שפיץ
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
שפיץ
הוספה למועדפים
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

אברהם הררי נולד באנטוורפן בשם אלברט שפיץ, חמש שנים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. כשפלש הצבא הגרמני לבלגיה הוא ברח עם משפחתו לדונקרק על מנת לחצות את תעלת למנש ולהגיע לאנגליה, אך שם הורד אביו מספינת הדייג אותה שכר, כדי לפנות את כלי השייט לטובת החזרת חיילים בריטיים למולדתם. כשהגיעו ידיעות על הפיתרון הסופי שהנאצים התחילו בביצועו, הוא הועבר עם אחותו ואחיו למשפחה נוצרית בעיירה בום. שם עם שם משפחה צרפתי "דלמונט", הם שהו ארבע שנים. עם תום הכיבוש, עקב מצוקה כלכלית שוב נמצא לאלברט סידור אצל משפחת חקלאים בכפר מלדג'ם. הוא הושפע מהסיפורים על מעשיו המופלאים של ישו הנוצרי, הפך מאמין אדוק ונשא את הצלב על לוח ליבו. אחד הדודים ששהה עם משפחתו בשווייץ, חזר לבלגיה ואסף את אלברט אל ביתו. הוא היה יהודי דתי והזדעזע ממראה הצלב על צוואר בן משפחתו. הוא הפציר באלברט להסירו, אך זה סירב בכל תוקף. כשהשכנוע לא עזר, הוסר הצלב בשנתו, אחרי שהכעס חלף הציע הדוד שבשבת אלברט יצטרף אליו ואל בנו אלפונס לבית הכנסת. שם התגלה לגיבורנו שיש סיפורים יפים גם ביהדות, ושהנצרות היא בכלל בת שוררת של הדת שלנו, דבר שהפך את אלברט למאמין נלהב בתורת ישראל. כך ממשיך הסיפור רב התהפוכות דרך העלייה לישראל, ההתמודדות עם קשיי הקליטה, ההתבגרות, החיפוש העצמי, האנשים שהשפיעו על חייו, וגם על מוות קליני, ממנו הוא הוחזר לחיים. (כמו שנאמר בסרט על ג'יימס בונד, אתה חי רק פעמיים.) 
 
לאברהם  
 
סיפור החיים שלך מרתק וכתוב בצורה מעניינת הגורמת לקורא לרצות לקרוא את ההמשך. כמו כן ברצוני לציין את חוש ההומור שלך המתבטא לאורך כל הסיפור וצובע את התקופה הנוראה של המלחמה בצבעים פחות קודרים. מחכה בכיליון עיניים לפרקים הבאים. 
 
מאיר לשם

פרק ראשון

לפני המלחמה ובמהלכה
 
הורי, אלכסנדר שפיץ ואילונה גולדנברג, נולדו בטרנסילבניה, שהייתה באותם שנים חלק מהונגריה. לימים סופחה טרנסילבניה לרומניה ומהווה כשליש משטחה. הורי הגדירו עצמם כהונגרים, גם כאשר היגרו לבלגיה בתחילת המאה שעברה, ורומניה לא הוזכרה בביתנו על אף שבמשרד הפנים הבלגי רשמה כארץ מוצאם.
בשנת 1929 באו הורי בברית הנישואין. כשנה אחר כך נולד בנם הראשון, שחלה ונפטר לפני הגיעו לגיל שנה. בשנת 1932 נולדה אחותי דניס וב 25/08/1934 הכרזתי בצעקה שאני פה. דודותיי שהתפעלו כל-כך מיופיי, נתנו לי את הכינוי פופי, שפירושו ביידיש בובה. ארבע שנים אחרי נולד אחי הצעיר ג'קי שהיה הבלונדיני היחיד במשפחה, ונהגנו. דניס ואני, להציק לו ולטעון שהוא הוחלף בטעות בבית היולדות.
הבית בו גרנו באנטוורפן היה ברחוב זורנבורג. להורי היה שם סטודיו לצילום. זיכרונותי עד גיל חמש כוללים כמה תמונות מעורפלות. טיולים בשבת עם ההורים לפארק, ביקור אצל סבא וסבתא או אצל אחד הדודים. לאבי היו שמונה אחים ואחות אחת. כולם, למעט שניים, גרו באנטוורפן, כך שלא היה חסר את מי לבקר. לא אהבתי את הביקור אצל הדוד יחזקאל, מפני שהייתה לו חנות דגים וריח מבחיל נדף ממנו ומכל בני ביתו. זכור לי טיול בפארק עם אחד הדודים, אשתו ובנם רולי. התמקמנו ליד מקווה מים ושיחקתי עם רולי בכדור חדש לגמרי שקיבלתי לא מכבר. היינו אז כבני חמש. רולי בעט בכדור והעיף אותו ישר לתוך המים. לא רציתי לבכות כי תמיד אמרו לי שאני גיבור וגיבורים אינם בוכים, אבל לא הצלחתי לעצור את הדמעות. כל הטרגדיה הזאת נמשכה רק דקות ספורות כי אבא קטף ענף מאחד העצים ושלה את הכדור מהמים. זיכרון נוסף מאותם ימים קשור באחותי דניס. בהשפעת חברה טובה היא חמקה בלילה לתוך הסטודיו ושלפה מהקופה סכום כסף. במקום ללכת לבית הספר, הלכה דניס עם חברתה ללונה פארק. אחרי שרכבו על סוסי הקרוסלה ונסעו במכוניות המתנגשות, פנו אל דוכני הצעצועים וערכו מסע קניות. קופסת גירים צבעוניים, בובות, דובי, ועוד כל מיני צעצועים. אחת השכנות שהייתה שם עם בתה וראתה את שתי הילדות, סיפרה לאימא שהיא התפלאה לפגוש שם את דניס:
- בגיל כזה לא הייתי בשום אופן נותנת לילדה שלי ללכת לשם לבד. אי אפשר לדעת איזה טיפוסים מסתובבים במקומות האלה.
דניס הגיעה הביתה עמוסה בחבילות. אימא פתחה לה את הדלת.
- איפה היית ? שאלה אימא, משתדלת לשמור על קור רוח.
- בבית הספר, ענתה אחותי כשמבט תמים מרוח על פניה.
- ומאין הצעצועים האלה? התערב אבא בקול מאיים.
בחדר המגורים היה תלוי על דופן הארון "קאנצ'יק". זהו שוט עם מספר רב של רצועות עור ששימש אמצעי הפחדה בידי הורינו להבטיח התנהגות טובה של הילדים. האמת היא, שאף פעם לא עשו בו שימוש. מידי פעם תלשנו דניס ואני רצועה אחת או שתיים כדי לצמצם את הכאב, אם בכל זאת הוא יופעל נגדנו.
- קיבלתי אותם מהחברה שלי, אמרה דניס.
התכווצתי מכאב מסטירת הלחי שאבא החטיף לה.
- אל תשקרי, איך השגת את הצעצועים? דניס חזרה בעקשנות על אותו סיפור וכל פעם זה לווה בסטירה מצלצלת.
לבסוף לא עמדתי בזה יותר וצרחתי:
- די, תפסיק להרביץ לה, היא לא תעשה את זה יותר.
כעונש דניס נשלחה למרתף ואני הצטרפתי אליה בהתנדבות. המרתף שימש כמעבדה לפיתוח תמונות וכמחסן עבור הסטודיו. לקחנו את הגיליוטינה (במעבדת צילום זהו כלי המשמש לחיתוך שוליים לתמונות) וחתכנו תמונות לחצי ולרבע לפי ההשראה האומנותית שהשתלטה עלינו. חבילה אחר חבילה פתחנו וחתכנו. כשההורים ירדו למרתף כדי לראות איך העונש משפיע עלינו, ההלם היה כל-כך גדול עד שהמילים נעתקו מפיהם. אינני יודע אם הייתה זאת המלחמה או הנזקים שאנחנו גרמנו, אבל הסטודיו נסגר אחרי זמן קצר.
תמיד אמרו לי שיש לי ראש פתוח ולאור כמה מקרים שחוויתי, אני חייב להסכים עם הקביעה הזאת. בילדותי אהבתי מאוד דברי מתיקה ויותר מכל אהבתי ריבה. כדי לשמור שלא אתקע ידיים לתוך הצנצנות, הורי הניחו אותם על גבי המזנון. המזנון היה מורכב משני חלקים, החלק התחתון עם דלתות עץ בו אוחסנו כלי אוכל וסכו"ם, ומעליו הייתה מונחת יחידה עם דלתות זכוכית (ויטרינה כפי שנהוג לקרוא לה) שבה הוצגו לראווה כלי הקריסטל שעברו במשפחה מדור לדור. נהגתי לשאת עיניים אל הצנצנות האלה בתקווה שיום יבוא ואוכל להגיע אל המתוק המתוק הזה. יום אחד כשההורים לא היו בסביבה, לקחתי כסא, עליתי על המזנון, פתחתי את דלתות הזכוכית ותוך שימוש במדפים כשלבים בסולם, טיפסתי מעלה אל המטרה הנשגבת. אבל הרהיט העדין לא עמד בעומס וברעש אדיר התמוטט והתרסק על הרצפה. כשהורי הגיעו בריצה בעקבות הרעש, מצאו אותי שרוע בין אלפי רסיסי קריסטל, מדמם מפצע במצח שכיסה את פני בדם. התמונה הזאת השפיעה על הורי עד כדי כך שהרס המטמון המשפחתי לא הוזכר שנים רבות, עד ליום בו שאלתי את אימא מה גרם לצלקת במצחי. אני לא חושב שזאת הייתה הכוונה כשאמרו שיש לי ראש פתוח, אך אולי האירוע הנוסף מחזק את ההנחה שנבואה מגשימה את עצמה.
לא עבר זמן רב מתקרית הקריסטלים, ואני רוכב להנאתי על אופניים בגינה ציבורית, כשמולי הולכת אישה צעירה עם עגלת תינוק. אני לא יודע מה הסיח את דעתי, האישה או התינוק, אבל מצאתי את עצמי צולל מהאופניים ישר על הראש. התוצאה, פצע עמוק במצח. עד היום נותרו לי צלקות סימטריות, אחת מעל כל עין. כמו שאמרתי, ראש פתוח.
השנה היא 1939 וההתרחשויות בגרמניה מלחיצות את כולם. אנשים צוברים מזון מכל הבא ליד ואבא הצליח להשיג כמה שקי קמח. "כל עוד יש לחם בבית, לא נהיה רעבים". כך אמר, והכניס את השקים לארון סגור כדי למנוע מעכברים או מזיקים אחרים לפגוע בחומר היקר.
ההורים היו בעבודה (הסטודיו לצילום כבר לא היה פעיל) ודניס ואני החלטנו לשחק כאילו אנחנו בחופשת סקי בשוויצריה. אמנם קיץ עכשיו, אז מה? הוצאנו את שקי הקמח, פתחנו אותם ופיזרנו את התכולה על פני הרצפה בכל החדרים. כך הפך הבית לאתר גלישה. יצרנו איש שלג, זרקנו זה על זה כדורי שלג, גלשנו על אחד המורדות הדמיוניים כאשר לפתע נפתחה הדלת וההורים עמדו המומים מול החיזיון הלבן.
הבית בו גרנו היה בן שתי קומות. בקומת הקרקע גרה משפחתי ובקומה מעלינו גרו זוג גרמנים עם ילדה חמודה בלונדינית עם עיניים כחולות. את שמה איני זוכר, אף שהייתי מאוהב בה עד מעל הראש (היא הייתה אז בת חמש ואני בן שש). בכל אופן, מכיוון שגרמניה הייתה אז האויב, העוינות כלפי השכנים הלכה וגברה, והם התחילו לעשות הכנות לחזור לגרמניה. הפרידה הצפויה ציערה מאוד אותה ואותי. בתוך חיפזון ההכנות אני זוכר אותה שואלת:
warum sind die leute so boze -? [מדוע האנשים כועסים כל-כך?]
לאחר עזיבתם, דניס ואני עלינו לעליית הגג ששימש להם מחסן. כשפתחנו את הדלת עמדנו משתאים מול מערת עלי-באבא שנחשפה לעינינו. ממש גן עדן לילדים. היו שם בובות בצבעים ובתלבושות מגוונות, דובונים וחיות מחמד שונות ואפילו רכבת חשמלית. פשוט חלום בהקיץ, אבל חלום קצר.
אחרי מספר ימים הגרמנים פלשו לבלגיה ומצאנו את עצמנו על הכבישים, בין המוני אנשים שמנסים להימלט מהכובשים. התכנית הייתה להגיע איכשהו לתעלת למאנש ולעבור במעבורת או בכלי שייט אחר לאנגליה.
אבא הצליח לשכור משאית שהייתה אמורה להביא אותנו עד דונקרק. לקחנו, כלומר הורי לקחו, כמה מזוודות עם בגדים ומזון, טיפסנו לתוך ארגז המשאית, שם כבר חיכו לנו כמה מבני משפחתנו שהצטרפו למסע אל החופש, ויצאנו לדרך. היציאה מאנטוורפן ארכה מספר שעות. כלי רכב מעטים ניסו לפלס את דרכם בין המוני אדם שגדשו את הרחובות ולא הייתה דרך לעקוף את הולכי הרגל. גם כשהגענו לבסוף אל הכביש הראשי, המצב לא היה שונה בהרבה. נראה היה שכל הבלגים רוצים להגיע לצרפת (לא מתוך אהבה לצרפתים, ההיסטוריה הפלמית מלאה בסיפורי שנאה לצרפתים). כעבור מספר שעות של זחילה, דמם המנוע. הנהג אמנם עצר בכמה תחנות דלק, אבל אי אפשר היה לקנות בנזין בשום מחיר. לאחר מיקוח על הסכום המגיע לו עבור הביצוע החלקי של ההסכם, הוא שלח אותנו לכל הרוחות, מלווים בשלל ברכות בפלמית עסיסית. לקחנו את מעט המטלטלים שיכולנו לשאת והצטרפנו אל ההמון. בתוך ההמולה לא ניתן היה לשמור על קבוצה כל-כך גדולה, אז הוחלט שכל משפחה תנוע עצמאית.
כך המשכנו להתקדם ברגל, סוחבים חלק מהמיטלטלים אתנו, כשלפתע הופיע מעלינו מטוס גרמני והחל להמטיר אש מקלעים לתוך ההמון.
- לרדת מהכביש לשכב בתעלות !!! צעק מישהו.
בתוך שניות שכבנו דחוסים כמו סרדינים בתעלות שבצידי הדרך, מחכים להתקפה נוספת שלא הגיעה. כנראה שהטייס היה בדרכו בחזרה לגרמניה ורצה להיפטר מהתחמושת. אז למה לבזבז אותה סתם, אם אפשר לחסל כמה פליטים באותה הזדמנות? מאושרים שאיש ממשפחתנו לא נפגע, המשכנו במסענו, אבל על מנת לא להיות שוב מטרה לגיבורי חיל האוויר הגרמני, נטשנו את הכביש והמשכנו דרך השדות. עם רדת החשיכה, כשכולנו סחוטים מעייפות, הגענו לאיזו חווה. אבא דפק בדלת. בחריקה נפתח תריס מעלינו ואיכרה פלמית הופיעה במסגרת החלון.
- מה אתם מחפשים? שאלה בטון רחוק מלהיות ידידותי.
- האם את מוכנה להלין אותנו הלילה? שאל אבא.
לאחר כמה דקות בעלה יצא אלינו.
- אתם יכולים לישון באסם, הוא אמר, ולאחר שהתמקמנו הם אפילו הביאו לנו לחם כפרי וביצים קשות.
למחרת הגענו לעיר הנופש אוסטנדה. אבא הצליח לרכוש אופניים עם ארבע גלגלים, מאלה שמשכירים בערי נופש. ההורים ישבו מלפנים והניעו את הפדלים ואנחנו, שלושת הילדים, ישבנו מאחור.
אחרי יומיים של נסיעה מתישה ואכילת ביצים קשות, הגענו עם רדת החשיכה לדונקרק. העיר נראתה כעיר רפאים. אור לא דלק בבתים והרחובות היו ריקים מאדם. אבא דפק על דלת אחד הבתים אך לא הייתה תשובה. הוא סובב את הידית וגילה שהדלת פתוחה. נכנסנו למבואה וראינו שהבעלים נטשו את המקום בחיפזון. חפצים היו פזורים על הרצפה, במטבח נשארו שאריות מזון על השולחן, על הכיריים היה סיר ובו מספר ביצים קשות (שוב ביצים קשות). אימא קילפה את הביצים, טעמה, והתברר שהן היו עדיין אכילות. כשהיא הגישה אותן פרצתי בבכי.
- מה קרה עם כל הדברים שאני אוהב? למה אין בשר? ומה עם שוקולדה? רק ביצים, כל היום ביצים. זה מגעיל.
- צריך לשמוח שיש לנו את זה, כשנגיע לאנגליה שוב תקבל את הדברים שאתה אוהב, אמר אבא.
ירדנו למרתף כדי להיות מוגנים מפני הפצצות. אנחנו הילדים הצטופפנו מתחת לשולחן מסיבי שמצאנו שם, וההורים התמקמו על כורסאות ישנות. כל הלילה שמענו שריקות והתפוצצויות שהרעידו את האדמה. איש מאיתנו לא הצליח לישון, וכשהיו כמה דקות הפסקה בין הפצצה להפצצה, היה זה הבכי של ג'קי שלא אפשר לנו לישון. בבוקר היה שקט מוזר כאילו הכול מת. אבא יצא ראשון, לא לפני שהוא פינה את המעבר אל דלת היציאה, כי חלק מהבית התמוטט מהפצצות. כשיצאנו אחריו ראינו את ההרס שנגרם; לא היה כמעט בית אחד שלא נהרס. פה ושם נראו אנשים משוטטים בין ההריסות.
אספנו את מה שנראה לנו חיוני, עלינו על הקואטרו-אופן שלנו ונסענו לכיוון החוף. לקרוא לזה נסיעה זו הגזמה.
הכבישים היו הרוסים וחסומים על ידי המבנים שקרסו, כך שרוב הדרך גררנו את האופניים במקום לרכב עליהם.
על החוף הסתובבו מאות אם לא אלפי חיילים, רובם בריטים שנסוגו מהצבא הגרמני. אמנם הגדרתי את זה בעדינות, אך האמת היא שזאת הייתה בריחה המונית. אבא סגר עם אחד הדייגים שיעביר אותנו בסירתו לגדה השנייה של התעלה, אך לפני שהספקנו לעלות על הסירה הגיע קצין בריטי וציווה על אבא לרדת ממנה.
- כל כלי השייט מגויסים להחזרת החיילים הבריטיים הביתה, הוא הסביר בצרפתית עילגת. צ'רצ'יל ביכולתו הרטורית המבריקה תאר את הפינוי הזה כמבצע מזהיר, כמעט ניצחון.
בעוד אנחנו עומדים על החוף, ממתינים להחלטתו של אבינו מה הצעד הבא, שמענו את היריות וההפגזות של הצבא הגרמני המתקרב. השארנו את ארבע-האופן ורצנו לחפש את המרתף שבזכותו נשארנו בחיים. שוב התגודדנו מתחת לאותו שולחן בתקווה שמחר יצוץ איזה פתרון, אבל למחרת כבר היו גרמנים בכל מקום ולא היה ניתן להגיע לחוף. לא נותרה ברירה אלא לחזור הביתה לאנטוורפן. לכל אורך הדרך עברנו ליד שיירות של טנקים גרמניים. סחוטים ורעבים צפינו במפלצות הפלדה האלה חולפות על פנינו. הילדים הושיטו ידיים בתחינה למזון והיו חיילים שזרקו לנו חבילות של ביסקוויטים יבשים ממנות הקרב שלהם. בפאתי העיר חצינו אזור בו התרחשו קרבות שעות ספורות לפני שהגענו. פה ושם נראה טנק שרוף שעשן עדיין היתמר ממנו, חיילים פצועים והרוגים היו פזורים בשטח, והפצועים זעקו והתחננו לעזרה.
המראה היה נורא. אבל מה שהטריד אותי היה סוס פצוע ששכב על צידו גונח ומנסה בלא הצלחה להתרומם. איך יכולים בני אדם לפגוע בבעל חיים שלא עשה שום רע לאף אחד. התחננתי לאבא שיעשה משהו כדי לעזור לו.
- הרי אי אפשר להשאיר אותו סובל בצורה כזאת, אמרתי.
אבל אבא תפס בידי וגרר אותי משם בחוסר סבלנות; היו לו בעיות יותר חשובות לפתור. כשהגענו הביתה גילינו שדלת הכניסה הייתה פרוצה. פחדנו להיכנס שמא ניתקל בפורצים, אך שכנה שראתה את המבוכה שלנו אמרה:
- אין שם אף אחד. הם עזבו אתמול.
התברר שכמה מחיילי הוורמאכט, מבלי לבקש אישור, התמקמו אצלנו לשהייה קצרה. הבית הסריח מכרוב ומצואה. כל תכולת הארונות הייתה מפוזרת על הרצפה.
כמה ימים לפני הבריחה אבא רקח דלי קטן של ריבת דובדבנים. הוא הוריד את הדלי מעליית הגג, פתח את המכסה, איזה מזל, הגרמנים לא נגעו בזה.
בתחילה החיים חזרו למסלולם. אבא הצטרף לאחד מאחיו בעסקי היהלומים, ואנחנו הילדים חזרנו לבית הספר מבלי לדעת דבר על המתרחש עם היהודים בגרמניה ובפולין. חסרי דאגה המשכנו בעיסוקינו. אחד מאותם עיסוקים היה לראות סרטים. דניס ואני נהגנו ללכת לקולנוע כמה פעמים בשבוע, ולא הטריד אותנו בכלל שחלק גדול מהצופים היו חיילי הוורמכט.
הגיבורים שלנו היו דוגלאס פיירבנקס (שהיה נלחם לבדו נגד עשרה שולפי חרבות וגובר עליהם), ג'וני וייסמולר (טרזן שלא החמצנו אף אחד מסרטיו), לורל והרדי (השמן והרזה) וגם רד סקלטון הקומיקאי - כוכבי הוליווד של אותם ימים. היינו צופים בסרטים פעמיים ברצף ולפעמים אף יותר.
תמורת כרטיס הקולנוע יכולנו להישאר באולם ולראות את אותו הסרט משעה עשר בבוקר עד עשר בלילה. רק בימי שבת היה המקום נסגר בחמש אחר הצהריים. כך קרה שבאחת השבתות נשארנו לשבת על מקומותינו ולא שמנו לב שהאולם התרוקן מקהל הצופים. כשכבה האור ולא הופיע כלום על המסך, הסתכלנו סביבנו וראינו שאנחנו לבד באולם. פחד אימים אחז בנו, התחלנו לרוץ לעבר דלת היציאה, אבל היא כבר הייתה נעולה. היינו בטוחים שלא נוכל לצאת משם עד למחרת בבוקר. צרחנו בקולי קולות, דפקנו על דלת הזכוכית כדי שמישהו מהעוברים ושבים יראה אותנו (למזלנו דלתות הכניסה לבתי הקולנוע היו והינם מזכוכית), ובאמת בסופו של דבר ראו אותנו. קהל סקרנים התאסף מול הדלת וצפה בנו כמו בזוג קופים בגן חיות. התנהל שם דיון מה עושים שני זאטוטים בקולנוע סגור. מישהו בכל זאת גילה תושייה ואיתר את הסדרן שפתח לנו את הדלת, אחרי מה שנראה לנו שעות אין ספור. אפשר היה להניח שהתקרית הזאת תרחיק אותנו מאולמות הקולנוע, אבל זה לא קרה. להפך, סיפרנו לכולם איזה הרפתקה חווינו וכמה אמיצים היינו, והצימאון שלנו לסרטים אפילו גבר. בבתי הקולנוע הציגו בין היתר סרטים המפארים את גבורתם של לוחמי הצבא הגרמני ואנחנו ראינו בהם גיבורים; לא הפריע לנו שמדובר באויבינו (הוכחה לכוחו של הקולנוע).
חוקי הגזע של המשטר הנאצי הלכו והחמירו. מידי יום הוטלו עוד ועוד הגבלות על היהודים. נאלצנו לענוד טלאי צהוב, דבר שגרר התנכלויות מצד פרחחים מקומיים שהפיקו הנאה מהמצב החדש.
כל יום נשמעו סיפורים על מכרים או בני משפחה שהוכו באכזריות. בלילות פקדו אותי סיוטים ובבוקר לקח לי זמן לקלוט שזה היה רק חלום.
לילה אחד חלמתי שסבתי נפטרה וסביב מיטתה עומדים כל בני המשפחה מתפללים ובוכים, מחפשים מילות נחמה. התעוררתי ומה אני שומע? בדיוק אותם קולות ששמעתי בחלום מגיעים מחדר השינה של הורי. ראיתי שדניס גם היא התעוררה.
- חלמתי שסבתא מתה, היא אמרה.
נכנסנו לחדר השינה של ההורים, וראינו את סבתא שוכבת ללא תנועה על מיטת ההורים. פניה היו לבנים כמו הסדין ואבא ניסה להרגיע את אימא שמיררה בבכי.
- למה אימא בוכה כל-כך? שאלתי.
- מפני שסבתא שלך מתה, הוא ענה בפשטות.
- אבל הרי יש לנו את הסבתא השנייה, לא? (איזה חשיבה הגיונית).
אחר-כך התחילו הטרנספורטים. כל יום הועמסו אנשים על משאיות ונלקחו למה שתואר כמחנות עבודה. המשטרה הבלגית שיתפה פעולה ביעילות ובחריצות, עם הגרמנים כמובן. יום אחד שני שוטרים דפקו בדלת.
- שמך אלכסנדר שפיץ? שאל אחד מהם, ומבלי לחכות לתשובה הם לקחו את אבא ויצאו מהבית. לא הבינונו מדוע אימא בוכה.
- אבא יגמור את העבודה בגרמניה ויחזור הביתה עם הרבה כסף, הרגענו אותה.
מר קונראד היה ידיד משפחה נוצרי שהיה נשוי לאישה יהודייה. הייתה לו מאהבת נוצרייה בשם Marieta שגרה ב "Boom", עיירה לא רחוקה מאנטוורפן שעיקר פרנסתם של תושביה היה מייצור לבני שמוט. כשמר קונראד שמע שאבא נלקח למחנות, הוא הציע ששלושתנו, דניס ג'קי ואני, נעבור למקום בטוח. הוא שכנע את מריאטה לטפל בנו עד יעבור זעם. הוזהרנו לא לחשוף את זהותנו היהודית ושמנו הוחלף משפיץ ל- Delmont.
הובאנו למשפחת Van de Mosselar, שכבר הסתירו בביתם שלושה ילדים יהודיים. מיותר לציין, או אולי דווקא צריך לציין, שהם סיכנו בכך את חייהם. לא התקשינו להתרגל לשם החדש ולחיים בעיירה. לא היינו מודעים במיוחד לזוועות המלחמה. מחשש שיהדותנו תתגלה לא שלחו אותנו לבית הספר, וכשמזג האוויר אפשר זאת שיחקנו כל היום בחוץ.
לבתים ברחוב שבו גרנו לא היו גדרות. כל השטח מאחורי הבית היה מכוסה צמחי בר ופרחים לרוב. במרחק קצר מהבית היה בור גדול ממדים שממנו הפיקו חמר המשמש חומר גלם לתעשיית לבני שמוט, אלא שהמאגר הזה נוצל עד תום והבור הפך לבריכה בקיץ ולמשטח החלקה בחורף וזה היה מגרש המשחקים שלנו. נהגנו לקטוף פרחים, ליבש אותם ולעשות מהם טבק. מִבּלוטים עשינו מקטרות והיינו מעשנים טבק תוצרת עצמית. ליד הבור הייתה האדמה שחורה ובוצית, ודי היה לתקוע את היד בבוץ כדי לשלוף משם צלופח או צפרדע, שאהבנו לנפח כמו בלון בעזרת קשית שתקענו לה בישבן (סליחה GREEN PEACE, לא היינו בכלל מודעים לעובדה שלבעלי חיים יש רגשות או זכויות). היינו שקועים בעולם דמיוני שכל מה שיש בו נועד לשעשע אותנו, אפילו ההפצצות מהמטוסים הבריטיים היו חלק מהמשחקים שלנו. נהגנו לתפוש מחסה מתחת לגשר שנמצא ממש ליד הבית. חוץ מפצצות, המטוסים גם פיזרו פיסות נייר כסף (אמצעי הטעיה שמקשה על תותחי ה- נ.מ. לפגוע בהם, במטוסים כמובן), ומיד לאחר ההפצצה היינו מתרוצצים לתפוס את פיסות נייר הכסף. לפעמים התמזל מזלנו ומצאנו רסיסים של פצצות. הם נראו כמו פסלים קטנים, אבל היה צריך לנהוג בזהירות כי לעיתים קרובות הם היו לוהטים ולא פעם זה גרם לכוויות בידיים.
יום אחד אנחנו שומעים צעקה: - האמריקאים הגיעו!!! יצאנו בריצה אל הרחוב, ואכן ראינו משאיות עם חיילים גרמנים נסים מפני הטנקים של בנות הברית. לפתע נפתחה אש מקלעים והכדורים שרקו מעל לראשינו. זכרנו את התרגולת שעשינו ארבע שנים קודם לכן, ונשכבנו מיד במקום. אחד הטנקים צודד את התותח, ירה פגז לתוך האשנב של הבונקר שממנו נורתה אש, ובזה הסתיימה המלחמה מבחינתנו. התמונה ההזויה הזאת עדיין עומדת לנגד עיני. המוני האנשים כולל ילדים, עומדים בצד הדרך וצופים בהתרחשות כאילו שהם מסתכלים על סרט קולנוע.
שהינו אצל משפחת וון דה מוסלאר קרוב לארבע שנים. היינו כל-כך קשורים אליהם עד שכמעט שכחנו את ההורים. ימים אחדים אחר-כך אימא באה לקחת אותנו הביתה. שיחקנו בשדה כשמריאטה קראה לנו: "יש לכם אורחת".
נכנסנו לבית ופגשנו שם אישה בלונדינית שבאה לקראתנו בזרועות פשוטות. ברגע הראשון לא הכרנו אותה. עברו שנים ולאימא שלנו היה שיער שחור. דניס הייתה הראשונה שזיהתה אותה ופרצה בבכי "אימא, היא קראה, והתמסרה לחיבוק של האישה הזאת. לבסוף קלטנו ג'קי ואני כי זאת האימא האמיתית שלנו (צריך לזכור שבימים ההם לא היה מקובל לצבוע את השיער) ופרצנו בבכי. היו אלה דמעות של שמחה מהולות בעצב, כי אמנם רצינו לחזור לאימא, אבל גם התקשרנו מאוד למשפחה ולמקום שבו שהינו תקופה כל-כך ארוכה. בדרך אימא סיפרה לנו שהיא צבעה את השיער כדי להיראות כמו הגויים, וגם היא השתמשה באותו שם בדוי. למעשה זה הציל את חייה.
מכל משפחתנו שרדו את המלחמה רק האחות הלן ובעלה בריש, שברחו לשווייץ מיד עם פרוץ המלחמה, והאח יוז'י. אח נוסף, פינחס, עלה ארצה כמה שנים לפני פרוץ המלחמה. שאר האחים על נשותיהם וילדיהם נרצחו על ידי הנאצים. לאחר המלחמה יוז'י היגר לדרום אפריקה.
אימא גרה בעיר הבירה בריסל בדירת שני חדרים, מטבח ושירותים. אימא ודניס ישנו במיטה זוגית בחדר השינה, ג'קי ואני ישנו על הספה בסלון. באותה שנה, סוף 1944, היה חורף קשה במיוחד. בביתנו לא היו שום אמצעי חימום, אך למזלנו ג'ורג', חייל בריטי שהיה מוצב בקרבת העיר, "נידלק" על אימא, שהייתה אישה יפה במיוחד, וכביטוי לרגשותיו אליה, העניק תשומת לב גם לילדיה. בנוסף לקופסאות הבשר המשומר ושימורים אחרים מהמנות שחילקו להם בבסיס, הוא קנה לנו תנור פחמים קטן שהפיץ חום רק אם ישבת קרוב אליו. היה עלינו לבחור אם אנחנו מעדיפים פרצוף חרוך וישבן קפוא או להפך, אבל זה היה עדיף במקום לקפוא לגמרי. אני רק יכול לדמיין באיזו דרך אימא שילמה עבור המתנות האלה (עם השנים למדתי שאין ארוחות חינם, אבל באותו זמן היינו אסירי תודה).
החגיגה לא נמשכה הרבה זמן כי הגדוד של ג'ורג' הועבר למקום אחר. בלגיה אמנם שוחררה, אבל המלחמה עוד לא נגמרה, והיטלר המשיך עדיין להבטיח לצבאו ניצחון. הוא המשיך לשגר טילי 1-V ו- 2-V (משהו כמו רקטות קסאם) שעברו מעל בלגיה, אבל הם היו מכוונים לפגוע בבריטים, כך שיכולנו להביט בהם עוברים מעלינו ללא חשש.
החיים היו קשים באותם ימים, ובלי תמיכתו של ג'ורג' לא הייתה לאימא היכולת לפרנס ולטפל בשלושת ילדיה. לכן נשלחנו ג'קי ואני לבית יתומים. זה היה אחד הפרקים הקשים בימי חיי. הרגשתי כמו אוליבר טוויסט, אבל זה לא היה סרט או ספר, אלא החיים עצמם. במשך כל המלחמה לא רעבתי כמו שם. הנזירות שניהלו את המוסד נהגו בנו ביד קשה. נענשנו על כל שטות, ספגנו מכות על בסיס יומי.
אם לא הקפדנו על החוקים המחמירים של המקום, האשימו אותנו במחשבות לא הגונות וזאת הייתה סיבה מספקת כדי להעמיד אותנו בחצר בקור של חורף בלגי מושלג; ואם ניסינו להניע את הגוף כדי להתחמם ספגנו מכות שאכן חיממו אותנו. אם זה לא הספיק, אז כשג'קי השתין במיטה, נאלצתי אני לכבס את מצעיו בקור המקפיא. רק אחרי חודש אימא הורשתה לבקר אותנו ביקור ראשון. גם זה היה אחד מחוקי המוסד, על מנת לאפשר לחניכים להסתגל. ג'קי ואני מיררנו בבכי עד שאימא החליטה לקחת אותנו הביתה.
באותה עת הפיץ משרד הרווחה הבלגי חוזר ברחבי המדינה ובו התבקשו משפחות, רצוי מאזורים כפריים, לארח בביתם ילדים שהוריהם מתקשים להעניק להם תנאי קיום כתוצאה מפגעי המלחמה. ההנחה הייתה שבמהלך מספר חודשים ההורים יסתדרו בעבודה, יסתדרו מבחינת דיור ויוכלו לקחת את ילדיהם בחזרה. בשביל אימא זאת הייתה הצלה כי הדירה הייתה צפופה לארבע נפשות, וההכנסות שלה ממכירת תיקים וארנקים מבית לבית, המשך לעיסוקה בזמן הכיבוש, לא הספיקו אפילו לצרכים הבסיסיים ביותר. את דניס שלחו למנזר (גם הכנסייה הקתולית התגייסה למבצע), ג'קי נשלח לעיירה קטנה באזור הצרפתי של בלגיה בשם Otigny, ואילו אני נפרדתי מאימא בנשיקה, עליתי לרכבת בדרכי ל-Maldegem, כפר חקלאי על גבול הולנד. דרך חלון הרכבת ראיתי את אימא עומדת על הרציף ודמותה הולכת ומצטמקת עם התרחקות הרכבת. למרות שהיא הבטיחה לקחת אותנו בחזרה כשהמצב ישתפר, חשבתי שהפעם זאת פרידה לתמיד ושלא אראה אותה יותר: אימא נפטרת ממני לאחר שאבא לא חזר מגרמניה כי הוא בוודאי פגש שם אישה, נולדו להם ילדים והוא פתח בחיים חדשים. רק שנתיים מאוחר יותר סיפרו לי שאבא נשלח לתאי הגזים באושוויץ.
הרכבת עצרה ואחד המלווים ירד איתי מהרכבת.

עוד על הספר

שפיץ אברהם הררי
לפני המלחמה ובמהלכה
 
הורי, אלכסנדר שפיץ ואילונה גולדנברג, נולדו בטרנסילבניה, שהייתה באותם שנים חלק מהונגריה. לימים סופחה טרנסילבניה לרומניה ומהווה כשליש משטחה. הורי הגדירו עצמם כהונגרים, גם כאשר היגרו לבלגיה בתחילת המאה שעברה, ורומניה לא הוזכרה בביתנו על אף שבמשרד הפנים הבלגי רשמה כארץ מוצאם.
בשנת 1929 באו הורי בברית הנישואין. כשנה אחר כך נולד בנם הראשון, שחלה ונפטר לפני הגיעו לגיל שנה. בשנת 1932 נולדה אחותי דניס וב 25/08/1934 הכרזתי בצעקה שאני פה. דודותיי שהתפעלו כל-כך מיופיי, נתנו לי את הכינוי פופי, שפירושו ביידיש בובה. ארבע שנים אחרי נולד אחי הצעיר ג'קי שהיה הבלונדיני היחיד במשפחה, ונהגנו. דניס ואני, להציק לו ולטעון שהוא הוחלף בטעות בבית היולדות.
הבית בו גרנו באנטוורפן היה ברחוב זורנבורג. להורי היה שם סטודיו לצילום. זיכרונותי עד גיל חמש כוללים כמה תמונות מעורפלות. טיולים בשבת עם ההורים לפארק, ביקור אצל סבא וסבתא או אצל אחד הדודים. לאבי היו שמונה אחים ואחות אחת. כולם, למעט שניים, גרו באנטוורפן, כך שלא היה חסר את מי לבקר. לא אהבתי את הביקור אצל הדוד יחזקאל, מפני שהייתה לו חנות דגים וריח מבחיל נדף ממנו ומכל בני ביתו. זכור לי טיול בפארק עם אחד הדודים, אשתו ובנם רולי. התמקמנו ליד מקווה מים ושיחקתי עם רולי בכדור חדש לגמרי שקיבלתי לא מכבר. היינו אז כבני חמש. רולי בעט בכדור והעיף אותו ישר לתוך המים. לא רציתי לבכות כי תמיד אמרו לי שאני גיבור וגיבורים אינם בוכים, אבל לא הצלחתי לעצור את הדמעות. כל הטרגדיה הזאת נמשכה רק דקות ספורות כי אבא קטף ענף מאחד העצים ושלה את הכדור מהמים. זיכרון נוסף מאותם ימים קשור באחותי דניס. בהשפעת חברה טובה היא חמקה בלילה לתוך הסטודיו ושלפה מהקופה סכום כסף. במקום ללכת לבית הספר, הלכה דניס עם חברתה ללונה פארק. אחרי שרכבו על סוסי הקרוסלה ונסעו במכוניות המתנגשות, פנו אל דוכני הצעצועים וערכו מסע קניות. קופסת גירים צבעוניים, בובות, דובי, ועוד כל מיני צעצועים. אחת השכנות שהייתה שם עם בתה וראתה את שתי הילדות, סיפרה לאימא שהיא התפלאה לפגוש שם את דניס:
- בגיל כזה לא הייתי בשום אופן נותנת לילדה שלי ללכת לשם לבד. אי אפשר לדעת איזה טיפוסים מסתובבים במקומות האלה.
דניס הגיעה הביתה עמוסה בחבילות. אימא פתחה לה את הדלת.
- איפה היית ? שאלה אימא, משתדלת לשמור על קור רוח.
- בבית הספר, ענתה אחותי כשמבט תמים מרוח על פניה.
- ומאין הצעצועים האלה? התערב אבא בקול מאיים.
בחדר המגורים היה תלוי על דופן הארון "קאנצ'יק". זהו שוט עם מספר רב של רצועות עור ששימש אמצעי הפחדה בידי הורינו להבטיח התנהגות טובה של הילדים. האמת היא, שאף פעם לא עשו בו שימוש. מידי פעם תלשנו דניס ואני רצועה אחת או שתיים כדי לצמצם את הכאב, אם בכל זאת הוא יופעל נגדנו.
- קיבלתי אותם מהחברה שלי, אמרה דניס.
התכווצתי מכאב מסטירת הלחי שאבא החטיף לה.
- אל תשקרי, איך השגת את הצעצועים? דניס חזרה בעקשנות על אותו סיפור וכל פעם זה לווה בסטירה מצלצלת.
לבסוף לא עמדתי בזה יותר וצרחתי:
- די, תפסיק להרביץ לה, היא לא תעשה את זה יותר.
כעונש דניס נשלחה למרתף ואני הצטרפתי אליה בהתנדבות. המרתף שימש כמעבדה לפיתוח תמונות וכמחסן עבור הסטודיו. לקחנו את הגיליוטינה (במעבדת צילום זהו כלי המשמש לחיתוך שוליים לתמונות) וחתכנו תמונות לחצי ולרבע לפי ההשראה האומנותית שהשתלטה עלינו. חבילה אחר חבילה פתחנו וחתכנו. כשההורים ירדו למרתף כדי לראות איך העונש משפיע עלינו, ההלם היה כל-כך גדול עד שהמילים נעתקו מפיהם. אינני יודע אם הייתה זאת המלחמה או הנזקים שאנחנו גרמנו, אבל הסטודיו נסגר אחרי זמן קצר.
תמיד אמרו לי שיש לי ראש פתוח ולאור כמה מקרים שחוויתי, אני חייב להסכים עם הקביעה הזאת. בילדותי אהבתי מאוד דברי מתיקה ויותר מכל אהבתי ריבה. כדי לשמור שלא אתקע ידיים לתוך הצנצנות, הורי הניחו אותם על גבי המזנון. המזנון היה מורכב משני חלקים, החלק התחתון עם דלתות עץ בו אוחסנו כלי אוכל וסכו"ם, ומעליו הייתה מונחת יחידה עם דלתות זכוכית (ויטרינה כפי שנהוג לקרוא לה) שבה הוצגו לראווה כלי הקריסטל שעברו במשפחה מדור לדור. נהגתי לשאת עיניים אל הצנצנות האלה בתקווה שיום יבוא ואוכל להגיע אל המתוק המתוק הזה. יום אחד כשההורים לא היו בסביבה, לקחתי כסא, עליתי על המזנון, פתחתי את דלתות הזכוכית ותוך שימוש במדפים כשלבים בסולם, טיפסתי מעלה אל המטרה הנשגבת. אבל הרהיט העדין לא עמד בעומס וברעש אדיר התמוטט והתרסק על הרצפה. כשהורי הגיעו בריצה בעקבות הרעש, מצאו אותי שרוע בין אלפי רסיסי קריסטל, מדמם מפצע במצח שכיסה את פני בדם. התמונה הזאת השפיעה על הורי עד כדי כך שהרס המטמון המשפחתי לא הוזכר שנים רבות, עד ליום בו שאלתי את אימא מה גרם לצלקת במצחי. אני לא חושב שזאת הייתה הכוונה כשאמרו שיש לי ראש פתוח, אך אולי האירוע הנוסף מחזק את ההנחה שנבואה מגשימה את עצמה.
לא עבר זמן רב מתקרית הקריסטלים, ואני רוכב להנאתי על אופניים בגינה ציבורית, כשמולי הולכת אישה צעירה עם עגלת תינוק. אני לא יודע מה הסיח את דעתי, האישה או התינוק, אבל מצאתי את עצמי צולל מהאופניים ישר על הראש. התוצאה, פצע עמוק במצח. עד היום נותרו לי צלקות סימטריות, אחת מעל כל עין. כמו שאמרתי, ראש פתוח.
השנה היא 1939 וההתרחשויות בגרמניה מלחיצות את כולם. אנשים צוברים מזון מכל הבא ליד ואבא הצליח להשיג כמה שקי קמח. "כל עוד יש לחם בבית, לא נהיה רעבים". כך אמר, והכניס את השקים לארון סגור כדי למנוע מעכברים או מזיקים אחרים לפגוע בחומר היקר.
ההורים היו בעבודה (הסטודיו לצילום כבר לא היה פעיל) ודניס ואני החלטנו לשחק כאילו אנחנו בחופשת סקי בשוויצריה. אמנם קיץ עכשיו, אז מה? הוצאנו את שקי הקמח, פתחנו אותם ופיזרנו את התכולה על פני הרצפה בכל החדרים. כך הפך הבית לאתר גלישה. יצרנו איש שלג, זרקנו זה על זה כדורי שלג, גלשנו על אחד המורדות הדמיוניים כאשר לפתע נפתחה הדלת וההורים עמדו המומים מול החיזיון הלבן.
הבית בו גרנו היה בן שתי קומות. בקומת הקרקע גרה משפחתי ובקומה מעלינו גרו זוג גרמנים עם ילדה חמודה בלונדינית עם עיניים כחולות. את שמה איני זוכר, אף שהייתי מאוהב בה עד מעל הראש (היא הייתה אז בת חמש ואני בן שש). בכל אופן, מכיוון שגרמניה הייתה אז האויב, העוינות כלפי השכנים הלכה וגברה, והם התחילו לעשות הכנות לחזור לגרמניה. הפרידה הצפויה ציערה מאוד אותה ואותי. בתוך חיפזון ההכנות אני זוכר אותה שואלת:
warum sind die leute so boze -? [מדוע האנשים כועסים כל-כך?]
לאחר עזיבתם, דניס ואני עלינו לעליית הגג ששימש להם מחסן. כשפתחנו את הדלת עמדנו משתאים מול מערת עלי-באבא שנחשפה לעינינו. ממש גן עדן לילדים. היו שם בובות בצבעים ובתלבושות מגוונות, דובונים וחיות מחמד שונות ואפילו רכבת חשמלית. פשוט חלום בהקיץ, אבל חלום קצר.
אחרי מספר ימים הגרמנים פלשו לבלגיה ומצאנו את עצמנו על הכבישים, בין המוני אנשים שמנסים להימלט מהכובשים. התכנית הייתה להגיע איכשהו לתעלת למאנש ולעבור במעבורת או בכלי שייט אחר לאנגליה.
אבא הצליח לשכור משאית שהייתה אמורה להביא אותנו עד דונקרק. לקחנו, כלומר הורי לקחו, כמה מזוודות עם בגדים ומזון, טיפסנו לתוך ארגז המשאית, שם כבר חיכו לנו כמה מבני משפחתנו שהצטרפו למסע אל החופש, ויצאנו לדרך. היציאה מאנטוורפן ארכה מספר שעות. כלי רכב מעטים ניסו לפלס את דרכם בין המוני אדם שגדשו את הרחובות ולא הייתה דרך לעקוף את הולכי הרגל. גם כשהגענו לבסוף אל הכביש הראשי, המצב לא היה שונה בהרבה. נראה היה שכל הבלגים רוצים להגיע לצרפת (לא מתוך אהבה לצרפתים, ההיסטוריה הפלמית מלאה בסיפורי שנאה לצרפתים). כעבור מספר שעות של זחילה, דמם המנוע. הנהג אמנם עצר בכמה תחנות דלק, אבל אי אפשר היה לקנות בנזין בשום מחיר. לאחר מיקוח על הסכום המגיע לו עבור הביצוע החלקי של ההסכם, הוא שלח אותנו לכל הרוחות, מלווים בשלל ברכות בפלמית עסיסית. לקחנו את מעט המטלטלים שיכולנו לשאת והצטרפנו אל ההמון. בתוך ההמולה לא ניתן היה לשמור על קבוצה כל-כך גדולה, אז הוחלט שכל משפחה תנוע עצמאית.
כך המשכנו להתקדם ברגל, סוחבים חלק מהמיטלטלים אתנו, כשלפתע הופיע מעלינו מטוס גרמני והחל להמטיר אש מקלעים לתוך ההמון.
- לרדת מהכביש לשכב בתעלות !!! צעק מישהו.
בתוך שניות שכבנו דחוסים כמו סרדינים בתעלות שבצידי הדרך, מחכים להתקפה נוספת שלא הגיעה. כנראה שהטייס היה בדרכו בחזרה לגרמניה ורצה להיפטר מהתחמושת. אז למה לבזבז אותה סתם, אם אפשר לחסל כמה פליטים באותה הזדמנות? מאושרים שאיש ממשפחתנו לא נפגע, המשכנו במסענו, אבל על מנת לא להיות שוב מטרה לגיבורי חיל האוויר הגרמני, נטשנו את הכביש והמשכנו דרך השדות. עם רדת החשיכה, כשכולנו סחוטים מעייפות, הגענו לאיזו חווה. אבא דפק בדלת. בחריקה נפתח תריס מעלינו ואיכרה פלמית הופיעה במסגרת החלון.
- מה אתם מחפשים? שאלה בטון רחוק מלהיות ידידותי.
- האם את מוכנה להלין אותנו הלילה? שאל אבא.
לאחר כמה דקות בעלה יצא אלינו.
- אתם יכולים לישון באסם, הוא אמר, ולאחר שהתמקמנו הם אפילו הביאו לנו לחם כפרי וביצים קשות.
למחרת הגענו לעיר הנופש אוסטנדה. אבא הצליח לרכוש אופניים עם ארבע גלגלים, מאלה שמשכירים בערי נופש. ההורים ישבו מלפנים והניעו את הפדלים ואנחנו, שלושת הילדים, ישבנו מאחור.
אחרי יומיים של נסיעה מתישה ואכילת ביצים קשות, הגענו עם רדת החשיכה לדונקרק. העיר נראתה כעיר רפאים. אור לא דלק בבתים והרחובות היו ריקים מאדם. אבא דפק על דלת אחד הבתים אך לא הייתה תשובה. הוא סובב את הידית וגילה שהדלת פתוחה. נכנסנו למבואה וראינו שהבעלים נטשו את המקום בחיפזון. חפצים היו פזורים על הרצפה, במטבח נשארו שאריות מזון על השולחן, על הכיריים היה סיר ובו מספר ביצים קשות (שוב ביצים קשות). אימא קילפה את הביצים, טעמה, והתברר שהן היו עדיין אכילות. כשהיא הגישה אותן פרצתי בבכי.
- מה קרה עם כל הדברים שאני אוהב? למה אין בשר? ומה עם שוקולדה? רק ביצים, כל היום ביצים. זה מגעיל.
- צריך לשמוח שיש לנו את זה, כשנגיע לאנגליה שוב תקבל את הדברים שאתה אוהב, אמר אבא.
ירדנו למרתף כדי להיות מוגנים מפני הפצצות. אנחנו הילדים הצטופפנו מתחת לשולחן מסיבי שמצאנו שם, וההורים התמקמו על כורסאות ישנות. כל הלילה שמענו שריקות והתפוצצויות שהרעידו את האדמה. איש מאיתנו לא הצליח לישון, וכשהיו כמה דקות הפסקה בין הפצצה להפצצה, היה זה הבכי של ג'קי שלא אפשר לנו לישון. בבוקר היה שקט מוזר כאילו הכול מת. אבא יצא ראשון, לא לפני שהוא פינה את המעבר אל דלת היציאה, כי חלק מהבית התמוטט מהפצצות. כשיצאנו אחריו ראינו את ההרס שנגרם; לא היה כמעט בית אחד שלא נהרס. פה ושם נראו אנשים משוטטים בין ההריסות.
אספנו את מה שנראה לנו חיוני, עלינו על הקואטרו-אופן שלנו ונסענו לכיוון החוף. לקרוא לזה נסיעה זו הגזמה.
הכבישים היו הרוסים וחסומים על ידי המבנים שקרסו, כך שרוב הדרך גררנו את האופניים במקום לרכב עליהם.
על החוף הסתובבו מאות אם לא אלפי חיילים, רובם בריטים שנסוגו מהצבא הגרמני. אמנם הגדרתי את זה בעדינות, אך האמת היא שזאת הייתה בריחה המונית. אבא סגר עם אחד הדייגים שיעביר אותנו בסירתו לגדה השנייה של התעלה, אך לפני שהספקנו לעלות על הסירה הגיע קצין בריטי וציווה על אבא לרדת ממנה.
- כל כלי השייט מגויסים להחזרת החיילים הבריטיים הביתה, הוא הסביר בצרפתית עילגת. צ'רצ'יל ביכולתו הרטורית המבריקה תאר את הפינוי הזה כמבצע מזהיר, כמעט ניצחון.
בעוד אנחנו עומדים על החוף, ממתינים להחלטתו של אבינו מה הצעד הבא, שמענו את היריות וההפגזות של הצבא הגרמני המתקרב. השארנו את ארבע-האופן ורצנו לחפש את המרתף שבזכותו נשארנו בחיים. שוב התגודדנו מתחת לאותו שולחן בתקווה שמחר יצוץ איזה פתרון, אבל למחרת כבר היו גרמנים בכל מקום ולא היה ניתן להגיע לחוף. לא נותרה ברירה אלא לחזור הביתה לאנטוורפן. לכל אורך הדרך עברנו ליד שיירות של טנקים גרמניים. סחוטים ורעבים צפינו במפלצות הפלדה האלה חולפות על פנינו. הילדים הושיטו ידיים בתחינה למזון והיו חיילים שזרקו לנו חבילות של ביסקוויטים יבשים ממנות הקרב שלהם. בפאתי העיר חצינו אזור בו התרחשו קרבות שעות ספורות לפני שהגענו. פה ושם נראה טנק שרוף שעשן עדיין היתמר ממנו, חיילים פצועים והרוגים היו פזורים בשטח, והפצועים זעקו והתחננו לעזרה.
המראה היה נורא. אבל מה שהטריד אותי היה סוס פצוע ששכב על צידו גונח ומנסה בלא הצלחה להתרומם. איך יכולים בני אדם לפגוע בבעל חיים שלא עשה שום רע לאף אחד. התחננתי לאבא שיעשה משהו כדי לעזור לו.
- הרי אי אפשר להשאיר אותו סובל בצורה כזאת, אמרתי.
אבל אבא תפס בידי וגרר אותי משם בחוסר סבלנות; היו לו בעיות יותר חשובות לפתור. כשהגענו הביתה גילינו שדלת הכניסה הייתה פרוצה. פחדנו להיכנס שמא ניתקל בפורצים, אך שכנה שראתה את המבוכה שלנו אמרה:
- אין שם אף אחד. הם עזבו אתמול.
התברר שכמה מחיילי הוורמאכט, מבלי לבקש אישור, התמקמו אצלנו לשהייה קצרה. הבית הסריח מכרוב ומצואה. כל תכולת הארונות הייתה מפוזרת על הרצפה.
כמה ימים לפני הבריחה אבא רקח דלי קטן של ריבת דובדבנים. הוא הוריד את הדלי מעליית הגג, פתח את המכסה, איזה מזל, הגרמנים לא נגעו בזה.
בתחילה החיים חזרו למסלולם. אבא הצטרף לאחד מאחיו בעסקי היהלומים, ואנחנו הילדים חזרנו לבית הספר מבלי לדעת דבר על המתרחש עם היהודים בגרמניה ובפולין. חסרי דאגה המשכנו בעיסוקינו. אחד מאותם עיסוקים היה לראות סרטים. דניס ואני נהגנו ללכת לקולנוע כמה פעמים בשבוע, ולא הטריד אותנו בכלל שחלק גדול מהצופים היו חיילי הוורמכט.
הגיבורים שלנו היו דוגלאס פיירבנקס (שהיה נלחם לבדו נגד עשרה שולפי חרבות וגובר עליהם), ג'וני וייסמולר (טרזן שלא החמצנו אף אחד מסרטיו), לורל והרדי (השמן והרזה) וגם רד סקלטון הקומיקאי - כוכבי הוליווד של אותם ימים. היינו צופים בסרטים פעמיים ברצף ולפעמים אף יותר.
תמורת כרטיס הקולנוע יכולנו להישאר באולם ולראות את אותו הסרט משעה עשר בבוקר עד עשר בלילה. רק בימי שבת היה המקום נסגר בחמש אחר הצהריים. כך קרה שבאחת השבתות נשארנו לשבת על מקומותינו ולא שמנו לב שהאולם התרוקן מקהל הצופים. כשכבה האור ולא הופיע כלום על המסך, הסתכלנו סביבנו וראינו שאנחנו לבד באולם. פחד אימים אחז בנו, התחלנו לרוץ לעבר דלת היציאה, אבל היא כבר הייתה נעולה. היינו בטוחים שלא נוכל לצאת משם עד למחרת בבוקר. צרחנו בקולי קולות, דפקנו על דלת הזכוכית כדי שמישהו מהעוברים ושבים יראה אותנו (למזלנו דלתות הכניסה לבתי הקולנוע היו והינם מזכוכית), ובאמת בסופו של דבר ראו אותנו. קהל סקרנים התאסף מול הדלת וצפה בנו כמו בזוג קופים בגן חיות. התנהל שם דיון מה עושים שני זאטוטים בקולנוע סגור. מישהו בכל זאת גילה תושייה ואיתר את הסדרן שפתח לנו את הדלת, אחרי מה שנראה לנו שעות אין ספור. אפשר היה להניח שהתקרית הזאת תרחיק אותנו מאולמות הקולנוע, אבל זה לא קרה. להפך, סיפרנו לכולם איזה הרפתקה חווינו וכמה אמיצים היינו, והצימאון שלנו לסרטים אפילו גבר. בבתי הקולנוע הציגו בין היתר סרטים המפארים את גבורתם של לוחמי הצבא הגרמני ואנחנו ראינו בהם גיבורים; לא הפריע לנו שמדובר באויבינו (הוכחה לכוחו של הקולנוע).
חוקי הגזע של המשטר הנאצי הלכו והחמירו. מידי יום הוטלו עוד ועוד הגבלות על היהודים. נאלצנו לענוד טלאי צהוב, דבר שגרר התנכלויות מצד פרחחים מקומיים שהפיקו הנאה מהמצב החדש.
כל יום נשמעו סיפורים על מכרים או בני משפחה שהוכו באכזריות. בלילות פקדו אותי סיוטים ובבוקר לקח לי זמן לקלוט שזה היה רק חלום.
לילה אחד חלמתי שסבתי נפטרה וסביב מיטתה עומדים כל בני המשפחה מתפללים ובוכים, מחפשים מילות נחמה. התעוררתי ומה אני שומע? בדיוק אותם קולות ששמעתי בחלום מגיעים מחדר השינה של הורי. ראיתי שדניס גם היא התעוררה.
- חלמתי שסבתא מתה, היא אמרה.
נכנסנו לחדר השינה של ההורים, וראינו את סבתא שוכבת ללא תנועה על מיטת ההורים. פניה היו לבנים כמו הסדין ואבא ניסה להרגיע את אימא שמיררה בבכי.
- למה אימא בוכה כל-כך? שאלתי.
- מפני שסבתא שלך מתה, הוא ענה בפשטות.
- אבל הרי יש לנו את הסבתא השנייה, לא? (איזה חשיבה הגיונית).
אחר-כך התחילו הטרנספורטים. כל יום הועמסו אנשים על משאיות ונלקחו למה שתואר כמחנות עבודה. המשטרה הבלגית שיתפה פעולה ביעילות ובחריצות, עם הגרמנים כמובן. יום אחד שני שוטרים דפקו בדלת.
- שמך אלכסנדר שפיץ? שאל אחד מהם, ומבלי לחכות לתשובה הם לקחו את אבא ויצאו מהבית. לא הבינונו מדוע אימא בוכה.
- אבא יגמור את העבודה בגרמניה ויחזור הביתה עם הרבה כסף, הרגענו אותה.
מר קונראד היה ידיד משפחה נוצרי שהיה נשוי לאישה יהודייה. הייתה לו מאהבת נוצרייה בשם Marieta שגרה ב "Boom", עיירה לא רחוקה מאנטוורפן שעיקר פרנסתם של תושביה היה מייצור לבני שמוט. כשמר קונראד שמע שאבא נלקח למחנות, הוא הציע ששלושתנו, דניס ג'קי ואני, נעבור למקום בטוח. הוא שכנע את מריאטה לטפל בנו עד יעבור זעם. הוזהרנו לא לחשוף את זהותנו היהודית ושמנו הוחלף משפיץ ל- Delmont.
הובאנו למשפחת Van de Mosselar, שכבר הסתירו בביתם שלושה ילדים יהודיים. מיותר לציין, או אולי דווקא צריך לציין, שהם סיכנו בכך את חייהם. לא התקשינו להתרגל לשם החדש ולחיים בעיירה. לא היינו מודעים במיוחד לזוועות המלחמה. מחשש שיהדותנו תתגלה לא שלחו אותנו לבית הספר, וכשמזג האוויר אפשר זאת שיחקנו כל היום בחוץ.
לבתים ברחוב שבו גרנו לא היו גדרות. כל השטח מאחורי הבית היה מכוסה צמחי בר ופרחים לרוב. במרחק קצר מהבית היה בור גדול ממדים שממנו הפיקו חמר המשמש חומר גלם לתעשיית לבני שמוט, אלא שהמאגר הזה נוצל עד תום והבור הפך לבריכה בקיץ ולמשטח החלקה בחורף וזה היה מגרש המשחקים שלנו. נהגנו לקטוף פרחים, ליבש אותם ולעשות מהם טבק. מִבּלוטים עשינו מקטרות והיינו מעשנים טבק תוצרת עצמית. ליד הבור הייתה האדמה שחורה ובוצית, ודי היה לתקוע את היד בבוץ כדי לשלוף משם צלופח או צפרדע, שאהבנו לנפח כמו בלון בעזרת קשית שתקענו לה בישבן (סליחה GREEN PEACE, לא היינו בכלל מודעים לעובדה שלבעלי חיים יש רגשות או זכויות). היינו שקועים בעולם דמיוני שכל מה שיש בו נועד לשעשע אותנו, אפילו ההפצצות מהמטוסים הבריטיים היו חלק מהמשחקים שלנו. נהגנו לתפוש מחסה מתחת לגשר שנמצא ממש ליד הבית. חוץ מפצצות, המטוסים גם פיזרו פיסות נייר כסף (אמצעי הטעיה שמקשה על תותחי ה- נ.מ. לפגוע בהם, במטוסים כמובן), ומיד לאחר ההפצצה היינו מתרוצצים לתפוס את פיסות נייר הכסף. לפעמים התמזל מזלנו ומצאנו רסיסים של פצצות. הם נראו כמו פסלים קטנים, אבל היה צריך לנהוג בזהירות כי לעיתים קרובות הם היו לוהטים ולא פעם זה גרם לכוויות בידיים.
יום אחד אנחנו שומעים צעקה: - האמריקאים הגיעו!!! יצאנו בריצה אל הרחוב, ואכן ראינו משאיות עם חיילים גרמנים נסים מפני הטנקים של בנות הברית. לפתע נפתחה אש מקלעים והכדורים שרקו מעל לראשינו. זכרנו את התרגולת שעשינו ארבע שנים קודם לכן, ונשכבנו מיד במקום. אחד הטנקים צודד את התותח, ירה פגז לתוך האשנב של הבונקר שממנו נורתה אש, ובזה הסתיימה המלחמה מבחינתנו. התמונה ההזויה הזאת עדיין עומדת לנגד עיני. המוני האנשים כולל ילדים, עומדים בצד הדרך וצופים בהתרחשות כאילו שהם מסתכלים על סרט קולנוע.
שהינו אצל משפחת וון דה מוסלאר קרוב לארבע שנים. היינו כל-כך קשורים אליהם עד שכמעט שכחנו את ההורים. ימים אחדים אחר-כך אימא באה לקחת אותנו הביתה. שיחקנו בשדה כשמריאטה קראה לנו: "יש לכם אורחת".
נכנסנו לבית ופגשנו שם אישה בלונדינית שבאה לקראתנו בזרועות פשוטות. ברגע הראשון לא הכרנו אותה. עברו שנים ולאימא שלנו היה שיער שחור. דניס הייתה הראשונה שזיהתה אותה ופרצה בבכי "אימא, היא קראה, והתמסרה לחיבוק של האישה הזאת. לבסוף קלטנו ג'קי ואני כי זאת האימא האמיתית שלנו (צריך לזכור שבימים ההם לא היה מקובל לצבוע את השיער) ופרצנו בבכי. היו אלה דמעות של שמחה מהולות בעצב, כי אמנם רצינו לחזור לאימא, אבל גם התקשרנו מאוד למשפחה ולמקום שבו שהינו תקופה כל-כך ארוכה. בדרך אימא סיפרה לנו שהיא צבעה את השיער כדי להיראות כמו הגויים, וגם היא השתמשה באותו שם בדוי. למעשה זה הציל את חייה.
מכל משפחתנו שרדו את המלחמה רק האחות הלן ובעלה בריש, שברחו לשווייץ מיד עם פרוץ המלחמה, והאח יוז'י. אח נוסף, פינחס, עלה ארצה כמה שנים לפני פרוץ המלחמה. שאר האחים על נשותיהם וילדיהם נרצחו על ידי הנאצים. לאחר המלחמה יוז'י היגר לדרום אפריקה.
אימא גרה בעיר הבירה בריסל בדירת שני חדרים, מטבח ושירותים. אימא ודניס ישנו במיטה זוגית בחדר השינה, ג'קי ואני ישנו על הספה בסלון. באותה שנה, סוף 1944, היה חורף קשה במיוחד. בביתנו לא היו שום אמצעי חימום, אך למזלנו ג'ורג', חייל בריטי שהיה מוצב בקרבת העיר, "נידלק" על אימא, שהייתה אישה יפה במיוחד, וכביטוי לרגשותיו אליה, העניק תשומת לב גם לילדיה. בנוסף לקופסאות הבשר המשומר ושימורים אחרים מהמנות שחילקו להם בבסיס, הוא קנה לנו תנור פחמים קטן שהפיץ חום רק אם ישבת קרוב אליו. היה עלינו לבחור אם אנחנו מעדיפים פרצוף חרוך וישבן קפוא או להפך, אבל זה היה עדיף במקום לקפוא לגמרי. אני רק יכול לדמיין באיזו דרך אימא שילמה עבור המתנות האלה (עם השנים למדתי שאין ארוחות חינם, אבל באותו זמן היינו אסירי תודה).
החגיגה לא נמשכה הרבה זמן כי הגדוד של ג'ורג' הועבר למקום אחר. בלגיה אמנם שוחררה, אבל המלחמה עוד לא נגמרה, והיטלר המשיך עדיין להבטיח לצבאו ניצחון. הוא המשיך לשגר טילי 1-V ו- 2-V (משהו כמו רקטות קסאם) שעברו מעל בלגיה, אבל הם היו מכוונים לפגוע בבריטים, כך שיכולנו להביט בהם עוברים מעלינו ללא חשש.
החיים היו קשים באותם ימים, ובלי תמיכתו של ג'ורג' לא הייתה לאימא היכולת לפרנס ולטפל בשלושת ילדיה. לכן נשלחנו ג'קי ואני לבית יתומים. זה היה אחד הפרקים הקשים בימי חיי. הרגשתי כמו אוליבר טוויסט, אבל זה לא היה סרט או ספר, אלא החיים עצמם. במשך כל המלחמה לא רעבתי כמו שם. הנזירות שניהלו את המוסד נהגו בנו ביד קשה. נענשנו על כל שטות, ספגנו מכות על בסיס יומי.
אם לא הקפדנו על החוקים המחמירים של המקום, האשימו אותנו במחשבות לא הגונות וזאת הייתה סיבה מספקת כדי להעמיד אותנו בחצר בקור של חורף בלגי מושלג; ואם ניסינו להניע את הגוף כדי להתחמם ספגנו מכות שאכן חיממו אותנו. אם זה לא הספיק, אז כשג'קי השתין במיטה, נאלצתי אני לכבס את מצעיו בקור המקפיא. רק אחרי חודש אימא הורשתה לבקר אותנו ביקור ראשון. גם זה היה אחד מחוקי המוסד, על מנת לאפשר לחניכים להסתגל. ג'קי ואני מיררנו בבכי עד שאימא החליטה לקחת אותנו הביתה.
באותה עת הפיץ משרד הרווחה הבלגי חוזר ברחבי המדינה ובו התבקשו משפחות, רצוי מאזורים כפריים, לארח בביתם ילדים שהוריהם מתקשים להעניק להם תנאי קיום כתוצאה מפגעי המלחמה. ההנחה הייתה שבמהלך מספר חודשים ההורים יסתדרו בעבודה, יסתדרו מבחינת דיור ויוכלו לקחת את ילדיהם בחזרה. בשביל אימא זאת הייתה הצלה כי הדירה הייתה צפופה לארבע נפשות, וההכנסות שלה ממכירת תיקים וארנקים מבית לבית, המשך לעיסוקה בזמן הכיבוש, לא הספיקו אפילו לצרכים הבסיסיים ביותר. את דניס שלחו למנזר (גם הכנסייה הקתולית התגייסה למבצע), ג'קי נשלח לעיירה קטנה באזור הצרפתי של בלגיה בשם Otigny, ואילו אני נפרדתי מאימא בנשיקה, עליתי לרכבת בדרכי ל-Maldegem, כפר חקלאי על גבול הולנד. דרך חלון הרכבת ראיתי את אימא עומדת על הרציף ודמותה הולכת ומצטמקת עם התרחקות הרכבת. למרות שהיא הבטיחה לקחת אותנו בחזרה כשהמצב ישתפר, חשבתי שהפעם זאת פרידה לתמיד ושלא אראה אותה יותר: אימא נפטרת ממני לאחר שאבא לא חזר מגרמניה כי הוא בוודאי פגש שם אישה, נולדו להם ילדים והוא פתח בחיים חדשים. רק שנתיים מאוחר יותר סיפרו לי שאבא נשלח לתאי הגזים באושוויץ.
הרכבת עצרה ואחד המלווים ירד איתי מהרכבת.