תחת לחץ
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
תחת לחץ
מכר
מאות
עותקים
תחת לחץ
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

תחת לחץ

3.8 כוכבים (4 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

כשנורה נוסעת ברכבת מלונדון לבקר את אחותה רייצ׳ל בעיירה כפרית, היא מצפה לפגוש אותה בתחנה. או אולי בבית, מכינה ארוחת ערב. אבל כשהיא נכנסת לבית החמים והמוכר היא מגלה שרייצ׳ל נפלה קורבן לרצח אכזרי.
נורה מסרבת לחזור לשגרת חייה בלונדון. בעקבות ארוע טראומתי בעבר, אין לה אמון במשטרה. היא מנסה לפענח את הרצח בעצמה
ומתשאלת כל מי שהיה בקשר עם אחותה. וככל שנחשפים סודותיה של רייצ׳ל ונורה מתקרבת לרוצח, היא מוצאת את עצמה תחת לחץ ובסכנת חיים.
 
תחת לחץ הוא מותחן פסיכולוגי מטלטל על כוחו הנורא של העבר, על אהבה עזה בין שתי אחיות, על פרנויה ותהליך אבל. זהו רומן
הביכורים של פלין ברי, קול חדש ומרענן בסצנת ספרות המתח העולמית.
 
" יש דמיון בין תחת לחץ להבחורה על הרכבת מבחינת כוח המשיכה כלפי הקוראים - אבל מתחת לעלילה המפתה, למתח הגובר ולקצביות, נמצא קולה הצלול והייחודי של ברי."
בחירת העורכים, The New York Times Book Review
 
"ברי חוקרת את האפקט המטלטל של פערי הכוח בין גברים ונשים, אבל אין בעלילה המתוחכמת וההדוקה שום דבר דידקטי. כמו פענוח התעלומה, גם מציאת המשמעות העמוקה יותר היא פשוט עניין של תשומת לב.״
עשרים הספרים הטובים ביותר של The Atlantic 

פרק ראשון

1
 
אישה נעדרת באיסט רַיידינג. היא נעלמה מהֶדון, ליד המקום שבו גדלנו. כשרייצ'ל תשמע על ההיעלמות, היא תחשוב שזה הוא.
השלט התלוי של פאב "ההפתעה", ציור של מפרשית על רקע ים ירוק, חורק ברוח. הפאב נמצא ברחוב שקט בצ'לסי. אחרי שסיימתי את העבודה ברחוב פין, באתי לארוחת צהריים וכוס יין לבן. אני עובדת כעוזרת לאדריכלית נוף. היא מתמחה בכרי מרעה. הם נראים כאילו לא תוכננו בכלל.
על מסך הטלוויזיה כתב מסתובב בפארק שבו ראו את האישה לאחרונה. השוטרים והכלבים מתפרסים על הגבעות מאחורי העיירה. הערב אוּכל לספר על זה לרייצ'ל, אבל זה יהרוס את הביקור. אולי זה לא קשור למה שקרה לה. אולי האישה לא נפגעה.
פועלי הבניין בבית שמעבר לכביש גמרו לאכול. שקיות הנייר הלבנות מכודררות לרגליהם, והם נשענים על המדרגות באור השמש הקרה. הייתי צריכה כבר לעלות לרכבת לאוקספורד, אבל אני מחכה בפאב במעיל ובצעיף בזמן שבלש מתחנת המשטרה בהאל מבקש מהציבור מידע על ההיעלמות.
כשהשידור עובר לסערה בצפון, אני יוצאת מתחת לשלט התלוי ופונה ברחוב הבא לעבר רויאל הוספיטל רוד. אני עוברת ליד המדשאות המטופחות של ברטון קורט. ליד סוכנות התיווך. בתים שטופי שמש בצ'לסי וקנזינגטון. אני עדיין גרה בבניין דירות בקילבּרן. גרם המדרגות תמיד נודף ריח צבע חדש, שחפים צוללים אל המרפסות. ברור שאין לי גינה. הסנדלר הולך יחף וכו'.
מוניות שחורות נוסעות ברחוב סלואן. כדורי אור מטושטשים זוהרים בצדי הבניינים, משתקפים מהחלונות מולם. חנות הספרים מציגה ערימת תרגומים חדשים ל"אלף לילה ולילה".
באחד הסיפורים מכשף שותה שיקוי מצמח ששמר על נעוריו. הבעיה היתה שהצמח גדל רק על פסגת הר, ולכן כל שנה הערים המכשף על נער כדי שיטפס על ההר. זרוק את הצמח, אמר המכשף. אחר כך אבוא לקחת אותך. הנער זרק את הצמח. אני לא זוכרת את הסוף. אולי זה הכול. שכחתי את הסוף ברוב הסיפורים, מלבד הסוף החשוב, ששחרזאדה נשארת בחיים.
כמה דקות ברכבת התחתית ואז אני שוב יוצאת ועולה במדרגות לתחנת פדינגטון. אני קונה כרטיס ובקבוק יין אדום ב"ויסלסטוֹפּ".
מנועי הרכבת נוהמים ליד הרציף. הלוואי שרייצ'ל תעבור ללונדון. "אבל אז לא ייצא לך לבוא הנה," היא אומרת, ואני באמת אוהבת את הבית שלה, בית חווה ישן על גבעה לא גבוהה, ומשני צדדיו עצי בוקיצה עתיקים. צליל הבוקיצות המרשרשות ברוח ממלא את חדרי השינה בקומה השנייה. והיא אוהבת לגור שם, לגור לבד. לפני שנתיים היא כמעט התחתנה. "ניצלתי ברגע האחרון," אמרה.
ברכבת אני מצמידה את ראשי אל המושב ומתבוננת בשדות החורפיים החולפים על פני החלון. הקרון שלי ריק מלבד כמה נוסעים שהקדימו לצאת מהעבודה לקראת סוף השבוע. השמים אפורים עם סרט סגול באופק. קר פה יותר, מחוץ לעיר. אפשר לראות את זה על פני האנשים המחכים בתחנות המקומיות. זרם אוויר דק שורק דרך סדק בתחתית השמשה. הרכבת היא כמוסה מוארת הנוסעת דרך הנוף השחור כפחם.
שני ילדים בקפוצ'ונים רצים בחוץ לאורך הקרון שלי. לפני שאני משיגה אותם, הם קופצים מחומה נמוכה ונעלמים בשולי הדרך. הרכבת מזנקת דרך גדר שיחים צרה. בקיץ זה גורם לאור בקרון להפוך למוריק ומהבהב, כאילו אני מתחת למים. עכשיו הגדר החיה עומדת בשלכת כך שהאור לא משתנה בכלל. אני רואה ציפורים קטנות ברווחים שבין הענפים, ממוסגרות בגבעולים.
לפני כמה שבועות אמרה רייצ'ל שהיא מתכננת לגדל עזים. היא אמרה שעץ העוזרר בקצה גינתה מושלם לעזים מטפסות. כבר יש לה כלב זאב גדול. "מה פֶנוֹ יחשוב על העזים?" שאלתי.
"הוא בטח ישתגע מרוב אושר," אמרה אחותי.
שאלתי את עצמי אם כל העזים מטפסות על עצים, או רק סוגים מסוימים. לא האמנתי לה עד שהיא הראתה לי תמונות של עז עומדת בראש עץ ארז, וקבוצת עזים על עץ תות. אבל אף אחת מהתמונות לא הראתה איך העזים טיפסו על העץ. "הן משתמשות בפרסות שלהן, נורה," אמרה רייצ'ל, מה שלא נשמע לי הגיוני.
אישה דוחפת עגלה במעבר ואני קונה ממנה שוקולד טוויקס לעצמי וחטיף אֶרוֹ לרייצ'ל. אבא קרא לנו זללניות קטנות. "ועוד איך," אמרה רייצ'ל.
אני מתבוננת בשדות המתגלגלים על פני. הערב אספר לה על מענק היצירה שיתחיל בעוד חודשיים, באמצע ינואר. שנים-עשר שבועות בצרפת, עם מגורים וקצת כסף. הגשתי בקשה עם מחזה שכתבתי באוניברסיטה, שנקרא "החתן השודד". מביך שלא כתבתי משהו יותר טוב מאז, אבל זה כבר לא חשוב מפני שבצרפת אכתוב משהו חדש. רייצ'ל תשמח בשמחתי. נרים כוסית לכבוד זה. אחר כך, בארוחת הערב, היא תספר לי סיפורים מהשבוע שעבר עליה בעבודה, ואני לא אספר לה על האישה שנעלמה ביורקשייר.
הרכבת צופרת - צפירה ארוכה ונמוכה - וחולפת דרך גבעות הגיר. אני מנסה להיזכר מה רייצ'ל אמרה שתבשל הערב. אני רואה אותה נעה במטבחה, מעבירה את קערת הצפחה הענקית עם הערמונים לקצה השיש. עוף ביין ופולנטה, נדמה לי.
היא אוהבת לבשל, גם בגלל העבודה שלה. היא אומרת שהמטופלים שלה מדברים כל הזמן על אוכל, מפני שהם לא יכולים לאכול מה שהם רוצים. לעתים קרובות הם שואלים מה היא מבשלת, והיא אוהבת לתת להם תשובה טובה.
גגות רעפים ומכסי ארובות צצים מעל חומת לבנים גבוהה לצדי, שמתעקלת ומקיפה את הכפר. מעבר לחומה משתרע שדה עם שיחים יבשים וגדר חיה עם כמה שבילים שמתחפרים בה. בקצה עומד גבר בכובע ירוק ושורף אשפה. עלים חרוכים נישאים ברוח, מסתחררים לתוך השמים הלבנים ומרחפים מעל השדה.
אני מוציאה מהתיק שלי ניילונית עם תדפיסי בתים להשכרה בקורנוול. רייצ'ל ואני שכרנו בקיץ בית בפּוֹלפֶּרוֹ. לשתינו יש חופשה בחג המולד ואנחנו מתכננות להזמין בית בסוף השבוע הזה.
פולפרו בנויה בקפלי קרקע של עמק ליד החוף. בתים מסוידים לבן עם גגות רעפים מתערסלים בין הפלגים הירוקים. בין שני הצוקים ניצב נמל, ומעבר לשובר הגלים יש נמל פנימי, גדול דיו לכעשר מפרשיות קטנות, עם בתים ופאבים שמגיעים עד שפת המים על המזח. כשהמים בשפל, הסירות בנמל הפנימי נחות על גופן בבוץ. בצד המערבי של העמק עומדים שני בתים עתיקים מרובעים - אחד מלבֵנים חומות כמו טוויד, והשני לבן. מעליהם מצטיירים אורני הצנובר על רקע השמים. מעבר לבתים העתיקים, על הכֵּף, נבנה על הסלעים בית של דייג. הבית עשוי מגרניט מחוספס, ולכן כשיש ערפל הוא מיטשטש לתוך האבנים סביבו. הבית ששכרנו עמד על לשון יבשה במרחק עשר דקות הליכה מפולפרו על שביל החוף, כולל גרם מדרגות פרטי עם שבעים ואחת מדרגות מהחוף במעלה הצוק.
אהבתי את קורנוול בלהט מטורף וקנאי. הייתי בת עשרים ותשע ורק עכשיו גיליתי אותה, אבל היא היתה שלי. רשימת הדברים שאהבתי בה היתה ארוכה, אבל עוד לא השלמתי אותה.
מובן שהיא כללה את הבית שלנו, ואת העיירה, את חצי האי ליזרד, את אגדת המלך ארתור, שכֵּס מלכותו נמצא במרחק כמה קילומטרים בלבד משם, בטינטאג'ל. את העיירה מַאוּזוֹל. דפנה די מורייה, "רֶבֶּקה" ואמש חלמתי ששוב נסעתי למנדרלי, ומובן שחלמתי, כל מי שהיה כאן חולם על זה. מרפסות התצפית על הגגות. תמונות הספינות הטרופות בפאבים, ותמונות תושבי העיירה בחצאיות חומות ארוכות וז'קטים, מגומדים ליד שברי הספינות.
כל יום הייתי צריכה לשכתב את הרשימה. הוספתי את אורני הצנובר ואת פונדק "קראמפּלהורן". הכיסונים של קורנוול והבירה של קורנוול, שניהם בים הפתוח ובמערות השקטות והנוטפות. כל דקה, בעצם, אפילו הדקות שבהן יָשַנּו.
"הכול כאן יותר טוב," אמרתי.
ורייצ'ל אמרה, "אה..."
"מה את הכי אוהבת בקורנוול?" שאלתי, והיא גנחה. "או שאני אגיד לך מה אני הכי אוהבת פה."
אבל אז היא אמרה, "טוב, בתור התחלה, את הים."
אם כבר, היא אהבה את קורנוול יותר ממני, והיא מתרגשת אפילו יותר ממני לקראת החזרה לשם. היא לא התנהגה כרגיל בזמן האחרון. כנראה העבודה מורטת את עצביה, והיא תמיד עייפה.
בתחנה הבאה מזהיר הכרטיסן את הנוסעים מעיכובים אפשריים מחר בגלל הסערה. מעולה, אני חושבת, אז יירד שלג.
אנחנו חולפים דרך עיירה נוספת, שם המכוניות כבר הדליקו את פנסיהן, גולות צהבהבות באור אחר הצהריים הקלוש, ואחר כך הרכבת מתעקלת סביב כמה עצי צפצפה, מתיישרת ונכנסת למארלו.
רייצ'ל לא מחכה בתחנה. זה לא חריג. לעתים קרובות המשמרות שלה בבית החולים מתארכות. אני יורדת מהרציף באור כל כך עמום עד שנראה שגגות העיירה כבר בזוקים שלג. אני מתרחקת מהכפר לעבר ביתה, ותוך זמן קצר אני בחלק הפתוח של הכביש, סרט אספלט צר בין החוות.
אני שואלת את עצמי אם היא הולכת לעברי עם פֶנוֹ. בקבוק היין האדום חובט בגבי. אני מדמיינת את המטבח של רייצ'ל. קערת הערמונים, הפולנטה מבעבעת על הגז. מכונית נוסעת לעברי, ואני יורדת לשוליים. המכונית מאִטה כשהיא מתקרבת, והאישה מאחורי ההגה מהנהנת אלי ואז מאיצה לדרכה.
אני הולכת מהר יותר והבל פי מחמם את חזי. אצבעותי הקרות מאוגרפות בכיסי. עננים כבדים מצטברים מעלי, והאוויר השקט מזדמזם באוזני.
ואז אני רואה את ביתה. אני מטפסת על הגבעה, והחצץ נגרס מתחת לרגלי. מכוניתה חונה בכביש הגישה, היא בטח רק הגיעה הביתה. אני פותחת את הדלת.
אני מועדת לאחור עוד לפני שאני יודעת מה לא בסדר בבית, כאילו משהו עף לעברי.
הכלב הוא הדבר הראשון שאני רואה. הכלב תלוי ברצועה שלו מקצה המדרגות. הרצועה חורקת כשהכלב מסתובב לאטו. אני יודעת שזה רע, אבל זה גם מדהים. איך עשית את זה? אני תוהה.
הרצועה שלו כרוכה סביב שלב במעקה. הוא בטח הסתבך, נפל ונחנק. אבל על הרצפה והקירות יש דם.
אני מתנשפת, למרות שסביבי הכול רגוע ודומם. אני חייבת לעשות משהו בדחיפות, אבל אני לא יודעת מה. אני לא קוראת לרייצ'ל.
אני עולה במדרגות. פס דם מרוח על הקיר מתחת לכתפי, כאילו מישהי צנחה עליו כשעלתה. כשהפס נגמר, אני רואה טביעות ידיים אדומות על המדרגה מעליו, ועל המדרגה הבאה, ואחר כך על הרחבה.
בפרוזדור למעלה הכתמים מתבלגנים. אני לא רואה טביעות ידיים. נראה כאילו מישהי זחלה או נגררה פה. אני נועצת מבט בכתמים ואחר כך, כעבור זמן מה, אני מעיפה מבט בהמשך המסדרון.
אני שומעת את עצמי מקוננת כשאני זוחלת לעברה. חזית חולצתה שחורה ורטובה, ואני מרימה אותה בעדינות לחיקי. אני מניחה את ידי על צווארה ומנסה למצוא את הדופק, אחר כך אני מנמיכה את אוזני אל פניה כדי לשמוע את נשימתה. לחיי מתחככת באפה וצמרמורת מתפשטת בצווארי. אני נושפת לתוך פיה ולוחצת על חזהּ, ואחר כך אני מפסיקה. אולי זה יגרום יותר נזק.
אני מכופפת את מצחי אל מצחה של רייצ'ל והפרוזדור מחשיך. הבל פי מתגלגל על עורה ולתוך שערה. הפרוזדור סוגר עלינו.
אף פעם אין לי קליטה בבית שלה. אצטרך לצאת החוצה כדי להזעיק אמבולנס. אני לא יכולה לעזוב אותה, אבל אחר כך אני מועדת במורד המדרגות ויוצאת.
ברגע שהשיחה מסתיימת, אני לא זוכרת מה אמרתי. אין איש בשום כיוון, רק בתי השכנים והרכס מאחוריהם, ובַשקט המזמזם נדמה לי שאני שומעת את הים. השמים סוערים מעלי. אני מרימה את עיני. מקרבת את ידי לראשי. אוזני מצלצלות כאילו מישהו צועק בקול רם.
אני מחכה שרייצ'ל תופיע בפתח הדלת. פניה מבולבלות ותשושות, עיניה נעוצות בעיני. אני מחכה לשמוע את רחש צעדיה החרישי ואז אני שומעת את הסירנות.
היא חייבת לרדת למטה לפני שהאמבולנס יגיע. זה ייגמר כשמישהו אחר יראה אותה. אני מתחננת בפניה שתרד. הסירנות מתחזקות, ואוזני מתרחקות מלסתי כאילו אני מחייכת. אני מחפשת אותה בפתח הדלת.
ואז אני רואה את האמבולנס טס בכביש בין החוות. הוא עולה בחניה שלה, החצץ ניתז מגלגליו, וכשהדלתות נפתחות והפרמדיקים רצים אלי, אני לא יכולה לדבר. הפרמדיקית הראשונה נכנסת לבית והשני שואל אם נפצעתי. אני משפילה את מבטי, והחולצה שלי מוכתמת בדם. כשאני לא עונה, הוא מתחיל לבדוק אותי.
אני ניתקת ממנו ועולה בריצה במדרגות אחרי הפרמדיקית הראשונה. פניה של רייצ'ל פונות אל התקרה, שערה השחור נקווה על הרצפה, זרועותיה לצדיה. אני רואה את כפות רגליה בגרבי צמר עבים. אני רוצה לזחול מסביב לאישה וללחוץ אותן בין ידי.
הפרמדיקית מצביעה על מקום בצווארה של רייצ'ל, ואחר כך נוגעת באותו מקום על עצמה, מתחת ללסת. אני לא שומעת אותה בגלל הצלילים שיוצאים מפי. היא עוזרת לי לרדת במדרגות. היא פותחת את דלתות האמבולנס, מושיבה אותי על הקצה ומכסה את כתפי בשמיכת אלומיניום. הרטיבות על חולצתי מתקררת ומדביקה את הבד לבטני. שיני נוקשות. הפרמדיקית מדליקה את המיזוג ומתוך האמבולנס נפלט חום שמחמם את גבי ומתנדף כאדים לתוך האוויר הקר.
תוך זמן קצר מגיעה ניידת, והשוטרים במדים שחורים נאספים על הכביש ועולים למדשאה. אני בוהה בהם, עיני חולפות מפרצוף אחד לאחר. רעש סטטי מחגורה של מישהו. אני מחכה שאחד מהם יחייך ויודה שזו רק מתיחה. שוטר תוקע מוט בקרקע ומותח סרט משטרתי על פני הדלת. הסרט עולה ויורד כשהוא מתגלגל מאחוריו.
שדה הראייה שלי מתרכך בקצוות, ואז נעלם לגמרי. אני כל כך עייפה. אני מנסה להסתכל על השוטרים כדי שאוכל לספר לרייצ'ל מה קרה.
השמים מעלים קצף, כאילו מסתער עלינו רסס מגל ענקי ובלתי נראה. מי עשה לך את זה, אני תוהה, אבל זה לא מה שחשוב. מה שחשוב זה שתחזרי. האסם הפתוח בבית ממול, שבדרך כלל חונים בו, ריק. גר שם איזה מַרצה מאוקספורד. "החוואי הג'נטלמן" קוראת לו רייצ'ל. הרכס מעבר לביתו של המרצה הוא צוק כמעט אנכי, ששבילים תלולים חרוצים בו. אני בוהה ברכס עד שנדמה לי שהוא ניתק ומתחיל להיסחף ולהתקרב.
אף אחד לא נכנס לבית. כולם מחכים למישהו. השוטר שמתח את הסרט עומד בחוץ ושומר על הכניסה. אישה רוכבת על סוס בשטח הסמוך לבית המרצה. הקוטג' שלה עומד מאחורי השטח, קרוב למרגלות הרכס. הסוס והרוכבת דוהרים בעיגול גדול מתחת לשמים המתקדרים.
האישה גוחנת קדימה לתוך הרוח, ואני שואלת את עצמי אם היא רואה אותנו. הבית, האמבולנס, השוטרים במדים העומדים על הדשא.
דלת נטרקת בקצה כביש הגישה, וגבר ואישה דורכים על החצץ. כולם מתבוננים בצמד העולה בגבעה. שניהם לובשים מעילים בצבע בז', ידיהם בכיסיהם וזנבות המעילים מתנפנפים מאחוריהם. מבטם נעוץ בבית, ואז האישה מעיפה לעברי מבט ועינינו נפגשות. הרוח והאוויר הקר הולמים בי. האישה מרימה את הסרט המשטרתי ונכנסת לתוך הבית. אני עוצמת את עיני. אני שומעת צעדים מתקרבים על החצץ. הגבר כורע ברך לצדי. הוא מחכה.
צבע שוטף את עפעפי. בקרוב ישוב ויחשיך, ואז אשמע את הבוקיצות מרשרשות מעל לראשי. אם ארד במדרגות, אראה את הכלים בכיור ועל הגז. את שאריות הפולנטה מתייבשות בתחתית הסיר. את קליפות הערמונים ששמטנו על השיש כשקילפנו אותם ואצבעותינו נכוו.
אם אעלה לחדרה, אראה את צללי הבוקיצה הדרומית מהבהבים על רצפת הפרקט. את הכלב ישן, שרוע מתחת למיטה, קרוב דיו כדי שרייצ'ל תוכל לשמוט את זרועה מעבר לקצה המזרן וללטף אותו. ואראה את רייצ'ל, ישנה.
אני פוקחת את עיני.

עוד על הספר

תחת לחץ פלין ברי
1
 
אישה נעדרת באיסט רַיידינג. היא נעלמה מהֶדון, ליד המקום שבו גדלנו. כשרייצ'ל תשמע על ההיעלמות, היא תחשוב שזה הוא.
השלט התלוי של פאב "ההפתעה", ציור של מפרשית על רקע ים ירוק, חורק ברוח. הפאב נמצא ברחוב שקט בצ'לסי. אחרי שסיימתי את העבודה ברחוב פין, באתי לארוחת צהריים וכוס יין לבן. אני עובדת כעוזרת לאדריכלית נוף. היא מתמחה בכרי מרעה. הם נראים כאילו לא תוכננו בכלל.
על מסך הטלוויזיה כתב מסתובב בפארק שבו ראו את האישה לאחרונה. השוטרים והכלבים מתפרסים על הגבעות מאחורי העיירה. הערב אוּכל לספר על זה לרייצ'ל, אבל זה יהרוס את הביקור. אולי זה לא קשור למה שקרה לה. אולי האישה לא נפגעה.
פועלי הבניין בבית שמעבר לכביש גמרו לאכול. שקיות הנייר הלבנות מכודררות לרגליהם, והם נשענים על המדרגות באור השמש הקרה. הייתי צריכה כבר לעלות לרכבת לאוקספורד, אבל אני מחכה בפאב במעיל ובצעיף בזמן שבלש מתחנת המשטרה בהאל מבקש מהציבור מידע על ההיעלמות.
כשהשידור עובר לסערה בצפון, אני יוצאת מתחת לשלט התלוי ופונה ברחוב הבא לעבר רויאל הוספיטל רוד. אני עוברת ליד המדשאות המטופחות של ברטון קורט. ליד סוכנות התיווך. בתים שטופי שמש בצ'לסי וקנזינגטון. אני עדיין גרה בבניין דירות בקילבּרן. גרם המדרגות תמיד נודף ריח צבע חדש, שחפים צוללים אל המרפסות. ברור שאין לי גינה. הסנדלר הולך יחף וכו'.
מוניות שחורות נוסעות ברחוב סלואן. כדורי אור מטושטשים זוהרים בצדי הבניינים, משתקפים מהחלונות מולם. חנות הספרים מציגה ערימת תרגומים חדשים ל"אלף לילה ולילה".
באחד הסיפורים מכשף שותה שיקוי מצמח ששמר על נעוריו. הבעיה היתה שהצמח גדל רק על פסגת הר, ולכן כל שנה הערים המכשף על נער כדי שיטפס על ההר. זרוק את הצמח, אמר המכשף. אחר כך אבוא לקחת אותך. הנער זרק את הצמח. אני לא זוכרת את הסוף. אולי זה הכול. שכחתי את הסוף ברוב הסיפורים, מלבד הסוף החשוב, ששחרזאדה נשארת בחיים.
כמה דקות ברכבת התחתית ואז אני שוב יוצאת ועולה במדרגות לתחנת פדינגטון. אני קונה כרטיס ובקבוק יין אדום ב"ויסלסטוֹפּ".
מנועי הרכבת נוהמים ליד הרציף. הלוואי שרייצ'ל תעבור ללונדון. "אבל אז לא ייצא לך לבוא הנה," היא אומרת, ואני באמת אוהבת את הבית שלה, בית חווה ישן על גבעה לא גבוהה, ומשני צדדיו עצי בוקיצה עתיקים. צליל הבוקיצות המרשרשות ברוח ממלא את חדרי השינה בקומה השנייה. והיא אוהבת לגור שם, לגור לבד. לפני שנתיים היא כמעט התחתנה. "ניצלתי ברגע האחרון," אמרה.
ברכבת אני מצמידה את ראשי אל המושב ומתבוננת בשדות החורפיים החולפים על פני החלון. הקרון שלי ריק מלבד כמה נוסעים שהקדימו לצאת מהעבודה לקראת סוף השבוע. השמים אפורים עם סרט סגול באופק. קר פה יותר, מחוץ לעיר. אפשר לראות את זה על פני האנשים המחכים בתחנות המקומיות. זרם אוויר דק שורק דרך סדק בתחתית השמשה. הרכבת היא כמוסה מוארת הנוסעת דרך הנוף השחור כפחם.
שני ילדים בקפוצ'ונים רצים בחוץ לאורך הקרון שלי. לפני שאני משיגה אותם, הם קופצים מחומה נמוכה ונעלמים בשולי הדרך. הרכבת מזנקת דרך גדר שיחים צרה. בקיץ זה גורם לאור בקרון להפוך למוריק ומהבהב, כאילו אני מתחת למים. עכשיו הגדר החיה עומדת בשלכת כך שהאור לא משתנה בכלל. אני רואה ציפורים קטנות ברווחים שבין הענפים, ממוסגרות בגבעולים.
לפני כמה שבועות אמרה רייצ'ל שהיא מתכננת לגדל עזים. היא אמרה שעץ העוזרר בקצה גינתה מושלם לעזים מטפסות. כבר יש לה כלב זאב גדול. "מה פֶנוֹ יחשוב על העזים?" שאלתי.
"הוא בטח ישתגע מרוב אושר," אמרה אחותי.
שאלתי את עצמי אם כל העזים מטפסות על עצים, או רק סוגים מסוימים. לא האמנתי לה עד שהיא הראתה לי תמונות של עז עומדת בראש עץ ארז, וקבוצת עזים על עץ תות. אבל אף אחת מהתמונות לא הראתה איך העזים טיפסו על העץ. "הן משתמשות בפרסות שלהן, נורה," אמרה רייצ'ל, מה שלא נשמע לי הגיוני.
אישה דוחפת עגלה במעבר ואני קונה ממנה שוקולד טוויקס לעצמי וחטיף אֶרוֹ לרייצ'ל. אבא קרא לנו זללניות קטנות. "ועוד איך," אמרה רייצ'ל.
אני מתבוננת בשדות המתגלגלים על פני. הערב אספר לה על מענק היצירה שיתחיל בעוד חודשיים, באמצע ינואר. שנים-עשר שבועות בצרפת, עם מגורים וקצת כסף. הגשתי בקשה עם מחזה שכתבתי באוניברסיטה, שנקרא "החתן השודד". מביך שלא כתבתי משהו יותר טוב מאז, אבל זה כבר לא חשוב מפני שבצרפת אכתוב משהו חדש. רייצ'ל תשמח בשמחתי. נרים כוסית לכבוד זה. אחר כך, בארוחת הערב, היא תספר לי סיפורים מהשבוע שעבר עליה בעבודה, ואני לא אספר לה על האישה שנעלמה ביורקשייר.
הרכבת צופרת - צפירה ארוכה ונמוכה - וחולפת דרך גבעות הגיר. אני מנסה להיזכר מה רייצ'ל אמרה שתבשל הערב. אני רואה אותה נעה במטבחה, מעבירה את קערת הצפחה הענקית עם הערמונים לקצה השיש. עוף ביין ופולנטה, נדמה לי.
היא אוהבת לבשל, גם בגלל העבודה שלה. היא אומרת שהמטופלים שלה מדברים כל הזמן על אוכל, מפני שהם לא יכולים לאכול מה שהם רוצים. לעתים קרובות הם שואלים מה היא מבשלת, והיא אוהבת לתת להם תשובה טובה.
גגות רעפים ומכסי ארובות צצים מעל חומת לבנים גבוהה לצדי, שמתעקלת ומקיפה את הכפר. מעבר לחומה משתרע שדה עם שיחים יבשים וגדר חיה עם כמה שבילים שמתחפרים בה. בקצה עומד גבר בכובע ירוק ושורף אשפה. עלים חרוכים נישאים ברוח, מסתחררים לתוך השמים הלבנים ומרחפים מעל השדה.
אני מוציאה מהתיק שלי ניילונית עם תדפיסי בתים להשכרה בקורנוול. רייצ'ל ואני שכרנו בקיץ בית בפּוֹלפֶּרוֹ. לשתינו יש חופשה בחג המולד ואנחנו מתכננות להזמין בית בסוף השבוע הזה.
פולפרו בנויה בקפלי קרקע של עמק ליד החוף. בתים מסוידים לבן עם גגות רעפים מתערסלים בין הפלגים הירוקים. בין שני הצוקים ניצב נמל, ומעבר לשובר הגלים יש נמל פנימי, גדול דיו לכעשר מפרשיות קטנות, עם בתים ופאבים שמגיעים עד שפת המים על המזח. כשהמים בשפל, הסירות בנמל הפנימי נחות על גופן בבוץ. בצד המערבי של העמק עומדים שני בתים עתיקים מרובעים - אחד מלבֵנים חומות כמו טוויד, והשני לבן. מעליהם מצטיירים אורני הצנובר על רקע השמים. מעבר לבתים העתיקים, על הכֵּף, נבנה על הסלעים בית של דייג. הבית עשוי מגרניט מחוספס, ולכן כשיש ערפל הוא מיטשטש לתוך האבנים סביבו. הבית ששכרנו עמד על לשון יבשה במרחק עשר דקות הליכה מפולפרו על שביל החוף, כולל גרם מדרגות פרטי עם שבעים ואחת מדרגות מהחוף במעלה הצוק.
אהבתי את קורנוול בלהט מטורף וקנאי. הייתי בת עשרים ותשע ורק עכשיו גיליתי אותה, אבל היא היתה שלי. רשימת הדברים שאהבתי בה היתה ארוכה, אבל עוד לא השלמתי אותה.
מובן שהיא כללה את הבית שלנו, ואת העיירה, את חצי האי ליזרד, את אגדת המלך ארתור, שכֵּס מלכותו נמצא במרחק כמה קילומטרים בלבד משם, בטינטאג'ל. את העיירה מַאוּזוֹל. דפנה די מורייה, "רֶבֶּקה" ואמש חלמתי ששוב נסעתי למנדרלי, ומובן שחלמתי, כל מי שהיה כאן חולם על זה. מרפסות התצפית על הגגות. תמונות הספינות הטרופות בפאבים, ותמונות תושבי העיירה בחצאיות חומות ארוכות וז'קטים, מגומדים ליד שברי הספינות.
כל יום הייתי צריכה לשכתב את הרשימה. הוספתי את אורני הצנובר ואת פונדק "קראמפּלהורן". הכיסונים של קורנוול והבירה של קורנוול, שניהם בים הפתוח ובמערות השקטות והנוטפות. כל דקה, בעצם, אפילו הדקות שבהן יָשַנּו.
"הכול כאן יותר טוב," אמרתי.
ורייצ'ל אמרה, "אה..."
"מה את הכי אוהבת בקורנוול?" שאלתי, והיא גנחה. "או שאני אגיד לך מה אני הכי אוהבת פה."
אבל אז היא אמרה, "טוב, בתור התחלה, את הים."
אם כבר, היא אהבה את קורנוול יותר ממני, והיא מתרגשת אפילו יותר ממני לקראת החזרה לשם. היא לא התנהגה כרגיל בזמן האחרון. כנראה העבודה מורטת את עצביה, והיא תמיד עייפה.
בתחנה הבאה מזהיר הכרטיסן את הנוסעים מעיכובים אפשריים מחר בגלל הסערה. מעולה, אני חושבת, אז יירד שלג.
אנחנו חולפים דרך עיירה נוספת, שם המכוניות כבר הדליקו את פנסיהן, גולות צהבהבות באור אחר הצהריים הקלוש, ואחר כך הרכבת מתעקלת סביב כמה עצי צפצפה, מתיישרת ונכנסת למארלו.
רייצ'ל לא מחכה בתחנה. זה לא חריג. לעתים קרובות המשמרות שלה בבית החולים מתארכות. אני יורדת מהרציף באור כל כך עמום עד שנראה שגגות העיירה כבר בזוקים שלג. אני מתרחקת מהכפר לעבר ביתה, ותוך זמן קצר אני בחלק הפתוח של הכביש, סרט אספלט צר בין החוות.
אני שואלת את עצמי אם היא הולכת לעברי עם פֶנוֹ. בקבוק היין האדום חובט בגבי. אני מדמיינת את המטבח של רייצ'ל. קערת הערמונים, הפולנטה מבעבעת על הגז. מכונית נוסעת לעברי, ואני יורדת לשוליים. המכונית מאִטה כשהיא מתקרבת, והאישה מאחורי ההגה מהנהנת אלי ואז מאיצה לדרכה.
אני הולכת מהר יותר והבל פי מחמם את חזי. אצבעותי הקרות מאוגרפות בכיסי. עננים כבדים מצטברים מעלי, והאוויר השקט מזדמזם באוזני.
ואז אני רואה את ביתה. אני מטפסת על הגבעה, והחצץ נגרס מתחת לרגלי. מכוניתה חונה בכביש הגישה, היא בטח רק הגיעה הביתה. אני פותחת את הדלת.
אני מועדת לאחור עוד לפני שאני יודעת מה לא בסדר בבית, כאילו משהו עף לעברי.
הכלב הוא הדבר הראשון שאני רואה. הכלב תלוי ברצועה שלו מקצה המדרגות. הרצועה חורקת כשהכלב מסתובב לאטו. אני יודעת שזה רע, אבל זה גם מדהים. איך עשית את זה? אני תוהה.
הרצועה שלו כרוכה סביב שלב במעקה. הוא בטח הסתבך, נפל ונחנק. אבל על הרצפה והקירות יש דם.
אני מתנשפת, למרות שסביבי הכול רגוע ודומם. אני חייבת לעשות משהו בדחיפות, אבל אני לא יודעת מה. אני לא קוראת לרייצ'ל.
אני עולה במדרגות. פס דם מרוח על הקיר מתחת לכתפי, כאילו מישהי צנחה עליו כשעלתה. כשהפס נגמר, אני רואה טביעות ידיים אדומות על המדרגה מעליו, ועל המדרגה הבאה, ואחר כך על הרחבה.
בפרוזדור למעלה הכתמים מתבלגנים. אני לא רואה טביעות ידיים. נראה כאילו מישהי זחלה או נגררה פה. אני נועצת מבט בכתמים ואחר כך, כעבור זמן מה, אני מעיפה מבט בהמשך המסדרון.
אני שומעת את עצמי מקוננת כשאני זוחלת לעברה. חזית חולצתה שחורה ורטובה, ואני מרימה אותה בעדינות לחיקי. אני מניחה את ידי על צווארה ומנסה למצוא את הדופק, אחר כך אני מנמיכה את אוזני אל פניה כדי לשמוע את נשימתה. לחיי מתחככת באפה וצמרמורת מתפשטת בצווארי. אני נושפת לתוך פיה ולוחצת על חזהּ, ואחר כך אני מפסיקה. אולי זה יגרום יותר נזק.
אני מכופפת את מצחי אל מצחה של רייצ'ל והפרוזדור מחשיך. הבל פי מתגלגל על עורה ולתוך שערה. הפרוזדור סוגר עלינו.
אף פעם אין לי קליטה בבית שלה. אצטרך לצאת החוצה כדי להזעיק אמבולנס. אני לא יכולה לעזוב אותה, אבל אחר כך אני מועדת במורד המדרגות ויוצאת.
ברגע שהשיחה מסתיימת, אני לא זוכרת מה אמרתי. אין איש בשום כיוון, רק בתי השכנים והרכס מאחוריהם, ובַשקט המזמזם נדמה לי שאני שומעת את הים. השמים סוערים מעלי. אני מרימה את עיני. מקרבת את ידי לראשי. אוזני מצלצלות כאילו מישהו צועק בקול רם.
אני מחכה שרייצ'ל תופיע בפתח הדלת. פניה מבולבלות ותשושות, עיניה נעוצות בעיני. אני מחכה לשמוע את רחש צעדיה החרישי ואז אני שומעת את הסירנות.
היא חייבת לרדת למטה לפני שהאמבולנס יגיע. זה ייגמר כשמישהו אחר יראה אותה. אני מתחננת בפניה שתרד. הסירנות מתחזקות, ואוזני מתרחקות מלסתי כאילו אני מחייכת. אני מחפשת אותה בפתח הדלת.
ואז אני רואה את האמבולנס טס בכביש בין החוות. הוא עולה בחניה שלה, החצץ ניתז מגלגליו, וכשהדלתות נפתחות והפרמדיקים רצים אלי, אני לא יכולה לדבר. הפרמדיקית הראשונה נכנסת לבית והשני שואל אם נפצעתי. אני משפילה את מבטי, והחולצה שלי מוכתמת בדם. כשאני לא עונה, הוא מתחיל לבדוק אותי.
אני ניתקת ממנו ועולה בריצה במדרגות אחרי הפרמדיקית הראשונה. פניה של רייצ'ל פונות אל התקרה, שערה השחור נקווה על הרצפה, זרועותיה לצדיה. אני רואה את כפות רגליה בגרבי צמר עבים. אני רוצה לזחול מסביב לאישה וללחוץ אותן בין ידי.
הפרמדיקית מצביעה על מקום בצווארה של רייצ'ל, ואחר כך נוגעת באותו מקום על עצמה, מתחת ללסת. אני לא שומעת אותה בגלל הצלילים שיוצאים מפי. היא עוזרת לי לרדת במדרגות. היא פותחת את דלתות האמבולנס, מושיבה אותי על הקצה ומכסה את כתפי בשמיכת אלומיניום. הרטיבות על חולצתי מתקררת ומדביקה את הבד לבטני. שיני נוקשות. הפרמדיקית מדליקה את המיזוג ומתוך האמבולנס נפלט חום שמחמם את גבי ומתנדף כאדים לתוך האוויר הקר.
תוך זמן קצר מגיעה ניידת, והשוטרים במדים שחורים נאספים על הכביש ועולים למדשאה. אני בוהה בהם, עיני חולפות מפרצוף אחד לאחר. רעש סטטי מחגורה של מישהו. אני מחכה שאחד מהם יחייך ויודה שזו רק מתיחה. שוטר תוקע מוט בקרקע ומותח סרט משטרתי על פני הדלת. הסרט עולה ויורד כשהוא מתגלגל מאחוריו.
שדה הראייה שלי מתרכך בקצוות, ואז נעלם לגמרי. אני כל כך עייפה. אני מנסה להסתכל על השוטרים כדי שאוכל לספר לרייצ'ל מה קרה.
השמים מעלים קצף, כאילו מסתער עלינו רסס מגל ענקי ובלתי נראה. מי עשה לך את זה, אני תוהה, אבל זה לא מה שחשוב. מה שחשוב זה שתחזרי. האסם הפתוח בבית ממול, שבדרך כלל חונים בו, ריק. גר שם איזה מַרצה מאוקספורד. "החוואי הג'נטלמן" קוראת לו רייצ'ל. הרכס מעבר לביתו של המרצה הוא צוק כמעט אנכי, ששבילים תלולים חרוצים בו. אני בוהה ברכס עד שנדמה לי שהוא ניתק ומתחיל להיסחף ולהתקרב.
אף אחד לא נכנס לבית. כולם מחכים למישהו. השוטר שמתח את הסרט עומד בחוץ ושומר על הכניסה. אישה רוכבת על סוס בשטח הסמוך לבית המרצה. הקוטג' שלה עומד מאחורי השטח, קרוב למרגלות הרכס. הסוס והרוכבת דוהרים בעיגול גדול מתחת לשמים המתקדרים.
האישה גוחנת קדימה לתוך הרוח, ואני שואלת את עצמי אם היא רואה אותנו. הבית, האמבולנס, השוטרים במדים העומדים על הדשא.
דלת נטרקת בקצה כביש הגישה, וגבר ואישה דורכים על החצץ. כולם מתבוננים בצמד העולה בגבעה. שניהם לובשים מעילים בצבע בז', ידיהם בכיסיהם וזנבות המעילים מתנפנפים מאחוריהם. מבטם נעוץ בבית, ואז האישה מעיפה לעברי מבט ועינינו נפגשות. הרוח והאוויר הקר הולמים בי. האישה מרימה את הסרט המשטרתי ונכנסת לתוך הבית. אני עוצמת את עיני. אני שומעת צעדים מתקרבים על החצץ. הגבר כורע ברך לצדי. הוא מחכה.
צבע שוטף את עפעפי. בקרוב ישוב ויחשיך, ואז אשמע את הבוקיצות מרשרשות מעל לראשי. אם ארד במדרגות, אראה את הכלים בכיור ועל הגז. את שאריות הפולנטה מתייבשות בתחתית הסיר. את קליפות הערמונים ששמטנו על השיש כשקילפנו אותם ואצבעותינו נכוו.
אם אעלה לחדרה, אראה את צללי הבוקיצה הדרומית מהבהבים על רצפת הפרקט. את הכלב ישן, שרוע מתחת למיטה, קרוב דיו כדי שרייצ'ל תוכל לשמוט את זרועה מעבר לקצה המזרן וללטף אותו. ואראה את רייצ'ל, ישנה.
אני פוקחת את עיני.