שקר אמיתי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
שקר אמיתי
מכר
מאות
עותקים
שקר אמיתי
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

שקר אמיתי

4 כוכבים (4 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

מיהי ג'ול וֶסְט ויליאמס?
 
היא קוראת לעצמה בשמות שונים, היא נראית אחרת בכל מקום ומשנה את הסיפורים על עצמה באותו הקצב שבו היא מחליפה בגדים.
 
הדבר היחיד שניתן לבטוח בו הוא החברות האמיצה שלה עם אימוג'ן, יורשת מיליונים שנונה ומקסימה שכורתת עם ג'ול ברית בנות אמיצה.
 
האם זהו סיפור על החברות המיוחדת שנרקמה בין שתי נערות?
 
האם זהו סיפורה של נערה מלאת תושייה וקסם, מעין גיבורת-על בת זמננו?
 
ממה בורחת ג'ול ומדוע היא לא מפסיקה להחליף שמות וזהויות?
 
אחרי ההצלחה העולמית המדהימה של הספר "היינו שקרנים", שוב מצליחה הסופרת א' לוקהארט לתעתע בקוראיה עד הסוף המדהים.
 
שקר אמיתי היה לרב-מכר ברשימות "הניו-יורק טיימס" מיד עם צאתו לאור. היוצרות לינה דנהאם וג'ני קונר מסדרת הטלוויזיה "בנות" רכשו את הזכויות להפקת סרט על פיו.

פרק ראשון

18

מתחילים כאן:
 
השבוע השלישי ביוני, 2017
קאבו סן לוקאס, מקסיקו
 
המלון היה ממש מדהים.
המיניבר בחדר של ג'וּל היה מפוצץ בשקיות צ'יפס וארבעה סוגים של חטיפי שוקולד. האמבטיה היתה בעצם ג'קוזי, והיה שם מלאי אינסופי של מגבות עבות וסבון נוזלי בריח פרחים. במבואה, בכל יום אחר הצהריים, התיישב גבר כסוף שיער אל פסנתר הכנף וניגן גרשווין. חוץ מזה יכולת גם ליהנות מטיפולי עור בחֵמר חם, אם לא מפריע לך שמישהו זר נוגע בך. העור של ג'ול הדיף ריח כלור לאורך כל היום.
אתר הנופש לָה פְּלַאיָה גרַנדֶה, בחצי האי בָּאחָה, התהדר כתמיד בווילונות לבנים, מרצפות לבנות ושטיחים לבנים. זרי פרחים לבנים שפעו מכל עבר, ואנשי הצוות נראו כמו אחיות רחמניות במדי הכותנה הלבנים. ג'ול התגוררה לבדה במלון כבר כמעט ארבעה שבועות. היא היתה בת שמונה־עשרה.
בבוקר רצה על ההליכון בחדר הכושר של המלון. נעלי הריצה שלה היו נייקי בעיצוב אישי — ירוקות עם שרוכים כחולים כהים. הפעם רצה בלי אוזניות, וביצעה אימון חזרות עם הפוגות — ריצה מהירה ואטית לסירוגין. כעבור כשעה בערך עלתה מישהי על ההליכון לצדה.
בחורה בת עשרים ומשהו, אולי שלושים לכל היותר. שיער שחור, אסוף בקוקו הדוק ומוחלק בתרסיס שיער. זרועות גדולות וגוף מוצק, עור חום בהיר וקצת אבקת סומק על הלחיים. נעליה היו שחוקות ומוכתמות בבוץ ישן.
רק שתיהן היו בחדר הכושר.
ג'ול האטה להליכה והתכוננה לצאת משם. היא העדיפה פרטיות מלאה, ובלאו הכי סיימה את המכסה שהציבה לעצמה.
"את מתאמנת לתחרות?" שאלה הבחורה. היא הצביעה לעבר המד הדיגיטלי. "למרתון או משהו כזה?" המבטא שלה היה אמריקאי־מקסיקאי. כנראה ניו יורקית שגדלה בשכונה דוברת ספרדית.
"בתיכון הייתי בנבחרת הריצה. זה הכול," ענתה ג'ול במבטא בריטי.
הבחורה נעצה בה מבט נוקב. "המבטא שלך מוצא חן בעיני," אמרה. "מאיפה את?"
"לונדון. סנט ג'ונס ווּד."
"אני מניו יורק," אמרה הבחורה.
ג'ול ירדה מההליכון כדי למתוח את שריר הירכיים הארבע־ראשי.
"אני לבד פה," אמרה הבחורה כעבור רגע. "רק אתמול בלילה הגעתי. נרשמתי למלון הזה ברגע האחרון. את פה כבר הרבה זמן?"
"במקום כזה — גם הרבה זמן נראה מעט מדי," אמרה ג'ול.
"אז על מה את ממליצה כאן, בפלאיה גרנדה?"
ג'ול לא נהגה לדבר עם אורחי המלון, אבל שיערה ששום דבר לא יקרה אם תענה על השאלה הזאת. "אני מציעה לך להצטרף לסיור צלילה עם שנורקלים," אמרה. "אני ראיתי צלופח מוֹרֶנה ענקי."
"מה את אומרת! צלופח?"
"המדריך פיתה אותו להתקרב בעזרת מעֵי דגים שהוא הביא בקנקן פלסטיק של חלב. וככה הצלופח יצא מבין הסלעים. משהו כמו שני מטרים וחצי. ירוק מבריק כזה."
הבחורה התחלחלה. "אני לא אוהבת צלופחים."
"אז עדיף שתוותרי. אם את נבהלת בקלות."
הבחורה צחקה. "ואיך האוכל? עוד לא אכלתי."
"אל תפספסי את עוגת השוקולד."
"לארוחת בוקר?"
"כן, בטח. יביאו לך במיוחד אם תבקשי."
"טוב לדעת. את פה לבד?"
"תקשיבי, אני חייבת לזוז," אמרה ג'ול. השיחה נהייתה אישית מדי לטעמה. "אז ביי." היא פנתה אל הדלת.
"אבא שלי נורא חולה," אמרה הבחורה לעבר גבה של ג'ול. "אני מטפלת בו כבר המון זמן."
צביטת אהדה בלב. ג'ול נעצרה והסתובבה.
"בדרך כלל אני מבקרת אצלו כל בוקר, וגם בערב, אחרי העבודה," המשיכה הבחורה. "עכשיו המצב שלו התייצב סוף־סוף, וכל כך רציתי לצאת לחופשה, שהמחיר לא עניין אותי. אני שורפת כאן המון כסף שאין לי."
"מה יש לאבא שלך?"
"טרשת נפוצה," אמרה האישה. "ודמנציה. פעם הוא היה ראש המשפחה, את יודעת. גבר־גבר כזה. דעות נחרצות בכל נושא. עכשיו הוא גוף מעוות במיטה. רוב הזמן הוא אפילו לא יודע איפה הוא נמצא. הוא שואל אותי אם אני המלצרית. דברים כאלה."
"זוועה."
"אז מצד אחד אני פוחדת שעוד מעט אני אאבד אותו, ומצד שני אני שונאת להיות איתו. וכשהוא ימות ואני אשאר יתומה, ברור לי שאני אצטער שנסעתי ועזבתי אותו ככה, מבינה?" הבחורה הפסיקה לרוץ והציבה את רגליה משני הצדדים של ההליכון. היא ניגבה את עיניה בגב כף היד. "סליחה. אני חופרת."
"אין בעיה."
"טוב, לכי להתקלח או מה שלא יהיה. אולי ניפגש מאוחר יותר."
הבחורה הפשילה את שרוולי חולצתה הארוכה והסתובבה אל המד הדיגיטלי בהליכון. על אמת זרועה היתה צלקת משוננת, כמו חתך של סכין. לא ישרה ומדויקת כמו צלקת ניתוח. משהו שיש מאחוריו סיפור כלשהו, זה היה ברור.
"תקשיבי, את אוהבת לשחק טריוויה?" שאלה ג'ול, בניגוד לשיקול דעתה.
חיוך. שיניים לבנות, אבל לא ישרות. "האמת, אני מעולה בטריוויה."
"כל יומיים יש משחק בערב, באולם למטה," אמרה ג'ול. "די בלגן כזה. רוצה ללכת?"
"איזה מין בלגן?"
"בלגן טוב. טיפשי כזה ורועש."
"טוב. כן, בסדר גמור."
"יופי," אמרה ג'ול. "נקרע להם את הצורה. עוד תשמחי שיצאת לחופשה. אני אלופה בגיבורי־על, סרטי מרגלים, יוּטיוּבֶּרים, כושר, כסף, איפור וסופרים ויקטוריאנים. ומה איתך?"
"סופרים ויקטוריאנים? כמו דיקנס?"
"כן, כל זה." ג'ול הרגישה שפניה מסמיקות. הנושא הזה נראה מוזר מאוד פתאום.
"אני מתה על דיקנס."
"את עובדת עלי."
"באמת." הבחורה חייכה שוב. "אני טובה בדיקנס, בישול, אקטואליה, פוליטיקה... ו... אה, כן — חתולים."
"מצוין," אמרה ג'ול. "אז המשחק מתחיל בשמונה, באולם שליד המבואה הראשית. הטרקלין עם הספות."
"שמונה. קבענו." הבחורה ניגשה אליה והושיטה לה יד. "איך אמרת שקוראים לך? אני נועה."
ג'ול לחצה את ידה. "לא אמרתי," ענתה. "אבל קוראים לי אימוֹג'ין."
 
***
 
ג'ול וֶסט ויליאמס נראתה לא רע. לא מישהי שיתייגו אותה כ"מכוערת", אבל גם לא כ"פצצה". היא נחשבה נמוכה — רק מטר חמישים וחמישה סנטימטר — אבל תמיד הסתובבה עם סנטר מורם. תסרוקת קצרה אבל מלאה, שמתחת לפסים הזהובים שבה כבר התחילו לבצבץ שורשים כהים. עיניים ירוקות, עור לבן וקצת נמשים. הבגדים שנהגה ללבוש לא חשפו בדרך כלל את הכוח הגופני שמתחת להם. השרירים של ג'ול היו תפוחים — קשתות מלאות עוצמה שהתקמרו על עצמותיה — כמו ציור בקומיקס. במיוחד ברגליים. מתחת לשכבת השומן הדקה בבטן הסתתר מערך שרירים נוקשה. היא אהבה לאכול בשר, שוקולד, מלח ושומן.
יותר זיעה באימונים, פחות דם בקרב — זה המשפט שג'ול האמינה בו.
ואם חשוב לך להימנע משברון לב, עדיף להעמיד פנים שאין לך לב. גם בזה היא האמינה.
וגם שבהרבה מקרים צורת הדיבור יותר חשובה מכל תוכן.
חוץ מזה היא גם האמינה בסרטי פעולה, באימוני משקולות, בנפלאות האיפור, בחקיקת פרטים בזיכרון, בשוויון זכויות וברעיון שסרטוני יוטיוב יכולים ללמד אותך מיליון דברים שלא לומדים באוניברסיטה.
כשג'ול נתנה אמון במישהו, היא היתה מוכנה לספר שלמדה שנה אחת בסטנפורד, על מלגת הצטיינות באתלטיקה. "גייסו אותי," הסבירה לאנשים שהצליחו להתחבב עליה. "סטנפורד זה הליגה העליונה. הם נתנו לי כסף ללימודים, לספרים וכל זה."
ומה קרה?
בשלב זה היא משכה בכתפיה. "רציתי ללמוד ספרות ויקטוריאנית וסוציולוגיה, אבל המאמן הראשי היה סוטה," אמרה. "נגע בכל הבנות. כשהוא הגיע אלי, בעטתי בו במקום אסטרטגי וסיפרתי את זה לכל מי שהיה מוכן לשמוע. מורים, סטודנטים, העיתון של סטנפורד. צעקתי את זה מראש מגדל השן הדבילי שלהם, אבל כל אחד יודע מה קורה לספורטאים שמלשינים על המאמנים שלהם."
היא פכרה את ידיה והשפילה את מבטה. "הבנות האחרות בנבחרת הכחישו," אמרה. "הן אמרו שאני משקרת ושהסוטה הזה לא נגע באף אחת. הן לא רצו שההורים שלהן ידעו ופחדו שייקחו מהן את המלגה. ככה הסיפור נגמר. המאמן המשיך לעבוד שם. אני פרשתי מהנבחרת. וזהו, לא היתה לי תמיכה כלכלית. וככה סטודנטית מצטיינת נושרת מהלימודים."
 
אחרי חדר הכושר שחתה ג'ול שני קילומטרים בבריכה של פלאיה גרנדה, ואחר כך ישבה שעות בטרקלין העסקים וצפתה בסרטונים ללימוד ספרדית, כמו שעשתה בדרך כלל. היא עדיין היתה בבגד הים שלה — בגד ים שלם בגוון אפור אקדח, עם חישוק זהב בחזה ומחשוף עמוק. ממש בסגנון "יקום מארוול".
גם נעלי הריצה הירוקות עדיין היו על רגליה, אבל בינתיים מרחה שפתון ורוד לוהט ואיפרה את עיניה בקו כסף.
הטרקלין היה ממוזג. וכמו תמיד, לא היה שם אף אחד. ג'ול שמה רגליים על השולחן, הרכיבה אוזניות ושתתה דיאט קולה.
אחרי שעתיים של ספרדית אכלה חטיף סניקרס לארוחת צהריים וצפתה בקליפים, ובהשראת פרץ הקפאין רקדה ושרה לפני קהל הכיסאות המשרדיים בטרקלין הריק. החיים היו ממש נפלאים היום. לרגע חשבה על הבחורה העצובה מחדר הכושר, זאת שבורחת מאביה החולה. היא נראית נחמדה, ויש לה צלקת מעניינת וטעם מפתיע בספרים.
שתיהן יקטלו את כולם בטריוויה.
ג'ול שתתה עוד דיאט קולה. היא בדקה את האיפור שלה ושלחה בעיטת קיקבוקס לעבר הבבואה שלה בחלון הטרקלין. ואז צחקה בקול, כי היא נראתה מטופשת אבל גם מדליקה. וכל הזמן הזה המשיכה המוזיקה הקצבית לפעום באוזניה.
 
***
 
למוזג בבר שבבריכה קראו דונובן. הוא היה בחור מקומי — גוף גדול וכבד, אבל לא שרירי, ושיער חלק. הוא נהג לקרוץ ללקוחות, דיבר אנגלית במבטא אופייני לבאחה וידע מה ג'ול אוהבת לשתות: דיאט קולה עם קצת סירופ וניל.
מדי פעם תיחקר דונובן את ג'ול בנוגע לילדוּת שלה בלונדון. ג'ול שמחה לתרגל את הספרדית שלה. הם צפו בסרטים בטלוויזיה שמעל הבר ודיברו.
היום, בשלוש אחר הצהריים, ישבה ג'ול על הכיסא הגבוה שבפינת הבר, עדיין בבגד הים. דונובן לבש בלייזר לבן וחולצת טריקו לבנה, כמו שנהוג בפלאיה גרנדה. זיפים ביצבצו על עורפו.
"איזה סרט זה?" שאלה אותו ג'ול והרימה את מבטה אל הטלוויזיה.
"'הענק'."
"איזה מהם?"
"לא יודע."
"הרי אתה שמת את התקליטור. אז איך זה שאתה לא יודע?"
"אני אפילו לא יודע שיש שני 'הענק'."
"יש שלושה. לא, בעצם, יש המון 'הענק', אם מביאים בחשבון את סדרות הטלוויזיה והסרטים המצוירים וכל זה."
"אין לי מושג איזה 'הענק' זה."
הסרט נמשך הלאה. דונובן שטף כוסות וניגב את הדלפק. הוא הכין ויסקי עם סודה למישהי, שלקחה את הכוס לצד השני של הבריכה.
"זה 'הענק' הפחות טוב," אמרה ג'ול, כשהתפנה שוב מעבודתו. "איך אומרים ויסקי בספרדית?"
"אֶסקוֹתֵ'ס."
"אסקות'ס. ואיזה סוג כדאי להזמין?"
"את לא שותה אלכוהול."
"אבל אם הייתי שותה."
"מֶקאלְן," אמר דונובן ומשך בכתפיו. "רוצה שאני אמזוג לך דוגמית?"
הוא מילא חמש כוסיות קטנות בסוגים שונים של ויסקי משובח. הוא הסביר לה מה ההבדל בין ויסקי לסְקוֹטש, ולמה מזמינים את זה ולא את ההוא. ג'ול טעמה כל אחד מהם, אבל כמעט לא בלעה.
"לזה יש ריח של בית שחי," אמרה לו.
"משוגעת אחת."
"ולזה יש ריח של גז מצתים."
הוא רכן אל הכוס וריחרח. "אולי."
היא הצביעה על השלישי. "פיפי של כלב. כלב ממש כועס."
דונובן צחק. "ומה עם האחרים?" שאל.
"ריח של דם יבש," אמרה ג'ול. "ושל האבקה הזאת שמנקים בה אמבטיות."
"איזה הכי מוצא חן בעינייך?"
"הדם היבש," אמרה, טבלה אצבע בכוס וטעמה שוב. "תגיד לי איך קוראים לו."
"זה מקאלן." דונובן פינה את הכוסות. "אה, ושכחתי להגיד לך: מישהי שאלה עלייך קודם. או אולי לא עלייך. אולי היא התבלבלה."
"איזו מישהי?"
"בחורה מקסיקאית. דיברה ספרדית. שאלה על אמריקאית לבנה צעירה, עם שיער צהוב קצר, שנמצאת כאן לבד," אמר דונובן. "היא אמרה נמשים." הוא נגע בפניו. "על האף."
"ומה אמרת לה?"
"אמרתי שזה אתר גדול. הרבה אמריקאים. אני לא יודע מי נמצא לבד ומי לא."
"אני לא אמריקאית," אמרה ג'ול.
"אני יודע. אז אמרתי לה שלא ראיתי מישהי כזאת."
"ככה אמרת?"
"כן."
"ובכל זאת הבנת שהיא מתכוונת אלי."
הוא הביט בג'ול רגע ארוך. "בטח שהבנתי," אמר לבסוף. "אני לא טיפש, גברת ויליאמס."
 
 
***
 
אז נועה יודעת שהיא אמריקאית.
זאת אומרת שנועה שוטרת. או משהו כזה. אין אפשרות אחרת.
היא טמנה לג'ול מלכודת עם כל הדיבורים האלה. האבא החולה, דיקנס, הפחד להתייתם. נועה ידעה בדיוק מה להגיד. היא הכינה לה פיתיון — "אבא שלי נורא חולה" — וג'ול בלעה את הפיתיון בתיאבון רב.
פניה של ג'ול בערו. היא בודדה וחלשה עכשיו, ופשוט מטומטמת לגמרי, אם בלעה ככה את השקרים של נועה. זאת היתה תחבולה, כדי שהיא תחשוב שנועה היא בעלת ברית שלה, לא יריבה.
ג'ול חזרה לחדרה, ובדרך השתדלה להיראות הכי רגועה בעולם. ברגע שנכנסה לחדר, הוציאה את חפצי הערך שלה מהכספת. היא החליפה את בגד הים בג'ינס, נעליים גבוהות וחולצת טריקו, לקחה את המזוודה הקטנה ודחסה לתוכה כמה שיותר בגדים. את כל השאר לא תיקח איתה. היא השאירה על המיטה שטר של מאה דולר בשביל גלוריה, החדרנית שדיברה איתה לפעמים. ואז הסיעה את המזוודה לאורך המסדרון והסתירה אותה מאחורי מכונת הגלידה.
היא חזרה אל הבר בבריכה, הסבירה לדונובן איפה המזוודה והחליקה לעברו שטר של עשרים דולר על פני הדלפק.
ביקשה שיעשה לה טובה.
החליקה אליו עוד שטר של עשרים ונתנה לו הנחיות.
***
 
במגרש החניה של העובדים חיפשה ג'ול ומצאה את המכונית הקטנה והכחולה של המוזג. המכונית לא היתה נעולה. ג'ול נכנסה ונשכבה על הרצפה מאחור, למרות הפסולת שהיתה מפוזרת שם — שקיות ריקות וכוסות קפה חד־פעמיות.
היתה לה שעה לחכות עד שדונובן יסיים את המשמרת. עם קצת מזל, נועה לא תשים לב שמשהו לא בסדר עד שג'ול ממש תאחר למשחק הטריוויה, אולי בסביבות שמונה וחצי. ואז היא תבדוק בוודאי ברשימות של ההסעות לנמל התעופה ושל חברות המוניות, ולא תחשוב על מגרש החניה של העובדים.
במכונית היה חם ומחניק. ג'ול הקשיבה וניסתה לשמוע צעדים מתקרבים.
הכתף התחתונה כבר כאבה לה. היא היתה צמאה.
דונובן יעזור לה, נכון?
בטח שכן. כבר עכשיו הוא חיפה עליה. אמר לנועה שהוא לא מכיר מישהי שעונה לתיאור הזה. הוא הזהיר את ג'ול והבטיח להביא את המזוודה שלה ולהסיע אותה. היא גם שילמה לו.
חוץ מזה, היא ודונובן חברים.
ג'ול מתחה רגל אחת, אחר כך את השנייה, ואז התקפלה בחזרה אל המרווח שמאחורי המושבים הקדמיים.
היא חשבה על הבגדים והתכשיטים שעליה, ואז הסירה את העגילים ואת טבעת הירקן ודחפה אותם לכיס הג'ינס. היא אילצה את עצמה לנשום ברוגע.
בסופו של דבר שמעה קול של גלגלי מזוודה. דלת תא המטען נפתחה ונטרקה בחזרה. דונובן השתחל למושב הנהג, התניע את המכונית ויצא ממגרש החניה. ג'ול המשיכה לשכב על הרצפה בזמן שנהג. בדרך היו מעט רמזורים. שיר פופ מקסיקאי התנגן ברדיו.
"לאן את רוצה לנסוע?" שאל דונובן לבסוף.
"לכל מקום בעיר."
"אז אני נוסע הביתה." קולו נשמע ערמומי פתאום.
אוי, לא. אולי טעתה כשנכנסה למכונית שלו? אולי דונובן הוא מסוג הגברים שחושבים שבחורה צריכה לשכב איתם אם היא רוצה שיעשו לה טובה?
"תוריד אותי לא רחוק משם," אמרה לו בתקיפות. "אני אסתדר."
"את לא חייבת להגיד את זה ככה," אמר. "אני מעמיד את עצמי לשירותך כרגע."
 
***
 
ועכשיו נדמיין:
בית חמוד בקצה עיר קטנה באלבמה. באחד הלילות, ג'ול בת השמונה מתעוררת בחושך. היא שמעה רעש, לא?
היא לא בטוחה. שקט שורר בבית.
היא יורדת במדרגות בכותונת לילה ורודה ודקה.
כשהיא מגיעה לקומת הקרקע, פגיון קר של פחד ננעץ בה. הסלון הרוס. ספרים ומסמכים שפוכים על הרצפה. בחדר העבודה המצב עוד יותר נורא. ארונות תיוק שלמים נפלו. המחשבים נעלמו.
"אמא? אבא?" ג'ול הקטנה רצה בחזרה למעלה, אל חדר השינה של הוריה.
המיטות שלהם ריקות.
עכשיו היא ממש מבוהלת. היא פותחת במהירות את דלת חדר האמבטיה. לא, הם לא שם. היא רצה החוצה.
החצר מוקפת עצים גבוהים. ג'ול הקטנה מגיעה אל אמצע השביל, ורק שם היא מבינה מה היא רואה בעיגול האור שיוצר פנס הרחוב.
אמא ואבא שוכבים על הדשא, על הבטן. הגוף שלהם מקומט ורפוי. דם מצטבר בשלוליות שחורות מתחתיהם. מישהו ירה לאמא בראש. היא בטח מתה מיד. גם אבא מת, אבל הפצעים היחידים שג'ול רואה הם בזרועות שלו. כנראה דימם למוות. הוא מכורבל סביב אמא, כאילו חשב רק עליה ברגעי חייו האחרונים.
ג'ול רצה בחזרה הביתה כדי להתקשר למשטרה. קו הטלפון מנותק.
היא חוזרת לחצר, רוצה לשאת תפילה, להיפרד לפחות — אבל הגופות של הוריה נעלמו. הרוצח לקח אותן.
היא לא מרשה לעצמה לבכות. כל הלילה היא יושבת בעיגול האור של הפנס, וכותונת הלילה שלה נרטבת מהדם שהולך ונקרש.
בשבועיים שלאחר מכן ג'ול הקטנה נשארת לבדה בבית שנבזז. היא ממשיכה להיות חזקה. היא מכינה לעצמה אוכל ומסתכלת במסמכים שנשארו, מחפשת רמזים. מן הקריאה במסמכים עולה תמונה של גבורה, עוצמה וזהויות בדויות.
באחד הימים אחר הצהריים היא יושבת בעליית הגג ומסתכלת בתצלומים ישנים, ואישה בשחור צצה פתאום בפתח החדר.
האישה צועדת לעברה, אבל ג'ול הקטנה זריזה מאוד. היא משליכה לעברה סכין מכתבים, זורקת אותה חזק ומהר, אבל האישה תופסת אותה ביד שמאל. ג'ול הקטנה מטפסת על ערימת ארגזים, מושיטה ידיים למעלה, לופתת את אחת מקורות העץ של עליית הגג ועולה עליה. היא רצה לאורך הקורה, משתחלת החוצה דרך חלון גבוה ועולה אל הגג. בהלה הולמת בחזה שלה.
האישה רודפת אחריה. ג'ול קופצת מהגג לעבר העץ של השכנים ושוברת ממנו ענף חד כדי שישמש לה כנשק. היא אוחזת אותו בין שיניה כשהיא יורדת מהעץ. היא רצה אל סבך השיחים, ופתאום האישה יורה לה בקרסול.
הכאב נורא. ג'ול הקטנה בטוחה שהרוצחת של הוריה באה לחסל אותה, אבל האישה בשחור עוזרת לה לקום ומטפלת בפצע. היא מוציאה את הקליע ומורחת חומר חיטוי על הפצע.
האישה חובשת לה את הרגל ותוך כדי כך מסבירה לה שהיא מגייסת. היא צפתה בה בשבועיים האחרונים. ג'ול היא בתם של שני אנשים מוכשרים במיוחד, ונוסף על כך היא חכמה להפליא ובעלת יכולת הישרדות מדהימה. האישה רוצה לאמן את ג'ול ולעזור לה לנקום את נקמתה. כי היא מין דודה אבודה שחזרה. היא גם יודעת אילו סודות הסתירו ההורים מבתם היחידה והאהובה.
ואז מתחיל שלב שבו ג'ול רוכשת השכלה מיוחדת במינה: היא לומדת בבית ספר ייחודי, ששוכן בבית ישן, משופץ, ברחוב רגיל בעיר ניו יורק. היא לומדת שיטות מעקב, מבצעת סלטות לאחור ויודעת להיחלץ מאזיקים ומכותנות כפייה. היא לובשת מכנסי עור וגודשת את כיסיה באביזרים מתוחכמים. בבית הספר הזה מלמדים גם שפות זרות, מנהגים חברתיים, ספרות, אמנויות לחימה, שימוש בכלי ירי, התחזות, מבטאים שונים, שיטות זיוף וגם דקויות משפטיות. השלב הזה נמשך עשר שנים. בתום התהליך, ג'ול היא אישה שלא כדאי להמעיט בערכה.
זה היה סיפור הרקע של ג'ול וסט ויליאמס. בשלב שבו התגוררה בפלאיה גרנדה, העדיפה אותו על פני כל סיפור אחר שיכלה לספר על עצמה.
 
***
 
דונובן עצר ופתח את דלת הנהג. המנורה הפנימית נדלקה במכונית.
"איפה אנחנו?" שאלה ג'ול. חושך שרר בחוץ.
"סן חוזה דֶל קאבּו."
"כאן אתה גר?"
"לא קרוב מדי."
ג'ול חשה הקלה, אבל מחוץ למכונית נראה הכול שחור מאוד. איפה פנסי הרחוב והחנויות המוארות בשביל קהל התיירים? "יש מישהו בסביבה?" שאלה.
"חניתי בסמטה כדי שלא יראו שאת יוצאת מהמכונית שלי."
ג'ול זחלה החוצה. שריריה היו נוקשים, והיא הרגישה כאילו פניה מוכתמות בשמן מכונות. פחי אשפה ניצבו לאורך הסמטה. אור בקע רק משני חלונות בקומה השנייה. "תודה על ההסעה. תפתח את תא המטען, טוב?"
"אמרת מאה דולר כשאני אביא אותך לעיר."
"ברור." ג'ול הוציאה את הארנק מהכיס האחורי ושילמה.
"אבל עכשיו זה יותר," הוסיף דונובן.
"מה?"
"עוד שלוש מאות."
"חשבתי שאנחנו חברים."
הוא התקדם צעד אחד לעברה. "אני מכין לך משקאות כי זאת העבודה שלי. אני עושה כאילו נחמד לי לדבר איתך, כי גם זאת העבודה שלי. את חושבת שאני לא רואה איך את מסתכלת עלי מלמעלה? 'הענק' הפחות טוב. איזה סוג של ויסקי. אנחנו לא חברים, גברת ויליאמס. חצי מהזמן את משקרת לי, ואני משקר לך כל הזמן." היא הרגישה ריח של אלכוהול שנשפך לו על החולצה. הבל פיו היה חם בפרצופה.
ג'ול באמת חשבה שהוא מחבב אותה. הם צחקו יחד והוא נתן לה צ'יפס בחינם. "וואו," אמרה בשקט.
"עוד שלוש מאות," אמר.
מי הוא? נוכל קטן שהחליט להתלבש על בחורה עם הרבה דולרים? או שהוא חושב שהיא תעדיף לשכב איתו במקום לתת לו עוד שלוש מאות? אולי נועה שיחדה אותו?
ג'ול תחבה את הארנק בחזרה לכיס. היא סובבה את רצועת התיק, כך שהתלכסן לה על החזה. "דונובן?" היא התקדמה צעד אחד, הרימה את פניה אליו והביטה בו בעיניים גדולות.
ואז הניפה את יד ימין בכל הכוח, העיפה את ראשו לאחור והכניסה לו ברך במפשעה. דונובן התקפל. ג'ול תפסה בשערו החלק ומשכה את ראשו אחורה. היא סובבה אותו ועירערה את שיווי משקלו.
הוא דחף לה מרפק, נעץ לה אותו ישר בחזה. כאב חד עבר בה, אבל במהלומת המרפק הבאה הוא כבר פיספס, כי ג'ול זזה הצדה, תפסה לו את המרפק החובט וסובבה לו אותו אל מאחורי הגב. זרועו של דונובן היתה רכה ומגעילה. ג'ול החזיקה אותו חזק, ובידה הפנויה חטפה את הכסף שלה מאצבעותיו החמדניות.
היא תחבה את המזומן לכיס הג'ינס שלה, דחקה את המרפק של דונובן עוד יותר למעלה, טפחה לו על הכיסים הקדמיים וחיפשה את הטלפון שלו.
הטלפון לא היה שם. אולי בכיס האחורי.
היא מצאה את המכשיר, ובהיעדר מקום אחר דחפה אותו לתוך החזייה שלה. עכשיו דונובן לא יוכל להתקשר לנועה ולהגיד לה איפה היא. אבל מפתחות המכונית עדיין היו בידו השמאלית.
דונובן בעט בה ופגע לה בשוק. ג'ול הכניסה לו אגרוף בצד העורף, והוא התקפל קדימה. דחיפה אחת חזקה, והוא נפל ארצה. הוא ניסה לדחוף את עצמו כדי לקום, אבל ג'ול תפסה את מכסה המתכת של אחד הפחים הקרובים והורידה לו אותו על הראש פעם ועוד פעם, ודונובן התמוטט על ערימה של שקיות אשפה, מדמם מהמצח ומאחת העיניים.
ג'ול נסוגה אל מחוץ להישג ידו. מכסה המתכת עדיין היה בידה. "תזרוק את המפתחות."
דונובן גנח, הושיט את יד שמאל והשליך את המפתחות, והם נחתו כעשרים סנטימטר מגופו.
ג'ול חפנה את המפתחות ופתחה את תא המטען. היא הוציאה את המזוודה, הניחה אותה על הגלגלים והתרחקה בריצה לאורך הרחוב, לפני שדונובן הספיק לקום.
 
***
 
היא האטה להליכה ברגע שיצאה לרחוב הראשי של סן חוזה דל קאבו. במבט מהיר סקרה את חולצתה ושמחה לראות שהיא די נקייה. בתנועה אטית ושלווה העבירה יד על פניה, לבדוק שלא נשאר עליהן משהו — אבק, רוק או דם. היא הוציאה מהתיק מראת כיס, בדקה את עצמה תוך כדי הליכה והשתמשה במראה גם כדי להציץ אחורה, מעבר לכתפה.
אף אחד לא הלך אחריה.
היא מרחה שפתון ורוד עמום, סגרה את המראה בנקישה והאטה עוד יותר את קצב ההליכה.
אסור לה להיראות כאילו היא בורחת.
האוויר היה חמים. מוזיקה רמה פעמה מתוך הפאבים. תיירים שוטטו ברחובות — לבנים, שחורים ומקסיקאים, וכולם היו שתויים וקולניים. קהל של חופשות זולות. ג'ול עברה ליד פח אשפה והשליכה לתוכו את המפתחות והטלפון של דונובן. היא חיפשה מונית או שירות מיניבוס, אבל שום כלי רכב כזה לא נראה באופק.
טוב.
היא חייבת להסתתר ולהחליף בגדים, כי דונובן עלול לרדוף אחריה. וזה בדיוק מה שהוא יעשה אם הוא עובד בשביל נועה. או אם ירצה לנקום בה.
בדיוק הרגע המתאים לדמיין את עצמך בסרט קולנוע:
צללים חולפים על עורך החלק תוך כדי הליכה. מתחת לבגדים נוצרים לך בינתיים כתמים כחולים, אבל השיער שלך נראה נהדר. הכיסים מלאים אביזרים מועילים, חפצי מתכת דקיקים שמסוגלים לבצע פעלולי טכנולוגיה מדהימים ומתקפות קטלניות. ויש לך גם רעלים וסוֹתרָנֵי רעלים.
העלילה מתמקדת בך. אך ורק בך, לא באף אחד אחר. יש לך סיפור רקע מעניין, השכלה מיוחדת, מוח מבריק ולב חסר רחמים ונטול כל פחד. השארת מאחור שובל של גופות, כי עשית כל מה שצריך כדי להמשיך לחיות. אבל בסופו של דבר זה עניין שגרתי, לא יותר מזה.
הדמות שלך מרהיבה באור הזה, הבוקע מחלונות הפאב המקסיקאי. הלחיים סמוקות אחרי התגרה. אה, והבגדים האלה כל כך מחמיאים לך.
אז נכון שהפעולות שלך אלימות עד כדי זוועה. אכזריות אפילו. נגד החוק אפילו. אבל זה התפקיד שלך, זאת ההכשרה המיוחדת שקיבלת, ולכן זה סקסי.
ג'ול ראתה טונות של סרטים כאלה. היא ידעה שאישה לא ניצבת בדרך כלל במרכזה של עלילה כזאת. אישה היא רק קישוט, בת לוויה, קורבן או מושא אהבה. ברוב המקרים היא קיימת כדי לעזור לגיבור הלבן ההטרוסקסואלי בעלילות הגבורה המחורבנות שלו. אם בכל זאת יש גיבורה, היא בעלת משקל נוצה, כמעט לא לובשת כלום והשיניים שלה ישרות.
ג'ול ידעה שהיא לא נראית כמו הגיבורות האלה. היא אף פעם לא תיראה כמוהן. אבל היא מוצלחת לא פחות מהן. ומבחינות מסוימות אפילו יותר. גם את זה היא ידעה.
כשהגיעה לפאב המקסיקאי השלישי, צללה פנימה. המקום היה מרוהט בספסלי פיקניק, ועל הקירות היו תלויים דגים מפוחלצים. רוב הלקוחות היו אמריקאים שבאו להרטיב את הגרון אחרי יום של דיג ספורטיבי. ג'ול נדחקה במהירות אל חלקו האחורי של הפאב, העיפה מבט אחורה ונכנסה לשירותי הגברים.
לא היה שם אף אחד. היא נכנסה לאחד התאים. דונובן בשום אופן לא יחפש אותה כאן.
מושב האסלה היה רטוב, מצופה בצהוב. ג'ול חיטטה במזוודה עד שמצאה את הפאה השחורה — קארֶה חלק עם פוני. היא חבשה אותה, ניגבה את השפתון, מרחה במקומו גְלוֹס כהה ושמה מייק־אפ על כל הפנים כדי לטשטש את הנמשים. מעל חולצת הטריקו הלבנה היא כיפתרה עליונית כותנה שחורה.
מישהו נכנס והשתמש במשתנה. ג'ול עמדה בלי לזוז ושמחה שהיא לובשת ג'ינס ונעליים שחורות גבוהות. רק הנעליים וקצה המזוודה יהיו גלויים לעין מתחת לדלת ולקירות התא.
עוד מישהו נכנס והשתמש בתא הסמוך. היא הסתכלה על הנעליים.
דונובן. הקרוקס הלבנות המלוכלכות שלו. המכנסיים של לה פלאיה גרנדה, שנראים כמו מדים של אנשי סיעוד.
הדם הלם באוזניה של ג'ול.
בשקט הרימה את המזוודה מהרצפה והחזיקה אותה באוויר, כך שלא יוכל לראות אותה. היא המשיכה לעמוד בלי לזוז.
דונובן הוריד את המים באסלה, וג'ול שמעה שהוא מדשדש אל הכיור. פותח את הברז.
עוד מישהו נכנס. "אפשר להשתמש רגע בטלפון שלך?" שאל דונובן באנגלית. "שיחה קצרה."
"מישהו הכניס לך מכות, מה?" הבחור השני דיבר במבטא אמריקאי, מקליפורניה. "ככה זה נראה."
"אני בסדר," אמר דונובן. "אני רק צריך טלפון."
"אין לי שיחות בטלפון הזה, רק מסרונים," אמר הבחור. "ואני חייב לחזור לחברים שלי."
"אני לא אגנוב לך את הטלפון," אמר דונובן. "אני רק צריך ל..."
"אמרתי לא, בסדר? אבל אני מאחל לך כל טוב, בחור." והוא יצא בלי להשתמש בשירותים.
מעניין למה דונובן רוצה להתקשר. כי אין לו מפתחות למכונית והוא רוצה שמישהו ייקח אותו? או כי הוא רוצה לדבר עם נועה?
היא שמעה שהוא נושם בכבדות, כמו מישהו שסובל מכאבים. הוא לא פתח שוב את הברז.
בסופו של דבר הוא יצא.
ג'ול הניחה את המזוודה על הרצפה. היא ניערה את כפות הידיים כדי לחדש את זרימת הדם בהן ומתחה את הזרועות מאחורי הגב. לפני שיצאה מהתא ספרה את הכסף שלה — הפזטות והדולרים. היא בדקה את הפאה במראת הכיס.
כשהיתה בטוחה שדונובן כבר לא בשטח, יצאה בביטחון משירותי הגברים, כאילו שום דבר מיוחד לא קרה, ומשם יצאה לרחוב. בחוץ נדחקה בין המוני הבליינים אל פינת הרחוב, והמזל שיחק לה. מונית נעצרה. היא נכנסה במהירות וביקשה להגיע לגרנד סוֹלמאר, אתר הנופש הסמוך לפלאיה גרנדה.
בגרנד סולמאר מצאה בקלות מונית אחרת וביקשה מהנהג החדש לקחת אותה למקום זול, בבעלות מקומית. הוא הביא אותה למלונית קאבּו־אִין.
חור מוזנח. קירות זולים, צבע מלוכלך, רהיטי פלסטיק ופרחי פלסטיק על הדלפק. ג'ול נרשמה בשם בדוי ושילמה לפקיד בפזטות. הוא לא ביקש תעודת זהות.
למעלה, בחדר, השתמשה במכונת הקפה הקטנה כדי לחלוט נטול קפאין. היא הוסיפה שלוש כפיות סוכר והתיישבה על שפת המיטה.
היא באמת צריכה לברוח?
לא.
כן.
לא.
אף אחד לא יודע איפה היא. אף אחד עלי אדמות. העובדה הזאת צריכה לשמח אותה. הרי היא רוצה להיעלם.
אבל היא פחדה.
היא התגעגעה אל פאולו. התגעגעה לאימוג'ין.
הלוואי שיכלה למחוק הכול.
אילו רק יכלה לחזור אחורה ולהתחיל הכול מההתחלה, אין ספק שהיתה עכשיו אדם טוב יותר. או אדם אחר. יותר היא־עצמה. או אולי פחות היא־עצמה. היא לא ידעה מהי האפשרות הנכונה, כי כבר לא ידעה איך נראה האני האמיתי שלה. אולי אין שום ג'ול בכלל, אלא רק סדרת זהויות בדויות שהיא מציגה בהקשרים שונים?
כל האנשים מרגישים ככה? שאין להם אני אמיתי?
או רק היא?
היא לא ידעה אם היא מסוגלת לאהוב את הלב המוזר והמנותץ שלה. היא רצתה שמישהו אחר יעשה את זה בשבילה; שמישהו אחר יראה את הלב שפועם לה בחזה ויגיד, אני רואה את האני האמיתי שלך. הוא עדיין שם, והוא נדיר ויקר ערך. את מעוררת בי אהבה עמוקה.
כמה מטופש ונורא להיות מנותצת, בלי שום צורה ברורה, בלי אני, כשכל החיים עדיין לפניה. הרי ברור שיש לה כישרונות נדירים. היא מתאמצת ומשתדלת, ויש בה כל כך הרבה דברים מועילים. זה ברור לה.
אז למה היא בכל זאת מרגישה חסרת ערך?
היא רצתה להתקשר לאימוג'ין. הלוואי שיכלה לשמוע את הצחוק השקט של איג'י ואת המשפטים הארוכים שלה, שמספרים עוד ועוד סודות. הלוואי שיכלה להגיד לאימוג'ין, אני פוחדת. ואיג'י היתה אומרת, אבל את אמיצה, ג'ול. את האדם הכי אמיץ שאני מכירה.
הלוואי שפאולו היה בא ומחבק אותה ואומר לה, כמו פעם, שהיא בן אדם מדהים, פשוט עשר.
היא רצתה שמישהו יאהב אותה בלי שום תנאי, שיסלח לה על הכול. או עדיף — מישהו שכבר יודע הכול ויאהב אותה דווקא בזכות זה.
פאולו ואימוג'ין לא יכלו לעשות את זה.
ובכל זאת זכרה את מגע שפתיו של פאולו על שפתיה. את ריח בושם היסמין של איג'י.
 
***
 
הפאה השחורה עדיין היתה על ראשה של ג'ול כשירדה למשרד של המלונית. עכשיו כבר גיבשה תוכנית. המשרד היה סגור בשעה מאוחרת כזאת, אבל היא נתנה תשר לפקיד הקבלה כדי שיפתח אותו בשבילה. בעזרת המחשב של המלונית הזמינה טיסה שיוצאת למחרת בבוקר מסן חוזה דל קאבו ללוס אנג'לס. היא השתמשה בשם האמיתי שלה וחייבה את כרטיס האשראי הרגיל שלה, שבו השתמשה גם בפלאיה גרנדה.
ואז שאלה את הפקיד איפה תוכל לקנות מכונית במזומן. הוא אמר לה שיש סוחר שפועל באיזו חצר אחורית, ותמורת דולרים אמריקאיים יוכל למכור לה משהו בבוקר. הוא רשם לה את הכתובת, באוֹרְטיס פינת אֵחידוֹ, כך אמר.
נועה עוקבת אחרי כרטיסי אשראי, זה היה ברור. אחרת היא לא היתה מוצאת את ג'ול בפלאיה גרנדה. עכשיו הבלשית תבחין בחיוב החדש ותיסע ללוס אנג'לס, ואילו ג'ול תקנה מכונית במזומן ותיסע לעבר קַנקוּן. מקנקון היא תגיע בסוף לאי קוּלֶבּרָה, בפּוּאֶרטוֹ ריקוֹ, שבו שורצים המוני אמריקאים שבחיים לא מראים את הדרכון שלהם לאף אחד.
היא הודתה לפקיד על המידע על סוחר המכוניות. "אתה לא תזכור את השיחה שלנו, נכון?" אמרה ודחפה לעברו עוד עשרים על הדלפק.
"אני עלול להיזכר," הוא אמר.
"ממש לא." היא הוסיפה חמישים.
"בחיים לא ראיתי אותך," אמר.
 
***
 
השינה היתה מסוכסכת. אפילו יותר מהרגיל. חלומות על טביעה במי טורקיז חמימים; חלומות על חתולים נטושים שהולכים על הגוף שלה כשהיא ישנה; חלומות על נחש שחונק אותה. ג'ול התעוררה בצרחה.
היא שתתה מים. התקלחה במים קרים.
נרדמה ושוב התעוררה בצרחה.
בחמש לפנות בוקר דישדשה אל האמבטיה, שטפה את פניה במים ואיפרה את עיניה. למה לא? היא אוהבת להתאפר. ויש לה זמן. היא מרחה קונסילר ושמה פודרה, הוסיפה צללית אפורה כמו עשן, ואז מסקרה ושפתון כמעט שחור ועליו גלוס.
היא מרחה ג'ל על השיער והתלבשה. ג'ינס שחורים, שוב נעליים גבוהות וחולצת טריקו כהה. בגדים חמים מדי למזג האוויר במקסיקו, אבל מעשיים מאוד. היא ארזה את המזוודה, שתתה בקבוק מים ויצאה מהחדר.
 
נועה ישבה במסדרון, גבה אל הקיר. בידיה החזיקה כוס קפה מהביל.
וחיכתה.

עוד על הספר

שקר אמיתי א' לוקהארט

18

מתחילים כאן:
 
השבוע השלישי ביוני, 2017
קאבו סן לוקאס, מקסיקו
 
המלון היה ממש מדהים.
המיניבר בחדר של ג'וּל היה מפוצץ בשקיות צ'יפס וארבעה סוגים של חטיפי שוקולד. האמבטיה היתה בעצם ג'קוזי, והיה שם מלאי אינסופי של מגבות עבות וסבון נוזלי בריח פרחים. במבואה, בכל יום אחר הצהריים, התיישב גבר כסוף שיער אל פסנתר הכנף וניגן גרשווין. חוץ מזה יכולת גם ליהנות מטיפולי עור בחֵמר חם, אם לא מפריע לך שמישהו זר נוגע בך. העור של ג'ול הדיף ריח כלור לאורך כל היום.
אתר הנופש לָה פְּלַאיָה גרַנדֶה, בחצי האי בָּאחָה, התהדר כתמיד בווילונות לבנים, מרצפות לבנות ושטיחים לבנים. זרי פרחים לבנים שפעו מכל עבר, ואנשי הצוות נראו כמו אחיות רחמניות במדי הכותנה הלבנים. ג'ול התגוררה לבדה במלון כבר כמעט ארבעה שבועות. היא היתה בת שמונה־עשרה.
בבוקר רצה על ההליכון בחדר הכושר של המלון. נעלי הריצה שלה היו נייקי בעיצוב אישי — ירוקות עם שרוכים כחולים כהים. הפעם רצה בלי אוזניות, וביצעה אימון חזרות עם הפוגות — ריצה מהירה ואטית לסירוגין. כעבור כשעה בערך עלתה מישהי על ההליכון לצדה.
בחורה בת עשרים ומשהו, אולי שלושים לכל היותר. שיער שחור, אסוף בקוקו הדוק ומוחלק בתרסיס שיער. זרועות גדולות וגוף מוצק, עור חום בהיר וקצת אבקת סומק על הלחיים. נעליה היו שחוקות ומוכתמות בבוץ ישן.
רק שתיהן היו בחדר הכושר.
ג'ול האטה להליכה והתכוננה לצאת משם. היא העדיפה פרטיות מלאה, ובלאו הכי סיימה את המכסה שהציבה לעצמה.
"את מתאמנת לתחרות?" שאלה הבחורה. היא הצביעה לעבר המד הדיגיטלי. "למרתון או משהו כזה?" המבטא שלה היה אמריקאי־מקסיקאי. כנראה ניו יורקית שגדלה בשכונה דוברת ספרדית.
"בתיכון הייתי בנבחרת הריצה. זה הכול," ענתה ג'ול במבטא בריטי.
הבחורה נעצה בה מבט נוקב. "המבטא שלך מוצא חן בעיני," אמרה. "מאיפה את?"
"לונדון. סנט ג'ונס ווּד."
"אני מניו יורק," אמרה הבחורה.
ג'ול ירדה מההליכון כדי למתוח את שריר הירכיים הארבע־ראשי.
"אני לבד פה," אמרה הבחורה כעבור רגע. "רק אתמול בלילה הגעתי. נרשמתי למלון הזה ברגע האחרון. את פה כבר הרבה זמן?"
"במקום כזה — גם הרבה זמן נראה מעט מדי," אמרה ג'ול.
"אז על מה את ממליצה כאן, בפלאיה גרנדה?"
ג'ול לא נהגה לדבר עם אורחי המלון, אבל שיערה ששום דבר לא יקרה אם תענה על השאלה הזאת. "אני מציעה לך להצטרף לסיור צלילה עם שנורקלים," אמרה. "אני ראיתי צלופח מוֹרֶנה ענקי."
"מה את אומרת! צלופח?"
"המדריך פיתה אותו להתקרב בעזרת מעֵי דגים שהוא הביא בקנקן פלסטיק של חלב. וככה הצלופח יצא מבין הסלעים. משהו כמו שני מטרים וחצי. ירוק מבריק כזה."
הבחורה התחלחלה. "אני לא אוהבת צלופחים."
"אז עדיף שתוותרי. אם את נבהלת בקלות."
הבחורה צחקה. "ואיך האוכל? עוד לא אכלתי."
"אל תפספסי את עוגת השוקולד."
"לארוחת בוקר?"
"כן, בטח. יביאו לך במיוחד אם תבקשי."
"טוב לדעת. את פה לבד?"
"תקשיבי, אני חייבת לזוז," אמרה ג'ול. השיחה נהייתה אישית מדי לטעמה. "אז ביי." היא פנתה אל הדלת.
"אבא שלי נורא חולה," אמרה הבחורה לעבר גבה של ג'ול. "אני מטפלת בו כבר המון זמן."
צביטת אהדה בלב. ג'ול נעצרה והסתובבה.
"בדרך כלל אני מבקרת אצלו כל בוקר, וגם בערב, אחרי העבודה," המשיכה הבחורה. "עכשיו המצב שלו התייצב סוף־סוף, וכל כך רציתי לצאת לחופשה, שהמחיר לא עניין אותי. אני שורפת כאן המון כסף שאין לי."
"מה יש לאבא שלך?"
"טרשת נפוצה," אמרה האישה. "ודמנציה. פעם הוא היה ראש המשפחה, את יודעת. גבר־גבר כזה. דעות נחרצות בכל נושא. עכשיו הוא גוף מעוות במיטה. רוב הזמן הוא אפילו לא יודע איפה הוא נמצא. הוא שואל אותי אם אני המלצרית. דברים כאלה."
"זוועה."
"אז מצד אחד אני פוחדת שעוד מעט אני אאבד אותו, ומצד שני אני שונאת להיות איתו. וכשהוא ימות ואני אשאר יתומה, ברור לי שאני אצטער שנסעתי ועזבתי אותו ככה, מבינה?" הבחורה הפסיקה לרוץ והציבה את רגליה משני הצדדים של ההליכון. היא ניגבה את עיניה בגב כף היד. "סליחה. אני חופרת."
"אין בעיה."
"טוב, לכי להתקלח או מה שלא יהיה. אולי ניפגש מאוחר יותר."
הבחורה הפשילה את שרוולי חולצתה הארוכה והסתובבה אל המד הדיגיטלי בהליכון. על אמת זרועה היתה צלקת משוננת, כמו חתך של סכין. לא ישרה ומדויקת כמו צלקת ניתוח. משהו שיש מאחוריו סיפור כלשהו, זה היה ברור.
"תקשיבי, את אוהבת לשחק טריוויה?" שאלה ג'ול, בניגוד לשיקול דעתה.
חיוך. שיניים לבנות, אבל לא ישרות. "האמת, אני מעולה בטריוויה."
"כל יומיים יש משחק בערב, באולם למטה," אמרה ג'ול. "די בלגן כזה. רוצה ללכת?"
"איזה מין בלגן?"
"בלגן טוב. טיפשי כזה ורועש."
"טוב. כן, בסדר גמור."
"יופי," אמרה ג'ול. "נקרע להם את הצורה. עוד תשמחי שיצאת לחופשה. אני אלופה בגיבורי־על, סרטי מרגלים, יוּטיוּבֶּרים, כושר, כסף, איפור וסופרים ויקטוריאנים. ומה איתך?"
"סופרים ויקטוריאנים? כמו דיקנס?"
"כן, כל זה." ג'ול הרגישה שפניה מסמיקות. הנושא הזה נראה מוזר מאוד פתאום.
"אני מתה על דיקנס."
"את עובדת עלי."
"באמת." הבחורה חייכה שוב. "אני טובה בדיקנס, בישול, אקטואליה, פוליטיקה... ו... אה, כן — חתולים."
"מצוין," אמרה ג'ול. "אז המשחק מתחיל בשמונה, באולם שליד המבואה הראשית. הטרקלין עם הספות."
"שמונה. קבענו." הבחורה ניגשה אליה והושיטה לה יד. "איך אמרת שקוראים לך? אני נועה."
ג'ול לחצה את ידה. "לא אמרתי," ענתה. "אבל קוראים לי אימוֹג'ין."
 
***
 
ג'ול וֶסט ויליאמס נראתה לא רע. לא מישהי שיתייגו אותה כ"מכוערת", אבל גם לא כ"פצצה". היא נחשבה נמוכה — רק מטר חמישים וחמישה סנטימטר — אבל תמיד הסתובבה עם סנטר מורם. תסרוקת קצרה אבל מלאה, שמתחת לפסים הזהובים שבה כבר התחילו לבצבץ שורשים כהים. עיניים ירוקות, עור לבן וקצת נמשים. הבגדים שנהגה ללבוש לא חשפו בדרך כלל את הכוח הגופני שמתחת להם. השרירים של ג'ול היו תפוחים — קשתות מלאות עוצמה שהתקמרו על עצמותיה — כמו ציור בקומיקס. במיוחד ברגליים. מתחת לשכבת השומן הדקה בבטן הסתתר מערך שרירים נוקשה. היא אהבה לאכול בשר, שוקולד, מלח ושומן.
יותר זיעה באימונים, פחות דם בקרב — זה המשפט שג'ול האמינה בו.
ואם חשוב לך להימנע משברון לב, עדיף להעמיד פנים שאין לך לב. גם בזה היא האמינה.
וגם שבהרבה מקרים צורת הדיבור יותר חשובה מכל תוכן.
חוץ מזה היא גם האמינה בסרטי פעולה, באימוני משקולות, בנפלאות האיפור, בחקיקת פרטים בזיכרון, בשוויון זכויות וברעיון שסרטוני יוטיוב יכולים ללמד אותך מיליון דברים שלא לומדים באוניברסיטה.
כשג'ול נתנה אמון במישהו, היא היתה מוכנה לספר שלמדה שנה אחת בסטנפורד, על מלגת הצטיינות באתלטיקה. "גייסו אותי," הסבירה לאנשים שהצליחו להתחבב עליה. "סטנפורד זה הליגה העליונה. הם נתנו לי כסף ללימודים, לספרים וכל זה."
ומה קרה?
בשלב זה היא משכה בכתפיה. "רציתי ללמוד ספרות ויקטוריאנית וסוציולוגיה, אבל המאמן הראשי היה סוטה," אמרה. "נגע בכל הבנות. כשהוא הגיע אלי, בעטתי בו במקום אסטרטגי וסיפרתי את זה לכל מי שהיה מוכן לשמוע. מורים, סטודנטים, העיתון של סטנפורד. צעקתי את זה מראש מגדל השן הדבילי שלהם, אבל כל אחד יודע מה קורה לספורטאים שמלשינים על המאמנים שלהם."
היא פכרה את ידיה והשפילה את מבטה. "הבנות האחרות בנבחרת הכחישו," אמרה. "הן אמרו שאני משקרת ושהסוטה הזה לא נגע באף אחת. הן לא רצו שההורים שלהן ידעו ופחדו שייקחו מהן את המלגה. ככה הסיפור נגמר. המאמן המשיך לעבוד שם. אני פרשתי מהנבחרת. וזהו, לא היתה לי תמיכה כלכלית. וככה סטודנטית מצטיינת נושרת מהלימודים."
 
אחרי חדר הכושר שחתה ג'ול שני קילומטרים בבריכה של פלאיה גרנדה, ואחר כך ישבה שעות בטרקלין העסקים וצפתה בסרטונים ללימוד ספרדית, כמו שעשתה בדרך כלל. היא עדיין היתה בבגד הים שלה — בגד ים שלם בגוון אפור אקדח, עם חישוק זהב בחזה ומחשוף עמוק. ממש בסגנון "יקום מארוול".
גם נעלי הריצה הירוקות עדיין היו על רגליה, אבל בינתיים מרחה שפתון ורוד לוהט ואיפרה את עיניה בקו כסף.
הטרקלין היה ממוזג. וכמו תמיד, לא היה שם אף אחד. ג'ול שמה רגליים על השולחן, הרכיבה אוזניות ושתתה דיאט קולה.
אחרי שעתיים של ספרדית אכלה חטיף סניקרס לארוחת צהריים וצפתה בקליפים, ובהשראת פרץ הקפאין רקדה ושרה לפני קהל הכיסאות המשרדיים בטרקלין הריק. החיים היו ממש נפלאים היום. לרגע חשבה על הבחורה העצובה מחדר הכושר, זאת שבורחת מאביה החולה. היא נראית נחמדה, ויש לה צלקת מעניינת וטעם מפתיע בספרים.
שתיהן יקטלו את כולם בטריוויה.
ג'ול שתתה עוד דיאט קולה. היא בדקה את האיפור שלה ושלחה בעיטת קיקבוקס לעבר הבבואה שלה בחלון הטרקלין. ואז צחקה בקול, כי היא נראתה מטופשת אבל גם מדליקה. וכל הזמן הזה המשיכה המוזיקה הקצבית לפעום באוזניה.
 
***
 
למוזג בבר שבבריכה קראו דונובן. הוא היה בחור מקומי — גוף גדול וכבד, אבל לא שרירי, ושיער חלק. הוא נהג לקרוץ ללקוחות, דיבר אנגלית במבטא אופייני לבאחה וידע מה ג'ול אוהבת לשתות: דיאט קולה עם קצת סירופ וניל.
מדי פעם תיחקר דונובן את ג'ול בנוגע לילדוּת שלה בלונדון. ג'ול שמחה לתרגל את הספרדית שלה. הם צפו בסרטים בטלוויזיה שמעל הבר ודיברו.
היום, בשלוש אחר הצהריים, ישבה ג'ול על הכיסא הגבוה שבפינת הבר, עדיין בבגד הים. דונובן לבש בלייזר לבן וחולצת טריקו לבנה, כמו שנהוג בפלאיה גרנדה. זיפים ביצבצו על עורפו.
"איזה סרט זה?" שאלה אותו ג'ול והרימה את מבטה אל הטלוויזיה.
"'הענק'."
"איזה מהם?"
"לא יודע."
"הרי אתה שמת את התקליטור. אז איך זה שאתה לא יודע?"
"אני אפילו לא יודע שיש שני 'הענק'."
"יש שלושה. לא, בעצם, יש המון 'הענק', אם מביאים בחשבון את סדרות הטלוויזיה והסרטים המצוירים וכל זה."
"אין לי מושג איזה 'הענק' זה."
הסרט נמשך הלאה. דונובן שטף כוסות וניגב את הדלפק. הוא הכין ויסקי עם סודה למישהי, שלקחה את הכוס לצד השני של הבריכה.
"זה 'הענק' הפחות טוב," אמרה ג'ול, כשהתפנה שוב מעבודתו. "איך אומרים ויסקי בספרדית?"
"אֶסקוֹתֵ'ס."
"אסקות'ס. ואיזה סוג כדאי להזמין?"
"את לא שותה אלכוהול."
"אבל אם הייתי שותה."
"מֶקאלְן," אמר דונובן ומשך בכתפיו. "רוצה שאני אמזוג לך דוגמית?"
הוא מילא חמש כוסיות קטנות בסוגים שונים של ויסקי משובח. הוא הסביר לה מה ההבדל בין ויסקי לסְקוֹטש, ולמה מזמינים את זה ולא את ההוא. ג'ול טעמה כל אחד מהם, אבל כמעט לא בלעה.
"לזה יש ריח של בית שחי," אמרה לו.
"משוגעת אחת."
"ולזה יש ריח של גז מצתים."
הוא רכן אל הכוס וריחרח. "אולי."
היא הצביעה על השלישי. "פיפי של כלב. כלב ממש כועס."
דונובן צחק. "ומה עם האחרים?" שאל.
"ריח של דם יבש," אמרה ג'ול. "ושל האבקה הזאת שמנקים בה אמבטיות."
"איזה הכי מוצא חן בעינייך?"
"הדם היבש," אמרה, טבלה אצבע בכוס וטעמה שוב. "תגיד לי איך קוראים לו."
"זה מקאלן." דונובן פינה את הכוסות. "אה, ושכחתי להגיד לך: מישהי שאלה עלייך קודם. או אולי לא עלייך. אולי היא התבלבלה."
"איזו מישהי?"
"בחורה מקסיקאית. דיברה ספרדית. שאלה על אמריקאית לבנה צעירה, עם שיער צהוב קצר, שנמצאת כאן לבד," אמר דונובן. "היא אמרה נמשים." הוא נגע בפניו. "על האף."
"ומה אמרת לה?"
"אמרתי שזה אתר גדול. הרבה אמריקאים. אני לא יודע מי נמצא לבד ומי לא."
"אני לא אמריקאית," אמרה ג'ול.
"אני יודע. אז אמרתי לה שלא ראיתי מישהי כזאת."
"ככה אמרת?"
"כן."
"ובכל זאת הבנת שהיא מתכוונת אלי."
הוא הביט בג'ול רגע ארוך. "בטח שהבנתי," אמר לבסוף. "אני לא טיפש, גברת ויליאמס."
 
 
***
 
אז נועה יודעת שהיא אמריקאית.
זאת אומרת שנועה שוטרת. או משהו כזה. אין אפשרות אחרת.
היא טמנה לג'ול מלכודת עם כל הדיבורים האלה. האבא החולה, דיקנס, הפחד להתייתם. נועה ידעה בדיוק מה להגיד. היא הכינה לה פיתיון — "אבא שלי נורא חולה" — וג'ול בלעה את הפיתיון בתיאבון רב.
פניה של ג'ול בערו. היא בודדה וחלשה עכשיו, ופשוט מטומטמת לגמרי, אם בלעה ככה את השקרים של נועה. זאת היתה תחבולה, כדי שהיא תחשוב שנועה היא בעלת ברית שלה, לא יריבה.
ג'ול חזרה לחדרה, ובדרך השתדלה להיראות הכי רגועה בעולם. ברגע שנכנסה לחדר, הוציאה את חפצי הערך שלה מהכספת. היא החליפה את בגד הים בג'ינס, נעליים גבוהות וחולצת טריקו, לקחה את המזוודה הקטנה ודחסה לתוכה כמה שיותר בגדים. את כל השאר לא תיקח איתה. היא השאירה על המיטה שטר של מאה דולר בשביל גלוריה, החדרנית שדיברה איתה לפעמים. ואז הסיעה את המזוודה לאורך המסדרון והסתירה אותה מאחורי מכונת הגלידה.
היא חזרה אל הבר בבריכה, הסבירה לדונובן איפה המזוודה והחליקה לעברו שטר של עשרים דולר על פני הדלפק.
ביקשה שיעשה לה טובה.
החליקה אליו עוד שטר של עשרים ונתנה לו הנחיות.
***
 
במגרש החניה של העובדים חיפשה ג'ול ומצאה את המכונית הקטנה והכחולה של המוזג. המכונית לא היתה נעולה. ג'ול נכנסה ונשכבה על הרצפה מאחור, למרות הפסולת שהיתה מפוזרת שם — שקיות ריקות וכוסות קפה חד־פעמיות.
היתה לה שעה לחכות עד שדונובן יסיים את המשמרת. עם קצת מזל, נועה לא תשים לב שמשהו לא בסדר עד שג'ול ממש תאחר למשחק הטריוויה, אולי בסביבות שמונה וחצי. ואז היא תבדוק בוודאי ברשימות של ההסעות לנמל התעופה ושל חברות המוניות, ולא תחשוב על מגרש החניה של העובדים.
במכונית היה חם ומחניק. ג'ול הקשיבה וניסתה לשמוע צעדים מתקרבים.
הכתף התחתונה כבר כאבה לה. היא היתה צמאה.
דונובן יעזור לה, נכון?
בטח שכן. כבר עכשיו הוא חיפה עליה. אמר לנועה שהוא לא מכיר מישהי שעונה לתיאור הזה. הוא הזהיר את ג'ול והבטיח להביא את המזוודה שלה ולהסיע אותה. היא גם שילמה לו.
חוץ מזה, היא ודונובן חברים.
ג'ול מתחה רגל אחת, אחר כך את השנייה, ואז התקפלה בחזרה אל המרווח שמאחורי המושבים הקדמיים.
היא חשבה על הבגדים והתכשיטים שעליה, ואז הסירה את העגילים ואת טבעת הירקן ודחפה אותם לכיס הג'ינס. היא אילצה את עצמה לנשום ברוגע.
בסופו של דבר שמעה קול של גלגלי מזוודה. דלת תא המטען נפתחה ונטרקה בחזרה. דונובן השתחל למושב הנהג, התניע את המכונית ויצא ממגרש החניה. ג'ול המשיכה לשכב על הרצפה בזמן שנהג. בדרך היו מעט רמזורים. שיר פופ מקסיקאי התנגן ברדיו.
"לאן את רוצה לנסוע?" שאל דונובן לבסוף.
"לכל מקום בעיר."
"אז אני נוסע הביתה." קולו נשמע ערמומי פתאום.
אוי, לא. אולי טעתה כשנכנסה למכונית שלו? אולי דונובן הוא מסוג הגברים שחושבים שבחורה צריכה לשכב איתם אם היא רוצה שיעשו לה טובה?
"תוריד אותי לא רחוק משם," אמרה לו בתקיפות. "אני אסתדר."
"את לא חייבת להגיד את זה ככה," אמר. "אני מעמיד את עצמי לשירותך כרגע."
 
***
 
ועכשיו נדמיין:
בית חמוד בקצה עיר קטנה באלבמה. באחד הלילות, ג'ול בת השמונה מתעוררת בחושך. היא שמעה רעש, לא?
היא לא בטוחה. שקט שורר בבית.
היא יורדת במדרגות בכותונת לילה ורודה ודקה.
כשהיא מגיעה לקומת הקרקע, פגיון קר של פחד ננעץ בה. הסלון הרוס. ספרים ומסמכים שפוכים על הרצפה. בחדר העבודה המצב עוד יותר נורא. ארונות תיוק שלמים נפלו. המחשבים נעלמו.
"אמא? אבא?" ג'ול הקטנה רצה בחזרה למעלה, אל חדר השינה של הוריה.
המיטות שלהם ריקות.
עכשיו היא ממש מבוהלת. היא פותחת במהירות את דלת חדר האמבטיה. לא, הם לא שם. היא רצה החוצה.
החצר מוקפת עצים גבוהים. ג'ול הקטנה מגיעה אל אמצע השביל, ורק שם היא מבינה מה היא רואה בעיגול האור שיוצר פנס הרחוב.
אמא ואבא שוכבים על הדשא, על הבטן. הגוף שלהם מקומט ורפוי. דם מצטבר בשלוליות שחורות מתחתיהם. מישהו ירה לאמא בראש. היא בטח מתה מיד. גם אבא מת, אבל הפצעים היחידים שג'ול רואה הם בזרועות שלו. כנראה דימם למוות. הוא מכורבל סביב אמא, כאילו חשב רק עליה ברגעי חייו האחרונים.
ג'ול רצה בחזרה הביתה כדי להתקשר למשטרה. קו הטלפון מנותק.
היא חוזרת לחצר, רוצה לשאת תפילה, להיפרד לפחות — אבל הגופות של הוריה נעלמו. הרוצח לקח אותן.
היא לא מרשה לעצמה לבכות. כל הלילה היא יושבת בעיגול האור של הפנס, וכותונת הלילה שלה נרטבת מהדם שהולך ונקרש.
בשבועיים שלאחר מכן ג'ול הקטנה נשארת לבדה בבית שנבזז. היא ממשיכה להיות חזקה. היא מכינה לעצמה אוכל ומסתכלת במסמכים שנשארו, מחפשת רמזים. מן הקריאה במסמכים עולה תמונה של גבורה, עוצמה וזהויות בדויות.
באחד הימים אחר הצהריים היא יושבת בעליית הגג ומסתכלת בתצלומים ישנים, ואישה בשחור צצה פתאום בפתח החדר.
האישה צועדת לעברה, אבל ג'ול הקטנה זריזה מאוד. היא משליכה לעברה סכין מכתבים, זורקת אותה חזק ומהר, אבל האישה תופסת אותה ביד שמאל. ג'ול הקטנה מטפסת על ערימת ארגזים, מושיטה ידיים למעלה, לופתת את אחת מקורות העץ של עליית הגג ועולה עליה. היא רצה לאורך הקורה, משתחלת החוצה דרך חלון גבוה ועולה אל הגג. בהלה הולמת בחזה שלה.
האישה רודפת אחריה. ג'ול קופצת מהגג לעבר העץ של השכנים ושוברת ממנו ענף חד כדי שישמש לה כנשק. היא אוחזת אותו בין שיניה כשהיא יורדת מהעץ. היא רצה אל סבך השיחים, ופתאום האישה יורה לה בקרסול.
הכאב נורא. ג'ול הקטנה בטוחה שהרוצחת של הוריה באה לחסל אותה, אבל האישה בשחור עוזרת לה לקום ומטפלת בפצע. היא מוציאה את הקליע ומורחת חומר חיטוי על הפצע.
האישה חובשת לה את הרגל ותוך כדי כך מסבירה לה שהיא מגייסת. היא צפתה בה בשבועיים האחרונים. ג'ול היא בתם של שני אנשים מוכשרים במיוחד, ונוסף על כך היא חכמה להפליא ובעלת יכולת הישרדות מדהימה. האישה רוצה לאמן את ג'ול ולעזור לה לנקום את נקמתה. כי היא מין דודה אבודה שחזרה. היא גם יודעת אילו סודות הסתירו ההורים מבתם היחידה והאהובה.
ואז מתחיל שלב שבו ג'ול רוכשת השכלה מיוחדת במינה: היא לומדת בבית ספר ייחודי, ששוכן בבית ישן, משופץ, ברחוב רגיל בעיר ניו יורק. היא לומדת שיטות מעקב, מבצעת סלטות לאחור ויודעת להיחלץ מאזיקים ומכותנות כפייה. היא לובשת מכנסי עור וגודשת את כיסיה באביזרים מתוחכמים. בבית הספר הזה מלמדים גם שפות זרות, מנהגים חברתיים, ספרות, אמנויות לחימה, שימוש בכלי ירי, התחזות, מבטאים שונים, שיטות זיוף וגם דקויות משפטיות. השלב הזה נמשך עשר שנים. בתום התהליך, ג'ול היא אישה שלא כדאי להמעיט בערכה.
זה היה סיפור הרקע של ג'ול וסט ויליאמס. בשלב שבו התגוררה בפלאיה גרנדה, העדיפה אותו על פני כל סיפור אחר שיכלה לספר על עצמה.
 
***
 
דונובן עצר ופתח את דלת הנהג. המנורה הפנימית נדלקה במכונית.
"איפה אנחנו?" שאלה ג'ול. חושך שרר בחוץ.
"סן חוזה דֶל קאבּו."
"כאן אתה גר?"
"לא קרוב מדי."
ג'ול חשה הקלה, אבל מחוץ למכונית נראה הכול שחור מאוד. איפה פנסי הרחוב והחנויות המוארות בשביל קהל התיירים? "יש מישהו בסביבה?" שאלה.
"חניתי בסמטה כדי שלא יראו שאת יוצאת מהמכונית שלי."
ג'ול זחלה החוצה. שריריה היו נוקשים, והיא הרגישה כאילו פניה מוכתמות בשמן מכונות. פחי אשפה ניצבו לאורך הסמטה. אור בקע רק משני חלונות בקומה השנייה. "תודה על ההסעה. תפתח את תא המטען, טוב?"
"אמרת מאה דולר כשאני אביא אותך לעיר."
"ברור." ג'ול הוציאה את הארנק מהכיס האחורי ושילמה.
"אבל עכשיו זה יותר," הוסיף דונובן.
"מה?"
"עוד שלוש מאות."
"חשבתי שאנחנו חברים."
הוא התקדם צעד אחד לעברה. "אני מכין לך משקאות כי זאת העבודה שלי. אני עושה כאילו נחמד לי לדבר איתך, כי גם זאת העבודה שלי. את חושבת שאני לא רואה איך את מסתכלת עלי מלמעלה? 'הענק' הפחות טוב. איזה סוג של ויסקי. אנחנו לא חברים, גברת ויליאמס. חצי מהזמן את משקרת לי, ואני משקר לך כל הזמן." היא הרגישה ריח של אלכוהול שנשפך לו על החולצה. הבל פיו היה חם בפרצופה.
ג'ול באמת חשבה שהוא מחבב אותה. הם צחקו יחד והוא נתן לה צ'יפס בחינם. "וואו," אמרה בשקט.
"עוד שלוש מאות," אמר.
מי הוא? נוכל קטן שהחליט להתלבש על בחורה עם הרבה דולרים? או שהוא חושב שהיא תעדיף לשכב איתו במקום לתת לו עוד שלוש מאות? אולי נועה שיחדה אותו?
ג'ול תחבה את הארנק בחזרה לכיס. היא סובבה את רצועת התיק, כך שהתלכסן לה על החזה. "דונובן?" היא התקדמה צעד אחד, הרימה את פניה אליו והביטה בו בעיניים גדולות.
ואז הניפה את יד ימין בכל הכוח, העיפה את ראשו לאחור והכניסה לו ברך במפשעה. דונובן התקפל. ג'ול תפסה בשערו החלק ומשכה את ראשו אחורה. היא סובבה אותו ועירערה את שיווי משקלו.
הוא דחף לה מרפק, נעץ לה אותו ישר בחזה. כאב חד עבר בה, אבל במהלומת המרפק הבאה הוא כבר פיספס, כי ג'ול זזה הצדה, תפסה לו את המרפק החובט וסובבה לו אותו אל מאחורי הגב. זרועו של דונובן היתה רכה ומגעילה. ג'ול החזיקה אותו חזק, ובידה הפנויה חטפה את הכסף שלה מאצבעותיו החמדניות.
היא תחבה את המזומן לכיס הג'ינס שלה, דחקה את המרפק של דונובן עוד יותר למעלה, טפחה לו על הכיסים הקדמיים וחיפשה את הטלפון שלו.
הטלפון לא היה שם. אולי בכיס האחורי.
היא מצאה את המכשיר, ובהיעדר מקום אחר דחפה אותו לתוך החזייה שלה. עכשיו דונובן לא יוכל להתקשר לנועה ולהגיד לה איפה היא. אבל מפתחות המכונית עדיין היו בידו השמאלית.
דונובן בעט בה ופגע לה בשוק. ג'ול הכניסה לו אגרוף בצד העורף, והוא התקפל קדימה. דחיפה אחת חזקה, והוא נפל ארצה. הוא ניסה לדחוף את עצמו כדי לקום, אבל ג'ול תפסה את מכסה המתכת של אחד הפחים הקרובים והורידה לו אותו על הראש פעם ועוד פעם, ודונובן התמוטט על ערימה של שקיות אשפה, מדמם מהמצח ומאחת העיניים.
ג'ול נסוגה אל מחוץ להישג ידו. מכסה המתכת עדיין היה בידה. "תזרוק את המפתחות."
דונובן גנח, הושיט את יד שמאל והשליך את המפתחות, והם נחתו כעשרים סנטימטר מגופו.
ג'ול חפנה את המפתחות ופתחה את תא המטען. היא הוציאה את המזוודה, הניחה אותה על הגלגלים והתרחקה בריצה לאורך הרחוב, לפני שדונובן הספיק לקום.
 
***
 
היא האטה להליכה ברגע שיצאה לרחוב הראשי של סן חוזה דל קאבו. במבט מהיר סקרה את חולצתה ושמחה לראות שהיא די נקייה. בתנועה אטית ושלווה העבירה יד על פניה, לבדוק שלא נשאר עליהן משהו — אבק, רוק או דם. היא הוציאה מהתיק מראת כיס, בדקה את עצמה תוך כדי הליכה והשתמשה במראה גם כדי להציץ אחורה, מעבר לכתפה.
אף אחד לא הלך אחריה.
היא מרחה שפתון ורוד עמום, סגרה את המראה בנקישה והאטה עוד יותר את קצב ההליכה.
אסור לה להיראות כאילו היא בורחת.
האוויר היה חמים. מוזיקה רמה פעמה מתוך הפאבים. תיירים שוטטו ברחובות — לבנים, שחורים ומקסיקאים, וכולם היו שתויים וקולניים. קהל של חופשות זולות. ג'ול עברה ליד פח אשפה והשליכה לתוכו את המפתחות והטלפון של דונובן. היא חיפשה מונית או שירות מיניבוס, אבל שום כלי רכב כזה לא נראה באופק.
טוב.
היא חייבת להסתתר ולהחליף בגדים, כי דונובן עלול לרדוף אחריה. וזה בדיוק מה שהוא יעשה אם הוא עובד בשביל נועה. או אם ירצה לנקום בה.
בדיוק הרגע המתאים לדמיין את עצמך בסרט קולנוע:
צללים חולפים על עורך החלק תוך כדי הליכה. מתחת לבגדים נוצרים לך בינתיים כתמים כחולים, אבל השיער שלך נראה נהדר. הכיסים מלאים אביזרים מועילים, חפצי מתכת דקיקים שמסוגלים לבצע פעלולי טכנולוגיה מדהימים ומתקפות קטלניות. ויש לך גם רעלים וסוֹתרָנֵי רעלים.
העלילה מתמקדת בך. אך ורק בך, לא באף אחד אחר. יש לך סיפור רקע מעניין, השכלה מיוחדת, מוח מבריק ולב חסר רחמים ונטול כל פחד. השארת מאחור שובל של גופות, כי עשית כל מה שצריך כדי להמשיך לחיות. אבל בסופו של דבר זה עניין שגרתי, לא יותר מזה.
הדמות שלך מרהיבה באור הזה, הבוקע מחלונות הפאב המקסיקאי. הלחיים סמוקות אחרי התגרה. אה, והבגדים האלה כל כך מחמיאים לך.
אז נכון שהפעולות שלך אלימות עד כדי זוועה. אכזריות אפילו. נגד החוק אפילו. אבל זה התפקיד שלך, זאת ההכשרה המיוחדת שקיבלת, ולכן זה סקסי.
ג'ול ראתה טונות של סרטים כאלה. היא ידעה שאישה לא ניצבת בדרך כלל במרכזה של עלילה כזאת. אישה היא רק קישוט, בת לוויה, קורבן או מושא אהבה. ברוב המקרים היא קיימת כדי לעזור לגיבור הלבן ההטרוסקסואלי בעלילות הגבורה המחורבנות שלו. אם בכל זאת יש גיבורה, היא בעלת משקל נוצה, כמעט לא לובשת כלום והשיניים שלה ישרות.
ג'ול ידעה שהיא לא נראית כמו הגיבורות האלה. היא אף פעם לא תיראה כמוהן. אבל היא מוצלחת לא פחות מהן. ומבחינות מסוימות אפילו יותר. גם את זה היא ידעה.
כשהגיעה לפאב המקסיקאי השלישי, צללה פנימה. המקום היה מרוהט בספסלי פיקניק, ועל הקירות היו תלויים דגים מפוחלצים. רוב הלקוחות היו אמריקאים שבאו להרטיב את הגרון אחרי יום של דיג ספורטיבי. ג'ול נדחקה במהירות אל חלקו האחורי של הפאב, העיפה מבט אחורה ונכנסה לשירותי הגברים.
לא היה שם אף אחד. היא נכנסה לאחד התאים. דונובן בשום אופן לא יחפש אותה כאן.
מושב האסלה היה רטוב, מצופה בצהוב. ג'ול חיטטה במזוודה עד שמצאה את הפאה השחורה — קארֶה חלק עם פוני. היא חבשה אותה, ניגבה את השפתון, מרחה במקומו גְלוֹס כהה ושמה מייק־אפ על כל הפנים כדי לטשטש את הנמשים. מעל חולצת הטריקו הלבנה היא כיפתרה עליונית כותנה שחורה.
מישהו נכנס והשתמש במשתנה. ג'ול עמדה בלי לזוז ושמחה שהיא לובשת ג'ינס ונעליים שחורות גבוהות. רק הנעליים וקצה המזוודה יהיו גלויים לעין מתחת לדלת ולקירות התא.
עוד מישהו נכנס והשתמש בתא הסמוך. היא הסתכלה על הנעליים.
דונובן. הקרוקס הלבנות המלוכלכות שלו. המכנסיים של לה פלאיה גרנדה, שנראים כמו מדים של אנשי סיעוד.
הדם הלם באוזניה של ג'ול.
בשקט הרימה את המזוודה מהרצפה והחזיקה אותה באוויר, כך שלא יוכל לראות אותה. היא המשיכה לעמוד בלי לזוז.
דונובן הוריד את המים באסלה, וג'ול שמעה שהוא מדשדש אל הכיור. פותח את הברז.
עוד מישהו נכנס. "אפשר להשתמש רגע בטלפון שלך?" שאל דונובן באנגלית. "שיחה קצרה."
"מישהו הכניס לך מכות, מה?" הבחור השני דיבר במבטא אמריקאי, מקליפורניה. "ככה זה נראה."
"אני בסדר," אמר דונובן. "אני רק צריך טלפון."
"אין לי שיחות בטלפון הזה, רק מסרונים," אמר הבחור. "ואני חייב לחזור לחברים שלי."
"אני לא אגנוב לך את הטלפון," אמר דונובן. "אני רק צריך ל..."
"אמרתי לא, בסדר? אבל אני מאחל לך כל טוב, בחור." והוא יצא בלי להשתמש בשירותים.
מעניין למה דונובן רוצה להתקשר. כי אין לו מפתחות למכונית והוא רוצה שמישהו ייקח אותו? או כי הוא רוצה לדבר עם נועה?
היא שמעה שהוא נושם בכבדות, כמו מישהו שסובל מכאבים. הוא לא פתח שוב את הברז.
בסופו של דבר הוא יצא.
ג'ול הניחה את המזוודה על הרצפה. היא ניערה את כפות הידיים כדי לחדש את זרימת הדם בהן ומתחה את הזרועות מאחורי הגב. לפני שיצאה מהתא ספרה את הכסף שלה — הפזטות והדולרים. היא בדקה את הפאה במראת הכיס.
כשהיתה בטוחה שדונובן כבר לא בשטח, יצאה בביטחון משירותי הגברים, כאילו שום דבר מיוחד לא קרה, ומשם יצאה לרחוב. בחוץ נדחקה בין המוני הבליינים אל פינת הרחוב, והמזל שיחק לה. מונית נעצרה. היא נכנסה במהירות וביקשה להגיע לגרנד סוֹלמאר, אתר הנופש הסמוך לפלאיה גרנדה.
בגרנד סולמאר מצאה בקלות מונית אחרת וביקשה מהנהג החדש לקחת אותה למקום זול, בבעלות מקומית. הוא הביא אותה למלונית קאבּו־אִין.
חור מוזנח. קירות זולים, צבע מלוכלך, רהיטי פלסטיק ופרחי פלסטיק על הדלפק. ג'ול נרשמה בשם בדוי ושילמה לפקיד בפזטות. הוא לא ביקש תעודת זהות.
למעלה, בחדר, השתמשה במכונת הקפה הקטנה כדי לחלוט נטול קפאין. היא הוסיפה שלוש כפיות סוכר והתיישבה על שפת המיטה.
היא באמת צריכה לברוח?
לא.
כן.
לא.
אף אחד לא יודע איפה היא. אף אחד עלי אדמות. העובדה הזאת צריכה לשמח אותה. הרי היא רוצה להיעלם.
אבל היא פחדה.
היא התגעגעה אל פאולו. התגעגעה לאימוג'ין.
הלוואי שיכלה למחוק הכול.
אילו רק יכלה לחזור אחורה ולהתחיל הכול מההתחלה, אין ספק שהיתה עכשיו אדם טוב יותר. או אדם אחר. יותר היא־עצמה. או אולי פחות היא־עצמה. היא לא ידעה מהי האפשרות הנכונה, כי כבר לא ידעה איך נראה האני האמיתי שלה. אולי אין שום ג'ול בכלל, אלא רק סדרת זהויות בדויות שהיא מציגה בהקשרים שונים?
כל האנשים מרגישים ככה? שאין להם אני אמיתי?
או רק היא?
היא לא ידעה אם היא מסוגלת לאהוב את הלב המוזר והמנותץ שלה. היא רצתה שמישהו אחר יעשה את זה בשבילה; שמישהו אחר יראה את הלב שפועם לה בחזה ויגיד, אני רואה את האני האמיתי שלך. הוא עדיין שם, והוא נדיר ויקר ערך. את מעוררת בי אהבה עמוקה.
כמה מטופש ונורא להיות מנותצת, בלי שום צורה ברורה, בלי אני, כשכל החיים עדיין לפניה. הרי ברור שיש לה כישרונות נדירים. היא מתאמצת ומשתדלת, ויש בה כל כך הרבה דברים מועילים. זה ברור לה.
אז למה היא בכל זאת מרגישה חסרת ערך?
היא רצתה להתקשר לאימוג'ין. הלוואי שיכלה לשמוע את הצחוק השקט של איג'י ואת המשפטים הארוכים שלה, שמספרים עוד ועוד סודות. הלוואי שיכלה להגיד לאימוג'ין, אני פוחדת. ואיג'י היתה אומרת, אבל את אמיצה, ג'ול. את האדם הכי אמיץ שאני מכירה.
הלוואי שפאולו היה בא ומחבק אותה ואומר לה, כמו פעם, שהיא בן אדם מדהים, פשוט עשר.
היא רצתה שמישהו יאהב אותה בלי שום תנאי, שיסלח לה על הכול. או עדיף — מישהו שכבר יודע הכול ויאהב אותה דווקא בזכות זה.
פאולו ואימוג'ין לא יכלו לעשות את זה.
ובכל זאת זכרה את מגע שפתיו של פאולו על שפתיה. את ריח בושם היסמין של איג'י.
 
***
 
הפאה השחורה עדיין היתה על ראשה של ג'ול כשירדה למשרד של המלונית. עכשיו כבר גיבשה תוכנית. המשרד היה סגור בשעה מאוחרת כזאת, אבל היא נתנה תשר לפקיד הקבלה כדי שיפתח אותו בשבילה. בעזרת המחשב של המלונית הזמינה טיסה שיוצאת למחרת בבוקר מסן חוזה דל קאבו ללוס אנג'לס. היא השתמשה בשם האמיתי שלה וחייבה את כרטיס האשראי הרגיל שלה, שבו השתמשה גם בפלאיה גרנדה.
ואז שאלה את הפקיד איפה תוכל לקנות מכונית במזומן. הוא אמר לה שיש סוחר שפועל באיזו חצר אחורית, ותמורת דולרים אמריקאיים יוכל למכור לה משהו בבוקר. הוא רשם לה את הכתובת, באוֹרְטיס פינת אֵחידוֹ, כך אמר.
נועה עוקבת אחרי כרטיסי אשראי, זה היה ברור. אחרת היא לא היתה מוצאת את ג'ול בפלאיה גרנדה. עכשיו הבלשית תבחין בחיוב החדש ותיסע ללוס אנג'לס, ואילו ג'ול תקנה מכונית במזומן ותיסע לעבר קַנקוּן. מקנקון היא תגיע בסוף לאי קוּלֶבּרָה, בפּוּאֶרטוֹ ריקוֹ, שבו שורצים המוני אמריקאים שבחיים לא מראים את הדרכון שלהם לאף אחד.
היא הודתה לפקיד על המידע על סוחר המכוניות. "אתה לא תזכור את השיחה שלנו, נכון?" אמרה ודחפה לעברו עוד עשרים על הדלפק.
"אני עלול להיזכר," הוא אמר.
"ממש לא." היא הוסיפה חמישים.
"בחיים לא ראיתי אותך," אמר.
 
***
 
השינה היתה מסוכסכת. אפילו יותר מהרגיל. חלומות על טביעה במי טורקיז חמימים; חלומות על חתולים נטושים שהולכים על הגוף שלה כשהיא ישנה; חלומות על נחש שחונק אותה. ג'ול התעוררה בצרחה.
היא שתתה מים. התקלחה במים קרים.
נרדמה ושוב התעוררה בצרחה.
בחמש לפנות בוקר דישדשה אל האמבטיה, שטפה את פניה במים ואיפרה את עיניה. למה לא? היא אוהבת להתאפר. ויש לה זמן. היא מרחה קונסילר ושמה פודרה, הוסיפה צללית אפורה כמו עשן, ואז מסקרה ושפתון כמעט שחור ועליו גלוס.
היא מרחה ג'ל על השיער והתלבשה. ג'ינס שחורים, שוב נעליים גבוהות וחולצת טריקו כהה. בגדים חמים מדי למזג האוויר במקסיקו, אבל מעשיים מאוד. היא ארזה את המזוודה, שתתה בקבוק מים ויצאה מהחדר.
 
נועה ישבה במסדרון, גבה אל הקיר. בידיה החזיקה כוס קפה מהביל.
וחיכתה.