ראש המוסד

מבוא

 

טקס חילופי ראש המוסד, אשר בו קיבלתי את כתב המינוי, התקיים ב־19 באפריל 1989, במשרד ראש הממשלה בירושלים. נכחו בו ראש הממשלה יצחק שמיר שבחר בי לתפקיד, שר הביטחון וראש הממשלה לשעבר יצחק רבין, הרמטכ״ל דן שומרון, ראשי המוסד לשעבר, פורום ראשי אגפים של המוסד (רש״א), ועדת ראשי השירותים המורחבת (ור״ש), המזכיר הצבאי (מזכ״צ) לראש הממשלה, מיתקה יפה הקצרנית הנצחית של ראש הממשלה, נחום אדמוני ראש המוסד היוצא, בני משפחתו ובני משפחתי, זולת בני הצעיר שהיה עסוק בסקי בשווייץ.

הטקס היה צנוע והתנהל בעמידה ובאווירה מאופקת של Understatement, שאפיינה את התנהלותו של ראש הממשלה שמיר. ראש הממשלה הקריא את מכתב סיום התפקיד של נחום והודה לו קצרות על שירותו ועל תרומתו ארוכת השנים לביטחון המדינה. נחום השמיע דברי סיכום ותודות. רה״מ הקריא את כתב המינוי שלי ואיחל לי הצלחה בתפקיד. אני קראתי מן הכתוב את הדברים, שבהכנתם השקעתי מאמץ מחשבתי רב.

פתחתי באִזכור עשרים וחמש שנות שירותי במוסד, שלהבנתי הכשירו אותי לתפקיד הרם. למרות זאת, אני מקבלו בדחילו ורחימו ובמורא גדול. הודיתי לראש הממשלה על בחירתו בי. הודיתי לנחום על המלצתו החמה עלי לתפקיד. הודיתי למשפחתי ובמיוחד לאשתי שבראשית הקריירה שלי חלקה איתי את הפעילות החשאית, והדגשתי את הקורבן הגדול הנדרש מבני המשפחה של עובדי המוסד ולוחמיו.

החמאתי לפורום רש״א, המהווה את הנהלת המוסד, שבו יושבת חבורת אנשים המקפלים ביחד מאות שנות ניסיון, ומכיוון שפעילות חשאית לומדים בעבודה מעשית בשטח ולא באקדמיות, הניסיון המצטבר של אנשים אלה לא יסולא בפז. זו חבורה של אנשים קשוחים, הנוטים למעט במילים ולהפנים את רגשותיהם. ציינתי לשבח את פורום ה־ור״ש והדגשתי ששיתוף הפעולה בין אמ״ן, שב״כ והמוסד, כאשר כל אחד מהגופים תורם לשיתוף הפעולה את יכולותיו הייחודיות, יוצר מכפיל־כוח, אשר מביא תוצאות שאף אחד מהם אינו יכול לייצר לבד. לבסוף שלחתי ברכתי ואימצתי את ידי לוחמי המוסד ועובדיו, הפזורים על פני תבל רבה ובכלל זה בארצות אויב, שבעשייתם מבטיחים את ביטחון עם ישראל ומדינתו.

חשבתי אז שמעמד כניסתי לתפקיד בנוכחות ראש הממשלה והאחרים ראוי שאציג בו את אשר אני חש, ודברַי נמשכו דקות אחדות. זכורני שתוך כדי הרצאת דברַי, רה״מ היטה את ראשו אל מי שעמד לידו ולחש לאוזניו: ״לא ידעתי ששבתַי יודע לדבר!״. נפגשתי עם רה״מ שמיר פעמים רבות לפני טקס זה, בפגישות שונות ובהרכבים שונים, אך מעולם לא אמרתי, בין אם נשאלתי ובין אם התבטאתי ביוזמתי, יותר מהמינימום הנדרש להבעת דעתי בסוגיה הנדונה באותו רגע. תמיד חשבתי שזמנו של רה״מ הוא מצרך יקר המציאות, ומעמדו מחייב יראת כבוד בדיבור ובהתנהגות. לכן הצטיירתי בעיניו כמי שממעט בדיבור - אגב, תכונה שגם הוא ניחן בה. ובנימה מבודחת קמעה - מעולם לא הצטערתי על דברים שלא אמרתי.

הטקס הסתיים בהרמת כוסית וטעימה מהבורקס הירושלמיים המפורסמים, המוגשים בלשכת ראש הממשלה, וכל אחד פנה לדרכו. אני ירדתי מירושלים לשפלה, ובחרדת קודש נכנסתי ללשכת ראש המוסד וחבשתי את הכיסא שנשאתי את עיני אליו שנים כה רבות.

סוף שנות השמונים וראשית שנות התשעים של המאה העשרים, השנים שבהן כיהנתי כראש המוסד, היו צומת דרכים היסטורי בסדר העולמי. השינויים הגיאו־פוליטיים והגיאו־אסטרטגיים שהתרחשו בתקופה זו היו בסדרי גודל ומשקל, שכמותם לא התרחשו בעולם מאז תום מלחמת העולם השנייה. במדינת ישראל בתקופה זו, אבני הדרך העיקריות היו:

• בדצמבר 1987 פורצת האינתיפאדה הראשונה ומוקם ארגון החמאס, המוסיף פן דתי לטרור הפוליטי.

• בנובמבר 1988 המועצה הלאומית הפלסטינית (המל״פ) מכריזה באלג'יר על העצמאות הפלסטינית ובמשתמע מקבלת את עקרון החלוקה של ארץ ישראל לשתי מדינות.

• בדצמבר 1988 העצרת הכללית של האו״ם מכירה בהכרזה על הקמת מדינה פלסטינית ואש״ף מקבל מעמד של משקיף באו״ם.

• בנובמבר 1989 נפילת החומה בברלין מסמלת את סוף עידן המלחמה הקרה וקריסת ברית המועצות, ומאז ובמהלך שנות התשעים עולים ארצה כמיליון יהודים מברית המועצות - מה שלעניות דעתי היה במצטבר הדבר הטוב ביותר שקרה למדינת ישראל מאז הקמתה ב־1949.

• ביוני 1992 יצחק רבין נבחר לראשות הממשלה. לראשונה אחרי 15 שנה של שלטון הליכוד, תנועת העבודה חוזרת לשלטון, אבל לא לזמן ממושך. בנובמבר 1995 ראש הממשלה רבין נרצח. במאי 1996 הליכוד בראשות בנימין נתניהו חוזר לשלטון. במאי 1999 העבודה בראשות אהוד ברק שבה לשלטון, אבל רק עד פברואר 2001, שאז אריאל שרון מחזיר את הימין לשלטון ומאז ועד לכתיבת שורות אלו (2017) הימין בשלטון.

• בספטמבר 1993 נחתם הסכם אוסלו בוושינגטון והכנסת מאשרת אותו.

• ביולי 1994 המנהיגות הפלסטינית הגולה בתוניס, בראשות יאסר ערפאת, חוזרת לגדה ולרצועה ומקימה את הרשות הפלסטינית.

• באוקטובר 1994 נחתם הסכם השלום בין ישראל וירדן, המדינה הערבית השנייה שמכוננת שלום עם ישראל.

• בנובמבר 1995 נרצח ראש ממשלת ישראל יצחק רבין ז״ל בידי בן עוולה.

המזרח התיכון חווה גם הוא בתקופה הנדונה (סוף שנות השמונים וראשית שנות התשעים) שינויים מפליגים. מלחמת עיראק-איראן שנמשכה קרוב לעשור הגיעה לסיומה, כאשר ידם של העיראקים על העליונה, אף כי המלחמה לא הסתיימה בכניעה מוחלטת של האיראנים. העליונות העיראקית הושגה על ידי שילוב של נשק כימי וטילי/רקטות קרקע־קרקע בשׂדה המערכה. לאיראנים לא היה מענה לנשק הכימי שקטל בהם, וגם לא לטילים ולרקטות שחדרו לעומק האיראני, לרבות הבירה טהראן. איראן בשלטון המוּלוֹת,1 הדבקים באמונה השיעית, לומדת את לקחי המלחמה ומחליטה לבנות יכולת אסטרטגית בלתי־קונבנציונלית כוללת: כימית, ביולוגית, גרעינית ויכולת שיגור של טילי קרקע־קרקע לטווחים אסטרטגיים.

1. תואר דתי אסלאמי.

מלחמת המפרץ הראשונה, שפרצה ב־1991 ושהייתה אירוע מכונן, גם אזורי וגם גלובלי, הייתה מורכבת מאבני הבניין העיקריות הבאות: פרק ההמתנה וההיערכות המודיעינית, בהן הועלתה השאלה האם צדאם חוסיין, תקופה כה קצרה לאחר סיום מלחמתו נגד איראן, יֵצא להרפתקה נוספת. לאחר מכן באה הפלישה העיראקית לכוויית, ואז תקופת בניין הכוח של הקואליציה הרחבה, שהנשיא בוש (האב) יזם. הוא אכן הצליח לבנות קואליציה מרשימה שכללה בין השאר את סעודיה, מצרים וסוריה. הצטרפות מדינות אלו לקואליציה נגד עיראק, שבה תמכו ממלכת ירדן והפלסטינים, הייתה בבחינת המסמר האחרון בארון המתים של רעיון הפאן־ערביות בהיסטוריה של המזרח התיכון. אבן בניין נוספת הייתה הדיאלוג הישראלי-אמריקני סביב סוגיית השתתפותה של ישראל במלחמה. הנשיא בוש לחץ על ראש הממשלה שמיר שצה״ל לא יתערב, ובתמורה הבטיח שצבא ארצות הברית יטפל בעדיפות ראשונה בסוללות הטק״ק (טיל קרקע־קרקע) של עיראק. שמיר היה נתון ללחץ אדיר של חלק משרי ממשלתו ומהצבא להפעיל את צה״ל - אך הוא סירב, אף־על־פי שבשולי הדיון היו גם מי שהשתמשו בנימוק שלצדאם חוסיין יש כנראה טילי קרקע־קרקע חמושים בראשי קרב כימיים, וטענו כי זו סיבה נוספת להתערבות צה״ל בלחימה.

39 טילי קרקע־קרקע עיראקיים (מדגם ״סקאד״) שוגרו לעבר ישראל ונחתו בטריטוריה ישראלית. צבא ארצות הברית לא הצליח להשמיד ולוּ חלק ממערך הטק״ק העיראקי. ראש הממשלה שמיר חרק שיניים ודבק בעמדתו שלא להתערב. שׂרים בממשלה ומפקדים בצה״ל התקשו להבין איך שמיר, מפקד מחתרת לשעבר, חניך החזון הז'בוטינסקאי של ״קיר הברזל״, מפקד יחידה מבצעית במוסד, איש הימין הפוליטי, מסרב לערב את צה״ל במלחמה נגד צדאם חוסיין. רק אנשים בודדים באותו זמן ידעו ששבוע לפני הפלישה העיראקית לכוויית התקיימה פגישה חשאית בין רה״מ שמיר והמלך חוסיין, שבה הם הגיעו בלחיצת יד להסכם לפיו האיום העיראקי (למעט איום טילי) יוסר מעל ישראל. על כך בפרק נפרד בהמשך. הסכם זה עזר לשמיר לא מעט לדבוק בעמדתו העיקשת נגד התערבות ישראלית במלחמה.2

2. ראו: "Secret king Hussein - Shamir Gulf War pact revealed", J - the Jewish News of Northern California, Sept. 29th 1995. ״ספר הנשיאים של חפץ - תא״ל במיל' שמעון חפץ חושף בספר חדש את הסודות מאחורי הקלעים״, ״ידיעות אחרונות״, המוסף לשבת, 1.9.2017.

טורקיה, לאחר עשור ויותר (שנות השמונים) שבו שמרה על מערכת יחסים פושרת עם ישראל, החלה להיענות לחיזוריה. היחסים בין שתי המדינות, לרבות בין מערכות הביטחון והמודיעין, השתפרו בקצב מהיר והגיעו לשיתופי פעולה והבנות אסטרטגיות.

מאפייני הטרור, בתקופה שבה אנו עוסקים, השתנו גם הם ללא הכר. בעבר הטרור היה מקומי כלומר מדינתי, חילוני, ומחולליו היו קבוצות שנאבקו להשיג הגדרה עצמית, אוטונומיה או עצמאות. התהודה של טרור זה הייתה בדרך כלל חלשה ומקומית. הטרור העכשווי, שבישראל ביטויו הממשי היה עם הקמת ארגון החמאס ב־1987, והג'יהאד האסלאמי, הוא דתי מוסלמי שקיצוניותו הולכת ומתגברת עם הזמן ופריסתו הפכה להיות גלובלית. זהו טרור אימפריאליסטי במובן זה שהוא מבטא את מצוות אללה להילחם בכופרים, לאסלם אותם או לחסלם ולהקים את הח'ליפוּת המוסלמית העולמית. זהו טרור שעל־פי עיקרי אמונתו (בעיקר השיעית אבל גם אצל קבוצות שוליים סוּניות) איננו מכיר בדו־קיום עם האחר, מלחמתו בכופרים נחשבת מלחמת קודש - ג'יהאד. פעולת ההתאבדות במלחמה בכופרים נחשבת למצווה דתית ומזכה את המבצע בתואר שאהיד (קדוש). זהו טרור שבו המטרה מקדשת את האמצעים, ובו הַמְּפַגֵּעַ הבודד יכול לפגוע ביותר ויותר כופרים. זהו טרור בעל פריסה עולמית של פרטים או קבוצות קטנות של אזרחים, שהמחבר ביניהם הוא המרחב האינטרנטי, שלא כמו גופי צבא הבנויים על טריטוריה, היררכיה, מדים, תשתיות, פקודות ודיווח וכדומה. התהודה התקשורתית של ארגוני הג'יהאד הגלובלי היא עולמית, בזמן אמת ובחינם. אביו מולידו ההיסטורי של טרור זה הוא שייח' חסן אל־בנא המצרי, שהקים את תנועת ״האחים המוסלמים״ בשנות העשרים של המאה העשרים במצרים. הפעילות האלימה של ארגון ״האחים המוסלמים״, מאז הקמתו, הצטמצמה למצרים גופא בלבד. האידיאולוגיה הדתית־רעיונית שלה, של שלטון ה״שַריעָה״ (ההלכה המוסלמית), הזינה את מרבית ארגוני הטרור האסלאמי הפונדמנטליסטי שאנו מכירים כיום. הג'יהאד הגלובלי מבית מדרשו של בן־לאדן - ״אל־קאעידה״ - הופיע לראשונה על המסכים של גופי המודיעין בארץ ובמערב בשנות התשעים הראשונות, ופירות הבאושים שלו בדמות ״המדינה האסלאמית״ (דאע״ש) (ISIS-ISIL) ודומיו, התפתחו בשלהי מלחמת ארצות הברית ובעלות־בריתה בעיראק ובעקבות ״מהפכות האביב״ בעולם הערבי.

ארגון דאע״ש הביא את הטרור לכלל הקצנה שההיסטוריה האנושית לא ידעה כמותה מאז פלישות ההוּנים מערבות אסיה למערב. זה ארגון שמבטא שילוב של ניהיליזם עם תרבות של מתאבדים. שלא כ״אל־קאעידה״, דאע״ש כבר התחיל בהקמת הח'ליפוּת האסלאמית העולמית. הוא שוקד על הקמתה בכל טריטוריה עליה הוא משתלט, וקבוצות טרוריסטיות ברחבי העולם (״בוקו חראם״ בניגריה; ״החותים״ בתימן; ״וולאיית סינא״ בסיני; ״אל־שבאב״ בסומליה וכיו״ב) מודיעות על הצטרפותן לח'ליפוּת זו.

מאפייני סוף שנות השמונים וראשית שנות התשעים של המאה העשרים, שבהן כיהנתי כראש המוסד, ושאותם תיארתי בתמצית במעגל הפנימי ובמעגל האזורי, מחווירים אל מול השינויים שהתרחשו ברמה הגלובלית. אני מתכוון כמובן, לסוף עידן המלחמה הקרה וקריסת ברית המועצות.

מלחמת העולם השנייה הסתיימה אמנם בניצחון מוחץ של ארצות הברית ובעלות־בריתה וברית המועצות על גרמניה הנאצית ויפן, אבל עוד לא יבש הדיו על הסכמי הכניעה של גרמניה ויפן, והעולם נאלץ להסכין עם סדר עולמי חדש, שהמאפיין המרכזי שלו הוא ״המלחמה הקרה״ בין שתי מעצמות העל ארצות הברית וברית המועצות, שבמשך 55 שנים התחרו זו בזו על הרחבת שטחי ההשפעה שלהן בעולם, מעבר לגבולות שנקבעו בסוף מלחמת העולם השנייה. היום, בדיעבד, אפשר לקבוע שהעולם בתקופת המלחמה הקרה (1945-1990), למעט חריגים, היה לאין שיעור יותר יציב מאשר העולם שבו אנו חיים היום. חריגים אלה היו מאבק על השליטה בצ'כיה שהסתיים בניצחון סובייטי; מאבק על ההשפעה ביוון שהסתיים בניצחון ארצות הברית; משבר ברלין ומלחמת קוריאה. היציבות העולמית שהושגה בהמשך הייתה כתוצאה ממקבילית כוחות גיאו־אסטרטגית, שמשכה כל הזמן את העימות הבין־מעצמתי לכיוון של הקצנה, ובנקודת הזמן ששתי מעצמות־העל הגיעו למאזן־אימה של Mutual Assured Destruction (MAD), העולם באופן אבסורדי, הפך להיות יציב יותר! נקודת זמן זו הייתה ראשית שנות השישים, בעקבות משבר קובה. הפחד מפני השמדת המין האנושי, באירוע גרעיני בין־מעצמתי, הוא שחולל את היציבות העולמית, שהחזיקה מעמד שנים רבות, עד 1990. מכיוון שמנהיגי שתי מעצמות־העל היו אנשים רציונליסטים, הם דאגו לייצר מנגנון למניעת טעות, בצורת קו הטלפון הישיר בין הקרֶמלין לבית הלבן. אִזכור נקודה זו בא לרמז על כך, שהאצבע העלולה ללחוץ על הדק הגרעין האיראני, תהיה נגועה, לפחות פוטנציאלית, בשיקולים לאו דווקא רציונליים, אלא משיחיים. גם טלפון חירום למניעת טעויות לא יהיה בנמצא. בעולם בעל כושר ההשמדה ההדדית הטוטַלית, שאר מדינות העולם ראו לנכון ״להתיישר״, כל אחת בתורה, לצד אחת משתי מעצמות העל, בהתאם לאינטרסים שלה והשקפת עולמה. בכך התווסף נדבך ביטחון נוסף ליציבות הגלובלית, בצל האִיום הגרעיני. בעידן המלחמה הקרה נוצר גם גוש שלישי של ״הבלתי־מזדהות״. באשר לו יש לציין את ההִתגרענות של פקיסטן והודו בשנות השבעים, והיריבות בין שתיהן שהעיבה על היציבות, בוודאי האזורית. מובן שיש להזכיר גם את סין, שבמהלך שנות המלחמה הקרה התעוררה מתרדמת החורף שלה. על אף האמור אפשר לקבוע שהשפעתו של גוש הבלתי־מזדהות על המערכת הגלובלית הייתה בסך הכול שולית.

והנה ברית המועצות קרסה וארצות הברית הפכה למעצמת־העל היחידה לכל משך העשור של 1991-2000. אך ארצות הברית לא השכילה לנצל את העשור שבו הייתה, לכל דבר ועניין, ״השוטר היחיד בעיירה״, כדי לכונן סדר עולמי חדש, עם יציבות המבוססת על אינטרסים משותפים, ועל רצון של אזרחי העולם לחיות בעולם טוב יותר (עיינו ערך פרנסיס פוקויאמה ומאמרו ״קץ ההיסטוריה״). התרומה של ארצות הברית לעולם בעשור האחרון של המאה העשרים זירזה את הדינמיקה של המעבר מהעולם הישן הדו־קוטבי אל עולם רב־קוטבי, שהמאפיין המרכזי שלו, בעת הנוכחית (2017), הוא אי־יציבות, שכמותה לא התקיימה בעולם מאז מלחמת העולם השנייה.

הצי״ח (ציון ידיעות חיוניות) המרכזי של המוסד, כמו גם של סוכנויות האיסוף האחרות בעידן שלאחר המלחמה הקרה, התמקד בשורה של נושאים ששני העיקריים שביניהם היו: ההפצה (פרוליפרציה) של אמצעי לחימה בלתי־קונבנציונליים והטרור המקומי, האזורי והגלובלי, תוך מתן דגש לטרור הדתי (ג'יהאדי). המוסד, על־פי הגדרה, אמור לחפש את המענה לצי״ח בכל מקום בעולם, מחוץ למדינת ישראל. המענה לשני הנושאים הללו נמצא לא רק במזרח התיכון ובמערב אירופה, שהיו זירות הפעולה הקלאסיות של המוסד, מאז הקמתו ועד סוף המלחמה הקרה, אלא גם במזרח אירופה וברית המועצות לשעבר, גם בדרום־מזרח אסיה ובמזרח הרחוק, גם בדרום־אמריקה ואפילו באפריקה ובאוסטרליה.

שינויים אלה חייבו את המוסד להיערך בהתאם, בכל הנוגע לכוח־אדם, תקציבים ואמצעים, כמו גם פריסה ותורת לחימה.

ספר זה נועד לחלוק עם הקורא את התובנות, ההתרשמויות, החוויות וההגיגים של הכותב, על ציר הזמן של שירותו כראש המוסד (1989-1996) ועל רקע האירועים המרכזיים שתוארו לעיל והתנסויות נוספות שאינן נזכרות במבוא. הספר איננו מתיימר להיות מחקר מדעי אלא מייצג את דעותיו האישיות של הכותב.