פרולוג
מבע נפעם ארוך מבעד לחלון המטוס, גרם לי לשמוע את רחשי המנוע המהפנטים, כשהמטוס החל להנמיך את הגלגלים שנשלפו ממקומם והתייצבו בגאון, מוכנים לנחיתה. האורות סימנו להדק את החגורות ולהישאר במקומות עד לעצירה מוחלטת. כולם ממושמעים כאן בטיסה מניו־יורק למקסיקו־סיטי, שומרים על איפוק מסוים, אולי מותנה, אך ללא הבעת רגש כלשהו. איש אינו מוחא כפיים, כשהמטוס נוחת, כפי שנהוג בנחיתות בישראל. אספתי את מזוודת הטרול מהתא שמעליי, ועשיתי את דרכי בלאות לעבר מסוע המזוודות.
בעודי מותשת מן הטיסה הארוכה, יורדת במדרגות, מהרהרת במפגש המחודש והמרגש עם מתאו קסטרו, חבר ילדותי, לאחר למעלה משלושים וחמש שנים, הבטתי אל קהל ההמונים למטה, שנראו לי קטנים, כלהקת נמלים חרוצות. מגוון רחב של צבעים, עמים ותרבויות שונות מרחבי העולם. יפנים, סינים, אירנים, הודים, אמריקאים מכל קצות היבשת, ולא מעט מקסיקנים, מן הסתם, מכל הקסטות. בייחוד הרשימו אותי המקומיים, הנושאים על שכמם סלים מפלסטיק, עמוסים במרכולתם והילדים הקטנים משתרכים אחריהם. ועם כל השוני הרבגוני — לכולם מטרה אחת, להגיע. אך לאן?
כמו נהגים שעוקפים זה את זה בפראות על הכביש ולבסוף נפגשים ברמזור האדום, כולנו נפגשנו ליד המסוע. על פני הקרקע, רק הבעת פניהם מסגירה, לכאורה, דברים שאינך יודע ולא תדע לעולם. נזכרתי בשירו של לואי אמסטרונג, "איזה עולם נפלא..."
המסע הזה למקסיקו נועד להיות מעין חוויה רוחנית מרגשת, מפגש מחודש עם חבר נעורים ועם משפחתו היקרה, מעין דה ז'ה וו, או שנכון יותר לומר דה ג'ה פה, וזאת בפיזור נפש משווע. הוא בא בעצם לגרום לי להתנתק מהאבל הגדול שלי על אבדן ליבר, בן זוגי, בניסיון להסיר את האבק שהצטבר אצלי במשך תקופה ארוכה מצד אחד; ולפתוח את אלבומי תמונות ילדותי ולא מעט מגירות עמוסות בחילופי מכתבים עם מתאו, חברי משחר ילדותנו המשותפת, מצד שני.
הכול התחיל בזמן שישבתי סביב שולחן ארוחת ערב בחג הפסח אצל משפחת קסטרו, ומתאו החל לספר לנו על מגוון החוויות המסעירות שעברו עליו, עד לרגע המסוים, שבו נכנס לחדר בנונשלנטיות אדוארדו אקוסטה, בן דודו של מתאו, ובאורח פלא בלתי נשלט, הרגשתי שפניי וגופי החלו נדרכים כקפיץ, ואני מוצאת את עצמי מתנתקת מכל הנוכחים ומבינה שאני בעצם במקום אחר, חווה רגע עוצמתי, שלא היה לי מעולם. בעיצומה של ההתרגשות, מגיעה מפיו ההזמנה המפתיעה לבלות סוף שבוע בחווה שבערבות מקסיקו המשמימה לכאורה, שנמצאת על גבעת אלטו ורדה, משקיפה אל ים כחול ועמוק ומשתרעת על פני דונמים עצומים במעלה הרכס, לעבר נוף הררי פראי — מחזה משובב לב ורומנטי שרואים רק במערבונים.
קשה היה לי שלא להתרגש ממנו. אדוארדו אקוסטה, גבר שבגברים, חסון ומלא כריזמה, כשדמיון מדהים ניכר בינו לבין השחקן ג'ורג' קלוני. עלם חן מצודד, בעל חזות איתנה הבנויה לתלפיות, עיניים ירוקות ושיער מעט מכסיף, שמתבדר מבעד לכובע הקאובוי. היה בו דבר מה שלא היה מוכר לי עד אותו הרגע, למעט מצפייה בסרטי מערבונים איכותיים של הכוכבים הגדולים והאלמותיים, ג'ון וויין וקירק דגלאס, שלא ינוס לחם לעולם. ואולי זה באמת רק חלום או תעתועי מוח משמש קופחת, אך מצאתי את עצמי מתפלשת באווירה דמיונית של שדות ירוקים פתוחים, מרקדת כנערת תיכון מהסרטים. אז יכול להיות שזה יישמע כסוג של קלישאה, אבל עם הגבר הלטיני הזה, מבחינתי זו הייתה לחלוטין התאהבות ממבט ראשון. ובגילוי נאות, בהיותי בת חמישים פלוס, זוהי בהחלט פריבילגיה נשגבת. הרגשתי מעין אהבת גיל הנעורים, חוויה מרגשת, מתקתקה ומתקנת. איני יודעת אם יש התאהבויות כאלה שנקרות בדרכנו, אלא פעם בחיים, ולאחר תקופה ארוכה של אבל על ליבר, הייתי אומרת שזו הייתה עבורי חוויה משכרת שלא ידעתי כלל לאן היא תוביל, אך דבר אחד היה ברור לי היטב, והוא שאיני מתכוונת לוותר עליה בשום מחיר, ואני הולכת עם זה בגדול ועד הסוף — תרתי משמע. אולי בהמשך אשכיל להבין שהגורל, הוא שבעצם חיבר אותי עם גורלו של אדוארדו, וכל שהיה צריך הוא לקלף ממני שכבה אחר שכבה, כדי להגיע אל האמת החבויה בתוך תוכי, שהרי יהיה זה על סף הבלתי אפשרי בסוף שבוע אחד בלבד, לרדת לעומקם של דברים, לשנות את עורי, להתפרע בהתנהגויות מוזרות, שטותיות. הכול היה נראה יפה וורוד, אך היו לי לא מעט חששות נסתרות להתאהב בחלום גדול כזה וממה שמצפה לי בעקבותיו, שהרי אמר לי פעם אדם חכם: "בפתחו של חלום, מחכה רוח רפאים."
