם בת גורלו, שהכריזה עליה בת הקול, ארבעים יום לפני שנוצר כוולד. עב"ל הוא נוסח רהבתני של חופשיים; גבר שמתחתן "עם בחירת ליבו", מכריז בכך שבחר בה בשרירות טעמו ובנטיות ליבו העצמאיות שמקומן לא יכירן בקרב שלוּמֵי-אמונֵי.

טעות הדפוס הזעירה עלתה לו ביוקר. בנימין נאלץ להדפיס לרב שיינברגר שש-מאות וחמישים הזמנות מתוקנות, ואף הוסיף שי, למען לא יוכפש שמו - ברכונים מהודרים כמספר הזה, מרוחים בשכבת למינציה מבריקה, שבין נ"ט עמודיהם זמירות שבת, ברכת המזון עם שבע ברכות הנישואין ואפילו הברכות שייאמרו בטקס ברית המילה של התינוק שייוולד כעת חיה. אביו היה זועם על הפסד הממון, אבל נזק כספי כזה או אחר, חושב בנימין בדרך לביתו, לא ישלול ממנו את שעות הטיפול השבועיות שלו. מעתה, יסע אל אלִיה בוואן שלו, או באוטובוס או במונית, יעלה כמה שיעלה. לא בשל חינה הוא יבוא, ולא בגלל שמה, אלִיה, שהיא מבטאת במלרע כמו עלייה (הוא עוד יבקש ממנה להסביר לו את מקור השם ומשמעותו). הוא יבוא, כי בשבילו היא כדין פיקוח-נפש.

פיקוח-נפש. מתי כבר יוכל לוותר על התנא דמסייע הללו, על התמוכות וקבי הלשון מבית מדרשו הישן. אפילו על-מנת לצאת מעולמו הוא צריך להיעזר באביזריו, כמו גוליבר שמסתייע בגמדים כדי להיחלץ מהם.

זרמים מרגשים התערבלו בתוכו אחרי שיחתם הטלפונית הראשונה. אפשרות השיחה עם אשה זרה, הניתוץ המודע של איסור ה"ייחוד" שספג מילדות, הסעירו אותו. כשנכנס לחדרה, סרו מעליו פחדיו באורח פלא והוא קיווה שליבו ייפתח, שהפקעת הסבוכה בתוכו תיפרם באחת והכתמים הכהים בנשמתו ילבינו כבוֹרית.

הקסם פעל כשהתחילו לדבר, ולראשונה זה זמן רב הרגיש את השמחה שבהתרת הספקות, את החסד שבידיעה נקייה וזכה של עצמו, ללא הבלבול והפחד והאשמה והצער.

יכול היה למצוא לו פסיכולוג גבר, אדם מקצועי ונטול פניות, ואז היה חוסך לעצמו את נקיפות האשמה הנוספות על אלה שכבר מילאו אותו (ועל כך נאמר בספר שמות "ונוסף גם הוא על שונאינו"). אבל קול קטן בתוכו התעקש על אשה, וכשסיפר לו אריה, מנהל העבודה שלו, על העובדת-הסוציאלית-התרפיסטית שהשיבה אליו את לב אשתו, ביקש את מספר הטלפון, "בשביל חבר עם בעיות".

דווקא שמע על כמה פסיכולוגים דתיים בעיר, אך האפשרות להיעזר בהם היתה מרתיעה, לא רק בגלל החשש להיחשף, אלא מחמת אי-האמון. האם ייתכן שאדם דתי, מקצועי ככל שיהיה, נקי מ"נגיעות"?¹

בעיני רוחו ראה את עצמו בקליניקה החבויה של פסיכולוג דתי נאור, אי-שם בשטח ההפקר בין בני-ברק לרמת-גן, והאיש, חבוש כיפה שחורה סרוגה וזקנו קצר ומטופח, חלוק לבן מעל חולצתו הלבנה, ציציותיו מבצבצות ונחבאות לסירוגין, מכוון אותו בעדינות ובשׁוּם שכל בחזרה למקומו, בבחינת אני את נפשך הצלתי, בנימין, ואל תפרוש מן הציבור, בנימין, ואיזהו גיבור הכובש את יצרו, בנימין.

הזמן מתעתע בו בפגישתם הראשונה. בתחילה הוא נמתח כמו בעת מבחן בעל-פה בחדרו של ראש הישיבה המחמיר עם תלמידיו עד כדי עינוי. מצחו הזיע כמו תמיד ברגעי אי-ודאות ושנִיוּת, כשחלק אחד בנפשו מפתיע את חלקו האחר. עכשיו הוא רוצה שהמפגש לא ייגמר, שיימשך עוד, כמו סעודת שָלֶשִידס² בשבת בין השמשות, בימים שעוד רצה לאחוז בשבת ולעצור את מהלך הזמן: חכי כמעט רגע, אַחַר תעבורי.

אֵלִיָה פותחת בלוק מכתבים צהוב גדול ומניחה אותו על ברכיה הנתונות במכנסיים שחורים הדוקים. כמעט בלי להביט בפניו היא כותבת מפיו את הפרטים - גילו, מקום הולדתו, מצבו המשפחתי.

"לראיון הזה קוראים ‘אִינטֵייק’," היא מודיעה לו בנימה של מורה.

"אם השאלות שלך נקראות אינטייק, לתשובות שלי צריך לקרוא אָאוּטְטֵייק, ומה אני אקח מכאן?" הוא מתחכם.

היא מחייכת בלי להתרשם. ה"ווֹרט"³ שלו, טיפשי או לא טיפשי, הוא ההומור העצי של בחורי ישיבה ועליה להסכין עימו. בקולה החרישי, קול של מקשיבים, היא מראיינת אותו. גופה נוטה אליו קמעה. לפעמים היא נועצת את העט בפיה, או מסובבת אותו בכף ידה, וליבו פועם פעימות גדולות וקשות מרוב התפעלות והתרגשות, שהוא מנסה להסוות בכל כוחו. ואיך אפשר לא להתרגש מן הידיעה שברגע זה מחשבותיה של אשה זרה זאת עוסקות בו, שרויות איתו, הוגות בו. עצם המעמד כמעט נוטל את נשמתו מקירבו: הוא יושב עם אשה זרה בין כתליו החירשים של חדר סגור והכול נכון וראוי ושרוי לו.

והנה העיניים. עיניה. מלה נרדפת: "רואות". האם הן רואות אותו כפי שהוא, או כפי שמצטייר לה אדם כמוהו? הוא מעז לבחון אותן, להוסיף פרטים. הן אינן גדולות ופעורות כעיניה של רחלי. הן ירוקות ומלוכסנות כעיני חתול, והן משתנות ללא הרף. כשהיא מחייכת היא מכווצת את אפה הסולד ועיניה הופכות לפס צר ירוק, כמו אמת-מים ירקרקה. כשהיא מרצינה, נופל עליהן צל ומכבה את הזוהר. הוא מתחיל להרגיש את פעולתן: מתבוננות, בוחנות, קולטות כל פרט ומעבדות.

הוא מביט בשעון הגדול שמעל הדלת. עברו חמישים דקות בדיוק.

אלִיה סוגרת בחיוך את הבלוק הצהוב ומותחת את ברכיה במכנסיים השחורים, והוא שם לב לדקות איבריה. כאילו לא ילדה מעולם. לרגע עוברות בו המילים איזהו גיבור, בנימין, הכובש את יצרו, והוא מסלקן מייד, כאילו בעצם האזהרה, בעצם המחשבה, טמון מוקש.

רווח לו כמי שפרק מכתפיו מטען חורג. לא תיאר לעצמו כמה טוב לדבר עם נפש שומעת. לשם כך בא אליה, להסיר מצווארו את קולר השתיקה, ובכל זאת הוא נרעש כולו מן הרגשה שחש, שהחזירה אותו אל רגעים רחוקים: אשה יפה בכיסוי ראש דמוי טורבן פותחת זרועותיה אל ילד קטן. "מי יבוא לאמא?" היא מתרוננת, וילד קטן עם כיפה ופיאות חומות חלקות חבויות מאחורי האוזניים, צוהל "אניאניאני" ורץ, רץ, רץ אל בין הזרועות החמות.

עם רחלי אשתו הוא אינו יכול לדבר. והשתיקה הכבושה שלו מחמיצה בתוכו והחמיצות תתמגל עוד מעט, והמוגלה תתמאר. אמו מתה מ"המחלה ההיא", אשר בשמה לא קראו. למעלה מעשרים שנה עברו, ואביו עדיין אינו מזכיר את מחלתה בשמה המפורש. אבל בנימין ידע כבר אז מה הרג את אמו. השתיקה וההכחשה רבצו בתוכה כמו צבירי אבנים, חסמו את רגשותיה ומנעו מהם אור יום. היא מתה ספוגה בעצבונה ובייאושה, ראשה אל הקיר וגבה אל העולם.

הוא יודע שרחלי מנסה להבין לליבו, אך כדי להבינו, עליה להיות מי שאינה, להחליף את הפְּנים שלה בפְנים אחר, וכיצד יכול אדם לתבוע זאת ממי שאהבה נפשו?

"אתה לא רואה כמה אני משתדלת?" בכתה בוקר אחד במשרדו בבית-הדפוס, והוא הינהן בהסכמה כואבת. הוא יודע שרצתה לומר לו דברים קשים, תוכחות ותלונות, שרק עדינותה בלמה. העדינות שלה בימים טרופים אלה היא עוד סוג של השתדלות.

ועוד איך היא משתדלת, בין בבית ובין בבית-הדפוס. גם בדפוס התחילו העניינים להידרדר. ראשו לא פנוי עוד לעסק, ולקוחות אחדים התלוננו על אי-עמידה בלוח הזמנים. הוא סיפר לה על התלונות (מעולם לא העלים ממנה דבר בענייני עסקים), ולמחרת כבר התייצבה במשרדו, עזר כנגדו. בדפוס היא כמעט מתעלמת ממנו, כאילו היתה עובדת מן המניין, ואפילו כוס תה אינה מגישה לו. היא עושה את שלה בחריצות ובמיומנות; מבצעת הזמנות לשמחות, פנקסי חשבוניות וכרטיסי ביקור, כל-כולה השתדלות אחת גדולה, ועכשיו, כבר חסרת תוחלת.

רחלי היא מן הנשים ההולכות ומתמעטות בימינו, הוא חושב בליבו; אלמלא רגש האחריות הטבוע בה, היתה מסתפקת בגידול ילדיה ובמטלות הנספחות שאין להן קץ - מלאכת המטבח ועבודות הניקיון והכביסה, ביקורים אצל רופאי הילדים, קניות למיניהן ואיסוף הילדים משערי בתי-הספר. לאסיפות-ההורים היא שולחת אותו. די לה בדלת אמות שלה. כשהוא רואה אותה רוכנת מול מחשב המקינטוש במכון הגרפיקה שליד משרדו, מסתחרר בו מחול עוועים של תחושות סותרות: הוא גאה בה, הוא מודה לה, וליבו בַּל עימו.

זמן רב ניסה לרכך עבורה את המכה, נפתל פיתולים נפשיים ומילוליים, להסתיר ממנה את חטאיו. בשנה האחרונה מיעט להעמיד פנים בנוכחותה. התחיל בקטנות, אף שבעיניה קלה כחמורה. בערמומיות - שלא ידע שיש בו - הוא נשמט מליטול ידיים לפני ברכת "המוציא" ומלברך על הלחם. כשרחלי וילדיו נתלים על שפתיו בברכת המזון, הוא יוצא ידי חובתו במלמול חסר-פשר. בחודשים האחרונים הדיר רגליו מן המניין הישיבתי, וגם בבית חדל להתפלל. שקית תפיליו, שאמו רקמה לחגיגת בר-המצווה שלו, מונחת במקומה הקבוע במגירה, והוא מלטף אותה במבטו מדי פעם, אך התפילין עצמן נדמות בעיניו לאבן שאין לה הופכין.

רחלי אינה מוותרת. איפה התפללת הבוקר? היא שואלת, והוא מרחיק עדותו. בתי-כנסת הרי לא חסרים בעירו. איש לא יחשוד בו שהוא עושה אי-תפילתו קבע. ועם כל שקר שהוא משקר לה, בטנו מתהפכת ועורו סומר וליבו מחסֵר פעימה.

ולהצדקתו הוא אומר: מותר לשקר מפני דרכי שלום.

עיניה של רחלי חדות ושכלה חריף וזכרונו של בנימין קצר. שקרן עלוב שכמותו. ההסברים שהוא נותן לה מייגעים ומופרכים אפילו לאוזניו, וממלאים אותה כעס, חרדה ואשמה.

"את לא בעסק. אני לוקח עלי את העונש," הוא אומר לה, אך רחלי מסרבת לשמוע. היא רועדת. עיניה מתכסות אימה חשכה ממש: "שנינו יחד לטוב ולרע. חטאיך חטאי," היא מתריסה בבכי.

בפעם ההיא, אחת מיני רבות, כאשר שפך בנימין לפניה את מצוקת נפשו, הרגיש שאין עוד טעם, שאולי הקיץ הקץ, ומייד כעס על עצמו ונרעש שמשפט כזה, כה נורא בסופיותו, בקע מחדרי נפשו. המילים חדורות הייאוש - הקיץ הקץ - נראו בעיניו שורש הרע, אמהות הטומאה. עכשיו הוא מבין שלא במילים האשמה, אלא במה שהעלה אותן מן המקום המסוכסך והמבולל, קְדם-המילים, מתחתיות תודעתו, אל המקום שבו מחשבות הופכות לדברים.

הוא והיא ממשיכים למשוך בעגלת המשפחה, כאילו לא אירע דבר, כאילו לא מתרחשת מתחת לפני השטח קריסה איטית אך מוחלטת. מתחת ליסודות ביתם פועלים כוחות הרס, יבשות נעתקות, תהומות נבקעים, נהרות מוסטים מאפיקיהם. כל אלה חוללה ידו.

היא והוא, כמו שני ילדים הולנדים קטנים שאגודליהם הזעירים חסרי האונים תחובים בסכר, סוכרים את הפרצות. הוא מנסה להתכחש: על מה את מדברת, רחלי, אילו פרצות?

אל תיתמם, בנימין, אתה יודע בדיוק: הילדים שואלים שאלות.

עיניה של בתו גיתית תוהות, תועות בעצב, בבהלת-מה, באכזבה. בניו קותי וינקי בישיבה הגבוהה, ובכל שבת רביעית, כשהם באים הביתה, הוא מעמיד-פנים שעולם במסילתו נוהג. תמיהתו האילמת של רפי אחיו תהפוך לעֶברה רותחת. צבע כהה המכסה עד תום את הצבע הבהיר תחתיו. כעס הולך ונצבר באביו, שעוד מעט ימצא לעצמו עילה לתלות עליה את חמת זעמו השואפת להתפרץ, ואז ימוטו באמת כל מוסדי ארץ.